"ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור". [המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו]
אמאי פטור איבעי ליה לעיוני ומיזל [למה פטור, היה לו להסתכל וללכת]?
אמרי דבי רב משמיה דרב [אומרים תלמידי רב משמו של רב] בממלא רשות הרבים כולה חביות.
שמואל אמר באפילה שנו.
רבי יוחנן אמר בקרן זוית [כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה. רש"י].
(לעיל כ"ו ב' הבאתי שדעת התוספות שפטור כיוון שאע"פ שאדם המזיק חייב באונס, מכל מקום זהו רק באונס הקרוב לפשיעה, אבל אונס גמור פטור. ודעת הרמב"ן שחייב גם באונס גמור, וכאן פטור כיוון שמי שהניח את החבית הוא הפושע לגבי נזק זה ונחשב שהוא עשה אותו.
עיין בברכת שמואל המבואר סימן כ"ב ביאור נפלא ביסוד הסוגיא כאן, ובעומק דברי התוספות כאן בדיבור המתחיל "ה"ג אמאי פטור")
אמר רב פפא לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן [שהמניח לא פשע הלכך דוקא נתקל אבל שבר ברצון חייב. רש"י], דאי [שאם] כרב מאי אריא [מה דווקא] נתקל, אפילו שבר נמי [גם]? [כיוון שבעל החביות מילא כל רשות הרבים בחביותיו מותר לכתחילה לשבור כדי לעבור]
(אני מעתיק ממה שכתבתי בגיטין ע"ח א' ששייך לכאן:
"לגבי עיקר עניין רשות הרבים, מבואר בהרבה מקומות שמדיני ממונות אסור לקלקל או לחסום את רשות הרבים. ועיין בדין מצר שהחזיקו בו רבים בבבא בתרא י"ב א', ובבבא בתרא כ"ו ב' ובתוספות שם.
וצריך ביאור מניין לרבים בעלות ממונית על רשות הרבים, הרי מי שבא ממקום אחר או נולד וכעת עובר ברשות הרבים בפעם הראשונה מניין לו קניין ברשות הרבים הרי הוא לא החזיק.
והנראה לעניות דעתי בזה הוא שלפני שיש בעלות של בני אדם על הארץ יש בעלות של הקב"ה מדיני ממונות. ויש עוד סוגיות שנראה מהן כך. והקב"ה מכח בעלותו זיכה לרבים מקום שמוחזק להם.
ויסוד דין נזקי שכנים גם הוא מכח זה, שדין נזקי שכנים הוא שאע"פ שעושה בתוך שלו ואין לו דין מזיק כלל [והארכתי בזה בבבא קמא והבאתי בחלק החידושים דברי הגר"ח סולובייצ'יק בזה], מכל מקום עליו לוותר על חלק מבעלותו להשתמש בתוך שלו כדי לא להפקיע שימוש שכנו בחצר שלו. ואם אחד קדם וזכה בקרקע מההפקר, ואחר כך זכה שכנו לידו, וזכה עוד אדם שם ונעשתה עיר, מהיכן יהיה דין שהראשון שזכה לגמרי בחצירו בלי הגבלה יהיה כעת מחוייב לוותר על חלק מזכויות השימוש בחצרו אם אינו בדין מזיק. ונזקי שכנים הם מדאורייתא מדיני ממונות ולא תקנת חכמים. אלא כשמראש זכה מן ההפקר היתה זכייתו מוגבלת באופן שלא יוכל לפגוע בזכויות שכנו אע"פ ששכנו בא אחריו. והוא משום שיש בעלות קודמת גם על קרקע הפקר והיא בעלות של הקב"ה ובעלות זו נתנה מקום לזכיה מההפקר רק באופן מוגבל.
לפי זה אפשר לפרש תקנת חכמים שד' אמות קונות לו ברשות הרבים, שהם רק הפקיעו זכות האחרים להשתמש בד' אמותיו בשעה שהוא נמצא בהם, וממילא נעשית רשות הרבים חצרו מכח קניינו בה כאחד מהרבים. ודי בקניין זכות שימוש שתהיה חצרו)
אמר רב זביד משמיה דרבא הוא הדין דאפילו שבר, והאי דקתני נתקל איידי דבעי למתני סיפא [מתוך שרוצה לומר בסוף] "ואם הוזק בה בעל חבית חייב בנזקו" דדוקא נתקל אבל שבר לא, מאי טעמא הוא דאזיק אנפשיה [הוא שהזיק את עצמו], קתני רישא נתקל [אמר בתחילה נתקל].
[רש"י: דוקא נתקל. אבל שבר ברצון ואח"כ הוזק בחרסיו פטור בעל החבית דאיהו הוא דאזיק אנפשיה]
אמר ליה ר' אבא לרב אשי, הכי אמרי במערבא [כך אומרים בארץ ישראל] משמיה דר' עולא, לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. [אמתניתין מהדר [על משנתנו חוזר] דלא תימא [שלא תאמר] באפילה או בקרן זוית, אלא אפילו באורה פטור הנתקל, ודקשיא לך איבעי ליה עיוני ומיזל, אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. רש"י]
הוה עובדא [היה מעשה] בנהרדעא וחייב שמואל [ את הנתקל לשלם. רש"י], בפומבדיתא וחייב רבא.
בשלמא שמואל כשמעתיה [דמוקי [שמעמיד] למתניתין באפילה הא באורה חייב. רש"י], אלא רבא לימא [לומר] כשמואל סבירא ליה?
אמר רב פפא קרנא דעצרא הוי [קרן זוית הסמוכה לבית הבד. רש"י], דכיון דברשות קעבדי [שכיוון שברשות עושים. רש"י: שמנהגם היה כן כשהיתה בית הבד מליאה בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים וממתינין עד שיצאו אלו] איבעי ליה לעיוני ומיזל [נצרך לו להסתכל וללכת. אבל אפשר שבעלמא סבר כעולא שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים ופטור גם באורה].
שלח ליה רב חסדא לרב נחמן [רב חסדא שלח שאלה אל רב נחמן בלשון זו:] הרי אמרו לרכובה שלש [מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבשת לפי שגדולה בשת מכת הארכובה מדחיפת היד. רש"י], ולבעיטה [ברגל. רש"י] חמש, ולסנוקרת [אוכף של חמור שהכה בו את חבירו. רש"י] שלש עשרה [ סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים. רש"י], לפנדא דמרא [בית יד של פושיי"ר [מעדר]. רש"י] ולקופינא דמרא [הברזל עצמו אצל הנקב. רש"י] מאי [כמה יתחייב לשלם משום בושת אם הכה את חבירו באלה]?
שלח ליה: חסדא חסדא, קנסא קא מגבית בבבל? [בבבל אין בית דין סמוכים, וכל מה שהם דנים הוא רק בשליחות בית דין סמוכים שבארץ ישראל ולא לכל הדינים. עיין בזה לקמן פ"ד עמודים א' ב'. לגבי קנס אין דנים דיני קנסות בבבל, ובושת כיוון שאין בה חסרון כיס למי שנתבייש נחשבת כקנס לעניין זה] אימא לי גופא דעובדא היכי הוה [אמור לי גוף המעשה איך היה]? [המעשה בפנדא וקופינא שעליו אתה שואל כמה לגבות משום בושת]
שלח ליה דההוא גרגותא [בור מים מכונסין להשקות שדות. רש"י] דבי תרי [ששייך לשניים], דכל יומא הוה דלי חד מנייהו [שכל יום היה משקה אחד מהם. כלומר היה יום קבוע לזה ויום קבוע לזה], אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה [בא אחד השקה ביום שאינו שלו], אמר ליה יומא דידי הוא [אמר לו יום שלי הוא. השותף אמר למי שהשקה], לא אשגח ביה [לא השגיח בו], שקל פנדא דמרא מחייה [לקח בית יד של מעדר והכהו].
אמר ליה מאה פנדי [ק' הכאות היה לו להכותו שהרי גזלו מימיו. רש"י] בפנדא [היינו בית יד. רש"י] למחייה [להכותו]. אפילו למאן דאמר [למי שאמר] לא עביד איניש דינא לנפשיה [לא עושה אדם דין לעצמו. רש"י: ואפילו דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין], במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה. [במקום דאיכא פסידא [שיש הפסד] אי אזיל לבי דינא [אם ילך לבית דין], דאדאזיל [שעד שילך] לבי דינא ואתי [ויבוא] קא דלי האי ולא ידע מאי דלי. [ישקה זה ולא ידע כמה השקה], או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד, כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה. רש"י. מכיוון שלא ידע כמה השקה לא יוכל לתבוע את ההפסד. ואם יכלו המים יפסיד את מה שזרע ולא יוכל לתבוע אלא את דמי המים כי מה שזרע הוא היזק על ידי גרמא שאינו יוצא בדיינים]
.
דאתמר [שנאמר] רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה. רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה.
היכא דאיכא פסידא [היכן שיש הפסד] כולי עלמא לא פליגי [הכל לא חולקים] דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי היכא דליכא [שאין] פסידא, רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא [ילך לפני הדיין], רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין עביד לא טרח [כיוון שעושה כדין אינו צריך לטרוח ללכת אל הדיין].
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 