השגחה ובטחון, בדברי המורה נבוכים
[מאמר זה עוסק בבירור דעת הרמב"ם. דברים ששייכים לעבודת ה' בעניין בטחון נכתבו בתשובה הנקראת "בדיני תפילה ובענייני עבודה שבלב" בחלק השני של התשובה]
.
בראשית כ"ח מפסוק י"ג:
וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזּאת כִּי לא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. [הבטחה זו נתנה ליעקב בצאתו מבית הוריו אל פדן ארם]
בראשית ל"ב מפסוק ז:
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקב לֵאמר בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיּאמֶר אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:
במסכת ברכות דף ד' עמוד א' שואלת הגמרא מדוע יעקב ירא, הרי הובטח לו שהקב"ה ישמור עליו?
ומתרצים שירא שמא יגרום החטא. כלומר יעקב חשש אולי חטא במשהו אחרי ההבטחה, ומשום החטא תוסר שמירת הקב"ה ממנו.
יש לשאול, אם יעקב לא היה חושש שמא יגרום החטא, הוא לא היה חוצה את העם אשר איתו לשני מחנות. החשש שמא יש בו חטא ורצון הבורא למסרו ביד עשיו, יכול לגרום לו למורא ולמאמץ לתקן את החטא ולחזור בתשובה, אבל לא אמור לגרום לו לעזוב את בטחונו ודבקותו בבורא ולפנות לאמצעים טבעיים, שהרי מה שנגזר עליו מלמעלה לא ישתנה על ידי אמצעים אלה.
קטעים מדברי הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' סוף פרק יז:
"אמנם שאר אישי בעלי החיים הענין בהם כמו שיראה אריסטו באין ספק, ומפני זה היתה שחיטתם מותרת, וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה.
והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם, רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו, מאמר הנביא כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר אדוני אלוהים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו: "ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו, כולו בחכה העלה וגו'". ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם, להתחיבם בכל מה שחל בהם אמר: "יי למשפט שמתו, וצור להוכיח יסדתו".
ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו אמרו: "נותן לבהמה לחמה וגו'", ואמרו: "הכפירים שואגים לטרף וגו'", ואמרו: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", ומאמר החכמים גם כן: "יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים". והרבה כמו אלה המאמרים שתמצאם, ואין בהם דבר סותר דעתי זה, כי אלה כולם השגחה מינית, לא אישית, וכאילו הוא מספר פעולותיו ית' בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו. וזה מבואר נגלה.
וכן רואה אריסטו שזה המין מן הההשגחה הכרחי נמצא, כבר זכרו גם כן אלכסנדר בשם אריסטו, רצוני לומר הכנת מציאות מזון כל מין לאישיו ולולא זה היה המין אבד בלא ספק, וזה מבואר במעט הסתכלות.
ואמנם אמרם "צער בעלי חיים דאורייתא", מאמרו "על מה הכית את אתונך", הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה".
שם, בפרק י"ח:
"
ואחר מה שהקדמתיו מהיות ההשגחה מיוחדת במין האדם לבדו משאר מיני בעלי החיים, אומר, כי כבר נודע שאין חוץ לשכל מין נמצא, אבל המין ושאר הלליות דברים שכלים, כמו שידעת וכל נמצא חוץ לשכל אמנם הוא איש או אישים. וכשיודע זה יהיה נודע גם כן שהשפע האלוהי הנמצא מדובק במין האדם – רצוני לומר, השכל האנושי – אמנם הוא מה שנמצא מן השכלים האישיים, והוא מה ששפע על ראובן ושמעון ולוי ויהודה:
ואחר שהוא כן, יתחייב, לפי מה שזכרתיו בפרק הקודם, כי אי זה איש מאישי בני אדם שהשיג מן השפע ההוא חלק יותר גדול, כפי הכנת החומר שלו וכפי התלמדו, תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח, אם ההשגחה נמשכת אחר השכל, כמו שזכרתי; ולא תהיה אם כן, ההשגחה האלוהית בבני אדם כולם בשוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה. ולפי זה העיון יתחיב בהכרח שתהיה השגחתו ית' בנביאים עצומה מאד ולפי מדרגותם בנבואה, ותהיה השגחתו בחסידים ובטובים כפי חסידותם וישרונם – אחר שהשיעור ההוא משפע השכל האלוהי הוא אשר שם דבר בפי הנביאים והוא אשר ישר מעשי הטובים והשלים חכמות החסידים במה שידעו. ואמנם הסכלים הממרים, כפי מה שחסרו מן השפע ההוא, היה ענינם נבזה וסודרו בסדר שאר אישי מיני בעלי החיים, "נמשל כבהמות נדמו"; ומפניזה היה קל להרגם, אבל צווה בו לתועלת. וזה הענין הוא פינה מפינות התורה ועליו בנינה – רצוני לומר, על שההשגחה באיש איש מבני אדם כפי מה שהוא:
הסתכל איך סיפר על ההשגחה בפרטי עניני ה'אבות' בעסקיהם ובשימושיהם, עד מקניהם וקנינים, ומה שיעדם האלוה מחבר ההשגחה עליהם.
לאברהם נאמר: "אנוכי מגן לך",
ונאמר ליצחק: "ואהיה עמך ואברכך",
ונאמר ליעקב: "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך",
ונאמר לאדון הנביאים: "כי אהיה עמך",
ונאמר ליהושע: "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך",
וזה כולו מבאור ההשגחה עליהם כפי שלמותם.
ונאמר בהשגחה על החשובים החסידים ועזיבת הסכלים: "רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו, כי לא בכח יגבר איש", יאמר כשישלם קצת אישי המין מן המכות הוהמקרים ונפול קצתם בהם אינו לפי כוחותם הגופיים והכנותיהם הטבעיות, הוא אמרו: "לא בכח יגבר איש", אבל הוא לפי השלמות והחסרון, רצוני לומר קרבם אל האלוה או רחקם ממנו.
ומפני זה הקרובים אליו בתכלית השמירה, "רגלי חסידיו ישמור", והרחוקים ממנו מוכנים למה שיקרה שימצאם, ואין שם מה שישמרם ממה שיתחדש כהולך בחושך שאין ספק שיכשל. ונאמר בהשגחה על החסידים גם כן: "שומר כל עצמותיו וגו'", "עיני יי אל צדיקים וגו'", "יקראני ואענהו וגו'", והפסוקים אשר באו בזה הענין רבו מלספור, רצוני לומר בהשגחה על בני אדם כפי שיעור שלמותם וחסידותם.
וכבר זכרו הפילוסופים גם כן זה הענין. אמר אבונצר בפתיחת פרושו לספר ניקומכוס לאריסטו זה לשונו: ואמנם מי שיש להם יכולת להעתיק נפשותיהם ממדה אל מדה הם אשר אמר אפלטון בהם שהשגחת האלוה עליהם יותר".
—-
וכאשר נודע זה, הרי נודע כי השפע האלוהי המצוי, צמוד במין האדם, כלומר השכל האנושי אינו אלא מה שנמצא מן השכלים האישיים, והוא מה ששפע על ראובן ושמעון ולוי ויהודה.
וכיון שהדבר כן, מתחייב כפי שאמרתי בפרק הקודם, שכל אחד מאישי בני אדם, אשר השיג מאותו השפע מנה יתרה כפי עתוד החומר שלו והכשרתו, תהיה ההשגחה בו יותר בהכרח, אם הייתה ההשגחה נספחת לשכל כפי שהזכרתי. ואם כן לא תהיה ההשגחה האלוהית באישי כל מין האדם באופן שווה, אלא יהיו להם יתרונות זה על זה בהשגחה, כיתרונות שלמותם האנושית.
ולפי העיון הזה מתחייב בהחלט שתהא השגחתו יתעלה בנביאים גדולה יותר וכפי מעלותיהם בנבואה, ותהיה השגחתו בחסידים ובצדיקים כפי חסידותם וצדקתם, כי אותו הערך משפע השכל האלוהי הוא אשר ניבא את הנביאים, ויישר מעשי הצדיקים, והביא לשלמות מדעי החסידים במה שידעו.
אבל הסכלים הרשעים, הרי כפי מה שנעדר להם מאותו השפע ירד מעמדם ונכללו במערכת שאר אישי מיני בעלי החיים, נמשל כבהמות נדמו.
ועניין זה הוא יסוד מיסודות התורה ועליו היא בנויה, כלומר: על שההשגחה באיש איש מאישי האדם כפי שמגיע לו. התבונן היאך לשון הכתוב בהשגחה בפרטי מצבי האבות בהתעסקויותיהם, ואפילו בקנייניהם, ומה שהובטחו בו מלווי ההשגחה להם,
נאמר לאברהם אנכי מגן לך.
ונאמר ליצחק ואהיה עמך ואברכך.
ונאמר ליעקב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך.
ונאמר לאדון הנביאים כי אהיה עמך.
ונאמר ליהושע כאשר הייתי עם משה אהיה עמך.
כל אלה בפירוש כי ההשגחה בהם כפי ערך שלמותם.
ונאמר בהשגחה על החסידים והזנחת הסכלים: רגלי חסידיו ישמר ורשעים בחושך ידמו כי לא בכוח יגבר איש, אמר כי שלום מקצת אישי בני האדם מן הפגעים, ונפול מקצתם בהם, אין זה כפי כוחם הגופני ועתודם הטבעי, הוא אמרו כי לא בכוח יגבר איש, אלא הוא כפי השלמות והחיסרון, כלומר: קרבתם לפני ה' או ריחוקם. ולפיכך יהיו הקרובים אליו בתכלית ההגנה: רגלי חסידיו ישמור, והרחוקים ממנו מסורים [שטו] למקרים שיפגעו בהם, ואין שם מה שיגן עליהם מן המאורעות, כהולך בחושך אשר אבדנו בטוח.
וכבר הזכירו גם הפילוסופים עניין זה, אמר אבו נצר בהקדמת פירושו לספר ניקומאכ'יא לאריסטו, אמר:
אבל אשר יש להם יכולת לשנות עצמם ממידה למידה אלה הם אשר אמר עליהם אפלטון כי השגחת ה' בהם יותר".
עד כאן לשון הרמב"ם.
.
"ואולם ההשגחה האלוהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלוהי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי, עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלוהית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש".
"והבן דעתי עד סופו והעלהו בידך, שאני לא אאמין שיעלם מהשם יתעלה דבר או אייחס לו ליאות, אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם אין שלמות אחריו, אם כן כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא כפי מה שישיגהו מן השכל ישיגהו מן ההשגחה".
צריך ביאור הקשר בין ההשגחה לשכל.
צריך גם להבין מה שכתב הרמב"ם שמאורעות של זבוב פרטי הם בלי רצון וגזרה אלוהית אלא ביד המקרה המוחלט.
בתחילת משנה תורה כתב הרמב"ם:
"יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".
הבריאה כולה היא כל רגע ורגע מחדש האצלה מאמיתת הימצאו, וכולה היא גילוי שלו. לא ייתכן שכל הדוממים והצמחים ובעלי החיים ובני האדם שאין להם שכל, לא אכפת לבורא מהם ואין לו רצון בהם.
בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה). מציאות העולם היא דיבור.
יש שני סוגים של דיבור.
האחד הוא דיבור כללי.
כשיוצאת החמה יש סיפור על רחמים וטוב וחכמה והגנה וכבוד וקדושה:
"הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשה בְרֵאשִׁית. מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. הַמֶּלֶךְ הַמְרוֹמָם לְבַדּו מֵאָז. הַמְשֻׁבָּח וְהַמְפאָר וְהַמִּתְנַשּא מִימות עוֹלָם: אֱלהֵי עולָם. בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ. אֲדון עֻזֵּנוּ. צוּר מִשגַּבֵּנוּ. מָגֵן יִשְׁעֵנוּ. מִשגָּב בַּעֲדֵנוּ: אֵל בָּרוּךְ גְּדול דֵּעָה. הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה. טוב יָצַר כָּבוד לִשְׁמו. מְאורות נָתַן סְבִיבות עֻזּו. פִּנּוֹת צְבָאָיו קְדוֹשִׁים. רוֹמְמֵי שַׁדַּי. תָּמִיד מְסַפְּרִים כְּבוד אֵל וּקְדֻשָּׁתו:
תהילים ק"ד, דוגמה להקשבה למאמרות, לסיפור, שיש בהוויה של העולם:
א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-יְהוָה יְהוָה אֱלהַי גָּדַלְתָּ מְּאד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. ב עטֶה-אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ. ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ להֵט. ה יָסַד-אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ בַּל-תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. ז מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן-קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל-מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. ט גְּבוּל-שַׂמְתָּ בַּל-יַעֲברוּן בַּל-יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יא יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. יב עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל. יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ. טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד. טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. יז אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. יח הָרִים הַגְּבהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. כ תָּשֶׁת-חשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ-תִרְמשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר. כא הַכְּפִירִים שׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל-מְעוֹנתָם יִרְבָּצוּן. כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב. כד מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם-גְּדלוֹת. כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ. כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב. כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. לא יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו. לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. לג אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלהַי בְּעוֹדִי. לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה. לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-יְהוָה הַלְלוּ-יָהּ.
הדיבור נקלט על הנפש הנפתחת אליו. זה לא דיבור שכלי כמו זה שאנו מורגלים בו. הוא פונה לכלי ההבנה שאנו משתמשים בהם כשנחשפים ליצירות אמנות, או למבעי אהבה.
הדיבור הכללי נאמר כלפי הכל. כמו כרוז בכיכר העיר. מי שמקשיב מקשיב.
מלבד זה, יש גם דיבור פרטי. בחירותיו של האדם ורגשותיו הם הדיבור ממנו אל הבורא, והמאורעות שקורים לו הם דיבור של הבורא אליו, וכך מתנהל ביניהם דיאלוג, קשר הדדי.
הדיאלוג הזה נקרא השגחה.
הקב"ה בוודאי יודע וקובע כל רגע מה יקרה לכל זבוב פרטי. זו כוונת הרמב"ם שכתב: "והבן דעתי עד סופו והעלהו בידך, שאני לא אאמין שיעלם מהשם יתעלה דבר או אייחס לו ליאות". לא נעלם ממנו מה קורה בכל רגע לזבוב. ואין מצידו "ליאות" כנראה הכוונה לחוסר התעניינות. הכוונה בכך שאין השגחה על הזבוב, היא שאין דיאלוג בינו לבין בוראו.
חכמת הבורא, רצונו וכוונותיו, נעלמים לחלוטין מפני כל נברא, אלא אם כן הבורא במיוחד יצר שתהיה בהם הבנה שיכולה להקלט אצל הנברא. הבורא לא יצר הבנה מכוונת כלפי הזבוב. אין מצד הבורא חוסר ידיעה או חוסר התעניינות כלפי כל מאורע שקורה לזבוב. אלה דברים שלא שייכים כלל כלפי הבורא. אבל הם דברים שבין הבורא לבין עצמו. כלפי הנבראים זה לחלוטין לא מובן. מצידם זה נראה מקרה מוחלט ללא רצון (הכוונה לגילוי כלשהו של רצון) או משפט (הכוונה להגיון).
השגחה פירושה, שהבורא יוצר שיהיה במעשיו כלפי הנברא גילוי של רצון, של משמעות. מתנהל דיבור דרך המאורעות שקורים. הרמב"ם אומר שהדיאלוג מתנהל רק עם בעלי שכל, וכפי מידת השכל שבהם הדיאלוג יותר ברור ופרטי ונמצא בכל פרט שקורה.
"ואולם ההשגחה האלוהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלוהי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי…"
השפע האלוהי בלשון הרמב"ם, הכוונה שהבורא ברא את הנבראים כדי להשפיע את טובו אליהם. המשל של זה הוא כאילו ברא לו אשה כדי לאהוב אותה ולחיות איתה כמו איש ואשה. הרמב"ם אומר שמי שהוא בבחינת בת זוגו של הקב"ה, הוא זה שאיתו מנהל הקב"ה את הדיאלוג הנקרא השגחה, והכלי לניהול הדיאלוג הזה מצד הנברא הוא השכל.
"שכל" בלשון הרמב"ם אין פירושו אינטלקט, אלא שהנשמה אינה אטומה והיא פתוחה לקלוט. זה מוכח בבירור גמור ממקומות רבים ואין כאן מקום להאריך בזה.
מלבד ההשגחה הפרטית, שהיא דיאלוג אישי בין הבורא לפרט המושגח, יש גם השגחה כללית שגם היא דיאלוג בין הבורא לנבראים, רק לא אישי.
חוקי הטבע נקבעו על ידי הבורא, ולכן הם דיבור מצידו. אם חוק הטבע הוא שהנבראים יש להם "יצר הקיום", זה אומר שהבורא אומר להם שרצונו שיתקיימו. אם חוק הטבע שמי שעושה פעולה מסוכנת ייפגע, זה אומר שהקב"ה מדבר שהוא רוצה שיימנעו מפעולה זו. אם חוק הטבע שפעולה מסויימת מועילה, זה אומר שהבורא מדבר שרצונו שיעשו פעולה זו.
למשל אם חוקי הטבע שמי שייצא בקור בלי מעיל יהיה חולה, ואדם מסויים צריך לצאת מביתו וקר בחוץ, חוקי הטבע מורים לו ללבוש מעיל. מכיוון שחוקי הטבע נקבעו ברצון הבורא, הרי זה שהבורא מצווה אותו כרגע ללבוש מעיל, כמו שיש מצווה להניח תפילין. ואם חוטא למצווה זו של לבישת מעיל, עונשו הוא החולי. כל עבירה על מצוות התורה עונשה הוא על דרך זו, ולא על דרך נקמה ועונש והפחדה. רק מכיוון שאיננו רואים את הקשר בין הפעולה לתוצאה נדמה לנו שיש כאן "עונש".
יעקב חשש שמא בגלל החטא הקב"ה לא מנהל איתו דיאלוג ברור ואישי, שבו יאמר לו שהוא אוהב אותו על ידי שישמור עליו מעשיו, והוא במצב של דיאלוג דרך ההשגחה הכללית. במצב זה כיוון שחוק הטבע הוא שהפעולה של חצית המחנה לשתיים מועילה, הרי שהקב"ה אומר לו שרצונו שיעשה כך.
– – – – – – – – – –
ברכות דף ס' עמוד א':
תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'"
שם:
ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון [אותו תלמיד שהיה הולך אחרי רבי ישמעאל בן רבי יוסי בשוק של ציון] חזייה דקא מפחיד [ראה אותו רבי ישמעאל שהיה מפחד]. אמר ליה [רבי ישמעאל לתלמיד] חטאה את [האם חוטא אתה]? דכתיב [שכתוב] פחדו בציון חטאים. אמר ליה [אמר לו התלמיד] והכתיב [והרי כתוב] אשרי אדם מפחד תמיד? אמר ליה [רבי ישמעאל לתלמיד] ההוא בדברי תורה כתיב [אשרי אדם מפחד תמיד שמא תשתכח ממנו שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד. רש"י]
ברכות דף כ"ח עמוד ב':
וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה? אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפ"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון. ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה.
הפחד שמא יגרום החטא בוודאי אינו סיבה לפחד תמידי, אלא רק בנסיבות מיוחדות, ותלוי גם באופי האדם.
ההשגחה הפרטית היא נחלתם של צדיקים בודדים בדרגות הגבוהות ביותר.
טעות חמורה היא משום כך לזלזל בנקיטת פעולות שמוכתבות על ידי הטבע, או לחפש לראות "סימנים" במאורעות שקורים.
ראיתי שהקשו על הרמב"ם מהתלמוד ירושלמי במסכת שביעית דף כה, פרק ט הלכה א:
רבי שמעון בר יוחאי היה נרדף על ידי השלטון. הוא התחבא במערה זמן ארוך. הגמרא מספרת על הזמן שרצה לצאת מהמערה וחשש אם ייתפש על ידי השלטון.
"נפיק ויתיב ליה על פומא דמערתא חמא חד צייר צייד ציפרין פרס מצודתי' שמע ברת קלא אמרה דימוס ואישתיזב' ציפור אמר ציפור מבלעדי שמיא לא יבדא כ"ש בר נשא"
תרגום: יצא וישב על פי המערה. ראה צייד אחד צד ציפורים. פרס (הצייד) את מצודתו. שמע (רבי שמעון) קול אומר "דימוס" (לשון משפטית האומרת שיצא זכאי בדין) וניצלה הציפור (נמלטה מהמצודה). אמר (רבי שמעון) ציפור מבלעדי הקב"ה לא ניצודת, כל שכן בן אדם (מזה למד רבי שמעון שהוא יכול לצאת מן המערה ולא לחשוש).
באמת אין מזה שום קושיא על הרמב"ם, כיוון שכאן הדיאלוג היה עם רבי שמעון בר יוחאי ולא עם הציפור.
ברמב"ן, רבינו בחיי, ספר החינוך ועוד כתבו כהרמב"ם שעל בעלי החיים אין השגחה פרטית. המקור היחיד שאין דעתו כהרמב"ם הידוע לי הוא לשון אחת של רש"י בחולין ס"ג א' בשם מורו, לגבי שלך, עיין שם.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 
להשאיר תגובה