כוחות הנפש, עיקר האדם

אני מעתיק כהקדמה קטע ממאמר אחר:

"החלק הכי קרוב לחומר שבנפש האדם, קרוי נפש הבהמית. טבעה של הנפש הזו קרוב לטבע בהמה או ילד קטן. נפש זו אינה משיגה דברים מופשטים, אלא רק דברים מוחשיים ופשוטים הקרובים אליה. בשפה שלנו קוראים לזה הרובד הכי פרימיטיבי שבנפש.

התורה תכליתה הוא להלביש את הצורות הנעלות בחומר. לכן העסק של התורה הוא דווקא ברובד של האדם שהוא הכי חומר.

במדבר י"א ה': "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים".

מדובר בעם שהיו במכות מצרים, בחציית ים סוף, שנאמר ששפחה ראתה מראות אלוהים שם יותר מיחזקאל הנביא, במעמד הר סיני, שנפשם יצאה וניתן עליהם טל של תחייה הוא התורה, ופנים אל פנים היה הדיבור איתם, ולפניהם עמוד אש ועמוד ענן, והם מוקפים בענני כבוד, וכל מחסורם מה' בדרך ניסית, ויורד להם המן שהוא מאכל המלאכים. הייתכן באמת שכל מעיינם היה בקישואים?

אלא וודאי מדובר רק על הנפש הבהמית.

כמו איש בעל מדרגה, שביום הכיפורים כל ליבו ושכלו ורגשותיו נתונים לתפילה ולעבודת האלוהים. וכאילו יש מגדל בן אלף קומות, ובכל הקומות יש רק עבודת השם טהורה ונלהבת, ורק בקומה אחת, הכי תחתונה, יש מחשבה על המאכל שיאכל בסוף הצום.

והתורה מסתכלת רק על הקומה הזו. זו שהכי קרובה לחומר. כי עניין התורה הוא "סוף מעשה במחשבה תחילה". לחבר את המחשבה הראשונה שנאצלה בעולם, דווקא לסוף המעשה. לדרגה הכי חומרית. גם אם בכל הקומות יש עבודת השם טהורה, ובקומה הזו יש קישואים, התורה מחשיבה רק את הקישואים. רק שם נמצא האדם. רק לפי שם הוא נדון.

ילקוט שמעוני בראשית פרק ג', רמז כ"ח:
ד' הם שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן עביט של מימי רגלים:

אדם –  שנאמר האשה אשר נתתה עמדי.

קין – שנאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי.

בלעם – מי האנשים האלה עמך ויאמר בלק בן צפור.

חזקיהו – מאין באו אליך האנשים ויאמר מארץ רחוקה באו

כמה חריפים דברי חז"ל. אדם הראשון, יציר כפיו של הבורא, חזקיהו המלך שהיה עתיד להיות משיח, קראום עביט של מימי רגלים. החריפות של הביטוי היא משום שרצו שלא נחשיב כלל את כל הקומות שמעל התחתונה. אף שהן מלאות אוצרות של חכמה ויראה. ההסתכלות היא על הכי תחתונה. ואם שם אין האדם מתוקן, הוא עביט של מימי רגלים.

מכיוון שהאדם הוא רק באותו רובד של נפש הבהמית, מצוות התורה הן ציורים גשמיים פשוטים וקרובים. תכלת שבציצית מזכיר את הרקיע, שופר, תפילין, סוכה, וכיו"ב. הם שפה שמובנת לילדים קטנים".

עד כאן ההעתקה מהמאמר ההוא.

כשאומרים "נפש הבהמית" נדמה לנו שיש בזה צד של פחיתות. לקרוא לאדם בהמה אינו שבח בעינינו.

טלה, גדי, עופר, צבי, יונה, הם בעלי חיים שיש בהם יופי ועדנה.

תינוק אדם הוא גם סוג בהמה. שהרי אין בו דעת יותר מבהמה ואין לו בחירה. הוא הבהמה שיש בה הכי הרבה אור ויופי ונועם ועדינות.

באדם גדול, המעיין של אור, אהבה, חום, נתינה, תמימות, ענווה, אמונה חיה, שמחה, לב טוב, פשטות, אנושיות, היכולת לגעת באחר, בא רק מהתינוק שבו.

אדם נאהב משום התינוק שבו. אם אוהבת תינוק אהבה גדולה בלא תנאי ובלא מצרים. אע"פ שהוא לא עשה שום מעשה טוב ולא אמר שום דבר חכמה.

הגדול מכבד והקטן מטנף, ואת הקטן אוהבים יותר.

בעצם מציאותו יש בתינוק אור הגורם שיאהבו אותו.

האם אוהבת את התינוק יותר מאחרים, כי ליבה פתוח יותר אליו. כל אדם אם יהיה ליבו פתוח יאהב את התינוק כמו אמו.

ובכל גדול יש תינוק שהוא האור שבו וגורם לאהוב אותו כמו שאוהבים תינוק קטן. רק שרגילים להתבייש ולסגור ולכפוף ולרמוס את התינוק הזה עד שאורו מסתתר.

כוחות הנפש הגבוהים יותר, השכל, והרגשות שיש בגדולים ואין בתינוקות, הם רק כלים לשימושו של החלק התינוק. כמו שפילוסוף הוא מדריך לבן של מלך. הפילוסוף חכם יותר, אבל אינו העיקר. הוא נמצא רק לשמש את בן המלך.

הכוחות האפלים, היצרים המכוערים, מה שמכנים לשלילה הבהמה שבאדם, נעשו מכוערים רק בגלל שהחלק השכלי התגאה עליהם, התבייש בהם, הכחיש אותם, ונהג כלפיהם באכזריות והתנכרות.

כמו ילד קטן שכולאים אותו בחושך ומרעיבים אותו ומתאכזרים אליו, נעשה מכוער ומעוות.

ואם יתנו לו אהבה כל צרכו וימלאו כל צרכיו בדרך אמצעית מאוזנת ונכונה ובריאה, הוא יהיה נחמד ונעים ולא יהיה בו כיעור.

ההחלטות העיקריות של האדם באות מהנפש הבהמית.

לבחור אשה, מלאכה, לימוד, מקום לגור בו, אם להוליד ילדים ומתי, וכל כיוצא בזה, אין אלה בחירות שנעשות על ידי "השכל".

יש שני אופנים של שכל באדם. האחד נקרא בפי הקדמונים שכל הדברי. מלשון דיבור. זה השכל שמשתמש במילים, ועושה חשבונות ומצרף דברים.

הוא כלי פשוט לצורך קריאה וכתיבה וחשבון. אין לו מעלה יותר משרירים או איברי החושים. הוא יכול לחשב מעלות וחסרונות בין צדדים. אבל זה רק חישוב. לא בחירה.

אופן השני נקרא השכל העיוני. שהוא כמו עיניים שרואות. רק שהוא רואה במושכלות המופשטות. הוא מגלה לאדם את יפעת גילוי האצלת הבורא בצורות ומביא לאהבת הבורא. העונג של השגת השכל העיוני בצורות הוא העונג של השגת החכמה שדיברו עליו הרבה אפלטון ואריסטו. ויש לו חלק נכבד בעבודת הבורא.

אבל גם שכל זה אינו בוחר. הוא רק צופה באמת.

הבחירה נעשית דווקא בנפש הבהמית. אדם רואה שתי נשים ובוחר לשאת אחת מהן. הנפש הבהמית יכולה לבחור באשה הטובה והכשרה, או באשה הרעה שמפתה וסופה אש אוכלת. והיא זו שבה הבחירה. והבחירה היא עיקר האדם.

הבורא מדבר אל הנפש הבהמית. שם הבחירה ושם השכר והעונש, ושם הוא המקום שקורה הדו שיח בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים.

התורה כולה פונה אל החלק הזה שבאדם.

הבריאה היא דיבור מהבורא שפונה אל החלק הזה באדם. בשפה של ציורים שילד מבין.

יש השואלים מכך שהוכיחו שהארץ סובבת סביב השמש, ולא להיפך. אבל הנפש הילדותית תופשת כאילו השמש עולה במזרח ושוקעת במערב. ומבחינת התורה מכיוון שכך היא תופשת כך הוא. מה שנתפש רק בשכל ולא בנפש הבהמית אין לו חלק בשיח בין האדם לבוראו ולכן אין לדבר בו ואינו מעניינה של התורה כלל. הוא גם אינו בעל עניין וחשיבות משום בחינה אחרת, אלא אם כן הוא עניין שימושי.

חולין ה' ב':

""אדם ובהמה תושיע ה'", ואמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה".

תוספות בכורות מ"ד ב':

"שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום בזמן שאתה משים עצמך כבהמה.

פירש בקונטרס שלא תהא עקורה כשאתה מתפלל על בנים.

ונראה דלכל תפלה קאמר, כדאמר שאין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כבהמה כדכתיב אדם ובהמה תושיע ה'"

סוטה ה' ב':

"אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר  (ישעיהו סו, כג) "והיה מדי חדש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות וגו'"".

.

.

– – –

.

אני מעתיק כאן תשובה ששייכת לעניין זה.

.

נשאלתי אם יש לי עצה לגבי ספיקות באמונה.

כמובן אני לא יכול לתת עצה. אנסה רק לשתף מנסיוני, וכמובן לכל אחד יש דרך משלו ובחירה משלו ואי אפשר ללכת בעניינים כאלה בדרך כבושה שנסללה בידי אחרים.

בשיר השירים ח' ט': "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". משמע שיש שני מצבים של אמונה, "חומה" שתתחזק שאמונתה ויראתה כחומת נחושת, ו"דלת" הסובבת על צירה ובהיקש עליה היא נפתחת, עיין רש"י שם.

מה פירוש להתחזק באמונה, הרי אי אפשר לאלץ בכח את המחשבה. אי אפשר להמית בתוכו את מה שחושב ומרגיש שלא כמו שרוצה להאמין. הרבה פעמים הצד של חוסר אמונה שבנפש אינו מתבטא בקושיא מסויימת ומוגדרת שאפשר לתרץ אותה ולמצוא שלום. הרבה פעמים זה תחושה.

הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם (תהילים ק"ד), לכפירים אין ספקות באמונה, כשהם רעבים הם שואגים לקב"ה.
בתהילים שם מתאר את תמונת העולם ממבט האמונה של הכפירים: "הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד. יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר. הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב. מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ". העתקתי מקצת, וכדאי מאוד להקשיב היטב לכל הפרק בתשומת לב. גם האדם ועמלו נמצאים ביחד עם בעלי החיים בעולם שהאמונה פשוטה וחמימה בו כמו קרני השמש ורעננות העשב ומעוף הציפור. מפכה בו כמו זרימת הנחלים ושורה בתוך הכל ומצמיחה את הכל כמו הלשד בנימי הענפים והלחלוחית שבאדמה.

לכפירים אין בחירה. אצלם האמונה היא בטבע כמו שלרעוב הוא בטבע. לאדם יש בחירה, נבראה בטבע האפשרות שלא תהיה בו אמונה. אבל באמת גם האדם יש לו אותה אמונה בטבע כמו של הכפירים, והוא מתואר באותו מזמור כאחד מכל שוכני עולמו של הקב"ה שכולם חיים באור של אמונה פשוטה.
הבחירה, האפשרות שלא להאמין, אין פירושה שיש אפשרות שלא תהיה באדם האמונה הטבעית, עצם מה שאדם חי מכריח שטבועה בו האמונה הטבעית. האמונה היא החיות עצמה. אלא פירוש הבחירה שיש אפשרות שתהיה בתוך האדם מחיצה שתחצוץ בינו לבין האמונה הטבעית שבו.
לא יהיה בך אל זר, אל זר שהוא בתוכו של האדם. שגורם לו להיות זר לעצמו.

כל אדם מלבד מה שהוא אדם הוא גם בעל חיים. הוא גם צמח וגם דומם. והאדם הוא מעלה של התשתית הזו עצמה של דומם צומח וחי. האמונה היא כבר בתשתית עצמה. היא כבר בבעל חיים שבאדם, בנפש הבהמית שבאדם. ושם היא חומה, אין בה ספיקות כמו שלכפירים אין ספיקות. האמונה שנמצאת ברבדים הרגשיים היותר גבוהים, ברגשות הלב ובשכל, מעל הרובד של כוחות הגוף כמו רעב וכו', אם אינה מושרשת בנפש הבהמית אלא עומדת כאילן שנופו גדול ושורשיו מועטים, אז היא כמו דלת שאם נוקשים עליה היא נפתחת.
ולא רק האמונה, גם החמימות, התמימות, האהבה הפשוטה, היושר האמיתי, הארת הפנים, שמחת החיים, אהבת החיים, הכל נמצא שם, בחלק בעל החיים שבאדם, בנפש הבהמית. אם רואים טלה מקפץ, רואים מהיכן מגיעה שמחת חיים פשוטה. אפילו חיה שאינה זכה כמו יונה וצבי ואיילה ושה שנמשלו בהם ישראל, חיה כמו כלב, יש בה שמחה תמימה לקראת בעליה, רצון תמים לעשות רצונו ולמצוא חן בעיניו ואף למסור את נפשה להגן ולהציל אותו.
והאדם הוא בעל חיים זך ומאיר פי כמה. בתינוק רך המעלה של אדם עוד לא יצאה אל הפועל. מה שיש בו בפועל הוא רק בעל חיים. וכשתינוק מחייך אל אימו, מאיר בעיניו, מושיט ידיים פעוטות, מאמין בה, מתפלל אליה בבכיו, רואים גלוי איך האמונה והאור והיופי והתמימות והחמימות שבאדם מוטבעים בבעל החיים שבו. והוא בעל החיים המאיר והיפה והזך והעדין מכל.
באדם גדול גם נמצא אותו תינוק, וגם נמצאים האמונה והבטחון של כגמול עלי אמו. תינוק שהוא לבד בחדר ורוצה את אמא בוכה בידיעה פשוטה שהיא נמצאת ושומעת. גם באדם גדול נמצא אותו רגש כלפי הבורא.
מה שלפעמים בגדול לא מאיר מה שמאיר בתינוק זהו מכח אותו אל זר. המחיצה של זרות בינו לבין התינוק שבו.
התינוק לפעמים מפחד מהמבוגר שבו, שלא ישפוט אותו בחומרה, יתבייש בו, יחניק אותו, יתגאה עליו, יתנכר אליו. ומהפחד הוא מסתיר את עצמו. נעשה חולני ומבועת ונעלב וכואב ומרדן ועצוב, כמו תינוק מוכה ומוזנח.
והמבוגר שבו לפעמים מפחד מהתינוק, שמא ההכרה שהוא תינוק תתן לו תחושה של איבוד שליטה, תלות, תגרום לביקורת ולעג מהחברה, פגיעה במעמדו בחברה, בכבודו. והוא גם מפחד לפגוש בעלבון של התינוק על ההזנחה שהוזנח, בחרדת הבדידות שגרם לו ביחסו אליו, ברגשי האשמה שגרם לו לחוש. אם כלאת ילד שלך במרתף אפל שנים רבות ודאי לא תעז כעת לפתוח לו את הדלת.
הפחד ההדדי הזה יוצר תהום של הפניית גב הדדית, ניכור ופחד. התהום הזו היא משכנו של היצר הרע שפועל בכל דרך להעמיק אותה. פעם מכאן ופעם מכאן. כל מה שטוב באדם, ובכללו האמונה, אם הוא בא מהכוחות הגבוהים יותר בלבד ולא מהתינוק, הוא דלת. פעם לכאן ופעם לכאן. הוא אילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים ואין בו לחלוחית של חיות ולא כח לצמוח ולהיות יציב ושתול על פלגי מים.
אם אדם נותן אמון בתינוק שבו, נפתח אליו, סומך עליו, מקבל אותו ואוהב אותו, מנחם אותו, נותן לו לחיות ולהתגלות, לא נבהל מכאבים ופחדים וכעס שעם השנים נצברו בו, אז גם אם לא ילחם במחשבות של אי אמונה וכאילו יניח לעצמו "ליפול", יהיה קול מתוכיותו, מבשרו ועצמותיו ודמו, שלא יניח לו שלא להאמין. כמו שאצל תינוק אין כלל אפשרות בנפש להרגיש שאמו אינה איתו. עבורי זה העמל של להתחזק באמונה וזו הדרך לאמונה שהיא חומה.