מדברי תורה ומדברי חכמים, הערה שכלית והערה תוריית

העניין הכללי של התורה הוא כמו שנאמר במדרש רבה פרשת בראשית:
"התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין [ארמון] אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין [פתחים], כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלהים" ואין ראשית אלא תורה. היאך מה דאת אמר [כמו שאתה אומר] (משלי ח) "ה' קנני ראשית דרכו".

התורה היא מציאות נבראת של צורות, קיום התורה הוא להתאים את החומר לצורות אלה.

ההלכה מחלקת את דיני התורה לדינים "מהתורה" (או בארמית "מדאורייתא"), ולדינים "מדברי חכמים" (או בארמית "מדרבנן").

המהר"ל כתב על הדינים שמדברי חכמים:
"אין הכוונה כלל שיהיה זה מדבריהם בלבד, כי תורה היא לגמרי, וחייב עליו כמו שמחוייב על דבר המפורש בתורה. ונקרא 'דברי סופרים' בשביל שפירוש המצוה מדברי סופרים" ("באר הגולה", באר ראשון, עמ' יד).

גם הדינים שמן התורה וגם הדינים שמדברי חכמים הם מציאות של תורה בעולם הצורות, ומחייבים במידה שווה.

לפי ההלכה בדינים מדרבנן הולכים בספק לקולא, ובדינים מדאורייתא הולכים בספקם להחמיר.
דינים מדרבנן מותרים לחולה שאין בו סכנה, ואילו דינים מדאורייתא מותרים רק לחולה שיש בו סכנה.

הבדלים אלה וכיוצא בהם, לא באו לומר שדינים מדרבנן אינם חלק מעצם גוף התורה, אלא הם הלכות כמו כל שאר ההלכות. כמו שיש הלכה שבספק הולכים אחר הרוב, וכיו"ב דינים הקובעים איך להתנהג בספיקות, כך יש גם דין הנהגה בספיקות שספק דרבנן לקולא.

דינים נחשבים "מהתורה", אם הם נלמדים מהתורה שבכתב, אם בפשט הפסוקים, או בדרכי דרשה כאלה שמה שנלמד מהם נחשב "מהתורה".
דינים נחשבים "מדרבנן", אם הם נלמדים מהתורה שבכתב בדרכי דרשה כאלה שמה שנלמד מהם נחשב "מדרבנן", או שחכמים צפו בעיני שכלם בעולם הצורות וראו את הדינים אלה קיימים שם וגילו לנו אותם.
(יש דינים שניתנו למשה בהר סיני, ואינם נלמדים מהתורה שבכתב, ונמסרו בעל פה ממשה איש מפי איש. חלקם נקראים "הלכה למשה מסיני" וחומרתם כשל דינים מהתורה, וחלקם נחשבים לדינים מדרבנן. יש מחלוקת בראשונים אם דינים שהם "הלכה למשה מסיני" נחשבים מדבי תורה או מדברי סופרים, והיא סוגיא עמוקה ואין כאן מקומה).

התורה שניתנה בהר סיני אינה רק "טקסט", היא בריאה ניסית של קיפול כל עולם הצורות למהות מצומצמת. יש דרכים רבות לפתוח את הקיפול הזה. חלקן הן דרכים שמה שמתקבל מהן הוא ברמה של בסיס או יסוד או שורש כללי עיקרי, והוא נקרא "דאורייתא", וטבען שהן גלויות יותר. חלקן הן דרכים שמה שמתקבל מהן אינו ברמת היסודות, והמתקבל מהן נקרא "מדרבנן", וברובן הן עמוקות ונסתרות יותר.

יש כמה סוגים של דינים מדרבנן. למשל אם נגדיר מהות נישואין בין איש לאשה, רק לצורך המשל, שיאהבו זה את זה, ויעשו מעשים של ביטוי אהבה זה לזה, שיסודם הם עונה בזמנה, ולעשות זה לזה דברים שבעל ואשה עושים, לפרנס, לתמוך בעת צרה, לקיים בית וכיו"ב.
כאשר הבעל מכין קפה לאשתו, ושם סוכר בדיוק במידה שהיא רוצה, המעשה של לשים שתי כפיות סוכר ולא כפית אחת, הוא מגוף מעשי קיום האהבה ביניהם, אבל לא נכלל בעיקרים היסודיים, כי הוא פרט. מצד שני יש בחינה שדבר כזה יותר חשוב מהיסודות, כיוון שאם לא תהיה תשומת לב לפרטים כאלה, לא תוכל לשרות אהבה ביניהם כלל. המימוש של האהבה הוא דווקא בפרטים.
יש דברים כמו דברי אהבה שממתיק באזנה, שהם לא נכללים ביסודות כיוון שהם פרטיים וסודיים ובאים מהלך הנפש העמוק, ואי אפשר לכלול אותם. זה חלק הסוד שבתורה, שגם הוא "מדרבנן".
יש דברים כמו התייחסות לחולשות של אחד מבני הזוג שגורמות שאין בכוחם למלא את היסודות במלואם. אם זה דרכי התנהגות כשיש חולשה כזו, או דרכים איך לתקן את החולשות. דברים כאלה ברובם לא יהיו נכללים ברמת היסודות כיוון שהיסודות מגדירים את הצורה השלמה וה"אידיאלית".
ויש עוד מחלקות וסוגים של דינים מדרבנן.

כל הדינים מדרבנן הם חלק מגוף התורה בדיוק כמו הדינים שמדאורייתא.

כל הדינים מדרבנן יכולים להילמד מהתורה. רק שחלקם נסתר מעינינו הדרך איך הם נלמדים. גם אם חכם צופה בעיני שכלו בעולם הצורות ורואה שם דין ומגלה לנו אותו, ולא ידוע לנו איך דין זה נרמז בתורה, ואולי החכם בעצמו גם אינו יודע, זהו דין מגוף התורה כמו כל שאר דיני התורה. כי התורה קיימת בשני אופנים, האחד הוא שהיא מקופלת כולה בספר התורה, והשני הוא כעולם הצורות שהוא הנפש של העולם המוכר לנו. וניתן ללמוד דיני התורה משני המקורות.

כתוב במסכת יומא כ"ח ב':
אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'"
א"ל [אמר לו] רב שימי בר חייא לרב, ואימא שבע מצות [ניתן לומר שקיים רק שבע מצוות בני נח]?
הא איכא נמי מילה [הרי יש גם מילה, שאינה בכלל שבע מצוות ומפורש שאברהם קיימה]?
ואימא שבע מצות ומילה [אפשר לומר שקיים שבע מצוות ומילה]?
א"ל [אמר לו] אם כן "מצותי ותורותי" למה לי? אמר רב אשי, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין [שהיא הלכה מדברי חכמים], שנאמר: "תורותי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה".

בראשית כ"ו ה':
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.
ופירש רש"י:
"שמע אברהם בקולי" – כשנסיתי אותו.
"וישמר משמרתי" – גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה כגון שניות לעריות [שגזרו חכמים על נשים שאינן עריות מדין תורה, שמא יבוא על עריות מהתורה], ושבות לשבת [שגזרו חכמים על מעשים שאינם בכלל מלאכות שבת, שמא יבוא לעבור על מלאכה בשבת] (יבמות כא).
"מצותי" – דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים.
"חקותי" – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו.
"ותורתי" – להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני.

[רוב האנשים שאין להם שום ידיעה ויחס עם התורה, או עם אמונה דתית כלשהי, ישללו שפיכות דמים וגזל, גם במקום שאין פחד מעונש. הרבה מהם גם ימסרו נפשם על זה. אם ישאלו אותם למה, התשובה האמיתית תהיה פשוט ככה. ברור שזה אסור. וודאות בלתי אמצעית. זה נקרא צפייה בעולם הצורות. הצפייה מלמדת שכך הוא, וגם גורמת לידיעה שזה מחייב. מקור החיוב של התורה אינו רק בגלל שאלוהים נגלה בהר סיני וציווה על זה. הוא מאותו מקור שאדם הגון גם אם אינו דתי כלל ברור לו שאסור לרצוח ולגנוב.

ההבדל בין מצוות כמו גזל ושפיכות דמים, לבין מצוות כמו אכילת חזיר ולבישת שעטנז, הוא שהצורות בעולם הרוחני של שלילת גזל ושפיכות דמים גלויות לכל אדם, ואילו של שלילת אכילת חזיר ולבישת שעטנז נסתרות מיכולת אדם פשוט לראותן].

אברהם אבינו חי לפני מעמד הר סיני. הוא לא קיבל את התורה. ידיעת התורה שלו נבעה מהתבוננות בעולם הצורות בלבד. מבואר מזה שזו גם דרך ללמוד תורה, ומבואר מזה שהדינים מדרבנן הם גם גופי תורה שקיימים בעולם הצורות כמו הדינים שמדאורייתא.

מהר"ל, "גור אריה", שמות יט, טו:
"כי נראה לי, כי כל הדרשות שדרשו חכמים כולם הם מן התורה. ולא שהם גוף התורה, רק הם יוצאים מן התורה.
דמיון זה, הבנאי בונה בית והשלימו. והניח מקום להעמיד שם דברים הצריכים אל הבית. ובא אחר כך חכם אחד ומתבונן בבית, למה בנה הבית בצורה זאת, אם לא להוסיף דבר זה. ועוד בנאו בצורה זאת, כדי להוסיף דבר זה.
הנה כל התוספות הוסיף האיש החכם. אבל הוא לקח אותם מבנין הבית.
ובשביל זה, כאשר הוסיף אותו החכם אותם הדברים, בשביל זה לא ייאמר שהם מבנין הבית, רק מה שהוסיף החכם בהתבוננות הבית.
ולפעמים החכם מבאר ומפרש איזה דבר נקרא בית, ואיזה חדר. ואין זו תוספת, רק פירוש וביאור.
כך היא התורה, ניתנה בלא תוספת ובלא מגרעת. והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה. ומכן מקום, מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה 'אתם החכמים יש לכם במקום זה להוסיף, והוא דעתכם'. אבל אין זה כל כך פשוט והכרחי כמו דעת בתורה".

אור החיים על ויקרא פרק י"ג פסוק ל"ז:
"הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה. והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה.
אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב.
ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו', וכל דרשתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישום בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים.
וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל (שם) שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות מה שלפנינו שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה, ולא גילה ה' למשה עיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם".

– – –

המושג "כתוב בתורה" אינו חד משמעי שניתן לענות עליו בכן או לא.

העולם מציאותו היא התלבשות עולם הצורות בחומר. לכן לא יכול להיות שיהיה קיים משהו בעולם, שאין מקבילה לו בעולם הצורות. אפילו עלה נושר אחד.
התורה שנמסרה למשה בהר סיני היא התקפלות של עולם הצורות כולו לתוך מהות אחת מצומצמת. כמו שנאמר בזוהר "אני את עצמי כתבתי ונתתי".
לכן בהכרח כל מה שקיים בעולם, עד הפרט הקטן ביותר, כתוב בתורה.

בספר מחשבות חרוץ (עמ' 91) כתב "כך שבתורה שבכתב בין שיטה לשיטה רמוז כל תורה שבע"פ כולה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, דליכא מידי שלא רמיזי באורייתא, הכל רמוז באויר שבנתים בתגין וכתרי האותיות"

עיין בדף על דרשות חז"ל, מה שהבאתי מהרמב"ן והרדב"ז.

הכל כתוב בתורה. רק שיש דברים שהם למעלה מבינת אדם רגיל לדעת כצד לקרוא אותם בתורה. דברים אלה מנקודת המבט שלנו אינם "כתובים בתורה". כמה שנלמד יותר איך מפענחים את התורה, איך דורשים אותה ומקשיבים לה ומתקרבים אליה, כך יהיו יותר דברים עבורנו שנראה אותם "כתובים בתורה". וכך עד כל דבר שקיים בעולם.
גם דברים שנלמדים מצפייה בעולם הצורות הם "כתובים בתורה", גם אם נעלה מבינתנו איך הם רמוזים בתורה, או שאין ספר תורה כלל כמו שהיה בימי אברהם אבינו.

לומר שדינים מהתורה כתובים בתורה ודינים מדרבנן אינם כתובים בתורה, פירושו שדינים מהתורה נלמדים מהתורה בדרך אחת, שלרוב היא גלויה יותר, ודינים מדרבנן נלמדים מהתורה, או יכולים להילמד, בדרך אחרת.

יש עדיפות ללמוד דינים עד כמה שאפשר מצפייה בעולם הצורות ולא מהכתוב בתורה.

חובת הלבבות שער עבודת האלוהים סוף פרק ב':
והתחייבה מאשר זכרנו הערת האדם בדרך התורה, הכוללת המצוות השכליות [שהשכל מבין אותן, כמו גזל ושפיכות דמים] והשמעיות [כמו איסור אכילת חזיר ולבישת שעטנז], לעלות בהם אל העבודה אשר האדם חייב בה מדרך הראיה השכלית, אשר היא תכלית העניין המכוון בו בבריאת המין האנושי בעולם הזה.

ושם בפרק ג':
כי העבודה שהיא מן התורה, כמבוא אל העבודה אשר היא מן השכל, והיא כגרגיר הזרוע, והתורה לה כעבודה לאדמה, וחרישתה ונקיותה. והעזר שהוא מן האלוהים כמטר המשקה אותה. ומה שהיא ממציאה ומצמחת במה שיתקיים בלבבות מעבודת האלוהים לשמו לא לייחול ולא לרהות [לירא. כוונתו עבודה שאינה משום ייחול פרס או מורא מעונש].
כמו שהזהירו חכמנו זיכרונם לברכה עליו: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו', ויהי מורא שמים עליכם.

מספרים סיפור על הסבא מסלובודקה שעוזר היטב להבין עניין זה.
מספרים שהיה זקן וחולה, ואחד מתלמידי הישיבה היה משמש אותו. פעם הוא קרא לאותו תלמיד וביקש שיביא לו כוס מים. התלמיד הביא. הסבא שאל אותו, מדוע הבאת לי כוס זו?
התלמיד ענה, כתוב "והדרת פני זקן", וכתוב שמצווה לשמש תלמידי חכמים, וכתוב מצוות גמילות חסד וביקור חולים וכו'.
הסבא ענה לו, אתה אדם אכזר. אם איש זקן וחולה מבקש ממך כוס מים, אתה צריך לחשוב על מה כתוב כדי לתת לו?
[הבחור דיבר על מה שחובת הלבבות קורא "ההערה התוריית", התורה כסיבה לעבודת האלוהים. והסבא התכוון להערה השכלית, ראיית השכל את המושכלות כסיבה לעבודה.
אני חוזר שוב, בפי חז"ל המילה "שכל" אין כוונתה ל"אינטלקט", ליכולת ניתוח והיקש ופלפול וכיו"ב. אלה כלים בעלמא, כמו שרירים, ואינם חשובים יותר מהם.
"שכל" הוא אותו כח באדם שיודע גם אם אין לו שום אמונה דתית שאסור לרצוח ולגנוב ולהכאיב, שיש להתאמץ להציל חיי אדם, שאסור לגנוב, שראוי לאהוב ולהיות טוב, שהגאווה מגונה והענווה משובחת, שלהיות אציל נפש הוא ראוי יותר מלהיות נבזה, שעדינות יפה יותר מהגסות, שיופי יש לו ערך, שראוי להיות נאמן ללב, וכל כיו"ב. בראיית התורה כל הידיעות האלה והדומות להן, הן צורות שקיימות במציאות שמעל החומר, ו"שכל" הוא עין נפשית שבכוחה לראותן].

– – –

מכיוון שהגענו לזה, אתייחס לעניין שאינו ראוי להתייחסות, אבל צורך השעה הוא.
תכלית בריאת האדם היא עבודת השם מכח ההערה השכלית. אדם הראשון לא קיבל תורה בסיני. אם לא היה חוטא, היה נכנס מייד לגן עדן וחי שם לנצח כשהוא עובד את השם מכח הראיה השכלית ולא היתה תורה ניתנת כספר כתוב.
התורה כספר של ציויים ניתנה כדי להחזיר את האדם למצב זה. כמו שכתב חובת הלבבות שהבאנו.

כשאדם מתחיל את דרכו, הוא נעזר בהערה התוריית, כלומר בכתוב בספר התורה, כדי להצמיח את יכולתו להגיע להערה שכלית, שהיא לבדה התכלית.
כדי שהתורה תצמיח את ההערה השכלית, צריך שיהיה גרגיר זרוע של הערה שכלית, ואז התורה היא כמו עבודת האדמה, חרישה וניכוש, להצמיח אותו.

יש יצירות ספרות גדולות, שהקורא אותן מרגיש שמכוחן הוא נעשה אדם יותר טוב, יותר עמוק, יותר אמיתי, יותר חכם. שהוא מכיר את עצמו ואת החיים יותר טוב. כשחווית הקריאה היא כזו, ממילא הקורא יש בו רצון לקרוא, והנאה מהקריאה. הקורא מרגיש שזה ספר "אמיתי", ואינו צריך שום הוכחה על זה. האמיתיות נבחנת בכך שמה שכתוב נוגע במיתרים של ראיית האמת שיש בלב הקורא, ומעשיר אותם, מרטיט אותם, מגלה אותם, גורם להם להיות חיים ופעילים יותר. מנער "אבק" שהצטבר עליהם. השכל שצופה במושכלות, בצורות, נעזר בספר לראות יותר, ולכן יודע שהספר אמיתי.
מי שנמצא בתחילת דרכו בלימוד התורה, אם הוא מרגיש כך לגבי מה שלומד, הרי יש כאן מידה התחלתית של "הערה שכלית", ועל ידי הלימוד היא תצמח, כמו שכתב חובת הלבבות.

בדור האחרון התפתח מנהג של דיונים על "אמיתות התורה", ומביאים הוכחות שונות (חלקן גם מאוד משונות, מסיפורי הבל והבאי על סיאנסים, רוחות, גילגולים וכיו"ב), אלה לכאן ואלה לכאן.
אדם שקורא יצירת ספרות ש"מדברת" אליו במישור העמוק, לא צריך סיבה חיצונית לרצות להיאות לאורה. מה אכפת לו אם מנהל בית הספר ציווה לקרוא אותה והטיל עונש על מי שלא יעשה כן?
אדם שמתעניין בהוכחות, הרי זה שהוא מפחד אולי מישהו בעל כח ציווה לקרוא ספר זה והוא עובר על הציווי ויקבל עונש.
קיום תורה מסיבה כזו, שלא מכח זרע של הערה שכלית, אין בו שום טעם, ולא יצמיח כלום. עבודת האדמה, חרישה וניכוש, לא יצמיחו שום דבר טוב אם אין כאן זרע. רק קוץ ודרדר יצמח. גם מי שטועה לפחד מעונש באופו כזה, גם לפי טעותו לא כך ימלט מהעונש, שאין זה נחת רוח לנותן התורה, ואין רצונו שיעבדוהו על דרך שעובדים עבודה זרה.

מי שכן נגעה התורה בליבו והעירה את חוש האמת והטוב שבו, השכל בפי חז"ל, אם יביאו לו הוכחה מהמדע או מההגיון האנליטי נגד אמיתותה, הרי זה כמו בן שמכיר את אביו היטב ויודע שהוא אדם טוב וישר מאין כמותו. ויבוא מישהו ויראה לו סימנים וצילומים וכיו"ב שאביו פשע בפשע מכוער. הבן יידע שיש תירוץ כלשהו למה שמראים לו. אולי הצילום מזוייף, אולי הוא בהקשר אחר, אולי אביו עשה כן מתוך כוונה אחרת וכו'. ככל שהוא קרוב ומכיר ואוהב את אביו, כך פחות יהיה אכפת לו לחפש תירוצים.
זה גם דומה לכך שיביאו הוכחות "מדעיות" אם ראוי לאהוב או לא, אם ראוי להרוג או לא, שכל בר דעת יפטרם בביטול. גם אם הן נעשו על ידי מדענים מקצועיים שעושים את מלאכתם נאמנה. עצם השימוש בכלי מדע והגיון על דברים שיסודם בצפייה במושכלות הוא הבל מיסודו, בלי שייכות כמה חשוב ובקי המדען.
כל ראיה מניתוח אנליטי הגיוני מדעי וכיו"ב, תמיד יכולה לקבל משמעות חדשה.
דברים שהמדע פעם היה בטוח שהן אמיתות מדעיות שאי אפשר שיקומו עליהן עוררין בשום צורה, מתגלים אחר כך כמופרכים. אפילו דברים שהם ברמת שתיים ועוד שתיים שווים ארבע, מתגלים בפיזיקה ובמתמטיקה החדשות כלא וודאיים.
לעומת זאת דברים שהם ראיית השכל את המושכלות, כמו למשל הידיעה שראוי לכבד הורים, נשארים וודאיים בלי ספק אלפי שנים ואין עליהם עוררין לעולם.
לכן אם אדם רואה בליבו שיש אמת בלימודו את התורה, כמו מי שקורא ביצירת ספרות גדולה, שאין שם ענין של הוכחות "מדעיות", הרי זו וודאות ששום ראיה "מדעית", "הגיונית", אינה יכולה לגעת בה כלל, ולכן אין שום סיבה להתעניין בראיות כאלה, ולא במקומות ואנשים שעוסקים בזה, שמעידים בעיסוקם הזה שכל שייכות לתורה היא מהם והלאה.

.

עיין עוד בזה בתלמוד מוסבר על בבא קמא פ"ז א'. ובתלמוד מוסבר על ברכות ל"ה א'.

.

– – –

.

ברכות י"ג ב':
רבי יהושע בן לוי לייט [קילל] אמאן דגני אפרקיד [על מי שישן אפרקדן. רש"י: שמא יתקשה אברו בתוך שנתו ונראה לרבים, והוא דרך גנאי]

יש עוד מקומות דומים בגמרא, למשל לקמן ט"ו א', רב חסדא קילל מי שמחפש מים לנטילת ידיים לפני קריאת שמע, שמא יבוא לאחר זמן קריאת שמע, ועוד כיו"ב.

יש מקומות שחכמים יצרו מציאות רוחניות של "קללה", והטילו אותה על מי שראוי. זה נקרא "לטותא דרבנן".
כאן לא מדובר בקללה במובן הזה.
כמו שנתבאר הדינים דרבנן גם הם קיימים בעולם הצורות כמציאות של דינים מחייבים כמו הדינים שמן התורה. לגבי שינה אפרקדן אין מציאות גוף דין בעולם הצורות לאסור זאת. לכן ריב"ל לא יכול לומר אין לישון אפרקדן.

יש לשונות חז"ל כמו "האוכל בשוק דומה לכלב", או במסכת נדה ט"ז ב': "אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן, הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לבית חבירו, והאוחז באמה ומשתין מים, ומשתין מים ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי", שחז"ל הביעו בהן את מורת רוחם מהתנהגות מסויימת, למרות שאין שום "דין" שאוסר אותה. אחד מאופנים של חכמים לבטא את מורת רוחם בלי לומר "אסור", במקום שאין דין מדרבנן לאסור, היא על ידי "לקלל" את העושה כן. אין זו קללה במובן של לגרום באופן רוחני שיקרה לו רע, אלא רק הבעת בוז או מורת רוח. בלשון הקודש "לקלל" משמעותו היסודית היא ההיפך מלכבד, אולי זו הסיבה שנקטו לשון קללה.