לאומיות, משפט עברי, טעמי מצוות, גיור

חז"ל אומרים שיש שבעים שרים בשמיים, שלעומתם יש שבעים אומות בעולם. מלבד עם ישראל שהוא מחוץ למניין זה.

השרים הם צורות, או אידאות, הקיימות בעולם האידאות. האומות הן התלבשות אותן אידאות בחומר.

כאשר זרע של עץ, למשל, נשתל באדמה, צורת העץ קשורה בו. באדמה יש פרודות שמתאימות לבנות את גופו של העץ מהן. יש כח משיכה הדדי בין הפרודות המתאימות לבין הצורה. הצורה נכספת להתלבש בחומר, והיא מפעילה את כח המשיכה שבה כלפי הפרודות שמתאימות שתתלבש בהן. הפרודות עצמן נכספות להשתייך לצורה המתאימה להן, והן פועלות מצד עצמן גם כן להתחבר לצורה.
משיכה הדדית זו, האהבה, בין החיים שבצורת העץ לבין החיים שבפרודות העפר, כי אין דבר בעולם שאין בו נפש ואין בו חיים, גורמת לתנועת פרודות העפר כלפי הזרע, שם הן מתחברות לצורה והיא מעצבת מהן את העץ הגשמי, שהוא משכן לצורת העץ, כמו גוף ונפש. הצורה מחברת בין הפרודות הנפרדות ועושה מהן גוף אחד.
האיחוד שהצורה יוצרת בין הפרודות, הוא רק לגבי היותן גוף לאותה צורה. ייתכן שמבחינות אחרות הן לא תהיינה מאוחדות. למשל יער של עצים, לגבי צורת היער כל העצים מחוברים לאחד להיות גוף לצורת היער. אבל יש גם בחינה בה כל עץ הוא צורה לעצמו עם גוף משלו.

כך הוא גם בעם. יש כח משיכה, אהבה, בין הצורה, הנפש, של עם, ובלשון התלמוד השר של אותה אומה, לבין האדם הפרטי שמתאים להשתייך לאותו עם. אהבה זו גורמת לאדם להרגיש שייך לאנשים אחרים שגם הם מחוברים לאותה צורה, להימשך להיות חלק מאותה צורה, להיות מעוצב על ידה, וביחד עם האנשים האחרים להיות גוף לצורה של אותה אומה. צורת העם אוספת אנשים מתאימים, מאחדת אותם, מעצבת אותם, ושורה עליהם כמו נפש בגוף. כמו צורת העץ ופרודות העפר.

לכל אדם יש בחירה חופשית בכל מעשיו. כל אדם יש לו חופש לבחור לאיזה עם להשתייך. לכל צורת עם יש משמעות מוסרית. להשקפת התלמוד יש צורת עם אחת בלבד שמהותה נאמנות תמימה ונקייה לבורא, שזה אומר נאמנות לקול הלב הפנימי הזך, לאנושיות הישרה ללא כל עיוות, שאלה הדברים שנטע הבורא באנשים כדי שיהיו כפי שרצונו שיהיו. כל אדם בעולם אם ליבו טהור המשיכה שלו תהיה להשתייך לאותה צורה, ובעצם העובדה שהוא בוחר להיות שייך, כבר הוא שייך.

בתחילה היו אנשים פרטיים שהשיגו את קיומה של צורה זו, זו הכוונה כשאומרים שאברהם אבינו הכיר את בוראו. ביציאת מצריים ומתן תורה, הפכו אנשים אלה ל"עם".
זה כמו שבהתחלה כשזרע נטמן באדמה, פרודות עפר פרטיות נמשכות אליו להיות חומר לעץ שיגדל ממנו, ועדיין אין כאן גוף עם צורת עץ. בהמשך הפרודות מתאחדות לגוף בצורת עץ. איחוד זה של הפרודות לגוף בצורת עץ, הוא משל למה שקרה לאנשים הפרטיים כשנעשו "עם".
פרשיות התורה עוסקות בהרחבה רבה בפירוט סידור העמידה של בני ישראל במדבר לפי מחנות, דגלים, שבטים, כיווני רוחות השמים, מניין מדוייק. כל אלה הם להיות מסודרים לפי צורות עליונות, להתחבר להיות באופן קיבוצי משכן להן.

חלק מהתהליך של התכת הפרודות להיות גוף אחד שרואים בו את הצורה המלובשת בו, היה כריתת הברית שנעשתה בתהליך שבין יציאת מצרים למתן תורה והכניסה לארץ.
גיור, הצטרפות לעם, די בבחירה שבלב כדי שייעשה. רק שאותה כריתת ברית שנעשתה עם היוצאים ממצריים צריכה להעשות מחדש עם המתגייר. זו הסיבה שכדי שייחשב חלק מהעם, הוא צריך למול, לטבול (ולהביא קורבן כשבית המקדש היה קיים). כי אלה שלושת הדברים בהם נכרתה הברית בזמן יציאת מצריים ומתן תורה. דבר זה מבואר ברמב"ם פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה.

לפרודות החומר יש משיכה להתחבר לצורה, ולא להשאר בצורת קיום של פרודות בודדות. האדם יכול לבחור אם להשתייך לצורה אמיתית שיש בה חיים ואור וטוב, או לצורה מזוייפת ובדויה. הצורות האמיתיות הן צינורות האור והשפע וגילוי האלוהות. הצורות הבדויות יוצרות עיוות וחושך ורע בפרודות המתאחדות איתן.
אותו כח של משיכה לשאת אשה ולאהוב באמת, מושך גם ללכת אל זונה.
אותו כח של משיכה להשתייך לעם, מושך להשתייך לקבוצה בדוייה שנקראת לאום במובן המודרני.
זה אותו כח שמושך אנשים להשתייך לקבוצת כדורגל למשל. בודים דגל וצבע ושם, וזה נעשה זיוף של צורת כלל שהפרטים נמשכים להשתייך אליה. צורה כזו מחשיכה את האנושיות של המצטרף אליה, ותוכנה בסופו של דבר הוא רק שנאה והתייהרות כלפי כל מי שלא שייך לאותה קבוצה. רגשות כמו שוביניזם ופשיזם בהסוואות שונות, מאפיינים את כל מי שמשתייך לקבוצה בצורה כזו, ולרוב זה מגיע להרג הדדי ללא סיבה בין הקבוצות.

למרבה הצער יש קול חזק בימינו של אנשים שבדו להם קבוצה לאומית באותו מובן שהיה באופנה ברוב העולם במאתיים השנים האחרונות בערך, וקוראים לאותה קבוצה בשם "עם ישראל", ומשתמשים בתורת אלוהים חיים כדי להצדיק ולרומם דבר שאין שנוא ממנו על אותו אלוהים עצמו.
החיבור שעושים בין המושג "עם ישראל" במקורות היהדות לבין מדינת ישראל ואזרחיה בעת הנוכחית הוא מזוייף לחלוטין. תושבי מדינת ישראל שנחשבים כיהודים מבחינה הלכתית, אינם "עם ישראל" במובן המקראי יותר מהאנגלים או הצרפתים או הערבים, כיוון שאינם מחוברים לאידאה "עם ישראל" יותר מהם.

גם אם נאמר שמספיק להיות צאצא ביולוגי בלבד, ללא שום חיבור רוחני, כדי שהברית שנכרתה עם יוצאי מצרים ומקבלי התורה בהר סיני תחול גם על הצאצאים, דבר שאינו מובן מאליו, וגם אם נאמר שאלה אכן צאצאים ביולוגיים של מקבלי התורה, או של גרי צדק, עדיין הם נחשבים גופות מתים מבחינת להיות "עם ישראל". כי חומר שאין הצורה שורה בו הוא חומר מת. ועליהם נאמר חזון העצמות היבשות [יחזקאל ל"ז], שמכיוון שנכרתה ברית עם אבותם יקימם הקדוש ברוך הוא לתחיה, ואז הם יהיו "עם ישראל". כל זמן שזה לא קרה הם רק פוטנציאל שיהיה מהם בעתיד עם ישראל, ומה שהם בפועל כעת הוא רק בני אדם ככל שאר בני אדם שבעולם.

הקביעה של חז"ל שיש רק צורה אחת של עם שהיא הטהורה והנקייה, אין בה שוביניזם לאומי, כיוון שהיא אינה מתייחסת כלל לבני אדם. הקביעה היא כלפי אידאה אחת בעולם האידאות. זו אינה האידאה "שלנו". כי אין "אנחנו". אין שום אדם בעולם ששייך לאידאה זו או בעלים עליה יותר מכל אדם אחר. כל מי שרוצה יכול להשתייך אליה או לבגוד בה, בלי שום קשר לזהותו האתנית.

בספר ילקוט שמעוני על ספר שופטים בתחילת פרשה ד' (חלק ב', על נביאים ראשונים, עמ' שנ"ג) כתוב:
"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו"
(ראיתי ששגו לייחס מאמר זה לפנחס בן אלעזר. הפירוש שם "והלא פנחס בן אלעזר עומד?" זהו סיום השאלה לגבי דבורה, והתשובה מתחילה "מעיד אני וכו'").

בבא קמא דף ל"ח עמוד א':
"רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: (ויקרא יח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא "אדם". הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול".

זה כמו לומר שהצורה 2+2=4 היא צורה נכונה, ו 2+2=5 וכן 2+2=3 וכל שאר מעין זה כולן לא נכונות.
יש אנשים שליבם מורה להם להאמין בנכונות הצורה 2+2=4. נניח שהיו אנשים שליבם היה מורה להם להאמין בנכונות הצורה 2+2=5. אם אנחנו קובעים שהצורה הנכונה היחידה היא 2+2=4, ופוסלים את אמיתות שאר הצורות, אין בזה שוביניזם או התנשאות מצד קבוצת מי שליבו נושאו להאמין ב 2+2=4. כי זו לא קבוצה שמאופיינת בשום דבר. כל אחד מכל השתייכות אתנית או אחרת יכול להאמין או לא להאמין כמה זה 2+2. חיווי הדעה לא קשור כלל לאנשים.

ידוע לי שכאן יחייכו כמה מהקוראים שאלה "תירוצים" כי בכל זאת איך "במקרה" יצא שדווקא אנחנו ולא שום עם אחר?
יש כאן טעות של החלפת הסיבה במסובב.
כתב ברמב"ם פרק ו מהלכות דעות:
"אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצוות עשה:  אחת מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה "ואהבתם, את הגר" (דברים י,יט).  ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת שמו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה; דברים יא,א); הקדוש ברוך הוא עצמו אוהב גרים, שנאמר "ואוהב גר" (דברים י,יח)". בגמרא יש עוד מאמרים רבים המפליגים בחומרת עניין זה.
(יש הטועים לחשוב שמאמר חז"ל "קשים גרים לישראל כספחת" הוא ביטוי לגישה שונה כלפי הגרים. ברמב"ם בסוף פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה מסביר פירוש מאמר זה על בוריו ומבאר את ההקשר כלפיו נאמר, המעיין שם יראה שאין בו שום סתירה לציווי של אהבת הגר).
למה צריך לצוות בחומרה רבה כל כך על אהבת הגר? בוודאי יש בציוויים אלה מלחמה חריפה נגד רגשות של שוביניזם ושנאת הזר על רקע השתייכות לאומית, שאז עוד לא הוגדרה כלאומיות אלא נבעה מהשתייכות משפחתית, אתנית, הסטוריה, מנהגים, שפה, לבוש, וכיו"ב.
אבל השנאה בה נלחמת התורה אינה מבוססת על כך שאנחנו העם הנבחר, שיצאנו ממצריים וקיבלנו תורה, וכיו"ב. אז עוד ידעו שדברים אלה אין להם קשר כלל ל"סמלי לאום". הפיכת דברים אלה לסמלי לאום התפתחה בשלב מאוחר. בזמן שנקבע היחס אל הצורות הרוחניות של האומות, לא היה "אנחנו" לאומי שקבע שהצורה "שלנו" היא העליונה. היו צורות בעולם האידאות ששייכות לכל מי שיחפוץ להשתייך אליהן. אחרי שהשתייכו אליהן אנשים שבאו ממקומות שונים ותרבויות שונות, נוצרה "קבוצה" ובשלבים הרבה יותר מאוחרים קבוצה זו השתלטה על העניין של החיבור אל הצורה הרוחנית והפכה את זה לסמל לאום.
חז"ל מדגישים שמשה רבינו שיצר את עם ישראל, היה נשוי למישהי בעלת השתייכות אתנית שונה, וחותנו יתרו כהן מדיין היה השני בחשיבותו לו בהנהגת העם. שדוד המלך היה מצאצאי רות המואבייה. הם ראו לנכון להדגיש שגדולי תלמידי החכמים היו מבניהם של גרים. תרגום אונקלוס שהוא החיבור הנעלה בחשיבותו מבין כתבי התורה שבעל פה נכתב על ידי גר, ועוד. כל זה בא להרחיק מהעיוות שיש איזשהו קשר בין מוצא אתני לאומי לבין ההשתייכות לצורה הרוחנית שנקראת "עם ישראל".

עוד נקודה בעניין זה נמצאת בעמוד על כינורו של דוד

ברצוני להביא כאן מאמר נפלא לגבי הרגש של "אנחנו" ו"הם". ברכות דף י"ז עמוד א':
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה [מורגל בפיהם של רבותינו שביבנה]: אני בריה [בנו. של הקב"ה] וחברי [עם הארץ] בריה [בנו]. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה [כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו. רש"י]. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי [מתגדל לתפוש אומנותי. רש"י], כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט [ושמא תאמר הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי, שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי, והיה ממעיט ואין לו שכר. רש"י], שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".

.

– – –

.

אני מביא כאן דברים בזה מתוך התכתבות לגבי הכוונה כשמתפללים על עם ישראל.

לגבי "עם ישראל", יש בזה שני מובנים. האחד הוא כמו כשמצאו את רבקה ליצחק, שלא היה עניין של לאום כלל, אלא היו אנשים שהגיעו בתוכם לראייה של אמונה זכה בטוב ומסירות ויושר ותמימות וכו', ובחרו בזה, ואנשים שלא. ורבקה כיוון שהשקתה את הגמלים ראו בה מסירות ותמימות שלא באו מכח מוסכמות ודרך ארץ, שילדה בת שלוש תשקה את כל הגמלים זה חורג ממוסכמות, וראו שזה משהו מעומק הפנימיות שלה. ובזה התחיל ונגמר כל השייכות ל"עם ישראל" שעוד לא נקרא עם כלל. וכל מי שהוא כזה הוא "עם ישראל" ומי שלא לא.
זה קשור בכוחות הנפש גם לעניין עבודה זרה. קשר נפשי עם אל, אם הוא ממקור נפשי של התמסרות זכה לגמרי ומלאה לגמרי, לא יכול לקבל מושג של אל גשמי ומוגבל שבתוך הטבע. אתה לא יכול לתת את כולך באהבת התמסרות מוחלטת לאל כזה. רק אם הוא ברא אותך ויודע את מחשבותיך ואוהב אותך בלי שום סייג ואינטרס בכלל, רק אם הוא המקור שלך, אז אפשר להתמסר בגעגועים ודבקות ובלי שום אינטרס.
קשר עם עבודה זרה מוכרח שיהיה בו בכוחות הנפש יסוד כלשהו של אינטרסנטיות.
אדם לא מוסר נפש "לשמה" באהבה לעבודה זרה. זה הפירוש שהיא זרה. הוא מקריב את בנו כדי להסיר את הכעס ולקבל הצלחה. אלוהות שהיא בתוך הטבע מוכרח שיש בה שייכות לאינטרס עצמי.
כך שהיסוד הנפשי של גם לגמליך אשקה הוא פן של אותו יסוד נפשי של אמונה באל אחד. וזה ההגדרה של ישראל. ההגדרה של מי שלא ישראל הוא עובדי עבודה זרה. אין במקרא שייכות שיהיו מאמינים באל אחד מונותיאיסטי ושלא יהיו בני ישראל. אלא מאמינים באל אחד הם ישראל ועובדי אלילים הם עמי הנכר.
ממילא לפי זה כשמתפללים על עם ישראל אפשר להתפלל במובן לשמור על כל האנשים האלה.
לפי זה הבעיה שיש ליהדות עם הנצרות והאיסלם היא רק משום שיש חשד שהם עובדים עץ ואבן.
וזה לא קשור להגדרה של דוגמה דתית איך מגדירים בנוסחאות התיאולוגיות את ישו או את האבן במכה.
זה קשור למבנה כוחות הנפש שתרבות היא השתקפות שלהם. יש דבר כזה חיים של כלל. רוח הכלל. בנפרד מרוח של יחיד בפני עצמו.
והתרבות והדת הם ביטוי של זה. ואם האופי מבחינת כוחות נפש הוא של יחס זר ואינטרסנטי אל האלוהות זו תרבות של עבודה זרה בלי קשר לנוסחאות התיאולוגיות שלהם. וגם לא יהיה בתרבות שלהם מציאות של התמסרות טהורה ללא פניות לזולת.

יש עוד בחינה בעם ישראל והיא כריתת הברית בהר סיני. את התורה ידעו גם קודם. בהר סיני לא לימדו אותם את התורה. אלא נכרתה ברית. כמו נישואין. והתורה היתה כמו כתובה. אנא נפשאי כתיבת יהיבת. והם קפצו ואמרו נעשה ונשמע. נתינה של כל צד את עצמו במסירות מוחלטת עד ביטול המציאות העצמית לגמרי והתכה באש להתאחדות מוחלטת של דבר חדש של והיו לבשר אחד.
לכן זה נקרא כריתת ברית. שכורתים את המציאות הפרטית ונעשה ברית שהיא המציאות החדשה של האחדות. עזה כמוות אהבה.

ולברית באו במילה וטבילה וקרבן. וכל מי שרוצה יכול להכנס לברית הזו על ידי גרות שמל וטובל כמו שישראל מלו וטבלו בהר סיני ונכנס לברית כמותם. ומי שמצאצאי אותם שאז נכנסו לברית הוא בתוך הברית מכח היותו צאצא ביולוגי.

לא כל צאצאי האבות נכנסו לברית. רק אחד מחמשה. וחמושים עלו בני ישראל ממצרים. כל עניין יציאת מצריים שהוכרחו למסור את נפשם להכנס לים בלי לדעת אם ייבקע, ולעמוד בנסיון של ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ולכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וכו' וכו'.
כי הברית לא נכרתה עם עם במובן הביולוגי, אלא עם אנשים שבחרו להיות טובים ומאמינים בטוב ומוסרים את נפשם על זה. עבודת האבות, אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים היתה לאחד את כל בני האדם הטובים ביחד. להודיע לכל העמים ושכל מי ששייך לזה יתקבץ אתם. ושלא יישארו בחוץ לבד אנשים שהם כאלה. אב המון גויים והוא היה מלך גדול ופרסם את אמונתו האישית לכל העולם וכל מי  שהיה כזה ידע והצטרף. ומי שלא הצטרף זה כי הוא לא היה אדם טוב באמת.
וביציאת מצריים היתה עבודה לברר החוצה את מי שהוא רק צאצא ביולוגי ולא מצד עצמו כזה. וכל מי שרצה להצטרף לימיאת מצרים היה יכול גם אם הוא לא מעם ישראל.
והברית היתה עם כל האנשים הטובים בעולם. וכל מי שטוב נכנס לברית ומי שלא זהו משום שלא רצה כי לא האמין בטוב.
כדי לוודא שאף אחד לא נשאר בטעות בחוץ הקב"ה שאל את כל האומות אם הם רוצים תורה והם סירבו. זה וידא את הבירור שעשו אברהם ושרה.
ואם נמצאו שתי נפשות שנשארו בחוץ הקב"ה דאג על זה ופעל להכניסן. שתי פרידות טובות יש לי ביניהם. רות המואביה ונעמה העמונית. ולדעתי הפשט לא שהן היו צדיקות מיוחדות בדווקא. אלא פשוט אחרי כל הבירורים הן היחידות בעולם שהן בני אדם טובים ונשארו "בטעות" מחוץ לברית והיתה דאגה עליהן.

ועדיין הדלת נשארה פתוחה שכל מי שאחר כך ירצה יכול להכנס לברית.

ממילא גם אחרי שעם ישראל קיבל משמעות של העם שנכנס לברית נשאר שאם מתפללים על עם ישראל בעצם מתפללים על כל האנשים הטובים בעולם בלי יוצא מן הכלל. זו היתה ברית של מקור הטוב עם כל בני האדם שבחרו בטוב. והם נעשו בברית הזו עם, כי נחקק משהו בהם בברית שהיה לו קיום מוטבע בגוף. ועובר בירושה.

כיום נעשה מציאות שייתכן שיהיה אדם טוב, והוא לא יתגייר ולא יכנס לברית, כי הוא לא יודע מה פירושה, ולא יודע שהיא ברית של כח הטוב הכללי בעולם עם כל מי שמאמין בטוב, וחושב שמדובר בהצטרפות לעם מסויים ודת מסויימת בדווקא. או שאינו יודע שבכלל יש דבר כזה.

מצד ההלכה הם לא נחשבים ישראל כיוון שסוף סוף הם לא נכנסו לברית. אבל בכוונת התפילה בוודאי אפשר לכלול גם אותם כשמתפללים על ישראל כי במהות הם אמורים להיות בברית וזה על דרך דבר הראוי לבילה. אולי זה מה שנקרא נשמות הגרים.

.

לגבי ה"סגולה", זו שאלה קשה. כתוב בקדמונים שבברית בהר סיני ההתגלות השאירה חותם בל ימחה בנשמות שעמדו שם.
מה שנאמר שגם הצאצאים שלהם עמדו שם מבחינת הנשמה שלהם, ומי שצאצא הוא בתוך הברית ולא צריך להכנס בטבילה וכו' כמו גר, זה לא "ייחוס".

ש מאמר של רבי ירוחם שנקרא אחדות הנפשות, שהוא מסביר שבלשון שלנו הפירוש שיש דעה משותפת ורגש משותף ואהבה הדדית וכיו"ב. אבל אצל חז"ל משמעות הלשון אינה כך. אצל חז"ל ואריסטו גם התפישה היא שהמציאות החומרית ביחס למציאות הרוחנית, זה כמו למשל שיש חפצים שעשויים זכוכית שקופה ולכן לא רואים אותם, ומישהו מרסס על זה צבע ואז פתאום רואים. והזכוכית קיימת בדיוק באותו מובן כמו מה שרואים אחרי הצביעה. כך עולם הצורות עשוי "גשם דק" או חומר אתרי וכיו"ב. זה כמו ההבדל בין גז למוצק. שמבחינת להיות קיים אין חילוק במובן.

כשאנחנו אומרים שאדם הוא ברמה גבוהה מבחינה רוחנית, אין זה לשון מושאל ומשל. אלא באמת החוויה הבלתי אמצעית היא שהוא באמת ממש "גבוה" יותר. כשאומרים על מישהו שהוא "אדם גדול", בין טוב בין רע כמו יוליוס קיסר וכיו"ב, החוויה הבלתי אמצעית היא של פשוט "גדול", באותה חוויה כמו עצם פיזי שהוא גדול. לא באמת משתמשים בזה כמשל. כשיש מישהו עם לב חם, החוויה הפשוטה היא ממש של "חום" כמו ליד תנור. וכן אם יש איש רך או קשה, התחושה ממש כמו כשנוגעים במשי רך או אבן קשה, או איש חלקלק או מחוספס, הכל נחווה ממש כמו החוויה של דבר גשמי. זה לא רק משל.
וכך אחדות נפשות פירושה בדיוק כמו אחדות גשמית של ענפי אילן. ונשמות הבנים ממש נמצאות גנוזות בתוך נשמות ההורים. כמו שצמח נמצא גנוז כנבט בתוך הזרע.

לכן נשמות הבנים פשוט במציאות היו שם במעמד הר סיני והן עצמן נצרבו באש והוטבע בהם חותם מכוות האש של ההתגלות וכריתת הברית. אלו לא רק זכויות יתר של מעמד מיוחס כיוון שהוא שייך למשפחה הנכונה.

אותו רושם שהוטבע אז הוא בבחינת עצם הלוז. שהוא חלק נצחי ולא מתכלה אבל מצד שני נעלם עד מאוד והוא רק נקודה ויכול להתקיים בלי יציאה לפועל. ולעתיד לבוא יהיה מזה חזון העצמות היבשות.
כך שבעולם שלנו אין לזה משמעות מבחינת החיים שלנו, כי לא רואים את זה בשום דרך וזה לא נפקא מינה לשום דבר. חוץ מלדינים הלכתיים. אני גם לא בטוח שאנחנו יכולים לדעת האם הקב"ה דואג מכח זה זה לאנשים אלה יותר. הרי כל אדם נברא בצלם והוא נברא כל רגע ורגע והוא בן של הקב"ה. נראה לי שרק מי שיש לו באמת יכולת להשיג את זה ולראות ולהבין אולי שייך שיתפלל באופן מיוחד על אנשים שיש בהם את זה. אבל מי שלא רואה ולא מבין ובשבילו זו רק אמירה של מילים בתיאוריה ואין לזה ביטוי במציאות, לא נראה לי שיש טעם להתפלל על מה שלא מבינים. לשון התפילה נועד שכל אחד יכוון בו ויפרש אותו לפי מה שהוא משיג ומרגיש באופן פרטי לפי מה שקרוב לליבו ולא להתפרש בדייקנות באופן למדני. וממילא אם בשבילנו מה שיוצא לפועל ונראה הוא מה שיש לו משמעות אנחנו יכולים לכוון שהכוונה לאנשים הטובים שאם מישהו מהם לא נכנס לברית מכל מקום הוא ראוי לזה, ושייך בזה כל הראוי לבילה, ולא להיות מוטרדים מפירושים עמוקים שלא מושגים לנו.

בלי שייכות כלל לעניין של סגולה וברית וכל כיו"ב, באופן פשוט וגשמי לגמרי, אמרו עניי עירך קודמים, כי כך הטבע האנושי שמי שיותר קרוב יותר יקר לך. זה מתחיל מהמשפחה ואחר כך לשכנים ולבני העיר ומן הסתם אותו דבר גם ביחס לעם. ורצו שהצדקה תבוא מהרצון הטבעי ולא באופן מלאכותי כי כתוב, והרצון הטבעי כך הוא שהקרובים יותר יקרים יותר. ומן הסתם כמו שמשפחה יותר יקרה ואף אחד לא מרגיש בעיה עם זה שאדם דואג ועוזר למשפחתו יותר מאשר לאחרים, אותו רגש עצמו עושה הבחנה גם לגבי שכניו ובני עירו ובני עמו. ואם הוא לא מגונה לגבי משפחה הוא גם לא מגונה אם הוא באופן כזה גם לגבי העם. פשוט כי הם יותר מוכרים ויותר בבחינת שכנים שאתה מכיר ומיודע יותר.
גם דאגה למשפחה יכולה להיות כמו חסידה שעושה חסד רק עם בנות מינה. שמציירים עיגול שכל מי שמחוץ למשפחה או לעם או לגזע הוא מבחוץ ולא אכפת ממנו. אבל אפשר גם בלי קו כזה, כמו שבן זוג והורים ובנים קרובים יותר מאחים ומדודים. שזו רק קרבה יתירה ולא שיש פחות ערך וחשיבות ואכפתיות כלפי הדודים מאשר כלפי ההורים ושהם מחוץ לקו כלשהו. ואעפ"כ ההורים קרובים יותר וקודמים. לא מתוך שלילת הדודים ושום זרות וניכור אליהם אלא רק מרוב אהבת ההורים.
מתוך שנלחמים באופן השלילי שמאוד בנקל משתלט על ההרגשה של השייכות היתירה למי שקרוב ודומה לי, שמוציא את האחרים לחוץ, לא צריך לחנוק את הרגש הטבעי לאהוב יותר את מי שיותר קרוב בלי להוציא לחוץ שום אדם אלא כמו בן זוג והורים ודודים ובני דודים שניים וכן הלאה.

.

.

.

"משפט עברי" וטעמי המצוות

מצוות התורה העוסקות במשפטים כגון נזיקין, קניינים, שטרות, עדות, סנהדרין, שומרים, שכירות, ריבית וכיו"ב, הן מצוות דתיות כמו שאר מצוות התורה. כלומר עניינן להעמיד את המציאות הגשמית בסדר התואם צורות רוחניות עליונות כדי לחבר בין צורות קדושות המגלות את אורו של הבורא לבין העולם הגשמי.

בכל המצוות, טעם המצווה הוא ענין נוסף על המצווה עצמה ונפרד ממנה ולעולם אינו כולל את כל חלקי המצווה ופרטיה.
לדוגמה הלכות מזוזה.
כתב הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה י"ג:
חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכול תמיד.  וכל עת שייכנס וייצא יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן. ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.  אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו מוחזק לו שלא יחטא.  שהרי יש לו מזכירים רבים. והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

זהו הטעם של מצוות מזוזה. החלק המובן, ההבנה מה טובה ותועלתה של המצווה לאדם המקיים אותה.

אמנם יש הלכות במזוזה כגון:

הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער. ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר. ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער.  וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסל. (שם פרק א הלכה ח)

אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבין בדיו. למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן.  שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. (שם פרק א הלכה ה)

שמונה הלכות יש במעשה התפילין, כולן הלכה למשה מסיני לפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן, פסל.  ואלו הן:  שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להם ארבע זווייות שוות. ושיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ושיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך אותן בשיער על המטלית ואחר כך מכניסן בבתיהן. ושיהיו תופרין אותם בגידין. ושעושין להן מעברת מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה. ושיהיו הרצועות שחורות. ושיהיה קשר שלהן קשר ידוע כצורת דאל. (שם פרק ג הלכה א)

פרטי הלכות אלה ועוד כיוצא בהם אינם מוסברים כלל על ידי הטעם שהביא הרמב"ם, ואין בהם שום טעם והבנה כלל, מלבד לבעלי מדרגות גבוהות הבקיאים ברזי הצורות העליונות. וגם אצלם ההבנה היא רק כטיפה מן הים, ולא הבנה מקיפה ושלמה. שהמצוות כולן נאצלו מהבורא יתברך והן גילוי שלו, ואין שום אדם בעולם, אף לא משה רבינו, שיכול להקיף בשכלו ולרדת לסוף עניינן של המצוות. שהן באות ממי שהוא אינסוף, ואדם והבנתו הם מוגבלים.

העניין הוא שגוף המצווה עומד בפני עצמו באופן נפרד מהטעם, ועניינו לכוון את החומר לפי סדרי צורות עליונות.
מלבד זה יש גם טעם כללי שלא מסביר את כל חלקי המצווה.

כדרך זה הוא בכל מצוות התורה וגם במצוות המשפטים.

קשה לתת דוגמאות מהלכות משפטים כי זה יצריך הסברים ארוכים.

להסדיר את חברת בני האדם שלא יבלעו חיים איש את רעהו, זה עניין לטובי העיר רבניה ופרנסיה שמתקנים תקנות מנהגים ועונשים לפי מצב הדור וצרכיו, ואין לזה שום קשר למצוות הנוגעות בענייני משפטים. התורה אינה קודקס חוקים אזרחיים, היא ספר המכיל אך ורק מצוות וסוגיות דתיות הבאות לחבר בין האדם לאלוהיו בדרך עמוקה מאוד ובחלקה מסתורית.
מצוות אלה אינן יכולות להחשב משפט עברי, כיוון שלא באו למלא תפקיד של משפט חברתי אזרחי, ולכן הן גם לא יצליחו לעשות זאת. יש בהן הרבה פרצות משפטיות ודברים "לא מכוסים". יש בהן הרבה דברים שלא עונים על חוש הצדק הטבעי של בני האדם ולא מובנים כלל, כמו פרטי הלכות מזוזה ותפילין שהבאנו.

במצוות הנוגעות למשפטים החלק של "טעמי המצוות" נרחב יותר מבמצוות אחרות, והוא נותן אשליה של מערכת חוקים עם הגיון משפטי חברתי. מכח אשליה זו טעו לחשוב שיש כאן מערכת כזו, אך כאמור אין זו האמת.

המושג "משפט עברי" המקובל באקדמיה ובעולם המשפט הוא בדיה. חלק מבדיה זו נוצר על ידי אנשי אקדמיה שאין להם יד ורגל בעולמו של התלמוד, ומחוסר ידע הניחו שהחלקים העוסקים במשפטים הם קובץ חוקים אזרחי חברתי כמו קבצי החוקים הנהוגים בכל מדינה מתוקנת. הרבה מבדיה זו קשור לזיוף המכוון של אנשים לאומיים שרוצים לזייף ממקורות היהדות סמלי לאום.

.

– – –

.

אני מצרף כאן דברים שכתבתי כתשובה לתגובה על תלמוד מוסבר ל"ח א':

.

תודה על הדברים. עיינתי במאמר החשוב.

בעיקר העניין נראה לעניות דעתי על פי דברי רבי ירוחם המשגיח ממיר ז"ל, שאמר פעמים רבות שלפני שבאים להבין דברי חז"ל יש ללמוד את לשונם, כיוון שהרבה מילים בשפה המודרנית שלנו יש להן פירוש אחר לגמרי מאותן מילים ששימשו בלשון חז"ל.

(בשיחותיו זה מופיע בשיחה על אחדות הנפשות שביאר שבלשוננו לומר על שני אנשים שהם אחד מתפרש שיש להם דעה משותפת או אינטרס משותף או רגש אהבה, ובלשון חז"ל מתפרש כפשוטו ממש כמו שני איברים בגוף שהם אחד במציאות)

לעניות דעתי המילה "זרע" והמילה "בנים" והמילה "אומה" והמילה “עם”, יש להם פירוש אחר לגמרי בלשון חז"ל מאשר בלשוננו. וכשלא עומדים על ההבדל המושגים משתבשים מאוד.

הבאת לשון הרמב”ם בתשובה [רצ”ג]: “נמצא אברהם אבינו עליו השלום הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר”

מבואר שלשון “אב” אין הכוונה כלל לאב מבחינה ביולוגית גנטית אלא מבחינה רוחנית. נשמות כל בני האדם הם אחד ממש, שבני האדם הם כמו איברים בגוף ששורה עליהם נשמה אחת ומכח זה הם אחד ממש (אלה הם דברי רבי ירוחם שהבאתי). ואחדות הנפשות יש בה סדר כמו אילן שיש לו גזע וענפים והענפים העיקריים הם גזע לענפים היוצאים מהם. וילדיו של האב מלבד מה שמבחינה גנטית ביולוגית הם ילדיו, גם מבחינת המציאות הרוחנית הם ענף ממנו והמשך שלו.
ויש חילוק, שמבחינה ביולוגית אין זה ניתן לשינוי, אבל המציאות הרוחנית ניתנת לשינוי על ידי בחירה, ואם אדם בוחר הוא יכול לעקור את עצמו מלהיות ענף לגזע אחד ולחבר את עצמו להיות ענף לגזע אחר.

לכן כל מי שבוחר להיות מתלמידיו של אברהם ולהתגייר מבחינת המציאות הרוחנית של הנפשות הוא ממש בן לאברהם כמו שנולד מזרעו. שהעניין הגשמי אין לו חשיבות כלל לעניין זה.

כשמגיע הנדון לישראל שחטא שאעפ”כ ישראל הוא, הכוונה שכיוון שנולד מזרע ישראל ויש בנפשו [לא בדי-אן-איי הגשמי שלו] המשך נפש האבות הקדושים, אע”פ שעל ידי בחירה אדם יכול לעקור עצמו משורש רע לשורש טוב וכרות המואביה וכיו”ב, מכל מקום כשבא לעקור עצמו משורש טוב לשורש רע נשארת נקודה גנוזה של “בכח” שלא נעקרת ממנו למרות בחירתו וסופה להתעורר ולגרום לו לחזור לשרשו.

הבאת את דברי הרמב”ם בסוף הלכות עבדים: “ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך”.

לעניות דעתי אריכות לשונו שכתב "עכו”ם עובדי עבודה זרה" הכוונה היא שמה שמגדיר אותם כעכו”ם אינו השתייכותם האתנית לאומית אלא בחירתם לעבוד עבודה זרה והתוצאות הרוחניות של זה. ומה שהאריך בלשונו "זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם וכו’", בא לומר שפירוש התיבה “זרעו” אינו זרע במובן הגשמי ביולוגי, אלא מי שבחר לקבל תורה והשפעת האור של הקב”ה וכרת איתו ברית וברוחניותו נטבעה הברית ועל ידי זה נעשה זרע ישראל.

משום מה בלי התבוננות וביקורת תמיד מפרשים שגיור הוא עניין של לעבור מהשתייכות אתנית לאומית אחת לאחרת. מלהיות אנגלי ללהיות יהודי. או מנוצרי ליהודי. ובאמת מבואר שגיור אינו שייך לזה כלל.

כתב ברמב”ם  פרק י”ג מהלכות איסורי ביאה:

“הלכה א

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן.

הלכה ד

וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן”

והרי מבואר שגיור אינו עניין של מעבר מהשתייכות לאומית אחת לשנייה. אלא הקב”ה כרת עם מי שבחר לקבל תורה ברית, ומי שאחר כך בוחר גם הוא לקבל תורה נכנס לאותה ברית באותם דברים שעל ידם נכרתה הברית.

לפני הכניסה לברית במילה על ידי משה ביציאת מצרים וטבילה וקרבן במעמד הר סיני, הכל היה תלוי אך ורק בבחירה. אברהם היה מהעם של אור כשדים מבחינה ביולוגית גנטית אתנית לאומית, רק הוא בחר להיות מאמין בקב”ה. רבקה היתה ארמית ודי היה בכך שבחרה להיות מאמינה בקב”ה וללכת בדרכיו כדי שתהיה מאמהות האומה.

ביציאת מצריים ומעמד הר סיני כרת הקב”ה ברית עם הכשדיים והארמים, שמבחינה לאומית גנטית נשארו בני ישראל בני כשדים וארמיים, שבחרו להיות מאמינים בו וללכת בדרכיו. הברית לא השפיעה מאומה על השתייכותם האתנית גנטית לאומית, שעדיין מבחינה זו הם כשדיים וארמים, ואין לזה שום משמעות. המושג “אומה” ו”עם”, בלשון התורה וחז”ל אין לו שום שייכות למושגים האלה כפירושם בלשוננו. אלא פירושם הוא רק שהם כעת בני ברית של הקב”ה ונתאחדו נפשותיהם ונעשה כנפש כללית שהיא בת זוגו כביכול והם נעשו כמשפחה מבחינת אחדות הנפשות והאהבה, שהברית יש בה צד כמו של ברית נישואין שיוצרת משפחה. ואחדות נפשות זו נקראת כנסת ישראל שהיא מקבלת שפע מנפשו של יעקב אבינו. וכמו שבני זוג שאחד כשדי ואחד ארמי אם הם אוהבים ונישאים נוצרת מהם משפחה על ידי החיבור הרוחני של אחדות הנפשות, ואין לזה שייכות ללאומיות האתנית, כך נוצרה משפחה של הדבקים בקב”ה על ידי ברית זו ומשפחה זו נקראת "עם" ו"אומה" בלשון חז"ל, ואין לזה שום שייכות ללאומיות ואתניות.

וכיוון שאין לזה שייכות ללאומיות אתנית, כל בן עם כלשהו בכל זמן די בכך שהוא בוחר להיות מאמין בקב”ה. וכמו אברהם ושרה ורבקה ורחל ולאה שדי היה בבחירתם.
רק אם הוא רוצה להיכנס לברית הנישואין עם הקב”ה עליו לעשות את המעשים שבהם נכרתת הברית כמו שכל אחד אחר שנכנס לברית עשה גם הוא. גיור הוא כנישואין עם הקב"ה לבוא בבריתו. וכל "יהודי" גם הוא טעון גיור בדיוק כמו כל אנגלי וצרפתי, רק שהוא כבר התגייר מקודם בהר סיני והצרפתי מתגייר כעת. זה כמו איש שנשא אישה כשדית בחופה וקידושין, וכעת נושא עוד אשה צרפתית בחופה וקידושין. שלא נאמר שהצרפתית מתגיירת להיות כשדית. אלא היא נשארת צרפתית וההיא נשארת כשדית ואין לזה משמעות כלל ושתיהן נשותיו של אותו איש בשווה. והוא עצמו לא כשדי ולא צרפתי ולא שייך לשום אומה ולשון.

אם הכוזרי אומר שיש הפרש בין ה”בכח” הרוחני של גרים לזה של ישראל, אין זה שייך ללאומיות ולגנטיקה ביולוגית וכיו”ב, אלא זה שייך לכך שהמעלה הרוחנית שהיתה בכניסה לברית בזמן יציאת מצריים ומעמד הר סיני שנכרתה מול התגלות, יש בכוחה להעניק “בכח” רוחני שכניסה לברית בימינו אינה יכולה להגיע עד אליו. והכוונה שמי ש”פיספס” את החתונה הגדולה של הר סיני ומתחתן כעת בטקס צנוע יהיה חסר לו משהו בחיבור. וייתכן שיש בזה מן הצדק כיוון שהוא הוזמן אז ולא רצה ורק כעת חזר בו.

המושג הארצי החולין של לאומיות אתנית ביולוגית אינו קיים כלל בתורה וחז”ל. ההשתייכות הלאומית אתנית הוא חידוש שחידשו במאות השמונה עשרה והתשע עשרה שהגו וחידשו מושג של "לאום" על סמך היסטוריה ולשון וארץ משותפים, מבחינה תורנית מושג זה שווה לגמרי לשאלות כמו לאיזה מוצא ועדה אתה משתייך, או באיזה בית ספר למדת, או באיזו שפה אתה מדבר או באיזו ארץ אתה גר או אם אתה אוהב לאכול חריף או חמוץ. וזה שווה גם לשאלות כמו איזו קבוצת כדורגל אתה אוהד ולאיזו מפלגה אתה מצביע. כלומר מבחינת התורה וחז"ל אין בכלל דבר כזה עם ואומה במובן שהעניקה להם תנועת הלאומיות המודרנית.

גם אומות הם ישויות רוחניות של שבעים שרים של מעלה. ועשיו הוא התלבשות של כח מלאך של עשיו.

לכן בכל דיון על עם ישראל ואמות העולם לעניות דעתי יש להבהיר מקודם היטב את ההגדרה של מושגי היסוד כדי שלא ישתבש העניין.

מה שנאמר שיש דומם צומח חי מדבר וישראל, הכוונה היא חילוקים לגבי מידת התגלות החיים בחומר. אין באמת שום הבדל מהותי בין צומח לחי. לפי חז"ל האילנות מדברים ומרגישים ורבן יוחנן בן זכאי ידע שיחת דקלים. ההבדל היחיד הוא שהחיות בהם יותר גנוזה ב"בכח", ופחות יוצאת אל הפועל. לכן הם נחשבים מדרגה נמוכה יותר בגילוי הקב"ה בעולם שהוא אלוהים חיים והחיים הם גילויו. גם העצמים הדוממים הם חיים באותו מובן שצמח חי. לבוא בברית עם הקב"ה גורם שהחיים של מי שנכנס בברית הם יותר "חיים". החיות הרוחנית יותר שוקקת ועזה ויוצאת אל הפועל. כמו שחיות של כלב יותר שוקקת ועזה ויוצאת אל הפועל מחיות של אילן. כמו שמי שנשוי "חי" יותר מרווק שהוא פלג גוף. וכמו שמי שחייו חיי חכמה ובחירה ועומק רוחני חי יותר ממי שחייו שטחיים וסתמיים.

וזה נאמר לגבי כל מי שבא בברית שכאמור אין לזה שום שייכות ללאומיות ביולוגית אתנית ופתוח לכל באי עולם ותלוי אך ורק בבחירה, וחלילה שיתפרש באופן של "תורת גזע" שאין היפך התורה יותר מזה.

.

– – –

.

מקורות לכך שדיני התורה אינם אמורים להיות "מערכת משפטית", ושמחשבה על "מדינת הלכה" היא היפך התורה.

מרוב שהדבר פשוט לא ראיתי צורך להוכיח אותו, וכי יעלה על דעת מישהו שדיני התורה הקדושים אינם אלא מערכת משפטית. אבל אחר כך שלחו לי אנשים שאין הדבר פשוט אצלם, ומשום כבודם אני מביא קצת ראיות לזה בקיצור.

ככל שדבר יותר פשוט יותר קשה למצוא לו ראיות מפורשות שמרוב פשיטותו לא היה צריך לאומרו, ומצד שני ראיות לא מפורשות יש להביא לו לאין מספר כיוון שהוא יסוד בתורה וכמעט בכל פרשה בתורה אם מתבוננים בה לעמקה ניתן לראות ממנה שכך מונח ביסודה.

סנהדרין מ"ה ב': "וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון? אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד".

רש"י: "ושמעון בן שטח שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למילתא ודן את כולם ביום אחד מפני קרוביהם שלא יתקשרו להצילן".

ושם מ"ו א':

"תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה.

ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך".

.

בבא בתרא ח' ב':

"ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן".

רש"י: "להתנות על המדות. להגדיל סאת העיר או להקטין: ועל השערים. שער חטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים. להסיע על קיצתם. לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה".

ובשולחן ערוך חושן משפט סוף סימן רל"א הביא דבר זה והוסיף על פי הגמרא שם ט' א': "במה דברים אמורים במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור. אבל אם ישנו אין התנאי שלהם (או של כל בני העיר) (טור) מועיל כלום, ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי אלא אם כן עשו מדעת החכם".

ומבואר שדרך שיהיה חכם חשוב ממונה על הציבור שיתקן להם תקנות והוא זה שמסיע על קיצתן להסיעם מדת דין תורה לפי צורך השעה.

ועיין שולחן ערוך חושן משפט סימן ב': "כל בית דין אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי עובדי כוכבים ( ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור) (טור בשם הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין). וכל מעשיהם יהיו לשם שמים.

ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם.

הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כבית דין הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג.

אעפ"י שיש חולקין וסבירא ליה דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פ' הגוזל בתרא), מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר. וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר, כן נראה לי (ועיין בי"ד סימן רכ"ח דיני תקנות וחרמי צבור).

כתבו האחרונים בתשובותיהם דמי שנתחייב מלקות, יתן ארבעים זהובים במקום מלקות (מהרי"ו סימן קמ"ז ומהר"ם מריזבורק), ולאו דינא קאמר, אלא שהם פסקו כך לפי שעה, אבל ביד הבית דין להלקותו או ליטול ממון כפי ראות עיניהם לפי הענין למגדר מלתא (וע"ל ריש סימן תכ"ה בהג"ה)."

ובסימן תכ"ה כתב: "הגה: כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה, אין בידנו להלקותן או להגלותן או להרגן או לחבטן, אלא מנדין אותן ומבדילים אותן מן הקהל (טור ס"א בשם רב נטרונאי גאון). וכל זה מצד הדין, אבל אם רואין בית דין שהוא צורך שעה ומגדר מילתא, יכולין לענוש במה שירצו (שם ובשם תשובת הגאון) כמו שנתבאר לעיל סי' ב'. ודוקא בדיני נפשות הצריכין בבית דין, אבל הנהרגין בלא ב"ד נידונין גם עתה, כמו שיתבאר (טור שם)".

ועיין מגילה כ"ו עמוד א' וב' ששבעה טובי העיר יכולים למכור רחובה של עיר אף שלא בפני בני העיר, והרי שנתנו בידם כח כמו שבימינו יש עיריה להיות מסדירים את החברה ועושים כראות עיניהם ולא נאמר בשום מקום שהיה ראוי וטוב ונכון לכתחילה שיעשו כפי הלכות התורה בדינים שבין אדם לחבירו, אלא רק שיעשו לפי צורך השעה ולשם שמיים.

.

ועיין עוד בתשובות הרשב"א חלק ג' סימן שצ"ג:

"תשובת שאלה.

עמדתי על כל טענות הקונדרס הזה, ורואה אני שאם העדים נאמנים אצל הברורים, רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל לפי מה שיראה להם וזה מקיים העולם.

שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז"ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה.

וכל שכן בחוצה לארץ, שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם נמצא העולם שמם, וכבר קנסו ז"ל קנסות במכה את חבירו ביד או בהרכיבה וכו', כדאיתא בריש פרק המניח את הכד. ואעפ"י שאלו דיני קנסות הן, ואין דנין אותן בבבל, כדאיתא התם בריש פרק המניח את הכד, מכל מקום בכל מקום ומקום דנין לעתים בכיוצא בהן לגדור את הדור.

וגדולה מזו אמרו בפרק נגמר הדין: בשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד, ואעפ"י שאין תולין אשה ושאין דנין שנים ביום אחד, ושם אמרו טעמא שלא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה.

וכך אמרו ביבמות בפרק האשה רבה: באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ובאחד שהטיח את אשתו תחת תאנה והלקהו. וכל זה שהיתה השעה צריכה לכך.

וכן עושין בכל דור ודור ובכל מקום ומקום שרואין שהשעה צריכה לכך, ולייסר השוטים והנערים המטים עקלקלותם.

והנה אמרו: דרב הונא שהיה מבבל קץ ידא, כדאיתא בריש פרק כל היד.

ובסנהדרין בריש גלותא דאמר אי ודאי קטל נפשא לכהיוה לעיניה. ואעפ"י שאין קציצת אבר בדיני התורה אלא הכל לגדר ולצורך שעה.

ולפיכך ברורים אלו שעשו זה, אם ראו צורך השעה לענוש ולקנוס ממון או גוף לתיקון המדינה ולצורך השעה כדין עשו. וכל שכן בדאיכא הורמנא דמלכא [רשות מהמלך] וכענין ר' אלעזר בר' שמעון בריש פרק השוכר את הפועלים. ומכל מקום הברורים צריכין להתיישב בדברים, ולעשות מעשיהן אחר המלכה, ולהיות כונתם בכל עת לשמים".

כוונתו למה שנאמר בבבא מציעא פ"ג ב' שרבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי נעשה ממונה מטעם המלך לתפוס גנבים ולמסרם להריגה. ומבואר שם שתפס גנבים מבני ישראל.

.

ועיין דרשות הר"ן בדרוש האחד עשר:

"אבל בעיני פשט הכתוב כך הוא. ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופם שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה כללו נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם: "שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר". וישראל צריכין זה כיתר האומות. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תלם, ולהעניש חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד ישוב מדיני כלל.

ואין ספק כי בכל אחד מהצדדים יזדמנו שני ענינים, האחד יחייב להעניש איזה איש כפי משפט אמיתי, והשני, שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תקון סדר מדיני וכפי צורך השעה.

וה' ית' ייחד כל אחד מהענינים האלו לכת מיוחדת, וצוה שיתמנו השופטים לשפוט המשפט הצודק האמיתי, והוא אמרו: ושפטו את העם משפט צדק, כלומר בא לבאר השופטים האלה לאיזה דבר יתמנו ובמה כחם גדול. ואמר שתכלית מנויים הוא כדי לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו, ואין יכלתם עובר ביותר מזה.

ומפני שסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו השלים האל תיקונו במצות המלך.

ונבאר זה עוד כשנניח צד אחד מן הצדדים, הרי שנינו בפרק היו בודקין. תנו רבנן מכירים אתם אותו כו' התרתם בו וקבל התראה, התיר עצמו למיתה וכו', המית בתוך כדי דבור וכו'. ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים.

אבל אם לא יענשו העוברים כי אם על זה הדרך, יפסד הסדור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן צוה הש"י לצורך ישובו של עולם במינוי המלכות כמו שכתוב בפרשה זו. וכי תבא אל הארץ וגו' שום תשים עליך מלך וגו', שהיא מצוה שנצטוינו בה למנות עלינו מלך כמו שבא בקבלת רבותינו ז"ל. והמלך הוא יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה שהוא צריך לקבוץ המדיני, ונמצא שמנוי המלכות שוה בישראל וביתר אומות שצריכים לסדור מדיני, ומנוי השופטים מיוחד וצריך יותר בישראל. וכמו שהזכיר עוד ואמר: ושפטו את העם משפט צדק, כלומר, שמנוי השופטים ויכלתם הוא שישפטו העם במשפטים צודקים אמתיים בעצמם.

ואני מבאר עוד זה ואומר, שכמו שנתיחדה תורתנו מבין נמוסי אומות העולם במצות וחקים, אין ענינם תקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם הוא חול השפע האלהי באומתנו והדבקו עמנו, בין שיראה הענין ההוא לעינינו כעניני הקרבנות וכל הנעשה במקדש, בין שלא יראה כיתר החוקים שלא נתגלה טעמם.

מכל מקום אין ספק שהשפע האלהי היה נדבק בנו וחל בפעלים ההם עם היותם רחוקים מן הקש השכל. ואין בזה פלא, כי כמו שנסכל הרבה מסבות ההויות הטבעיות ועם כל זה יתאמת מציאותם, כל שכן שראוי שנסכל סבות חול השפע האלהי והדבקו בנו וזה שנתיחדה בו תורתנו הקדושה מנמוסי האומות, שאין להם עסק בזה כלל, כי אם בתקון ענין קבוצם.

ולפיכך אני סובר וראוי שיאמן בו, שכמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתקון הסדור המדיני, והם סבה עצמית קרובה לחול השפע האלהי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאלו הם משותפים בין סבת חול הענין האלהי באומתנו ותקון ענין קבוצנו.

ואפשר שהם היו פונים יותר אל הענין אשר הוא יותר נשגב במעלה, ממה שהם היו פונים לתקון קבוצנו, כי התקון ההוא המלך אשר נעמיד עלינו ישלים ענינו.

אבל השופטים והסנהדרין היה תכליתם לשפוט העם במשפט אמתי צודק בעצמו, שימשך ממנו הדבק ענין האלהי בנו, ישלים ממנו לגמרי סדור ענינן ההמוני או לא ישלים.

ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות מה שהוא יותר קרוב לתקון הסדור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה.

ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתקון הנזכר היה משלימו המלך. אבל יש לנו מעלה גדולה עליהם כי מצד שהם צודקים בעצמם, רצה לומר משפט התורה כמו שאמר הכתוב: ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק ויחול השפע האלהי בנו.

ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלהי, והוא ענין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית. ולפיכך אמרו רז"ל בפ"ק דמסכת עבודה זרה, כיון דחזו דנפישי רוצחים אמרו נגלה מארעין ונקיים בן: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם, ומזה הצד נמשך כל מה שארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו ראוי שתשרה שכינה עמהם, שנאמר. אלהים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט.

ועל זה הדרך מה שאמרו רז"ל בפ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר. והשותפות הזה רומז למה שאמרנו, שכמו במעשה בראשית נראה שפע אלוקי בתחתונים, שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תקון מדיני או לא ישלם, שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסדור המדיני תקון יותר אשר היה משלימו המלך.

ונמצא שמנוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומנוי המלך היה להשלים תקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.

ואל תקשה עלי מה ששנינו בפרק נגמר הדין: תניא ר' אליעור [בן יעקב] אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו'. שנראה ממנה, שמנוי הבית דין הוא לשפוט כפי תקון העת והזמן. ואינו כן, אבל בזמן שיהיו בישראל סנהדרין ומלך, הסנהדרין [הם] לשפוט את העם במשפט צדק לבד, לא לתקון ענינם ביותר מזה, אם לא שיתן המלך להם כחו. אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכחות, כח השופט וכח המלך.

שהרי מצינו בסוף נגמר הדין. אמר לו עמשא אכין ורקין קא דריש, אזיל אשכחינהו לרבנן דפתיח להו במסכתא אמר כתיב: כל אשר ימרה את פיך וגו' יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר רק חזק ואמץ, הנה שנתנו בכאן ליהושע כח מלכות אע"פ שלא היה מלך, וכן דרשו רז"ל ויהי בישורון מלך, ירמוז למשה.
ואפשר עוד לומר שכל מה שנמשך למצות התורה, בין שהוא כפי המשפט הצודק בין שהוא כפי צורך השעה נמסר לבית דין [אבל מה שבין אדם לחברו הצודק בלבד נמסר לב"ד] כאמרו: ושפטו את העם משפט צדק, אבל תקונם ביותר מזה נמסר למלך לא לשופט.

והעולה מזה, שהשופטים נתמנו לשפוט את העם משפט צדק. ויהיו נמשכים מזה שתי תועליות. האחד שלם לגמרי והוא שיחול השפע האלהי וידבק בהם. השני לתקן סדורם, ואם יחסר מזה דבר כפי צורך השעה ישלימנו המלך.

נמצא ענין המשפט מסור רובו ועקרו לסנהדרין ומעוטו אל המלך".

ועיין עוד שם בדבריו הנפלאים.

.

ומבואר מזה כשמלה שרעיון של "מדינת הלכה" להפוך את ההלכה לספר חוקים של חברה הוא רעיון של הבל, ויש בו הרס העולם והרס התורה. שהעולם ייחרב אם ינהגו בו דיני התורה בלבד וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן, והתורה תחרב שיוציאו מצוותיה הקדושות לעניין של חול.

ומקור הבל זה הוא רק בלאומיות שרוצים צביון של העם "שלנו" בכל דבר לאפוקי מ"הם" ותולים עצמם בתורה כבסמל לאומי כמו הדגל וההמנון ואין לזה שייכות לתורה כלל וגם לא לשכל הישר.

ועיין עוד מה שכתבתי בעניין זה בתלמוד מוסבר ומאמרים בבא קמא ס"ג א' בתגובות. וקיצור הדברים הוא שהיה אפשר שתהיה הצהרה בספר החוקים של מדינת ישראל שאינו בא לעמוד בסתירה לתורה וכתחליף לה ולהיות בגדר ערכאות של גויים, אלא הוא כמו תקנות הקהילות ופנקס הקהילות, שגם כשיש בהם תקנות שלא כדין תורה הוא מכח שכך צורך השעה ויש רשות לשבעת טובי העיר לתקן ולא כהתעלמות או מרידה בתורה, והרבנים יאשרו שהוא מנהגי הקהילה מטעמם [ואם יהיו מעט סעיפים שאינם מתקבלים על דעת הרבנים, יפרידו אותם לספר נפרד, וכך רק באותם מעט סעיפים לא יוכלו שומרי התורה לדון בבית משפט, אבל בכל שאר רוב העניינים יוכלו מבחינה תורנית לדון על פי הספר שהוא רוב רובו של ספר החוקים של המדינה שבו כל הסעיפים הם כדעת הרבנים ומכח שהוא כפנקס הקהילה מטעמם], ובאופן כזה אינו נחשב ערכאות ויוכלו כל שומרי התורה לדון בבית המשפט החילוני ופסקיו יחייבו אותם גם מבחינה דתית מכח תקנות הקהילה על פי הרבנים, ויקיימו בזה מצווה גדולה וכמו שכתב הרשב"א שלא חרבה ירושלים אלא שהעמידו על דין תורה, ולפי הר"ן יש בזה קיום חלקי של מצוות מלך לנהוג על פי סדרים המועילים לתקנת החברה ולא על פי דין תורה לחוד.

– – –

.

(יש השואלים מה דעת ההלכה לגבי שיטת השלטון הדמוקרטית.

הצגת השאלה אינה נכונה. בזמננו מלוכה או כל גוף מדיני ריבוני שהוא על פי התורה אינו דבר שבאפשר כלל מבחינה הלכתית, וצריך לזה נבואה ובית דין סמוכים ועוד ואין צורך להאריך בזה.

השלטון בזמננו הוא חלק ממהות הקהילה שהאדם חי בה. קהילה תורנית מעיקרי מהותה שהיא מונהגת על ידי תלמידי חכמים שמקובלים באותה קהילה כחשובים. יש קהילות שממהותן שהשלטון בהן דמוקרטי.  השאלה היא לאיזו קהילה על האדם להשתייך, וממילא השלטון יהיה כפי מהות הקהילה ששייך אליה. פשוט שלפי התורה על האדם להיות שייך לקהילה תורנית (אם יש במציאות בימינו קהילה תורנית שהיא באמת תורנית במהותה ולא רק בסממניה החיצוניים זוהי סוגיא כאובה בפני עצמה ולא כאן מקומה).

מאז חורבן בית המקדש תמיד הקהילות התורנית חיו תחת מרות קהילות אחרות. מעולם לא נאמר בשום מקום שעל הקהילה התורנית לשאוף לעצמאות שלטונית, או להשתדל שתהיה לה יכולת לעשות כך, השאיפה היתה רק לאוטונומיה תרבותית. הדרך כיצד להתייחס לקהילה האחרת, וכיצד לנהוג עמה, היא דרך מעשית לפי צורך השעה ואין בה הוראות הלכתיות קבועות.

לאורך כל הגלות חכמי ישראל אחזו בדרך של הרכנת ראש עד הקצה האפשרי, ובקשת שלום וקבלת מרות ככל האפשר גם כשהמלכות היתה של חסד ולא פחדו ממנה. זהו משום שרגשות כמו "גאוה לאומית", "זקיפות קומה לאומית", וכיו"ב גם כשאינו בצורה של לאומיות דווקא אלא של "אנחנו" מול "הם", היו זרים להם לגמרי ופסולים בעיניהם לגמרי. וגם כשלא היה פחד מהמלכות נהגו כך ולו רק משום שענווה ושפלות ברך והכנעה ורדיפת שלום הם מיסודות האופי של בני תורה וקהילה תורנית.

[בכל הדורות מעולם לא עלה בדעת הקהילות היהודיות להיות בעימות ותחרות והתנצחות ומאבק עם השלטון שחיו תחתיו. גם בימינו הקהילות החרדיות בארצות הברית ובכל מקום בעולם אינן מעלות בדעתן להרגיש תחרות ומלחמה וכעס וכיו"ב כלפי השלטון שתחתיו הם חיים. גם כשחיו תחת שלטון עויין כמו הקומוניזם, כפפו ראש ולא עלה בדעתם להיות בתחרות ומלחמה. וכולם יודעים עד כמה התגרות באומות ועלייה בחומה הוא מהאיסורים החמורים והנוראים, ומקורם בכוחות הנפש הוא מאבי אבות הטומאה. ורק בארץ ישראל נדבקו קהילות החרדים באותה טומאה שהם מתנגדים לה, של לוחמנות לאומית, עלייה בחומה, התגרות באומות, ומרגישים רגש של מאבק מול השלטון ותחרות בו והתנצחות כלפיו ומקווים ליטול לידיהם את השלטון. זה חורבן רוחני גמור של הקהילה ועל ידי זה אינה יכולה להיקרא קהילה שמושתת על אדני תורה ויראה וקדושה.

יש מבני הקהילה החרדית, שמתנגדת לציונות, שלפעמים חולפת בראשם תקווה, יום אחד אנחנו נהייה פה הרוב…

ואז מה? אתה תהיה הציוני בעצמך?

התגרות באומות אסורה לא בגלל שזה מסוכן, אאל בגלל שזו תכלית עזיבת האמונה. אם אבא נזף בבנו וכעס והוציא אותו מארמונו כעונש. והילד יודע שאביו שומע כל אנחה שלו ויושב חפוי ראש בפינה ומחכה שאביו ישיבו להיות אהוב כבראשונה. ואביו סופר כל דמעה ושומר אותה באוצרו, משגיח עליו מבין החרכים, ושניהם דומעים בגעגועים זה לזה. והאב מחכה שהבן יחזור לבבו להיות שלם וישר ויתקן את מעשיו ואז אביו יחמול עליו וישיב אותו בחמלה ובאהבה וברחמים ובכבוד גדול וכמו שכתוב בנבואות הנחמה.

אם במצב הזה הבן מאס לחכות ואינו רוצה להיות תלוי באביו יותר כבר יחליט סוף סוף שהגיעה השעה, והוא אוחז כלי מלחמה ובא לכבוש בכח עצמו את ארמון אביו. אין כפירה נוראה יותר. אין חטא חמור ומכוער מזה. וכידוע דברי חז"ל הנוראים בעניין זה. וכל חרדי שעוברת בראשו שאיפה שיום אחד אנחנו נהיה כאן הרוב, או מהיכי תיתי שאתם תשלטו עלינו, וכל כיו"ב, עובר על זה]

יש להבחין בין היחס הרגשי כלפי הקהילה האחרת לבין היחס המעשי. אם הקהילה האחרת היתה של עם נוכרי עויין היחס היה בהתאם. אם היא מלכות של חסד היחס היה בהתאם. אם הקהילה היא של בני אותו עם ויש יחס של אחווה וכבוד אליהם היחס הרגשי בהתאם.

אבל גם אם בני הקהילה האחרת הם אחים אהובים עד מאוד, עדיין למעשה הם חיים בדרך של קהילה שאינה תורנית ובני תורה רוצים לחיות בקהילה תורנית, וגם אם הלבבות דבוקים, חיי המעשה נבדלים.

השאלה מה דעת התורה על דמוקרטיה אין לה מקום, כי טבע קהילה תורנית להתנהג על פי חכמי התורה שלה אינו נוגע כלל להתנגדות לדמוקרטיה או הסכמה לה, פשוט כך טבעה ומהותה וכך היה בכל הדורות מאז הר סיני, וכשהיתה מלכות אצל אחרים זה לא היה מתוך התנגדות או הסכמה למלכות, והיום זה לא בגלל התנגדות או הסכמה לדמוקרטיה. ולגבי השאלה איך על מי שאינו חי בקהילה תורנית לנהל את חייו, פשוט שאין לתורה שום דעה בזה, וכל קהילה תתנהל כטבעה וכטוב בעיני החברים בה)

.

.

.

– – –

.

.

בעניין גרות.
.
גרות היא כניסה לברית עם הקב"ה בטבילה מילה וקרבן כמו שהיה בהר סיני. אם גר נכנס לברית אין לזה שייכות היכן הוא גר ולפי אילו מנהגי תרבות הוא חי, כל שזה אינו סותר לברית. מה שבתנ"ך וחז"ל נראה שגיור כרוך בעזיבת בית אבותיו ועמו הוא משום שהיה מדובר שבבית אבותיו עובדים עבודה זרה, ואחרי שנכנס לברית אינו רוצה להשאר במקום שעובדים עבודה זרה, ומן הסתם גם הם אינם רוצים בקרבתו כל שאינו הולכך בדרכם. אבל לולא עניין עבודה זרה, אלא מצד השתייכות לאומית לשפה ותרבות והווי וצביון של עם אין כלל שייכות בין הגיור לבין הצטרפות לאומית לעם ישראל.
בימינו שיש לאומיות יהודית, לקחו את עניין הגיור מההלכה כעניין הקובע לאומיות יהודית.
מי שמבחינה לאומית הוא יהודי אבל הוא חילוני ואינו מקיים את ההלכה ואינו מאמין כלל שניתנה מהר סיני הוא למעשה אינו בכלל אותה ברית. וחכמים קראוהו מומר והשוו את דינו למומר לעבודה זרה, ואמרו שהוא כגוי לרוב הדינים [עיין שולחן ערוך אורח חיים שפ"ה ג', יורה דעה ב' ה', וכן בחושן משפט רס"ו ב' לעניין שאין משיבים אבידתו כעכו"ם] ועיין אורח חיים נ"ה י"א במשנה ברורה שם, שישראל שחטא אפילו בחטא שחייב מיתה מצטרף למניין, שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ובקדושתו עומד, אבל מי שכופר בתורה שבעל פה או שמומר לעבודה זרה או לחלל שבת בפרהסיא אינו מצטרף. ואע"פ שאין כאן מזיד ושנאה ומרידה ולהכעיס וכיו"ב, והכל נדון כשגגה אחת וכתינוק שנשבה, כל זה יש בו נפקא מינה למי שבאופן כללי מאמין שיש בורא שנתן תורה בהר סיני, ואז כל שאינו להכעיס ובמרד וכפירה הוא בכלל הברית, אבל אם אינו מאמין בזה כלל אע"פ שהוא אהוב בתכלית ואח יקר וקרוב, ואין בו רע משום צד, עדיין סוף סוף המציאות היא שאינו בכלל הברית.
ההבדל בין יהודי חילוני לגוי ממש הוא רק שאם ירצה היהודי לקבל עליו את הברית הוא יכול להכנס בה על ידי שיחזור בתשובה ויקבל עליו עול תורה ומצוות ואינו צריך גיור במילה וטבילה כיוון שאבותיו כבר נכנסו לברית ומצד הקב"ה הוא נשאר בכלל הברית ומה שיצא ממנו הוא רק מצידו.
לגבי יהודי חילוני, נישואיו על פי רוב לא תופשים כיוון שהעדים לא כשרים ומעוד טעמים, ומבחינה הלכתית בניו אסורים בחיתון שאין רוב בעילות אחר הבעל, וחייו עם בן או בת זוגו בלא טהרת משפחה הם איסור חמור הרבה יותר מאשר חיים עם בן זוג גוי. וכיוון שממילא אינו מקיים הלכה כלל ולא מאמין בה, אין נפקא מינה לגביו עוד איסור מדרבנן של ביאת גוי, ואדרבא, עדיף ביאת גוי מביאת נדה.
מה שיש יהודים שחוששים מהתבוללות, מבחינה תורנית אין זה כלום, שיש להיות בכלל הברית או לא להיות בכלל הברית, וכשהוא חילוני אינו בכלל הברית, ומבחינת התורה מה אכפת לנו אם הוא חי עם אינה יהודיה ובניו נכרים, הרי גם אם היה חי עם יהודיה ובניו יהודים עדיין באותה מידה הם מחוץ לברית. ובניו הנכרים אם ירצו לקבל עליהם עול תורה הרי הם יכולים להכנס לברית בטבילה ומילה ולהיות גרי צדק, ותלוי בבחירתם אם להכנס לברית או לא, ובניו היהודים גם תלוי בבחירתם אם לקבל עליהם עול תורה ומצוות ולהיות בכלל הברית או לא, כך שמבחינת "התבוללות" ושמירה על קיום העם היהודי אין בזה שום נפקא מינה. גם אם לא יהיה אפילו יהודי אחד בעולם שהוא בן לאם יהודיה, עדיין התורה קיימת לנצח, והברית קיימת לנצח, ומי שירצה להכנס לברית של קבלת תורה יכול להכנס על ידי טבילה ומילה ולהיות הוא העם יהודי, כך שמבחינה תורנית אין משמעות לדאגה לקיום הלאום היהודי כי כל זמן שיש תורה וקב"ה יש אפשרות להכנס לברית עם הקב"ה וממילא לא אבד העם היהודי.

מבחינה הלכתית גיור לשם הצטרפות לעם היהודי מבחינה לאומית, ולחיות כחילוני, אין לזה שום משמעות. שכל עניינו של גיור אינו אלא להכנס לברית שכרת הקב"ה בהר סיני כשנתן את התורה וכרת את הברית עם מקבלי התורה. וכל אותה ברית מיוסדת אך ורק על התורה, לימודה וקיומה, ואין בה שום תוכן ועניין מלבד זה. ומי שאינו רוצה להכנס לברית כמקבל תורה ממילא אינו רוצה להכנס לברית כלל, כי אין בה מאומה מלבד זה. ולכן קבלת מצוות היא יסוד עניין הגירות ואין זה רק פרט מהלכותיה שאפשר להקל בו.

מה שקורה בימינו שלקחו את הלכות הגיור, ועקרו אותן מהיותן הלכות, ועשו מהן עניין לאומי, כמו שעשו מהטלית דגל לאומי וכיו"ב. ומי שרוצה להצטרף ללאומיות היהודית החילונית החליטו שזה תלוי בגיור, ויש בזה סתירה מיניה וביה, שהגיור אינו שייך לזה כלל אלא כל עיקרו הוא כניסה לקבלת תורה ומצוות. ונתקלו כביכול בקושי שהגיור אינו תקף מבחינה הלכתית כיוון שאין בו קבלת מצוות. ולעניות דעתי הנכון הוא שהצטרפות ללאומיות היהודית החילונית לא צריך להיות שייך כלל לעניין הגיור שאינו אלא סעיף בשולחן ערוך ומה לו ולמי שאינו מאמין כלל בשולחן ערוך. אלא היה עליהם לעשות כמו בשאר הארצות שעושים מה שעושים כדי לקבל אדם מארץ אחרת להחשיבו כחלק מעמם.
אחרי שבפועל נוהגים לתלות את ההשתייכות הלאומית בגיור, אם כן זהו רק הווי מסורתי לטקס שאין לו שייכות להלכה, ואין שום צורך לדקדק בהלכות גיור ולדרוש קבלת מצוות. וכמו שרוב טקסי הקידושין אצל חילונים אינם חלים על פי ההלכה, ואין בזה מאומה שהרי הזוג ממילא אינם מאמינים בהלכה ולא חיים על פיה, ולא רצו נישואין כעניין הלכתי אלא כצורך נפשי חברתי, ולשם כך מספיק שיעשו טקס שדומה לנישואין הלכתיים אם רצונם לשוות לטקס צביון שנדמה בעיניהם שהוא קשור למסורת ולמנהגי אבותיהם, ואין שום צורך שבאמת יחול מבחינה הלכתית. ואם אותו אדם ירצה לקיים תורה ומצוות הוא יעשה אז גיור הלכתי ויקבל עליו תורה ומצוות. וכל שלא קיבל תורה ומצוות אין בכך כלום שגיורו אינו חל על פי ההלכה, שזהו רק טקס עם משמעות לאומית חברתית ומי שעורך אותו ומי שלגביו תהייה נפקא מינה בטקס הזה אינו מאמין בהלכה ולא חי על פיה.  ואין מניעה להשיא גר שלא קיבל עליו תורה ומצוות ליהודי חילוני, שכאמור ממילא נישואיו אינם חלים על פי רוב, וגם אם הם חלים, אין לזה שום משמעות כי הזוג אינם חיים על פי ההלכה וגם לא לפי הלכות אישות, ולא מקיימים את כל ההלכות הנובעות מהקידושין, ולמה שפתאום בלי להאמין בהלכה ובלי לקיימה יהיה חשוב דווקא הסעיף בשולחן ערוך של בעילת גוי יותר מכל סעיף אחר. ואדרבא זה מסיר מכשול של איסור אשת איש ואיסור נדה.
יש החוששים שעל ידי זה ייעשה העם בארץ ישראל כשני עמים שלא יוכלו להתחתן זה בזה. מי שלא חי על פי ההלכה ואל מאמין בנתינתה בסיני ממילא יכול להתחתן עם מי שחפץ ובעיניו שייכות לעם ישראל לא אמורה להיות שייכת לגדרים הלכתיים ולא אכפת לו בזה. ומי שמקיים הלכה, ממילא להרבה מהנישואין של חילונים אין תוקף הלכתי, ונהגו להקל בחששות ממזרות הנובעים מזה, ונהגו לא לחשוש לקדש חוזרים בתשובה ואפילו נולדו ללא קידושין כלל, וכל שכן כשההורים התקדשו לא מבררים אם היו עדים כשרים בחופה, ומה שהנישואין רשומים ברבנות אין לזה שום משמעות הלכתית כיוון שלרבנות אין משמעות הלכתית ואינם נוהגים לדקדק בעדים כשרים, ויש לקולא זו על מה לסמוך, ואם יש צורך יעשו גיור הלכתי לפני שמקדשים קידושים הלכתיים ומה בכך. ואדרבא, הרי לרוב הגיורים שנעשים ויש עליהם אישור רבנות אין תוקף הלכתי כיוון שנוהגים לאשר גיורים גם למי שאינו מאמין שתורה שבעל פה ניתנה בהר סיני ואינו באמת מקבל קיום מצוות מתוך אמונה בנתינתן מסיני, ואין לגיור כזה תוקף הלכתי ושומרי הלכה נוהגים לסמוך על זה שלא כדין, ואם הגר חוזר בתשובה ומאמין בתורה ממילא הדין גם לפי הנהוג היום שצריך לגיירו שוב, ואם כן אין שום טעם לעשות פלפולים הלכתיים לא ישרים האם גיורים של חילונים הם כשרים או לא ולהמציא היתרים שיש בהם גילוי פנים בתורה שלא כהלכה ומשיקולים זרים להלכה, ויש להניח לזה להיות מה שזה באמת, טקס לאומי ללא משמעות הלכתית.

.

.

– – –

.

.

עניין "עם" בתורה – מתוך מכתב:

אנחנו קוראים בתנ"ך על מלחמות בין עמים, ובלי מחשבה מפרשים את הכתובים לפי מה שאנו מכירים מהמציאות שלנו לגבי יחסים בין עם לעם.
זו טעות גמורה, הרי מושג הלאומיות, במובן שאצלנו הוא מובן מאליו, נולד רק לפני פחות משלוש מאות שנה באירופה. לפני כן לא היה כלל במחשבתם של בני אדם שקבוצת אנשים תתאחד תחת העניין המוגדר כלאום. זו הרי הגדרה ריקה, אין לה שום תוכן אמיתי וממשי, זו בדיה מוחלטת. אין שום הבדל בין זה לבין מה שאנשים מתאחדים תחת ההגדרה שכולם אוהדים אותה קבוצת כדורגל.
בזמן התנ"ך לא היה כלל מושג של לאומיות כמו שאנו מבינים אותו. ההשתייכות לעמים לא היתה מבוססת על הכרה לאומית, שפה או תרבות או היסטוריה או חלקת ארץ משותפים.
בני האדם אז היו כולם מודעים לרובד בקיומם האישי שבו חייהם האישיים יש בהם מימד שבו הם חיים באופן של לחיות כאיבר מגוף רחב יותר. החוויה הפנימית של בדידות, חוסר היכולת לשאת את הבדידות, הן בעצם חוויה שאני חלק ממשהו. זה הפירוש של הבדידות, אם אני לא מחובר למשהו רחב יותר אני לא קיים, זה אומר שחויית הקיום ביסודה היא של חיבור עם משהו. המשהו הוא אדם אחד אחר, אבל מה שגורם לי להיות בחיבור איתו הוא משום שהוא ואני שנינו חלק ממשהו כללי יותר שמאחד אותנו, ובחיבור שלי איתו אני מתחבר לכללי. זה היסוד האמיתי הפנימי של האמונה.
הנטיה של אנשים להשתייך לקולקטיב כלשהו, כולל הלאומיות המודרנית, היא אופן חיצוני ומסולף של השורש האמיתי הזה בחיות האנושית. כמו שהנטיה ללכת לזונה היא סילוף חיצוני וריק של הטבע האנושי האמיתי של להתחתן ולהקים משפחה.
החווייה הפנימית של לחיות כחלק ממשהו, יכולה לתפוש את החיבור שלי עם המשהו הכללי הזה כבעל צביון מסויים, צבע וגוון מסויימים בקשת הכוחות הנפשיים שכללותם מהווה את מה שאנו קוראים להיות אנושי. להיות בן אדם. להיות נכלל בעם ישראל פירושו להיות אחד מהאנשים שאצלם התפישה הזו היא כלליות כל הכוחות של להיות בן אדם באופן מלא ומאוזן. בלי שום העדפה של כח אחד על משנהו. כל אדם בעולם יכול להיות מעם ישראל, זה לא קשור כלל ללהיות בן ביולוגי או אתני ליהודים. הגיור הוא לא פעולה לאומית של להתקבל כחבר בישות לאומית, אלא הוא חזרה על הברית של הר סיני, כמו שכותב הרמב"ם כשם שישראל נכנסו לברית בקרבן מילה וטבילה כך כל אחד בכל דור יכול להכנס לברית באלה.
(הגנטיקה והביולוגיה בוודאי אינן שייכות לזהות הלאומית, שהרי לפי ההלכה מי שלפני מאה דורות היתה לו סבתא יהודיה, והוא בן של בת בת בת בת וכו' ביתה, וכל שאר עץ היוחסין שלו אינו יהודי, מבחינה גנטית הדם היהודי שלו הוא חלק אחד מרבבה וכן הגנים היהודיים שלו, ולפי ההלכה הוא יהודי גמור. הדין של בן לאמא יהודיה הוא גדר דין בברית הר סיני, שהברית נכרתה לא רק עם העומדים תחת ההר באותו יום אלא גם עם צאצאיהם, וזה משום שהנקודה הרוחנית שממנה יצאו הצאצאים כמו ענף מעץ כבר היתה שם בברית, וההלכה מגדירה לגבי עם מי נכרתה הברית בהר סיני שזה תלוי באם.
בברית הר סיני עמדו גם אנשים שנולדו לעמים אחרים ולא לעם ישראל ובחרו לקבל את התורה, והרי ארבע חמישיות מעם ישראל שהיה במצרים מתו ולא נגאלו ולא זכו לבוא בברית ברית. העומדים בברית נקבעו רק לפי אמונתם ואל לפי מוצאם המשפחתי או האתני. הברית היא דבר שעובר מאמא לילדיה, ומי שאין לו אמא יהודיה יכול  גם להצטרף לברית אם הוא בוחר ומאמין, שאין הברית תלויה אלא רק באמונה ובחירה ולא בשום ייחוס, רק שהוא צריך לעשות אותה בקרבן מילה וטבילה ואינו יוצא בקרבן מילה וטבילה שנעשו בהר סיני. שהם נעשו רק על העומדים שם ועל בנים לאמהות שעמדו שם, שכך הם גדרי ההלכה של הברית למי היא עוברת ממילא ומי צריך לעשות את המעשים מחדש. בוודאי אין לזה שום קשר לדם יהודי וביולוגיה וגנטיקה יהודיים.

העמים האחרים הם לא משהו שתלוי בתורשה או שייכות לאומית, אלא אנשים שאמונתם הפנימית נחווית דרך תיווך מסויים, התפישה שלהם בכללי הפנימי שהוא האמונה אינה מאוזנת ומופשטת וצלולה וטהורה לגמרי, שיכולה לראות אל גילוי האלוהות הטוב עם האהבה השלמה המאירה בשווה לכל בהתמסרות ללא שיור כלל וענווה ללא שיור כלל. זה העניין של שבעים השרים בשמיים שהם השרים של אומות העולם, שהם מלאכים שהאומות תלויות בהם. הם כוחות רוחניים שבהם מתגלה האלוהות באופן שיש בו הסתר פנים מסויים וצד חלקי של גילוי ואהבה ולא צד מלא. הטוב שבגילוי כזה אינו שלם ומלא ואינו מאיר באור לבן ובהיר, אלא באור שיש בו גוון מסויים. אלה אנשים שמשועבדים לגוון הרוחני שהאקלים שלהם קובע להם וכן משפחתם. שלא התעלו מעל לכל זה ומרדו במורשת משפחתם ואמונותיה ותרבותה והגיעו לאמת צלולה מתוך פנימיות עצמם שאינה מוגבלת מושפעת משום חינוך ותרבות. כמו שהגיע אברהם העברי שהוא מעבר אחד וכל העולם מעבר אחר, שמרד באביו ובני עירו והגיע לאמונה שאינה משועבדת לכל הסביבה והתרבות. וכן כל הגרים שהם כאברהם ונקראים אברהם.
הכוחות של כל השרים, כולל הכח של אמונה צלולה בבורא בלי תיווך של שר או מלאך כלשהו, הם כולם הכוחות שמהם בנוי שיעור הקומה של אדם הראשון, וכולם ביחד מרכיבים גוף אחד חי, שבתיקונו יתוקן חטא אדם הראשון ותבוא הגאולה.
בגוף הזה אחרי החטא יש יסוד של רע וחטא, שנטמע בתוכו עם אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע. יסוד של אכזריות וזרות ורוע. האנשים בתקופת התורה היה בהם הכח להרגיש את כל הכוחות של אדם הראשון, לבחור להתחבר אליהם בכח הנפשי של אמונה המוטבע בכל אדם, וכל אדם בחר להשתייך לאחד מהכוחות, וזה הדבר היחיד שקבע לאיזה עם הוא שייך. זה פירוש המושג עם בתורה. מי שבחר להשתייך לעם שהוא הרוע המוחלט שאין בו שום צד של טוב, תיקון העולם מחייב את הריגתו בחרב, וזה עניין עמלק.

כתב הרמב"ם פרק י"ב מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ה:
"כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם, ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד."

בני האדם ירדו במדרגות הרגישות הרוחנית שלהם ואיבדו את היכולת להרגיש דרך איזה מלאך בשמיים הם חיים מפנימיותם את החיבור עם הבורא. לכן בטל המושג עם במובן התורני שלו, ומאז אין לו שום משמעות, ובוודאי לא שייך לקבוע על שום עם שהוא נעלה מעם אחר וכל שכן שהוא בן מוות חלילה או שום דבר מעין זה.
הלאומיות המודרנית יצרה שאנשים רוצים להמית אנשים אחרים רק בגלל השתייכותם ללאום אחר. אנשים של ימינו קוראים בתורה פסוקים שבהם יש ציווי להמית עמים שלמים של נשיהם וטפם, ומפרשים זאת כאילו זו אותה הרשעות המוחלטת והאוילית שאנו מכירים בימינו לרצוח אנשים חפים מפשע רק בגלל השתייכותם הלאומית. ובאמת אין זה כך, שאז כל אחד בחר באופן חפשי לאיזו מהות רוחנית הוא קושר את עצמו בשרשו, שהרי אברהם אבינו היה בנו של תרח ועובד עבודה זרה ובחר לקשור את עצמו לאמונה הזכה וכן כל הגרים שהוא גייר וכל הגרים שאחר כך, כולם יצרו יחד איתו עם שלם שכולם גרים. כולם השתחררו ובחרו בעצמם. וממילא כל אחד שלא בחר בזה הרי בחר במשהו אחר, ומי שבחר ברע נקשר לכח רוחני של שר ומלאך רע, ונעשה כלי לגביו. ואם תיקון העולם הוא להכרית את אותו כח רע, ואותו אדם אינו מקבל תוכחה ואינו מוכן להקשיב, ממילא מתיקון העולם הוא להכריתו. האם לא נכון וטוב היה להכרית את היטלר מינקותו לו רק היתה דרך לדעת מראש מה הוא יהיה.
לגבי הפסוק: "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע". גם הוא מתפרש באופן כזה.
ויש בו עוד פירוש נכון, מי שעבר את השואה בעצמו, וראה איך הגרמנים מתנהגים ואיך רוצחים את משפחתו מול עיניו רק משום שהם יהודים ובשם העם הגרמני כולו, והוא רוצה לנפץ את עולליהם של הגרמנים אל הסלע כשם שהם עשו לו ולאחיו, גם אם אין הגרמנים בימינו עם במובן התורני ואינם עמלק וכמו שרואים שבימינו צאצאי הנאצים הם אנשים טובים ואנושיים, ולרצוח עולל חף מפשע זהו רצח חסר הצדקה ונפשע למרות שהוא גרמני ואביו היה נאצי, בכל זאת מי שעבר את השואה בעצמו וראה את הזוועות בעצמו ובעוד דמו רותח רצח עוללים גרמניים אינו נחשב רוצח ומעשיו אינם פשע אלא מצווה. כי כך היא התגובה הבריאה הטבעית הנכונה של הנפש ולו מותר ואף מצווה לפעול מכח התגובה הזו. ומי שיכול לעמוד מול הקרבן ולהטיף לו על מוסר וצדק הוא בעצמו רשע ואכזר בהתחסדותו אטומת הלב.
מי שאין לו את התנועה הנפשית האמיתית ורתיחת הדם של מי שעבר בעצמו או ראה בעיניו ודמו עדיין בחומו וליבו בוער עד שאינו יכול אלא להרגיש כך,  אם מישהו כזה שדמו קר ירצח גרמנים רק משום שהוא סבור שעמם הוא בן מוות, בוודאי הוא רוצח גמור ונפשע כיוון שכל אדם נדון לעצמו לפי מעשיו ואין לדונו בימינו לפי עמו כיוון שבימינו אין בכלל את העניין של עם במובנו האמיתי התורני.

זה אחד הסילופים הנוראים של התורה בימינו, שאנשים מפרשים אותה לפי המציאות של ימינו, ואינם רואים כמה רבה טעותם, ובונים עליה יסודות של לאומיות מודרנית ריקה ומסולפת ורעה, או מצד שני חושבים שיש בה את האכזריות והרשע של הלאומיות המודרנית בכך שהיא אומרת להרוג עם שלם על נשיו וטפו, בלי לבחון אחד אחד בפני עצמו האם אמנם הוא ראוי  להרגו מצד עצמו ומעשיו שלו.
ובאמת התורה תמימה וטהורה והיא אור בהיר ונקי, ואין בה מאומה לא מזה ולא מזה.
סילוף נוסף דומה בחומרתו הוא שאנחנו קוראים בתורה מילים כגון אשמה ופשע וחטא ורע ועונש וכו', ואנחנו מפרשים את המילים לפי העברית המודרנית, שהיא תרגום של השפות האירופאיות, שבהן המטען של המילים האלה, משמעותן הנפשית וצבען מצד כוחות הנפש, נקבע לפי מורשת הנצרות הקתולית, שאין לזה שום קשר כלל לתורה, שבזמנה לא היתה נצרות כזו. והמובן האמיתי של המילים הוא לפי שיטמושן אצל אריסטו שהיה קרוב הרבה יותר לשימוש במילים שהיה בזמן התורה, שאצלו חטא הוא פשוט כמו שאכלתי מזון לא בריא או נסעתי לכיוון לא נכון והתרחקתי ממחוז חפצי והחטאתי את מטרתי ועלי לנסוע כעת לכיוון הנכון או אם אכלתי מזון רע עלי לאכול סם רפואה שינקה את גופי וזה עניין כפרת עוונות ואשמה ופשע וכל כיו"ב, בלי שום מטען נפשי של רגשי אשמה ושנאה עצמית שנצרות הקתולית הטעינה את המילים האלה.
וכן כל עניין מידת הדין והכעס וחרון האף והעונשים מצד הבורא, שאנחנו מפרשים בקטנותנו כאילו יש כאן מישהו מרושע ואכזר וכעסן, וזה הופך אותנו בעצמנו לכאלה, כי אנחנו מפחדים ממנו ומרגישים שהאל שאנו מאמינים בו ועובדים אותו יש בו אכזריות ואנו מפנימים את זה להיות אכזריים כלפי עצמנו וממילא כלפי הזולת, ובאמת הכל הוא מרוב להט האהבה והכל הוא דרכי אהבה ותיקון, ובזה הארכתי במקום אחר ורבי ירוחם האריך בזה הרבה, שמידת הדין היא צד קיצוני של אהבה ולא חלילה אכזריות ורוע.
אלה עיקרי השיבושים שמונעים מבני זמננו לראות בעין פקוחה את בהירות אורה של התורה.