שכל ודמיון, חכמה ונבואה

יש באדם שני כוחות השגה, ובשניהם משיג את בוראו. האחד הוא כח השכלי, והשני נקרא כח המדמה, או כח הדמיון.

לעניין ראיה השכל עדיף. וזהו שאמרו שחכם עדיף מנביא. שהשכל הוא כמו עין שיכולה לראות את הצורות העליונות המופשטות, ורואה את החומר, ורואה איך הצורה מלובשת בחומר. ובטבע האדם להתענג על השגה זו מאוד. והוא מה שחכמי יוון אמרו על החכם פילוסוף, דהיינו אוהב חכמה, שאוהב את החכמה ומתענג עליה.

כח המדמה אינו רואה את הצורות המופשטות דבר דבור על אופניו, ולא את החילוק בין חומר לצורה המלובשת בו. הוא רק יכול להשיג שדבר מסויים דומה למשהו, כלומר שיש לו קשר עם דבר אחר.

ילד קטן, יכול לקשר מבחינת ההרגשה בין בגד של אמו לבינה עצמה. בין ריח שלה אליה. הוא יכול לפחד מכלב כי מתקשר לו בהרגשה שייכות בינו לבין סכנה.

חלומות שייכים לכח הדמיון, כי בשינה הנפש הבהמית חופשיה להסתכל בדברים שהרהרה ביום בלי שלטון השכל, ומקשרת אותך לדברים עליונים או בטלים.

מה שמזדמן לאדם לראות במשך היום או להרהר אינו במקרה, אלא בהשגחה. ומראים לו דברים שיש בהם צד דמיון לדברים שעתידים לקרות לו או שרוצים משמיים לגלות לו. היום קוראים לזה אסוציאציה. כלומר קישור. דמוי דבר לדבר.

וכגון שאם רואה פיל, מגלים לו שייעשו לו פלאות, כמו שאמרו בברכות נ"ו ב'.

בהקיץ אין האדם יכול להשיג את זה, כיוון שהשכל שולט עליו, ואינו נותן לדמיון להרגיש היטב. ומצד השכל אין שייכות בין פיל לפלאות. רק בשינה שהשכל אינו פועל, ורק הדמיון פועל, יכול הדמיון להרגיש דמיון בין פיל פיל לפלאות, ומכיוון שזימנו לו לראות פיל בהשגחה וכוונה, הרי שבאמת על ידי הפיל מתגלה לו שיראה פלאות.

כמובן כח הדמיון מאוד עלול לטעות. ואין דרך לברר אם הוא אמיתי או לא. ולרמז זה אמרו שאין חלום ללא דברים בטלים. שאין הדמיון רואה דברים חדים ומוגדרים כמו השכל. מלבד הדמיון של משה רבינו שהיה כאספקלריא המאירה והיה צלול לגמרי. ולכן רק על נבואתו סומכים.

נגינה היא מכח הדמיון, שלשכל אין השגה למה דווקא צלילים כאלה, והצלילים כשלעצמם אין בהם כדי להפעיל את הנפש, שאינם אלא קול סתם. אלא הנפש הבהמית מרגישה על ידי כח הדמיון שדווקא צלילים אלה ולא אחרים יש בהם דמיון למשהו נעלה ויפה.

לגבי ציצית תכלת אמרו חז"ל שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד.
כשאדם מביט בים או ברקיע, או בצבע תכלת למי שליבו מרגיש, יש לו מזה התפעלות ורגשות טמירים הפורטים על מיתרי הלב. רגשות אלה הם ההרגשה של הנפש שדברים אלה דומים לדברים נעלים.
הדברים הנעלים נשארים סתומים. אין האדם יודע ורואה ומבין לגבי כסא הכבוד מכח התבוננותו בים. אבל משהו מכסא הכבוד נוגע בלבו מכח שהים דומה לכסא הכבוד, ובנפש יש כח הדמיון שמרגיש בדמיון זה, ודרך הדמיון עובר אליו מגע עם כסא הכבוד, ללא הכרה של השכל.

צייר מרגיש שדווקא סידור מסויים של קווים וצבעים, גורם לנפש להתפעל. פורט על מיתרים בנפש. הוא יכול לנסות, ולראות שאם הסדר אחר כבר לא תיגרם אותו הרגשה. אין בזה מבוא לשכל. הצייר אינו יודע למה דווקא סדר מסויים גורם להרגשה וסדר אחר לא. רק כח הדמיון מרגיש שסדר מסויים של צבעים דומה למשהו נעלה. כמו שים דומה לכסא הכבוד.
כל העולם הוא ציור שצייר הבורא.

מדרש תנחומא תזריע ב':
"ואין צור כאלהינו (שמואל א' ב' ב'), אין צייר כאלהינו.
כיצד? מלך בשר ודם, צר צורה על הכותל, שמא יכול לצור על המים?
והקדוש ברוך הוא, צר את העובר במעי אמו בתוך המים.
הוי אומר: ואין צייר כאלהינו.

דבר אחר: מלך בשר ודם, צר צורה על הכותל, אינו יכול לצור בה רוח ונשמה. והקדוש ברוך הוא, צר צורה בתוך צורה.
כלומר, יצר העובר במעי אמו, ונותן בתוכו רוח ונשמה.
הוי אומר: ואין צייר כאלהינו.

דבר אחר: אין צור כאלהינו. אדם צר צורה, הוא מדבר וצורתו אינה מדברת, והאדם עומד ומשבח צורתו. אבל הקדוש ברוך הוא צר את האדם, והאדם עומד ומדבר ומשבח להקדוש ברוך הוא.
בשר ודם מבקש לצור צורה, כמה סימנין הוא נותן עד שלא צר אותה הצורה.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא צר את האדם בתוך טיפה אחת.
בוא וראה, הטווס הזה, שלש מאות ששים וששה מיני צבעונים יש בו. ומהיכן הוא נוצר? מתוך טיפה של לובן נוצר. ולא תאמר בעוף, אלא אפילו אדם, נוצר מתוך טיפה של לובן, שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר. הוי אומר: אין צור כאלהינו.
בשר ודם, צר צורה, אבל צורתו אינה עושה צורה. הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא צר צורה וצורתו עושה צורה. שהוא צר את האשה, והאשה יולדת ועושה צורה כיוצא בה".

כל צורות אלו הן כמו ציור של צייר, שהן דומות לדבר נעלה. הן דומות ליוצרן עצמו. וכח הדמיון מרגיש בזה ודרך אותן צורות מרגיש בעצמיות מי שהן דומות לו.

אדם בעל נפש מרגיש התעוררות אהבה כלפי בני אדם, בעלי חיים, הרים, עצים, ים, שמיים וכיו"ב. כי בכולם יש דמיון לצייר שיצר אותם, שהוא מקור האהבה.

חיבור של אהבה עיקרו בדרך הדמיון. שדרך יופי האהובה משיג האוהב על ידי כח הדמיון את ההרגשה בנפשה. ורק אם הוא על ידי הדמיון הוא חיבור ממש וידיעה ממש, והאהבה מורגשת ממש. ואם צופה בעין שכלו בנפש אהובתו, גם אם מתפעל משלמותה, אין זו אהבה ממש.

זהו משום שעיקר האדם הוא הנפש הבהמית, ושם עיקר ויסוד מציאותו, ושם האור והחום והרגש והיכולת לאהוב ולהתאחד. עיין במאמר על הנפש הבהמית.

לכן עיקר גילוי הבורא אל ברואיו הוא דווקא בדרך הנבואה ולא בדרך החכמה. והתורה ניתנה בנבואה ולא בחכמה.

כח הדמיון הוא אופן הראייה וההשגה של הנפש הבהמית. בילדים ושוטים שהנפש הבהמית אינה מוסתרת על ידי השכל, ניכר יותר כח הדמיון, ויש להם גם קרבה אל הנבואה.

כל מצוות התורה הן ציורים הפונים אל כח הדמיון כמו שאמרו בתכלת.

גם התורה שבכתב היא סיפור הפועל באמצעות כח הדמיון.

הנבואה עניינה שהקב"ה מראה לנביא עניין, והנביא על ידי כח המדמה מרגיש בנפשו שעניין זה דומה לדבר, שהוא עצם הנבואה.

התורה שבכתב היא נבואה, וגם היא מתפרשת בדרך זו.

ילקוט שמעוני יחזקאל אות ש"מ:

"אמר רבי יודן, גדול כחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה. שנאמר ואשמע את קול אדם מדבר [קול אדם הוא צורה שברא הבורא, והנביא על ידי כח הדמיון משיג דרכה את יוצרה ושומע דרך קול אדם את דיבור הבורא].

אמר רבי יודן בר' סימון, אית לן קרייא אחרן דמחוור יתיר מן דין [יש לנו פסוק אחר שמחוור יותר מזה], שנאמר ועל דמות הכסא וגו' ואראה ואפול על פני ואשמע קול מדבר [וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה. וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר. וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ].

אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי, הרואה קשת בענן צריך ליפול על פניו. שנאמר ואראה ואפול על פני.

לייטי עלה במערבא [מקללים עליה בארץ ישראל] דמחזי כמאן דסגיד לקשתא [שנראה כמי שסוגד לקשת]. אבל ברוכי ודאי מברך".

בבא בתרא י"ב ב':

"אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים.

…

אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר: (תהלים צ, יב) "ונביא לבב חכמה". מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול.

…

א"ר יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". ועיין שם כל הסוגיא.

החכמה היא כמו מבוגר, והדמיון כמו ילד. לכן הדמיון נקרא "קטן", והחכמה "גדול".

ובפסוק אמר סוד העניין. "ונביא לבב חכמה". הנבואה, כח הדמיון, היא הלב של החכמה. והחכמה לגביה היא כמו גוף שעוטף את הלב, שמצד אחד מקימו, ומצד שני מסתירו.

אין זה כפשוטו שחכמה עדיפה מנבואה, שהרי בוודאי חורבן בית המקדש גרם לירידה וריחוק. ולפני החורבן היו משמשים בנבואה ובהר סיני ניתנה התורה בנבואה, ורק אחרי החורבן היו משמשים בצד החכמה של התורה. והרי שחכמה היא ירידה.

בזה שונה חכמת ישראל מחכמת יוון.

שחכמת יוון היא כמו חכם שצופה בעיני שכלו בשלימות נפש אוהבתו. שאין זו אהבה עם החום של "והאדם ידע את חוה אשתו", ושל "והיו לבשר אחד".

וחכמת ישראל היא בגופה אותה חכמה כמו חכמת יוון, וכלפי חוץ נראית כמוה. רק שיש לה לב. בליבה יש נבואה. כח דמיון. ילד. מגע חם.

יש סגולה מיוחדת בעיון השכלי בתורה, שהוא מחבר את השכל עם כח הדמיון. עם הלב. הוא מפעיל את השכל במלוא יכולתו וכוחו, אבל בסופו הוא גורם לביטול השכל כלפי הלב והדמיון.

חולין ה' ב': ""אדם ובהמה תושיע ה'". ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה".

עיין במשנה ברורה סימן כ"ה סעיף קטן מ"ב שכתב: "בשם רש"ל בתשובה סימן צ"ח כתב דמי לנו גדול מר"ש מקינון אחר שלמד קבלה היה מתפלל כתינוק בין יומו".

ובוודאי שאדם רגיל אינו יכול להתפלל ברגש תמים ועצמי כמו של תינוק בן יום אחד. תינוק אינו מכיר את הקב"ה ובשבילו אמו היא כמו הקב"ה, וכולו אחד איתה בתמימות גמורה. ובהכרח שעמלו בחכמה הביאו לזה.

דרך העולם שככל שעמלים בחכמה מתרחקים מהנפש הבהמית ומהרגשה תמימה וחמימה כמו של תינוק בן יומו. ונעשים גבהי לב וקרים.

זו הסגולה המיוחדת של חכמת התורה, שבליבה יש נבואה. ונביא לבב חכמה.

וכמו שאמרו במדרש הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירם למוטב.

כתב המהר"ל בהקדמת תפארת ישראל, ומרוב חביבות דבריו אי אפשר שלא להביאם על אף האריכות:
[מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ]
"בפרק אלו נדרים (פ"א א) אמר רב יהודה אמר רב:
"מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבין את זאת על מה אבדה הארץ וגו'
דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוהו,
עד שפירשו הקב"ה בעצמו.
שנאמר: ויאמר ה' על עזבם תורתי ולא הלכו בה.
היינו ולא שמעו בקולי, היינו ולא הלכו בה.
אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה".

ודבר זה מן התימה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עכו"ם וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון.

אמנם ביאור זה, כי הדבר שהוא סיבה אל מציאות דבר אחר, הוא גם כן סיבה אל קיום מציאותו.
ואל יקשה לך כי הנגר הוא סיבה לבנין הבית, ועם כל זה בהעדר הנגר יישאר הבית קיים. דבר זה אינו, כי אין הנגר סיבה לבית, רק שהוא מקרב העצים יחד, ודבר זה הנגר פועל, לא עצם הבית, והבית נעשה מן הנגר במקרה.
אבל דבר שהוא סיבה בעצם אל מציאות דבר אחר, כל שכן שהוא סיבה לקיום שלו, שהרי היה סיבה שיהיה נמצא וכן גם כן הוא סיבה לקיום שלו ודבר זה מבואר במופת [תוספת הכותב: וכעין קרן או שהנר הוא סיבה לה, ובהעלם הנר תיעלם גם מציאות קרן האור].

ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחילה לומר ברוך נותן תורה לישראל, והיה אהבה אל הש"י במה שנתן תורה לישראל, כי זה עניין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה ואוהב השי"ת בשביל הטוב שנתן לו התורה, ואז היה זה סיבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה השי"ת נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים, אף אם היו עוברים לפעמים מצווה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים, וזה היה מן השי"ת אשר הוא סיבה לתורה והוא גם כן סיבה שלא תתבטל.
דומה לזה, כאשר הגיע נזק אל ענף היוצא מן האילן, אז העיקר שממנו יצא חוזר וגודל גידולו מן השורש אשר היה סיבה לגידול שלו שיצא, ובלא השורש אין קיום לאילן כלל.

ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחילה, מה שהוא יתברך סיבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, מצד הדבקות הזה היה השי"ת סיבה גם כן שלא תתבטל התורה.

אבל מפני שלא ברכו בתורה תחילה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סיבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה ודבר זה גורם שאבדה הארץ.

ואמרו: דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו.

פירוש ששלוש מדרגות הם:
המדרגה האחת היא מדרגת החכמה, שיש לאדם בתחתונים מה שיכול האדם להשיג.

המדרגה השניה היא מדרגת הנבואה, שהיא על הנביאים, שהם בני אדם שהם בעולם הזה ובא להם רוה"ק מעליונים.

המדרגה השלישית היא ההשגה, שהיא בעליונים, כי המלאכים הם עליונים.

וזה שאמר דבר זה נשאל וכו', כי מה שהוא יתברך סיבה לתורה, הוא יותר עליון מן מדרגת חכמים נביאים ומלאכים, כי אלו כולם הם עלולים ומסובבים [עלול הוא מה שנולד מהעילה, ומסובב הוא מה שנולד מהסיבה], ואינם מגיעים אל דבר שהוא מצד העילה דווקא, ומצד העלולים אין ידיעה לזה. כי אף אם היו נותנים הסיבה שאבדה הארץ בשביל שחטאו, לא היה זה סיבה לאיבוד הארץ, כי אם חטאו היה הש"י מקיים התורה בהם והיו חוזרים למוטב.
רק הסיבה היה שלא ברכו בתורה תחילה, ובזה בא להם איבוד הארץ, ואלו היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה, אז היה השם יתברך עימהם במה שנתן התורה להם.

וכמו שהיה הוא יתברך הסיבה למציאות התורה בהם, היה גם כן סיבה לקיום התורה בהם ולא אבדה הארץ.
אבל עתה שלא היו מברכים בתורה תחילה, ולא היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל, גם כן לא היה השם יתברך עימהם לקיים התורה, וזה היה גורם שאבדה הארץ.

ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחילה. שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דוודאי הדיבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו עניין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמיתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב (דברים ו') ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ולא היה להם האהבה הגמורה אל השם יתברך במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך הש"י ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה לא היו מברכים בכל לבם.

וזה שאמרו שם (נדרים פ"א א) גם כן:
מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים שיוצאים מהם תלמידי חכמים?
מפני שאין מברכין בתורה תחילה.

כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה, שהוא נתינת התורה, צריך לברך הש"י בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השי"ת. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור רחוק הדבר הזה שיברך הש"י בכל לבו על נתינת התורה כפי הראוי.
ועוד, כי התלמיד חכם, לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה.

וזה שאין מברכים בתורה תחילה, ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים. כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה השם יתברך גם כן סיבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך, במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה הוא התלמיד חכם.
וזה שאמר הכתוב (ירמי' ט') ולא שמעו בקולי, נגד התורה עצמה, ולא הלכו בה שלא לקחו התורה עם סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי.

ומפני זה לא היו יודעים דבר זה לא חכמים ולא נביאים ולא המלאכים, כי דבר זה מגיע אל הסיבה הראשונה בפרט, ואין מגיע אל המסובב. וכל אלו הם עלולים ומסובבין. ולכן פרשה הקב"ה בעצמו.

וכן אם אין תלמיד חכם מברך בתורה תחילה, אין לוקח את התורה עם סיבת התורה, ויש כאן הסרה והפסק, ואין יוצאין ממנו תלמידי חכמים. כמו מי שלקח אילן בלא שורש אשר ממנו האילן, אז אין נמשך פרי ממנו.
ולפיכך אם מברך בתורה תחילה, יוצא מהם תלמיד חכם ועושה פרי. ומפני כך כאשר האדם מכווין בתורה להש"י אשר נתן התורה, גם כן הש"י מציל אותו מן השגיאה, ויאיר עיניו בתורתו