תפילת שמונה עשרה, וברכת המינים

עיין ברכות דף ט' עמוד ב', שהמסורת העתיקה היתה שהפרק הראשון והשני בתהילים היו פרק אחד. אחרי זמנו של רבי שמעון בן פזי חילקו חכמים פרק זה לשניים.

תנחומא וירא א: "ור"ש אמר [תקנו י"ח ברכות בתפילה] כנגד י"ח מזמורים שמראש ספר תהלים עד יענך ה' ביום צרה לומר תענה בתפלתך"

אנשי כנסת גדולה תיקנו תפילת שמונה עשרה בת י"ח ברכות, בזמן שבנו את בית המקדש השני ("תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר". מגילה י"ז ב')

בזמן החורבן הוסיפו חכמים ברכה נוספת, "ברכת המינים" (עיין ברכות כ"ח ב'), ובסידורים שלנו יש י"ט ברכות. כמו שיש בספרים שלנו י"ט מזמורי תהילים לפני הפסוק יהיו לרצון אמרי פי.

כמו שהתפילה מתחילה נתקנה י"ח ברכות והוסיפו אחר כך ברכה נוספת על המינים, לבקש שהקב"ה יאבד את המינים, כך גם י"ח מזמורי התהילים הראשונים, הוסיפו להם מזמור ועשאום י"ט, על ידי שחילקו את מזמור א', והוסיפו את "למה רגשו גויים" כמזמור י"ט.

חולין מ"ב א':

"תנא דבי ר' ישמעאל: (ויקרא יא) "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני".

בהמה, או אדם (דין טריפה ודאי נאמר גם בבהמה וגם באדם. יש מחלוקת אם דברי רבי ישמעאל נאמרו גם באדם, או שדיני טריפה של אדם שונים משל בהמה), יש י"ח מקומות בגופם, שאם הם נפגעו, דין הבהמה כאילו עכשיו היא מתה, למרות שעדיין היא חיה, וייתכן אפילו שתחיה עוד זמן רב..

חולין מ"ח ב':

אמר רב אשי טרפות קא מדמי להדדי [מדמה זו לזו]? אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה.

רש"י: שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה: נחתך בשר רגלים למעלה מצומת הגידין (צומת הגידין הוא באיזור הקרסול), ולא נשבר העצם כשרה. נחתכה למטה במקום צומת הגידין אע"פ שנמוך מכאן טרפה (כדאמרינן לקמן, וכן שניטל צומת הגידין בפ' בהמה המקשה לקמן דף עו.), ואע"פ שלא נחתך העצם:

צומת הגידין היא באיזור הקרסול. אם נחתכה הרגל שם טריפה. אבל אם נחתכה הרגל יותר גבוה כשרה. זה לכאורה לא הגיוני. ועל זה אומר רב אשי, שבטריפות לא פוסקים דינים על פי ההגיון. כולן הלכה למה מסיני הן, ומה שנאמר נאמר, ולא לומדים ומדמים על פי ההגיון.

י"ח טריפות הן שמונה עשרה חיבורים שמחברים בין הגוף לנשמה. כמו שמונה עשרה כפתורים. כשהנשמה מחוברת לגוף, נקרא שהגוף חי. אם  נחסר אחד מאותם חיבורים, הגוף נחשב מת. אפילו אם יש כח בשבעה עשר החיבורים האחרים להחזיק אותו במצב שנראה בעינינו כאילו חי, באמת אין דינו כחי. יש דעות שטרפה חיה אפילו יותר משנה, ואעפ"כ דינה כמתה, כיוון שיש פחות משמונה עשר "כפתורים" שמחברים בין הגוף לנשמה.

החיבור של גוף ונשמה, שהוא הנקרא חיים, הוא סוד, ואין בכח שכל אנושי להשיגו. לכן אין אומרים בטריפות "זו דומה לזו".

שמונה עשרה ברכות של תפילת שמונה עשרה, הן י"ח ה"כפתורים" שמחברים בין העולם החומרי לקב"ה. לקמן י' א' נאמר "מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף וכו', מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף". כמו שהנשמה מלאה וזנה את כל הגוף על ידי שמחוברת לו בי"ח "כפתורים", כך הקב"ה מלא וזן את העולם על ידי שמחובר אליו על ידי י"ח "כפתורים" של י"ח הברכות של תפילת שמונה עשרה. תפילת שמונה עשרה עניינה דווקא בקשה על הצרכים הגשמיים של עולם החומר. הבקשה הזו היא החיבור, ויש י"ח ברכות על י"ח חיבורים, שהם בשלמותם דווקא גורמים להיות העולם חי, ולא רק נדמה כחי ואינו חי באמת, כמו טריפה.
מדרש רבה איכה, סמוך לסוף:
"השיבנו ה' אליך ונשובה". אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע שלך הוא, השיבנו.
אמר להם: שלכם הוא, שנאמר: (זכריה ב') "שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה'",
אמרה לפניו: רבונו של עולם, שלך הוא, שנאמר (תהלים פ"ה) "שובנו אלהי ישענו" לכך נאמר "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

כתב בדרך השם לרמח"ל פרק ב', שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב מטובו לזולתו, בני האדם.
הטוב הוא להיות מחובר אליו ולקבל ממנו להיות "יש" ונמצא וחי ומאושר.
כדי שזה באמת יהיה מורגש כ"חי", על בני האדם להרגיש שזה שלהם והם זכו בזה בזכות עמלם, ולא כלחם חסד.
אם הטוב שמשפיע הבורא הוא לחם חסד ואינו מורגש כשייך לבני האדם בזכות, כבר אין זה תכלית הטוב, ונפגעה עיקר תכלית הבריאה, שהיא להשפיע את תכלית הטוב.

לכן ברא הקב"ה בחירה חופשית, שהאדם יוכל לבחור בין חיים למוות, בין להיות חי ללהיות מת מהלך. ושם אותו בעולם בו המוות מצטייר במבט שטחי כחיים, והחיים כמוות (עיין דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג', על ההיפוך הזה, ובאריכות בעמוד על עולם הפוך ראיתי). אם האדם מתמודד עם הבחירה ובוחר נכון החיים שזכה בהם מכח בחירתו הם שלו בזכות.

לכן אין על הקב"ה לעזור לנו בהתמודדות עם הבחירה. העובדה שהבחירה היא חופשית, ואם בחרנו בחיים זה נעשה שלנו בזכות, היא מיסודות הבריאה ובלעדיה לא תהיה השפעת תכלית הטוב. אנחנו מוכרחים להיות עצמאיים בזה.

ככל שבוחרים ברע יותר, כך מתחזקת האשליה של "מציאות" הרע, ומעשה קשה יותר לבחור בטוב. ובני האדם מבקשים מהבורא שיעזור להם בזה לפנים משורת הדין.

זה פירוש המדרש רבה באיכה. וזה תוכן ברכת המינים שנוספה לתפילת שמונה עשרה בזמן חורבן הבית, ותוכן מזמור למה רגשו גויים שהוסיפוהו כמזמור נוסף, שמבקשים עזרה מהבורא לביטול הרע, למרות שזה מוטל עלינו ולא עליו. וההיענות שלו לתפילה היא אור מיוחד כי זה בא מרוב חיבתו לפנים משורת הדין, ועדיין נחשב כאילו עשינו בעצמנו כיוון שהענות הבורא כי הוא יודע שאנחנו באמת רוצים לבחור בטוב גם אם בפועל לא מצליחים.

מדרש איכה רבתי, פתיחתא דחכימי ל, ושם ב' ט"ו:
"ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה.
דוד אמר 'ארדפה אויבי ואשיגם' (תהלים י"ח), אמר לו הקב"ה אני עושה כן, שנאמר 'ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם' (שמ"א ל') … והיה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים …

עמד אסא ואמר אין בי כוח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה , אמר לו אני עושה, שנאמר 'וירדפם אסא … כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו' (דבהי"ב י"ד).

עמד יהושפט ואמר, אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף , אלא אני אומר שירה ואתה עושה, שנאמר 'אלהינו … אין בנו כוח לפני ההמון הרב הזה', ונאמר 'ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים … וינגפו' (דבהי"ב כ'),

עמד חזקיהו ואמר, אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה , אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, א"ל הקב"ה אני עושה, שנאמר 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור' וגו' (מלכים ב' ד', יט)".

הנושא של המדרש הזה אינו ירידת הדורות, אלא גודל חיבת הקב"ה, שרואה ללבב, ויודע מה באמת היינו רוצים לבחור ולעשות, גם אם אין בנו כח. זה האור של ברכת המינים.