בבא קמא – דף ג' עמוד א'

אמר מר "ושלח" זו הרגל. וכן הוא אומר "משלחי רגל השור והחמור".
טעמא דכתב רחמנא "משלחי רגל השור והחמור", הא לאו הכי במאי מוקמת לה [במה תעמיד אותה]?
אי [אם] קרן? כתיב [כתוב]. אי [אם] שן? כתיב. [מכיוון שכבר נכתבו קרן ושן, ואי אפשר לפרש "ושלח" אלא ברגל, קשה למה הוצרך להביא את הפסוק משלחי רגל וכו', כדי ללמוד ש"ושלח" הוא רגל]
איצטריך [נצרך. הפסוק משלחי רגל וכו']. סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך נאמר] אידי ואידי אשן [זה וזה על שן. גם "וּבִעֵר", וגם "וְשִׁלַּח אֶת-בְּעִירֹה"], והא דמכליא קרנא [שמכלה את הקרן. שאכלה דבר שאינו חוזר וצומח], הא דלא מכליא קרנא [כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה. רש"י], קא משמע לן [משמיע לנו. על ידי שמביא את הפסוק "משלחי רגל השור וכו'", משמיע לנו חידוש ש"ושלח", זו הרגל].

והשתא דאוקימנא ארגל [וכעת שהעמדנו על רגל], שן דלא מכליא קרנא מנלן? דומיא דרגל [בדומה לרגל], מה רגל לא שנא [לא שונה] מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא, אף שן לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא.

.
(חומר למחשבה:
פשוט שלגבי להיות נחשב שהניזק הוזק, אין שום חילוק בין מכליא קרנא או לא. שמה שעתיד לצמוח הוא דבר חדש, וכעת ניזק במה שאכלה הבהמה. וגם אם הזיקה ללא כילוי כלל, וכגון שטינפה פירות עד שנפסדו לאכילה, הרי סוף סוף הפסיד הפירות. ולהיות ניזק תלוי רק אם נחסרה פרוטה מממונו, ואין שום הבדל אם מכליא קרנא או לא.

גם לעניין שמירה, אותה שמירה היא לעניין מכליא קרנא ולא מכליא קרנא.

והביאור שבממונו שהזיק, לא התחדש דין כללי שממונו שדרכו להזיק עליו לשמור עליו ואם הזיק עליו לשלם, ורק יש חילוקי פרטי דינים אם הזיק באופן זה או אחר.

אלא גם אחרי שנתחדשו דינים על ממונו שהזיק, נשאר הדין הכללי שאין עליו אחריות על נזקי ממונו כיוון שלא הוא בעצמו פעל את ההיזק, ורק באותם היזקים מסויימים שבהם חידשה התורה לחייבו על היזק ממונו חייב. וכל אחד מהמקומות האלה הוא חידוש, ולא לומדים ממנו שבכללות חייב על ממונו שדרכו להזיק. אלא לומדים ממנו רק לפי הגדרים שנאמרו בו. כלומר מה שלומדים בעיטה מקרן, אין זה שיודעים מסברא שעליו לשמור ולשלם על בעיטה, כי ממונו שדרכו להזיק הזיק, ורק שואלים האם דומה לקרן לעניין פרטי הדינים שישלם חצי נזק כשהוא תם ונזק שלם רק אם הועד. ולא דומה לרגל שמשלם נזק שלם תמיד.
אלא איננו יודעים כלל שחייב לשלם מאומה. שלא הוא הזיק. ואין דין כללי שממונו שהזיק מחייב אותו. והתורה חידשה שישלם דווקא בקרן ולא באופן אחר. ואנחנו באים ללמוד האם בעיטה היא קרן וחייבת או שאינה קרן ואינה חייבת כלל.

בתוספות כאן לגבי בור, כתבו שאם היה כתוב רק בור, היינו אומרים שבשוחה או מערה פטור. שנזקי ממון הם גזרת הכתוב, ואם כתוב בור יש לחייב רק על בור ולא על שוחה או מערה. ונצרך עוד פסוק לחייב על שוחה ומערה.

לקמן י"ז ב' נאמר שמכיוון שכתוב שור לא היינו יודעים לחייב על חיה אם לא היתה מחדשת המשנה.

בדף ב' עמוד א', אומרת הגמרא על המשנה, "מדקתני אבות, מכלל דאיכא [ניתן להסיק שיש] תולדות". כלומר אם היה כתוב במשנה "ארבע נזיקין הן, השור והבור המבעה וההבער", ולא היה קורא להם אבות, היינו אומרים מסברא שעל תולדות פטור לגמרי. והיינו פוטרים בנגפה ונשכה ורבצה ובעטה ומחייבים דווקא בקרן. כי מסברא אין לנו אלא רק מה שחידשה תורה ותו לא.
כי נזקי ממון אינו דין כללי שחייב על ממונו שהזיק, אלא רק דינים פרטיים שחייב דווקא על המקרים שפרטה תורה. ומה שלא אמרה אינו חייב.
ורק מכיוון שכתוב "אבות", והלשון אבות מלמדת שיש תולדות, אנחנו שומעים מהמשנה שנתחדש בהר סיני דין שגם תולדות חייבות.
ומכיוון שאין זו סברא שתולדותיהן חייבות בגלל שהן דומות להן, אלא רק חידוש של התורה, אין לנו ידיעה מה יהיה דין התולדות. ומכיוון שאין ללמוד מהסברא, והמשנה לא פירשה, אין לנו אלא ללמוד ממקום אחר שנאמר בו אבות, ואע"פ שאין סברא לדמות וללמוד מאותו מקום כלל. ולכן מחזרת הגמרא ללמוד מאבות של שבת ואבות הטומאה.
ואחרי שאין ללמוד מהן, כי במקום אחד תולדותיהן כיוצא בהן ובמקום שני אינן כיוצא בהן, אומר: "מאי שנא קרן דכוונתו להזיק, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה גם. כלומר נגיפה, נשיכה, רביצה, ובעיטה] כוונתן להזיק, וממונך, ושמירתן עליך". ולא בא לומר בזה שסברא היא לחייב על התולדות כמו על קרן. שהרי אם לא היה כתוב אבות לא היינו מחייבים עליהם, ואחרי שכתבו הוצרך לגילוי משבת וטומאה. ורק משום שנתחדש שחייב על תולדות, ואי אפשר למצוא גילוי משבת וטומאה, רק אז אומר שמכיוון שלא ידעינן, ולא רואים שום סברא לחלק, מן הסתם יש לנו לומר שתולדותיהן חייבות כמוהן.

כמו כל גדרי התורה, אבות הנזיקין מוגדרים על ידי צורת הדבר. כשהמשנה אומרת לא הרי השור כהרי המבעה וכו', היא מסיימת את הצורה של כל נזק, להפריד בינו לנזקים האחרים.

לקמן ה' ב' מסיקה הגמרא שאם היה כתוב בור ועוד אחד מאבות הנזיקין האחרים, היה ניתן ללמוד משני אלה את שני אבות הנזיקין האחרים שלא היו כתובים. ושואלת הגמרא אם כן מדוע לא כתוב רק בור ועוד אחד מאבות הנזיקין, ונלמד מהם עוד שניים. ומתרצת: "אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא [לכל ארבעת האבות], להלכותיהן: קרן – לחלק בין תמה למועדת. שן ורגל – לפוטרן ברשות הרבים. בור – לפטור בו את הכלים וכו'".

.

.

בספר קונטרסי שיעורים מהגאון רבי ישראל גוטסמן ז"ל, שיעור א', הקשה, שהנה לפי דברי הגמרא, אם לא היו כתובים כלל דין שן ורגל, היינו לומדים אותם מבור ומאש. ואז היינו מחייבים שן ורגל ברשות הרבים כדין שור ואש שחייבים ברשות הרבים. וזהו בעל כרחך משום שיש בהם משום בור ואש. כלומר ההגדרות של בור ואש כוללות אותם.
וכעת כתבה התורה את כל ארבעת האבות, ואמרה ששן ורגל פטורים ברשות הרבים.
והקשה הרב גוטסמן, שאם אכלה בהמתו ברשות הרבים פירות חבירו, אע"פ שמדין שן הוא פטור על זה, מכל מקום נחייב אותו מדין אש בור.

וכתב לתרץ [תרגמתי מעט מילים מארמית]:
"ולאחר העיון נראה לי לחדש בס׳׳ד חידוש גדול אשר לדעתי היא נקודה נפלאה, ומפתח לכל הלכות נזיקין.
…
נראה דלא חייבה התורה את המזיק לשלם אלא בתנאי שיש עליו מקודם ״חלות שם מזיק״.
כגון אדם המזיק, או שור המזיק, או אש, וכן כל אבות נזיקין.
אבל אם יצויר שאדם יזיק את חברו אפילו במזיד ממש ובכוונה להזיק, וכן אם שורו או שאר מזיקין יזיקו בכל גדרי ותנאי הנזיקין שהתורה חייבה עליהן, רק שחסר תנאי זה של חלות שם המזיק, פטור הוא מתשלומין.
דלא חייבה תורה על נזקין אלא ״אדם המזיק״ לא אדם סתם, וכן בכל הארבעה אבות לא חייבתו תורה אלא אם הוא בעל ״שור המזיק״ לא בעל השור סתם, וכן בבור ובכולם, אינו חייב אלא אם כן קודם חל על הבור או על האש שם מזיק, ואז חייב הבעלים מדין בעל המזיק.
…
ולפי זה יאירו לנו דברי הגמרא הנ״ל [לקמן ה' ב'] כשמש בצהרים, "דלמאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים", הכונה בזה שכיון שנתנה התורה למזיק זה שם המזיק של שן ורגל, ושן ורגל פטור הוא ברשות הרבים, שוב אי אפשר לחייבו ברשות הרבים מטעם בור וקרן. שהרי אין לו שם מזיק של בור וקרן, שהרי התורה נתנה לו שם מזיק של שן ורגל.
ואע"פ שאילו לא היה כתוב בתורה לגמרי שן ורגל, היה חייב גם ברשות הרבים שהיה נלמד מהצד השוה של בור וקרן, היינו משום דמילפותא [מהלימוד] היינו נותנין לו שם מזיק של בור וקרן, אבל כעת שנכתב בתורה ששמו של מזיק זה הוא שן ורגל, לא שייך ליתן לו עוד שם של בור וקרן. וממילא אע״פ שיש לו כל המעלות של בור וקרן, מכל מקום פטור הוא מדין בור וקרן. שמזיק שאין לו שם מזיק לא חייבה תורה בתשלומי נזקו אפילו אם הזיק בכל הגדרים ופרטים שחייבה תורה עליהן… שלא מצאנו בפרשת נזיקין חיוב על מזיק בלי שם מזיק". עד כאן לשון הרב גוטסמן. ועיין שם שהוכיח עניין זה מעוד מקומות רבים, וביאר לפיו הרבה דברים מוקשים בגמרא ובראשונים. ובעזרת השם בהמשך המסכת עוד נדון בזה בכל פעם שיהיה נוגע לאותה סוגיא.

.

.

(מתוך מכתב שכתבתי אחר כך לבאר את חידושו של הרב גוסטמן:

.

כשאדם פוגש את דין ד' אבות נזיקין, בהבנה טבעית נראה שהעניין הוא שאם אדם הזיק ממון חבירו, מה שהאדם פעל את ההיזק זהו סיבה לחייב אותו לשלם. ואם לא שמר על ממונו שדרכו להזיק משלם כאילו הוא הזיק שהרי התרשל בשמירה המוטלת עליו.
ולפי זה החלוקה לד' אבות היא רק לתאר אילו דברים אדם אחראי עליהם לשמור וממילא אם התרשל משלם. ויש כאן חלוקה לסוגים של דברים שעל האדם לשמור, ובכל סוג יש פרטי דינים שעל אש פטור על טמון ועל שן ורגל פטור ברשות הרבים.

לפי זה מקשה הרב גוסטמן, אם הזיק ברשות הרבים בדרך של שן שפטור ברשות הרבים, למה לא יתחייב ברשות הרבים מההלכה של בור ואש, שהרי שן הוא שייך גם לסוג של בור ואש שחייב ברשות הרבים.

מה שמתרץ על זה הוא לא רק מכח הקושיא הזו בלבד, כשלומדים עוד סוגיות רואים שעוד קושיות מתיישבות על פי זה ודברים סתומים מוארים. לכן הוא אומר שזה מפתח במסכת כי זה מאיר הרבה מקומות נוספים.

תירוצו הוא שכדי לחייב צריך שפעולת ההיזק תהיה עליה חלות שם מזיק.
הכוונה בזה, הנה במהר"ל ורמח"ל בכמה מקומות כתבו שבבריאת הקב"ה לא שייך העדר. בתחילת הלכות יסודי התורה כותב הרמב"ם שהקב"ה הוא המציאות והוא נותן מציאות לכל הנבראים כל הזמן. כמו שאי אפשר להחסיר חלק מהקב"ה כך אי אפשר להחסיר חלק מהבריאה שהוא כל הזמן משפיע עליה מציאות. הקב"ה ממלא את הכל, אין עוד מלבדו ואין "מחוץ לו". והוא משפיע בריאה ומשפיע עליה כל הזמן ממציאותו, ואין משהו מחוץ לזה שהוא ריק, ואי אפשר למנוע ממנו להשפיע מציאות לבריאה ואי אפשר לעשות שדבר נברא יפסיק להתקיים.
הסבא מקעלם התבונן במנורה, ואמר שאם מבינים היטב רואים שאי אפשר שהמנורה תחדש מציאות אור. אלא הכל מלא אור כל הזמן. ויש עליו ציפוי של חושך. והמנורה רק עושה סדק בחושך וממילא בוקע מבעדו אור.
נאמר יוצר אור ובורא חושך. החושך, ההעדר, הוא בריאה מחודשת, והקב"ה ברא אותו ונתן לו כח להסתיר את האור ואת המציאות וליצור מציאות שנראית כהעדר.
הכוונה שההעדר הוא מציאות חיובית כמו היש. זה ציור של העדר וחושך וריקנות וחסרון. והציור קיים באופן חיובי כמו שהשלם קיים באופן חיובי. זה כמו שיש בד לבן שמציירים עליו, ואי אפשר לעשות שיהיה שם חסרון אור ומקום שאין שם בד וציור, כיוון שכולו בד וכולו מואר, אבל אפשר לצייר עליו בצבע שחור כמו שמציירים בצבעים האחרים.
צריך לחדש נזק. נזק זה לא לשבור כלי כמו ההבנה הפשוטה שמבטלים את המציאות של הכלי ככלי שלם, אי אפשר לבטל מאומה ממה שקיים, אלא רק לחדש על הכלי את הצורה של שבור.
כמו למשל כשמקדשים אשה מחדשים עליה דין קידושין. כך כדי לשבור כלי צריך לחדש עליו דין שבור.
"קידושין" הוא בריאה שברא הקב"ה בעולם הצורות, ויש בה כח ומהות פועלת, ועל ידי מעשה קידושין גורמים שהיא חלה על האשה, או יותר נכון על הקשר בין האיש והאשה.  כך גם נזק, יש בריאה בעולם הצורות שנקראת נזק, וכששוברים את הכלי הבריאה הזו חלה על החפץ ונותנת לו צורה של חפץ שבור.
בעולם החומרי קשה לראות את זה. החומר מסתיר. בהלכות צדקה נאמר שאין אדם מעני מן הצדקה אלא מעשיר. אם יש לו עשרה זוזים והוא נותן שניים נעשה לו שנים עשר. כי הצדקה לא מחילה צורת העדר על ממונו. הכלל ישראל הוא כבשה בין שבעים זאבים והם טורפים אותה והיא נשארת קיימת. כי לא חל עליה צורת ההעדר. גם העשן של המזבח כל רוח לא היתה מזיזה אותו מלעלות ישר למעלה. כי לא חלה עליו צורת ההעדר. המוות אינו סופי כי זו רק צורת העדר שחלה על האדם, והיא יכולה להשתנות. המציאות עצמה לא בטלה לעולם.
המשנה מלמדת שיש ד' צורות של העדר. "שם מזיק" פירושו צורה של העדר שקיימת בעולם הצורות. "שם" הוא לשון נרדף לצורה. כשהרב גוסטמן אומר שכדי להתחייב צריך שיהיה לפעולה שם מזיק כוונתו שצריך שהיא תהיה המשכה להתלבש במציאות של צורה שקיימת בעולם הצורות הנקראת "שם מזיק". ויש ד' כאלה, שור בור מבעה והבער.
אם אדם הזיק על ידי שן, צורת ההיזק שייכת למציאות שקיימת בעולם הצורות שנקראת "שן". על ידי פעולות והעמדת דברים בסדר מסויים בחומר, משייכים את הדברים להיות מתלבשת בהם צורה מעולם הצורות. כך הם המעשים בתורה של מצוות והחלת דינים. עושים פעולה בחומר ועל ידי זה מתקשרת בחומר אותה צורה.
גם כשפים פועלים באופן כזה. מעמידים את החומר בסדר מסויים ועל ידי זה הוא נקשר בצורה מסויימת וכוחה פועל. רק כמובן כשפים זה להשתמש בזה לאינטרס ולא לדבקות. גם מעשה אמנות הוא כך, צייר מסדר את החומר באופן מסויים ועל ידי זה שורה בו "השראה", נעשים בו חיים רוחניים.
אם אדם מסדר את החומר בצורה של "שן", חל על זה צורת שן. ונעשה נזק השייך לשם שן ויש בו דיני שן. מה שמשייך צורה מעולם הצורות לחומר הוא הציור איך הדבר נראה. אם זה נראה בצורת שן זה נקשר לצורה בעולם הצורות שהיא שן, ומהותה הוא שמה שנקשר בה יש בו את הדין של פטור ברשות הרבים.
בזה מתיישבת הקושיא, אם למשל היה רק צבע ירוק או אדום, אז צהוב היה מקבל שם של ירוק ודיני ירוק. אחרי שיש גם שם של "צהוב" מעתה הצהוב כבר אינו תחת שם ירוק אל איש לו שם בפני עצמו.
אם לא היה דין שן, אכילת בהמתו היה נכנסת תחת השם של בור ואש ומקבלת דינים של בור ואש וחייבת ברשות הרבים. אחרי שיש בעולם הצורות צורת שן, מעתה כיוון שפעולה זו דומה בציור שלה לשן יותר מלבור ואש הצורה שנקשרת בה היא צורת שן ולא צורת בור ואש, והיא נפטרת ברשות הרבים.
אם היה מדובר כאן בהגדרות משפטיות כמו ששכל טבעי של אדם מהשוק מבין, הרי כיוון שסוף סוף הוא הזיק, והיינו יודעים שחייב מלימוד מבור ואש גם לולא היה דין שן, כיצד יתכן שמה שאפשר ללמוד אותו גם משן פוטר אותו ברשות הרבים.
אבל אם מבינים שלא מדובר בהגדרות משפטיות אלא בהתקשרויות של החומר לעולם הצורות, אם כן ייתכן שאם לא היתה צורת שן היתה פעולה זו נקשרת לצורת בור ואש, וכעת כשיש צורת שן היא נקשרת לצורת שן בלבד ומקבלת רק שם שן וכבר אינה תחת שם בור ואש ולכן נעקרה מדיני בור ואש ויש בה רק את הדינים המיוחדים שנובעים ממהשתייכות לצורת שן.
יש כאן עוד יסוד, שאם ההשתיכותלצורה היהת לפי התוכן המהותי מבחינה משפטית של הפעולה, עדיין במהות הוא הזיק נזק שאינו שונה מבור ואש, שהרי ניתן ללמוד חיובו מבור ואש. אמנם ההשתייכות לצורה היא על דרך הדמיון וקריאת שם ואיך הדבר מצטייר.
ולדוגמה בסוגיא לקמן נ"ג א' בשור שדחף שור אחר לבור, לרבי נתן בעל הבור הזיק רק חצי, שהנזק נעשה על ידי השור הדוחף והבור ביחד וזה הזיק מחצה וזה הזיק מחצה, ואעפ"כ אם אי אפשר לגבות מבעל השור גובים את כל הנזק מבעל הבור, והטעם הוא שהציור שאנו רואים לפנינו הוא שור מת מוטל בתוך בורו של זה. והציור הוא כאילו השור הוזק בבור. לכן משלם את כל הנזק מכח הציור לחוד.
שהציור הוא הקובע לאיזו צורה בעולם הצורות תהיה קשורה המציאות החומרית. וכיוון שכאן יש ציור של נזק שלם הוא משתייך לצורת נזק שלם, אע"פ שלא הזיק בפועל אלא רק מחצה.
וכך גם היזק של שן כיוון שמצטייר כדמות שן זה עוקר אותו משייכות לצורת אש ובור ומחיל עליו שם מזיק של שן לחוד. ולכן פוקע ממנו דין אש ובור לחייב ברשות הרבים וחל עליו דין שן בלבד לפטור ברשות הרבים כיוון שהצטיירותו כצורת שן.

זה לעניות דעתי תוכן לשונו של הרב גוסטמן: "נראה דלא חייבה התורה את המזיק לשלם אלא בתנאי שיש עליו מקודם ״חלות שם מזיק״.
כגון אדם המזיק, או שור המזיק, או אש, וכן כל אבות נזיקין.
אבל אם יצויר שאדם יזיק את חברו אפילו במזיד ממש ובכוונה להזיק, וכן אם שורו או שאר מזיקין יזיקו בכל גדרי ותנאי הנזיקין שהתורה חייבה עליהן, רק שחסר תנאי זה של חלות שם המזיק, פטור הוא מתשלומין.
דלא חייבה תורה על נזקין אלא ״אדם המזיק״ לא אדם סתם, וכן בכל הארבעה אבות לא חייבתו תורה אלא אם הוא בעל ״שור המזיק״ לא בעל השור סתם, וכן בבור ובכולם, אינו חייב אלא אם כן קודם חל על הבור או על האש שם מזיק, ואז חייב הבעלים מדין בעל המזיק".

שמה שאדם הזיק ואין עליו שם מזיק אע"פ שנשבר הכלי התורה לא חייבה אותו לשלם על זה, כיוון שהוא לא החיל על המציאות צורת מזיק הקיימת בעולם הצורות. שהתורה היא לא משפט עברי ולא באה להסדיר תיקון ענייני החברה, ואם טובי העיר ופרנסי הקהילה יראו לנכון יוכלו לחייב אותו לשלם שלא מן הדין, וכמו שאמרו ומסיעין על קיצתן וקונסים שלא כתורה, כדי שלא ישברו כל אדם חפץ חבירו. לתורה אין עסק בזה. אלא עניינה הוא בחיבור העולם החומרי לעולם הצורות הטהורות העליון הנסתר להיותם אחדים שיתגלה לאדם העובד את בוראו האחדות שבהם ועל ידי זה יתקרב לבוראו וידבק באורו.  וזה מחדש הרב גוסטמן שחיוב תשלומי נזק הוא רק מכח שהפעולה יש בה ציור שמדמה אותה לאחת הצורות העליונות שנקראות "שם מזיק", ועל ידי זה אותה צורה שורה בה וזה הכוונה ב"חלות".

אם תשאל למה צריך את החידוש של הרב גוסטמן, זה לא ש"צריך", פשוט כך היא הדרך להתבונן בעניינים אלה. זה לא שהרב גוסטמן נתקל כאן בקושיא ואז חידש את כל זה כדי ליישב אותה. אלא שעל ידי עמל ארוך הוא קנה דרך הסתכלות זו מהצטברות של הרבה מקומות שמורים על זה. ובא לומר שכשמסתכלים נכון הקושיא לא קשה. וכמוה עוד הרבה קושיות אחרות. והפרי מזה הוא לא שמתיישבות הקושיות אלא שקונים דרך להסתכל על העולם והאדם והתורה והחיים והקב"ה בדרך עמוקה ומאירה יותר שהקב"ה ברא אותה למי שרוצה להתקרב אליו.

.

ועיין עוד ביאור בעניין זה ובעניינים מסתעפים ויסודיים בחידושים על סוגיות סימן א')

.

.

ולפי זה יובן בע"ה עניין מכליא קרנא, שהתורה חייבה על אכילת בהמתו. ואע"פ שאכילה כשאינה מכליא קרנא היא היזק ודרכה בכך, מכל מקום אין לנו לומר לחייב יותר ממה ששמענו מהתורה. וכיוון שלעניין צורת מעשה היזק של "אכילה", יש חילוק אם מכליא קרנא או לא, שכשמכליא קרנא יש כאן יותר צורת "אכילה", אם לא היה פסוק נוסף היה מקום לומר שנחייב רק במכליא קרנא.
ואחרי שבאמת יש רק פסוק אחד לאכילה, שואלת הגמרא מניין לנו לחייב על לא מכליא קרנא, ומתרצת שלומדים מרגל. ומניין פשוט שברגל חייב על לא מכליא קרנא? אלא וודאי שמבחינת צורת המעשה היזק של לרמוס ברגל דרך הילוכה אין שום חילוק בזה אם מכליא קרנא או לא. שזה חילוק בצורת מעשה של אכילה וכילוי, ולא ברמיסה.

גם מה שמחלקת הגמרא לקמן לגבי רגל, שהיה מקום לומר שחייב רק אם שילח הוא את הבהמה, אבל לא אם הלכה מעצמה, פירושו הוא על דרך זו.

עדיין קשה שתכתוב התורה רק שן דמכליא קרנא, ואנחנו נלמד שן דלא מכליא קרנא ממנה, ואין צורך ללמוד מרגל ואל לפסוק נוסף לגבי שן. עיין לקמן עמוד ב' מה שכתבתי בזה.

לעיל ב' ב' אומר: "מאי שנא קרן דכוונתו להזיק, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה גם. כלומר נגיפה, נשיכה, רביצה, ובעיטה] כוונתן להזיק, וממונך, ושמירתן עליך"
ויש שפירשו ש"כוונתו להזיק" הוא רק לומר לאיזה אב הוא שייך לעניין פרטי הדינים, וכגון אם משלם תם חצי נזק, והסיבות לחייב הן "ממונך ושמירתן עליך".
ולדברינו עיקר הסיבה לחייב הוא "כוונתו להזיק", שזה מכליל אותו בכלל קרן, אחרי שנתחדש מהלשון אבות שיש תולדות. ובלי זה לא היתה סיבה לחייב שלא הוא עצמו הזיק. ואחר כך מונה את התנאים הנדרשים כדי שיתקיים החיוב, שהקרן צריכה להיות ממונך ושמירתן עליך.
"שמירתן עליך" בפשטות הכוונה שאם זה היה דבר שאין דרך הבהמה לעשות, אין חובה על בעליה לחשוש לו ולשמרה שלא תעשהו. ומכיוון שאין עליו חובה לשמור פטור. ולזה אמר שתולדות של קרן דרך הבהמה לעשותן כמו קרן ממש ולכן חייב בשמירה עליהן כמו קרן.
לגבי הלשון "ממונך", יש לעיין מה הכוונה בזה.
הנה כשחידשה התורה לחייב אדם על נזקי ממונו, יש שתי דרכים להבין את זה. וכבר דנו בזה מגדולי ראשי הישיבות. דרך אחת היא לומר שהתורה החשיבה את נזקי הממון שאמרה, שהם מעשה שלו וכאילו הוא עשה בעצמו. שאם אחז מקל בידו והזיק איתו, בוודאי זהו מעשה היזק שלו בגופו, ואף שעשה על ידי המקל. ובאה התורה ואמרה שקרן שורו שנגחה יש להחשיב כאילו הקרן היא מקל שהוא עצמו אוחז ומכה בו.
דרך שנייה היא לומר שהתורה אמרה שאכן אין זה מעשה שלו, כיוון שלא עשאו בעצמו, אבל באה התורה וחידשה שאע"פ שלא נחשב שהוא עשה והזיק, מכל מקום אע"פ שאין זה מעשה שלו עליו לשמור שלא ייעשה דבר זה ואם נעשה נזק עליו לשלם אע"פ שלא מחשיבים שהוא המזיק.
בהמשך הסוגיות במקומות שיהיה הבדל אם כך או כך נעסוק בזה.
לפי הדרך שהתורה החשיבה כאילו הוא בעצמו עשה, פירוש "ממונך" הוא שחידוש התורה בנזקי ממון הוא להחשיב שמה שהוא ממונך הרי הוא כאילו יד ארוכה שלך.
נפש האדם שורה בגופו. באופן מסויים היא גם שורה בילדיו. לכן הם נקראים "שלו". היא גם שורה באופן מסויים ביצירתו ובכתביו ודיבוריו ורעיונותיו. לכן גם הם נקראים "שלו".
גם תלמידיו נקראים שלו מבחינה זו. גם על בגדיו של אדם שורה נפשו. עיין מלכים א י"ט י"ט שאליהו השליך אדרתו אל אלישע ועוד הרבה. ולכן אמר דוד שלכרות כנף מעילו של שאול זהו לשלוח בו יד.

גם קניין ממון יסודו הוא כך, שנפשו שורה על הממון. לכן חמורו של פנחס בן יאיר נעשה צדיק, כיוון שנפשו של פנחס בן יאיר שרתה בו. וזהו שאמרו למה נאמר בכל נפשך ובכל מאודך, שיש אדם שממונו חביב עליו מנפשו. ויעקב אבינו חזר לקחת פכים קטנים והסתכן עליהם, שלהפסיד ממון אפילו פרוטה הוא לצמצם את חיותו. ואמרו צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם. ולדעת רבי מאיר גם על גזילה יש יהרג ובל יעבור. שנטילת ממון דומה לנטילת נפש. שמפריד את נפשו מהחומר שהיא שרויה ומלובשת בו.
וזה פירוש מה שאמרו חז"ל שעני חשוב כמת, ולכן האריכה התורה בקניינם של האבות, כמה גמלים וחמורים היו להם וכיו"ב.

ובזה ניתן להבין שחידשה התורה על מעשים מסויימים של היזק שממונו יהיה נחשב כגופו להחשיבו שהזיק בגופו. וזהו שאמר וממונך ושמירתן עליך.
אמנם להדרך השנייה שחייב על נזקי ממונו בלי שמייחסים אותם כאילו הוא עשה, היה די לומר "מאי שנא קרן דכוונתו להזיק, ושמירתו עליך", והתיבה "ממונך" אין לה מובן.

וכן משמע מלשון הרמב"ם, שבפרק א' מהלכות נזקי ממון הלכה א' כתב: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק. שנאמר: "כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו'", אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה".
ויש להבין מה הוסיף במה שכתב "שהרי ממונם הזיק". שהרי להלכה אין צורך שיהיה ממש ממונו, ודי בכך שהוא ברשותו באופן שחייב בשמירתו. וכן כתב הרמב"ם "שהיא ברשותו של אדם". ומה היה חסר אם היה משמיט תיבות אלה. משמעות לשונו שנותן טעם למה חייב. ולדברינו הטעם שבכך שקורא לו ממונו אומר לנו שזה נחשב שהוא עצמו הזיק וכאילו היא יד ארוכה שלו. ועיין בברכת שמואל על בבא קמא סימן א' [ברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן א'] שהתבאר עניין זה בעמקות ויסודיות. ופירש שם דברי הגמרא שמה שכתב "ושמירתן עליך" שפה נאמר הדין שחייב על ממונו שהזיק. שמה שנחשב ממונו וחלק ממנו וכאילו גופו, הוא תנאי לחיוב, אבל עצם מה שחידשה התורה שחייב הוא שחידשה שחייב לשמור על ממונו שמזיק, וזהו שמירתן עליך, דהיינו עצם הדין שחייב.

וביתר ביאור, ביסוד דין נזיקין יש שני עניינים. הנה גם אדם הוא אחד מאבות נזיקין, והגמרא אומרת שאדם שמירת גופו עליו. כלומר ללא חידוש דין נזיקין לא היינו יודעים שאסור לאדם להזיק בגופו ממון חבירו ושאם הזיק חייב. וזה נתחדש בדין "שמירתו עליך", ואדם שמירת גופו עליו, ששמירתו עליך הוא עצם הדין שאסור להזיק ושאם הזיק חייב. ועניין שני הוא שיש דברים מלבד עצם גופו שהחשיבה אותם התורה כגופו, וזה דין ממונך. שאינו תלוי בבעלות קניינית פשוטה. שיש דברים שהם שלו ואינם נחשבים ממונו לעניין נזקין, וכמו כסא ושולחן שעומדים בביתו. ויש דברים שאינם שלו ונחשבים כממונו לעניין נזקין, כמו בור שכרה ברשות הרבים ושור שנמסר לו לשמור ועוד.

.

_ _ _

.

ברש"י כאן הבין, לפי הצד שנצרכנו לשני פסוקים לשן, אחד למכליא קרנא ואחד ללא מכליא קרנא, ש"ביער" משמעו ביער לגמרי ומכליא קרנא. ומ"ושלח", לומדים גם שלא מכליא קרנא. והקשה שיכתוב רק ושלח, ונלמד שאם לא מכליא קרנא חייב, קל וחומר שמכליא קרנא חייב.
ותירץ רש"י שאם היה כתוב רק "ושלח", היינו אומרים מסברא שמדובר בשן שמכליא קרנא, כי זהו עיקרה ופשוטה של צורת עניין אכילה, ולא היינו יודעים לחייב באינו מכליא קרנא, עד שלא יהיו כתובים שני פסוקים.
וברגל כתב רש"י שמכיוון שלא כתוב בה "ובער" כמו שכתב בשן לפי המסקנה, פשוט שחייב גם בלא מכליא קרנא, שאין מקום לחילוק זה בצורת מעשה רמיסה ברגל)

.

.

אמר מר: (שמות כב, ד) "ובער" זו השן. וכן הוא אומר: (מלכים א יד, י) "כאשר יבער הגלל עד תומו".
טעמא דכתב רחמנא "כאשר יבער הגלל עד תומו", הא לאו הכי במאי אוקימנא לה [במה נעמיד אותה]?
אי [אם] קרן? כתיב. אי רגל? כתיב.
איצטריך. סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך נאמר] אידי ואידי ארגל [זה וזה על רגל], הא דאזיל ממילא [זה שהולך ממילא. שהבהמה הולכת מעצמה], הא דשלח שלוחי [זה שמשלח. את הבהמה לשדה חבירו], קא משמע לן [משמיע לנו. חידוש שלא נאמר כן אלא רק פסוק אחד לרגל וביער זו השן].
והשתא דאוקי אשן [וכעת שהעמיד בשן. את הפסוק ובער], רגל דאזלה ממילא מנלן [רגל שהולכת ממילא מניין לנו. שאולי עיקר צורת מעשה היזק של רמיסת רגל היא רק כשמשלח את הבהמות]?
דומיא דשן [בדומה לשן]. מה שן לא שנא [לא שונה. אין הבדל] שלחה שלוחי [ששילח] לא שנא דאזל ממילא [שהלך ממילא], אף רגל לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלה ממילא.

ולכתוב רחמנא "ושילח", ולא בעי [צריך] "וביער", דמשמע רגל ומשמע שן. משמע רגל, דכתיב: (ישעיהו לב, כ) "משלחי רגל השור והחמור". ומשמע שן דכתיב: (דברים לב, כד) "ושן בהמות אשלח בם"?
אי [אם] לאו קרא יתירה [הפסוק הנוסף], הוה אמינא [היינו אומרים] או הא [זה] או הא. או רגל דהזיקו מצוי, או שן דיש הנאה להזיקו.
מכדי שקולין הן [מכיוון ששקולים הם] ויבאו שניהם. דהי מנייהו מפקת [שאיזה מהם תוציא]?
אצטריך [גם ושילח וגם וביער]. סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך שנאמר] הני מילי [דברים אלה] היכי דשלח שלוחי [היכן ששלח. ששלח הוא את בהמתו לשדה חבירו], אבל אזלא [הלכה] ממילא [מעצמה] לא. קא משמע לן [הפסוק הנוסף מחדש לנו שאפילו הלכה מעצמה חייבת].

תולדה דשן מאי היא? נתחככה בכותל להנאתה [והפילתו. או טינפה פירות להנאתה שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים דהיינו דומיא דשן שיש הנאה להזיקה. רש"י], וטינפה פירות להנאתה.
מאי שנא שן, דיש הנאה להזיקו, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה גם] יש הנאה להזיקן וממונך ושמירתן עליך.
אלא תולדה דשן כשן. וכי קאמר רב פפא [שיש מהם שתולדותיהן אינן כיוצא בהם] אתולדה [על תולדה] דרגל.
תולדה דרגל מאי היא? הזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה [שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן .רש"י] דרך הילוכה, בשליף [משאוי שבאמתחת ובמרצופין. רש"י לקמן י"ז ב'] שעליה, בפרומביא [רסן. רש"י שם] שבפיה, בזוג [פעמון] שבצוארה.
מאי שנא [מה שונה] רגל, דהזיקו מצוי, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה גם] הזיקן מצוי וממונך ושמירתן עליך.
אלא תולדה דרגל כרגל. וכי קאמר רב פפא אתולדה דבור.

תולדה דבור מאי ניהו [מה הוא]? אילימא [אם לומר] אב י' ותולדה ט'? [בור עמוק י' טפחים יש בו כדי להמית ואם נפל בו שור ומת חייב בעל הבור. אם הבור עמוק רק ט' טפחים אין בו כדי להמית. לכן אם נפל בו שור ומת פטור בעל הבור. אבל אם נפל בו שור והוזק, חייב בעל הבור, שהרי להזיק יש בו. רש"י: "אב עשרה" – בור עמוק י' טפחים היינו אב דבכך דרכו להמית. עד כאן רש"י. בפסוקים נאמר: "וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּו". ומבואר שמדבר בבור שיש בו כדי להמית ומת השור. ואם כן הבור הכתוב הוא בור עשרה והוא אב. ובור תשעה לחיוב נזקין ולא מיתה אינו כתוב והוא תולדה]
לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי?
הא לא קשיא, (שמות כא, לד) "והמת יהיה לו" אמר רחמנא, וקים להו [קים פירושו עומד. וכאן הכוונה שהוא ידוע בפשטות ובוודאות] לרבנן י' [טפחים] עבדן [עושות] מיתה, ט' [טפחים] נזיקין עבדי [עושות], מיתה לא עבדי [וחזרנו לכך שהבור הכתוב בפסוק הוא בור עשרה והוא אב, ובור ט' הוא תולדה כיוון שאינו כתוב].
סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין.

.

.
(מה שכתב רש"י במשנה שאב הוא מה שכתוב בפסוק במפורש, ותולדה היא מה שלא נכתב במפורש, הנה בוודאי ייתכן אב שלא נכתב במפורש. שהרי בפסוק נכתב שור, וכל בהמה חיה ועוף של אדם שהזיקו הם אב כמו שור.
רש"י בעמוד ב' דיבור המתחיל "הכא מאי", כתב שעל הצד שתולדותיהן לאו כיוצא בהן, יהיה פטור על תולדות. ולכאורה קשה, שהמשנה אומרת לא הרי השור כהרי המבעה, כדי לבאר למה לא לומדים שור ממבעה ולהיפך. וקשה מה בכך, גם אם ילמד הרי הוא יהיה רק תולדה, שאינו מפורש בפסוק, ולפי הצד שעל תולדה פטור לגמרי, אין מובן למשנה. וכן לקמן ה' ב' שאומר שיכול ללמוד מבור ואחד מהם, את השניים האחרים, וודאי יהי להם דין של אב. אלא כל שהוא נכלל בצורה ובגדר ובשם של האב, בוודאי דינו כאב גם אם לא נאמר במפורש בפסוק. ורש"י על המשנה שאמר מה שמפורש בפסוק הוא אב, התכוון גם לכל מה שנכנס לגמרי לאותו גדר שלו. ותולדה היא דומה לאב, אבל אינה בתוך אותו גדר של צורת המעשה. רק דומה לו.
וכשאומר זה אב למיתה וזה אב לנזקין, הכוונה שאע"ג שבור שנאמר בפסוק האו בור עשרה, שנאמר והמת יהיה לו, מכל מקום בור ט' הוא ממש נכלל באותו גדר מזיק, רק לגבי נזקין ולא לגבי מיתה, ולא רק דומה לו, ולכן דינו להיות אב ולא תולדה. ועיין ברש"י שביאר כיצד לומדין שבור ט' הוא בגדר אב כמו בור י'.
יש שני כלבים, כלב זאב וכלב "פודל", שמאוד שונים זה מזה במראיהם. ויש זאב שהוא וכלב הזאב דומים מאוד. ואעפ"כ, שני הכלבים הם מאותו מין, והזאב ממין אחר. כך יכולים להיות שני היזקים ששניהם אותו אב, ולכאורה אינם דומים כלל, כמו כלב זאב וכלב פודל, ויש אב ותולדה שדומים זה לזה כמו זאב וכלב זאב, ואעפ"כ אינם מאותו המין אלא זה אב וזה תולדה. וזה כמו בכלבים, שכלב זאב וכלב פודל הם תחת אותו שם ושייכים לאותה צורה. וזאב הוא שייך לצורה אחרת ויש לו שם אחר, שאינו נקרא כלב. ורק על ידי יכולת ההבחנה בצורות ניתן לעמוד על החלוקה הזו)

.

אלא אאבנו [על אבנו] סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים [ונתקלו בהן בני אדם והזיקו להם. רש"י] והזיקו.
היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? אי [אם] דאפקרינהו [שהפקירן ונתנן ברשות הרבים. רש"י], בין לרב ובין לשמואל [דפליגי בפרק המניח את הכד (לקמן דף כח:). רש"י] היינו בור [דתרוייהו [ששניהם] אמרו כל תקלה שהפקיר, נפקא לן [יוצאת לנו] מבור דחייב. כי היכי דבור [כמו שבור] חיובא ברשות הרבים היא, דהוי הפקר, כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה (דף מט: נ.) שעל עסקי כרייה ופתיחה בא לו, אף כל תקלה שהפקירה חייב. רש"י].
ואי דלא אפקרינהו, אי [אם] לשמואל דאמר [התם בהמניח את הכד (לקמן דף כח:) כל תקלה בור הוא, ואע"ג דלא הפקיר היינו בור. רש"י] כולם מבורו למדנו היינו בור. ואי [ואם] לרב דאמר [כל תקלה שלא הפקירה משור למדנו מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב. רש"י] כולם משורו למדנו, היינו שור [ולאו תולדה דבור נינהו. ובשור אמרן לעיל תולדה דשור כי שור. ואפילו לשמואל נמי [גם] דאמר תולדה דבור נינהו [הם], מאי חזית לאוקומי מילתא דרב פפא אתולדה דבור? מאי שנא בור דחייב שכן תחילת עשייתו וכו'. רש"י].

.

.

(כתבו בתוספות:
"לרב דאמר כולם משורו למדנו. היינו קרן. דשן ורגל פטורין ברה"ר.
ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק אלא בבעלי חיים.
ואם תאמר היכי גמר [איך למד] משור? מה לשור שכן בעל חיים וכוונתו להזיק?
ומפרש רשב"ם דאתי מבור ושור ממה הצד [שבא מבור ושור ממה הצד השווה שבהם].
…
אבל קשה כיון דמבור נמי יליף [גם לומד], לפטרו בהו כלים כבור [שבבור פטור על כלים מגזירת הכתוב]. ולקמן בהמניח (דף כח.) מחייב בהו רב כלים גבי נשבר כדו".

עיין לקמן כ"ח ב' בהערה שביארתי היטב בע"ה מחלוקת רב ושמואל באבנו סכינו ומשאו ברשות הרבים ולא הפקירם האם חייב משום בור או משום שור. ונתבאר שם גם דברי תוספות אלה. וכן תוספות ג' א' דיבור המתחיל "בין")

.

מאי שנא בור שכן תחלת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה גם] תחלת עשייתן לנזק [תחילת מה שנעשו בור דהיינו כשהונחו לשם היו עומדים לנזק. רש"י], וממונך, ושמירתן עליך. אלא תולדה דבור כבור.

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא