בבא קמא – דף ח' עמוד ב'

by

אלא הכא במאי עסקינן ביתמי [ביתומים] דלאו בני פרעון נינהו ושיעבודא דיליה עליה דידיה רמיא.

הלכך ליכא למימר הכי [לכן אין לומר כך].

[העמדנו את הברייתא דלעיל עמוד א', באחד שקנה את קרקעות החייב, [שחייב חוב נזיקין, חוב הלוואה וכתובת אשה] בזו אחר זו. וקנה עידית באחרונה. וניזק ובעל חוב ואשה גובים מהלוקח מכח שעבוד קרקעות. והיה ראוי שיגבו כולם מהעידית, כי היא האחרונה שנשארה ביד החייב והשעבוד הוטל עליה. אלא שאומר להם שיכול להחזיר את הזיבורית לבעלים, ואז מכיוון שגובים קודם מהחייב יגבו רק זיבורית. וכדי שלא יעשה כן הם מסכימים לגבות כדינם. והקשינו שאם כן יכול לתת לניזק בינונית ולמה נותן לו עידית.

ואומר כעת שמכך שכתוב שהניזק גובה עידית מהלוקח ולא בינונית, מוכח שמדובר באופן שאין הלוקח יכול לאיים על הגובים שיחזיר זיבורית לחייב. אופן זה הוא אם נעמיד שמדובר שמת החייב, והניח יתומים. ואם יחזיר הלוקח את הזיבורית ליתומים, לא יוכלו הניזק הבעל חוב והאשה לגבות מהם כלל, כפי שאבאר בהמשך. וזה יהיה נחשב שאין קרקע בת חורין שגובים ממנה תחילה, ויגבו מהלוקח את הקרקעות המשועבדות. וכיוון שהחזיר זיבורית ליתומים יגבו בעל חוב וכתובה מבינונית וניזק מעידית. לכן כשיש יתומים אין הלוקח יכול לאיים על בעלי החוב.

ומסיימת הגמרא הלכך ליכא למימר הכי. כלומר אם מדובר שהלוקח אינו יכול לאיים בהחזרת הקרקע, והעמדנו בשלקח עידית אחרונה, הרי יגבו כולם מהעידית. ובברייתא כתוב שכל אחד גובה כדינו. ולכן אי אפשר כלל להעמיד את הברייתא כמו שהעמדנו וצריך לפרש אותה באופן אחר, וכמו שיאמר מייד לקמן]

(הגמרא אומרת שאם יחזיר הלוקח ליתומים את הקרקע שמשועבדת לחוב אביהם, לא יוכלו הניזק בעל החוב והאשה לגבות חובם ממנה.

ורש"י פירש על זה, שממטלטלין של היתומים אי אפשר לגבות, שרק קרקע משתעבדת לחוב. ושעבוד הגוף שהיה על האב פקע במותו ולא עבר ליתומים. ומהקרקע אי אפשר לגבות, שהיא כמו קרקע חדשה שקנו היתומים בעצמם. ואפילו אם אביהם שהיה עליו שעבוד גוף קנה קרקע אחרי יצירת החוב אין היא משתעבדת לחוב [כל זמן שלא התנו בפירוש שתשתעבד], ובוודאי אם היתומים שאין עליהם שעבוד גוף קנו הם קרקע חדשה, שאינה משועבדת.

כאן בוודאי אינו כמו שקנו קרקע חדשה ממש. שהרי קרקע זו משועבדת מחיי האב לניזק בעל חוב ואשה, רק כוונת רש"י שהדין יהיה לגבות קודם מהלקוח ורק אחר כך מהיתומים. ובזה דומה לקרקע חדשה שקנו אחרי מיתת אביהם. ואינה דומה לקרקע משועבדת שירשו היתומים מאביהם שקודם גובים ממנה ורק אחר כך מהלקוח.

ובתוספות כתבו על זה: " ואף על גב דכשגבו קרקע בחובת אביהן אמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קכה.) דבעל חוב חוזר וגובה מהן".

מדובר שראובן הלווה מעות לשמעון, וקנה שעבוד קרקע בנכסי שמעון. ראובן עצמו נתחייב חוב ללוי, ונכסיו נשתעבדו ללוי.

ראובן מת. יורשיו גבו משמעון קרקע שהיתה משועבדת לאביהם. כעת בא לוי, וגובה מהיתומים את הקרקע שגבו משמעון, מכח חוב אביהם אליו.

הטעם הוא שאין זו כמו קרקע חדשה שקנו היתומים אחרי מיתת אביהם. אלא כשהיה ראובן אביהם חי, ונתחייב ראובן חוב ללוי, נשתעבדו קרקעותיו ללוי, וגם קרקע של שמעון שמשועבדת לראובן, נשתעבדה ללוי. וכעת היתומים גובים קרקע זו מכח קניין שעבוד שיש לאביהם עליה. ושעבוד זה גופו כבר קנוי מקודם בקניין שעבוד ללוי עוד מזמן שאביהם חי. ולכן מוציא מהם לוי את הקרקע.

בסוגייתנו, מדובר שהלוקח מבטל את קניינו ומחזיר את הקרקע. והוא יכול לעשות כן כיוון שקנה אותה כשהיא כבר משועבדת, הרי שלא קנה בגופה כלום. והוא רק מסתלק מזכותו כלקוח לומר שיגבו קודם מהבעלים ורק אחר כך ממנו. ההחזרה של הלוקח היא כלפי מי שמכר לו, האב המת. ומכח האב זוכים היתומים. ולכאורה נאמר גם כאן, כיוון שהם זוכים מכח האב, הרי זה כמו נכסים משועבדים שהם ירשו מאביהם, שקודם גובים מהם ורק אחר כך מנכסי לקוח.
התוספות אומרים שיש חילוק, ולא מבארים אותו.
ונראה לעניות דעתי שהחילוק הוא ששם, היתומים הלכו וגבו ממי שחייב לאביהם את הקרקע שמשועבדת לאביהם. והרי הם מרצונם העמידו עצמם במקום אביהם ומכח זה גבו. ולכן נחשבת כלפי מי שגובה מאביהם, כאילו היא ברשות אביהם וגובה ממנה.
אולם כאן היתומים לא רצו להיות במקום אביהם ולא העמידו את עצמם במקומו. אלא היא פעולה של הלוקח מצידו לבד. שהוא הסתלק מזכותו להחזיק בקרקע לעניין שיגבו קודם ממקום אחר אם אפשר. ומכיוון שיש לו כח להסתלק, ממילא נתרוקנה הזכות על הקרקע למי שמכר לו, וכיוון שהוא מת מגיעה הזכות ליורשיו. אבל מכיוון שהם לא העמידו את עצמם ככח האב לעניין קרקע זו, ויש להם רשות ממונית משלהם בפני עצמם, ואל רשות זו נכנסת הקרקע שלא מרצונם ופעולתם, אינה נחשבת כאילו היא ברשות האב לעניין שקודם יגבו ממנה לפני שגובים מהלוקח מדין שקודם גובים מבני חורין. דהיינו מקרקעות החייב שאינן מכורות. שכאן אינה כקרקע בת חורין ברשות האב. כיוון שלא באו היתומים להכניסה לרשותם מכח האב.
כתבתי מה שנראה בזה כעת במרוצה לפני העיון היטב, וצריך עוד עיון)

[בא ליישב את הברייתא בדרך אחרת:]

אלא משום דאמר להו [שאמר להם] טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדים במקום שיש בני חורין, משום תקנתא דידי [שלי]. אנא [אני] בהא תקנתא לא ניחא לי. כדרבא. דאמר רבא כל האומר אי אפשי [אין רצוני] בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. מאי כגון זו? כדרב הונא. דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה [תקנת חכמים שהבעל יזון את אשתו, וכנגד זה תקנו שהיא עושה בצמר. וכיון שהתקנה היא זכות לה, יכולה למאן בה].


[עדיין מעמיד את הברייתא בשקנה עידית באחרונה. והקשינו על זה שאם כן יגבו כולם מעידית.

טעם הקושיא הוא, שכשקנה תחילה את הזיבורית, ונשאר בידי החייב בינונית ועידית, מכח הדין של אין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין, עבר שעבוד האשה מהזיבורית המשועבדת אל הבינונית שבידי החייב.

ואחר כך כשקנה את הבינונית, עבר ממנה שעבוד האשה ובעל החוב אל העידית שבידי החייב, כיוון שרק היא בת חורין עכשיו. וקודם גובים מבני חורין.

ואומר כעת, שמה שאין גובים מקרקע משועבדת שבידי הלקוח במקום שיש קרקע אצל החייב, היא תקנת חכמים לטובת הלקוח. ומכיוון שתקנו אותה לזכותו, יכול לומר שאינו רוצה בה. ואם אינו רוצה בה, הרי כשקנה את הזיבורית תחילה, לא עבר ממנה שעבוד האשה אל הבינונית שביד החייב. וכן כשקנה את הבינונית לא עבר שעבוד בעל החוב אל העידית שנשארה ביד החייב. ולכן כל אחד נשאר עם שעבודו כדינו. וזה שכתבה הברייתא, שניזק גובה עידית, בעל חוב בנונית, ואשה זיבורית]

פשיטא [אין זו קושיא אלא אומר שהדבר פשוט], מכר לוקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו [מדבר באותו אופן שנאמר מקודם, שראובן היה חייב לניזק בעל חוב ואשה, והלוקח קנה ממנו קודם זיבורית ואחר כך בינונית ואחר כך עידית. ולא כולם גובים מעידית, כיוון שאמר להם הלוקח שאינו רוצה בתקנת חכמים שאין גובים מלוקח במקום שיש קרקע אצל החייב. ולכן לא הוטל שעבוד כולם על העידית, אלא כל אחד גובה כדינו], ליתו כולהו [יבואו כולם] וליגבו מעידית, דהא אחרונה היא [ושעבודם עליה], ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה [אינן אצלו] דמצי למימר להו [שיוכל לומר להם] גבו מבינונית וזיבורית דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן.

אבל מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית מאי?

סבר אביי למימר אתו כולהו גבו מעידית. [כאן יאמר הלוקח שהוא כן רוצה בתקנת חכמים שאין גובים מלוקח במקום שיש בני חורין. ואם כן, כשקנה קודם זיבורית ובינונית, ועוד היתה עידית ביד החייב, הרי הוטל שעבוד כולם על העידית. ואחר כך מכר אותה החייב ללוקח כששעבוד כולם עליה, והלוקח מכר אותה שוב לאדם אחר. ומכיוון ששעבודם מוטל עליה, יכול הלוקח לדחות אותם לגבות ממנה ולהוציאה מזה שקנה מהלוקח, ולא יגבו מזיבורית ובינונית שבידו]

אמר ליה רבא, מה מכר ראשון לשני? כל זכות שתבא לידו. וכיון דאילו אתו [שאילו באו] גבי לוקח ראשון, מצי אגבי להו [יכול להגבות להם] מבינונית וזיבורית, ואע"פ דכי זבני [שכאשר קנה] בינונית וזיבורית אכתי [עדיין] עידית בני חורין הואי [היתה] ואין נפרעין מנכסים משועבדים כל זמן דאיכא [שיש] בני חורין [ולכן הוטל שעבוד כולם על העידית], מצי אמר ליה [יכול לומר לו] לא ניחא לי בהאי תקנה [ולכן גובים כל אחד כדינו, וכמו שנתבאר לעיל], לוקח שני נמי מצי אמר ליה [גם יכול לומר לו. לבעל חוב ולאשה] גבי [גבה] בינונית וזיבורית. דכי זבין [שכאשר קנה] לוקח שני, אדעתא דכל זכותא דהוה ליה לראשון בגוה זבין [על דעת שכל זכות שהיה לו לראשון בה קנה].


(חומר למחשבה:

יש לעיין מה פירוש העניין שכשמכר הלוקח לאחר, מכר לו על דעת שתהיינה לאחר כל זכויותיו.

הנה כשיש שני שותפים בשדה, כל אחד בעלים על חצי שדה, והחצי שלו אינו מסויים ואינו מבורר היכן הוא. עיין מה שכתבתי בזה בעניין ברירה כאן. וכשהם חולקים אז מתברר קניינו של כל אחד בחצי שחלק לו. לפני החלוקה אם מסכימים שזה יקבל במזרח וזה במערב, יכולים לחזור בהם מהסכמתם. וגם אם עשו קניין על ההסכמה הזו, לא חל הקניין. כיוון שאין כאן חפץ גשמי שנקנה מיד ליד והקניין הוא רק על ההסכמה הוא נקרא קניין דברים ואינו חל.

עיין בבא בתרא ג' א' שהסכימו לחלוק בחצר שאין בה דין חלוקה ואינם יכולים לכוף זה את זה לחלוק. ואומרת הגמרא על זה: "כי רצו מאי הוי נהדרו בהו [כשרצו מה יש, יחזרו בהם]? אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי? קנין דברים בעלמא הוא. ופירש רש"י: "קנין דברים הוא. ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין".

קניין שעבוד קרקעות דומה לשותפות, שלבעל החוב יש קניין לא מסויים בקרקעו של החייב, כמו שיש לשותף. וכשגובה הוא כמו חלוקה, שאז מתברר קניינו על מקום מסויים.

וכמו שאין שותף יכול לקנות זכות לחלוק דווקא בצד מסויים, כל זמן שעוד לא חלקו, כך גם בעל שעבוד קרקעות לא יכול שיהיה לו קניין לגבות דווקא ממקום מסויים.

הדינים שניזק גובה מהמיטב, ובעל חוב מהתורה בזיבורית ומדרבנן בבינונית, ואשה מזיבורית. אינם חלות קניינית. אלא הם רק כללים שקבעה תורה. שכשבאים לסיים היכן תהיה הקרקע של בעל השעבוד, אמרה תורה שיעשו זאת בקרקע זו ולא אחרת. וזה רק מכח אמירת התורה, ולא שיש קניין על זה.

הלוקח יכול לומר שאין רצונו בתקנה שאין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין, ועל ידי זה ימנע מהם לגבות כולם מעידית וכל אחד יגבה כדינו. יכולת זו של הלוקח אינה קניין בקרקע, ואינה חלות קניין על שום דבר. וכיצד יכול למכור את זה למי שקונה ממנו.

ונראה, שבאמת הלוקח שקנה קרקע שכבר משועבדת לבעל חוב, חל קניינו עליה. ואע"פ שכבר יש לבעלי החוב קניין בה. כיוון שקניינם של בעלי החוב אינו מסויים על מקום מסויים בקרקע, ואם יפרע להם הלווה מטלטלי יפקע קניינם, יש מקום לקניינו של הלוקח לחול בה.

בתלמוד מוסבר ברכות נ' ב', כתבתי: "בהלכות קניינים יש סוגיות בהן נעשה קניין, שאינו יכול לחול בזמן שנעשה, ואומרים שהוא תלוי ועומד עד שימצא מקום לחול עליו. וכשאחר כך נעשה שינוי ויכול הקניין לחול, הוא חל ופועל שינוי בעלות בלי צורך במעשה קניין חדש. כוונתי בעיקר לסוגיא בבבא בתרא קל"ו ב'.

גם בהלכות איסורים, אם דבר אסור, ומתחדש עליו איסור מדין אחר, יש פעמים שאומרים שאין איסור חל על איסור. ואז לפעמים האיסור החדש שלא חל נשאר תלוי ועומד, וכשפוקע האיסור הישן שלא נתן לו מקום לחול, חל אז האיסור החדש שהיה תלוי".

עיין שם באריכות, וכן במה שכתבתי שם נ"א א' בזה.

היסוד הוא שכל דיני התורה קראו להם חז"ל מלאכים. לדין תורה יש מציאות בעולם הרוחני. כשאדם עושה מעשה קניין, נוצר מלאך, יישות רוחנית, שנקרא בלשון הישיבתית "חלות קניין", שבכוחו לנתק את החפץ מהמוכר, ולחבר אותו של הקונה.

מלאך זה מייד כשאפשר לו, בא ועושה פעולתו. לפעמים אין לו אפשרות לפעול פעולתו, ואז הוא נשאר תלוי באוויר ועומד, ולא מממש את הקניין, אבל גם לא פוקע, כיוון שיש אפשרות שבעתיד יוכל לפעול. והוא מרחף כמו נפש מת מעל הגוף, שקשורה אליו ושייכת לחול בו, עד שמתאפשר ואז הדין חל ופועל את שבכוחו לפעול.

כך גם כאן. קניינו של הלוקח קרקע משועבדת אינו פוקע, כיוון שאין זה כאילו ממש קנה קרקע שהמוכר כבר מכר אותה לאחר מקודם. שהרי אם יפרע המוכר מעות לבעלי חובו יסולק השעבוד מהקרקע ויוכל לחול עליה קניין הלוקח. לכן קניינו חל. ואינו מתממש על עצם גוף הקרקע כיוון שאת זה השעבוד מונע. אלא נשאר תלוי ועומד, עד שיפרע הלווה את חובו ממקום אחר ואז יחול. או שיגבו את הקרקע בחוב, ואז יפקע לגמרי קניינו של הלוקח.

לכן נראה שכל סילוק בכוחם וזכות שיעבודם של בעלי החוב על הקרקע, מייד נכנס למקום זה של הסילוק קניינו התלוי של הלוקח ומממש לו בקרקע זכות זו. ולכן אם בכוחו לומר איני חפץ בתקנת חכמים, ועל ידי זה מסתלק כוחם של בעלי החוב לסיים את שעבודם לעניין זה שגבייתם תהיה מן העידית, כנגד אותו סילוק עצמו, מה שנסתלקו מייד נקנה ללוקח מכח קניינו התלוי, ואת זה הוא מוכר למי שקנה ממנו)

אמר רבא, ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי [שדה בינונית. ולא נשארה אצל שמעון קרקע בינונית אחרת. כך מעמיד לקמן], ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה [רצה מלוי גובה אותה שדה, דאמר ליה שיעבודי שקלת [לקחת]. רש"י] רצה מזה גובה [רצה משמעון גובה מזיבורית, דאמר ליה את בעל דברים דידי את, דשקלת [שלקחת] כולהו נכסי דראובן. רש"י]. ולא אמרן אלא דזבן [שקנה] בינונית [לוי], אבל זבן עידית וזיבורית לא. דאמר ליה [לוי לבעל החוב של ראובן] להכי דייקי וזבני [לכך דקדקתי וקניתי] עידית וזיבורית, ארעא דלא חזיא לך [ארץ שלא ראויה לך].

ואפילו זבן [קנה. לוי] בינונית, נמי [גם] לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותיה [שלא השאיר בינונית שכמותה. אצל שמעון], דלא מצי אמר ליה [שלא יכול לומר לו. לוי לבעל החוב] הנחתי לך מקום לגבי שמעון. אבל שייר בינונית דכוותיה גבי שמעון, לא גבי מיניה [לא גובה ממנו. בעל החוב מלוי], דמצי אמר ליה [שיכול לומר לו] הנחתי לך מקום לגבות ממנו.


אמר אביי, ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות [שאם יגבה אותה משמעון בעל חוב של ראובן, יחזיר לו ראובן את כספו], ואתא [ובא] בעל חוב דראובן וטרף משמעון [גבה ממנו את הקרקע שקנה מראובן, שהיא משועבדת לו], דינא הוא דאזיל [שהולך] ראובן ומשתעי דינא [ומדבר דין] בהדיה [איתו. עם בעל החוב]. ולא מצי אמר ליה [ולא יכול לומר לו] לאו בעל דברים דידי את [לא בעל דברים שלי אתה], דאמר ליה [ראובן לבעל חובו] אי מפקת מיניה [אם תוציא ממנו] עלי הדר [עלי חזר].

[מדובר שלראובן יש דין ודברים עם בעל חובו שגובה את הקרקע. שטוען שפרע לו או כיו"ב. ורש"י הביא ממסכת שבועות מ"א א' שאע"פ שבעל החוב יש לו שטר, יכול ראובן לומר לו הישבע לי שלא פרעתיך.

ובעל החוב יכול להשיב לראובן, אין לך עסק איתי. כיוון שמכרת לשמעון הסתלקת מהקרקע, ואני גובה משמעון, והדין הוא ביני לבין שמעון, ואיני רוצה לבוא איתך לבת דין כלל שאינך צד בענין זה.

ומחדש אביי שראובן יכול לענות לו שהוא כן צד בדין לטעון שאין לבעל החוב לגבות, כי אם יגבה בעל החוב משמעון, יחזור שמעון אל ראובן לתבוע ממנו שישיב לו את כספו. ומכח זה נעשה ראובן בעל דין בעניין זה]

(יש לעיין, שאם ראובן ושמעון בעלי דין על ממון, שכל אחד יש לו טענה שהוא שלו. ולוי אומר שיגרם לו הפסד אם יפסיד ראובן בדין מול שמעון. וכגון שאם ראובן יפסיד יבוא אליו לגבות חובו שחייב לו. ואם ראובן יזכה יוכל להאריך לו זמן פרעון ההלוואה. בוודאי שאין לוי נעשה בעל דין מכח זה בלבד לבוא בדין ולטעון טענות בפני בית דין על הדין שבין ראובן לשמעון.

וגם כאן, אם הדין הוא בין בעל החוב לשמעון בלבד. מה שיגרם בעקיפין הפסד לראובן אם שמעון יפסיד בדין, זה לחוד לא די שייהפך ראובן בעל דין להיות צד לירד בדין ולטעון טענות לפני בית דין.

ונראה שמכירה באחריות היא כמו מכירה על תנאי. שראובן מוכר לשמעון בתנאי שלא יטרוף בעל חוב של ראובן את הקרקע משמעון. וכל מכירה על תנאי עניינה הוא שהבעלות על הקרקע לא מבוררת עדיין. וגם למוכר וגם לקונה יש בה בעלות שאינה מבוררת. ואם יימצא שלא טרף בעל החוב, תסתיים בקרקע בעלות שמעון הקונה. ואם יימצא שטרף, התברר שלא חלה בקרקע בעלות שמעון שקנה, ובטל המקח ונשארה הקרקע של ראובן ודמי השדה חוזרים להיות של שמעון וראובן מחזיר לו את שלו. עיין מה שכתבתי על בעלות שאינה מבוררת כאן.

ולכן מכח ששמעון יכול לחזור אל ראובן אם יטרפו ממנו, יכול ראובן לומר שהוא בעל דין. כי על צד זה השדה היא של ראובן).


ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אפילו שלא באחריות נמי [גם], [אם מכר ראובן לשמעון שלא באחריות. שגם אם יטרוף בעל חוב של ראובן משמעון, לא יקבל שמעון את כספו בחזרה] דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עלי [ראובן אומר שהוא צד בדין, כיוון שאם יגבה בעל החוב משמעון, אע"פ שאין שמעון יכול לתבוע כספו, תהיה לשמעון תרעומת על ראובן].

(תרעומת היא דין בדיני ממונות. שבכמה מקומות אומרים שאם ראובן תבע משמעון, אין שמעון חייב לשלם לו, ואין לראובן עליו אלא תרעומת. והכוונה בזה שמצד הדין הצדק עם ראובן. רק שאין בית הדין יכולים לכוף את שמעון לשלם לו. אבל מכיוון שהדין איתו, ושמעון עושה עוול שאינו משלם לו, מותר לו שתהיה לו תרעומת.

דומה לזה עניין דיני שמיים. שאם אחד הזיק לחבירו בגרמא שפטור מלשלם. אומרים שחייב לשלם לו כדי לצאת ידי שמיים. שבדיני שמיים הוא חייב לו, והוא חוטא כלפי שמיים עד שלא ישלם לו. וכן אם אחד הבעיר אש ושרף גדיש חבירו ופטור על כלים שהיו טמונים בגדיש, חייב לשלם בדיני שמיים.

החילוק בין תרעומת לדיני שמיים, שאם הזיק בגרמא או הבעיר טמון, עבר על איסור דאורייתא של לא להזיק. ויש דין גמור לשלם מצד אותו איסור. למרות שאינו דין שניתן לכוף בבית דין.

ואילו תרעומת הכוונה שאינו עובר על איסור מהתורה. רק שמבחינת דיני ממונות הדין עמו, רק שאי אפשר לכוף את חבירו לשלם.

וליש אומרים מכיוון ששמעון טוען שבטל המקח והקרקע חוזרת להיות של ראובן, שלא קנה על דעת שיטרפו ממנו, וטענתו צודקת בדין. אע"פ שאין כופים את ראובן להשיב לו את כספו, כיוון שקנה שלא באחריות, די בכך שטענת שמעון צודקת, להחשיב שיש מקום לראות את ראובן כבעל השדה, כמו שטוען שמעון)

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: