תנו רבנן: "חומר בשור [היינו קרן. ולא מדבר בשן ורגל] מבבור, חומר בבור מבשור.
חומר בשור מבבור: שהשור משלם את הכופר [במועד שהמית בן חורין. רש"י], וחייב בשלשים של עבד, נגמר דינו אסור בהנאה [אם המית אדם. כדכתיב "ובעל השור נקי", כאדם שאומר לחבירו פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה. רש"י], ודרכו לילך ולהזיק. מה שאין כן בבור [שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרינן שור ולא אדם. רש"י].
חומר בבור מבשור: שהבור תחילת עשייתו לנזק, ומועד מתחילתו, מה שאין כן בשור.
חומר בשור מבאש, חומר באש מבשור.
חומר בשור מבאש: שהשור משלם כופר, וחייב בשלשים של עבד, נגמר דינו אסור בהנאה, מסרו לחרש שוטה וקטן חייב. מה שאין כן באש [אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח. ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה [עמד לו בגדול ממנו. כלומר פטרו מתשלומים כיוון שנתחייב בדבר גדול יותר, דהיינו מיתה, שהיא חיוב גדול מתשלומים] כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:). רש"י. עיין לקמן כ"ו א' מה שהערתי בדברי רש"י אלה].
חומר באש מבשור: שהאש מועדת מתחילתה. מה שאין כן בשור.
חומר באש מבבור, וחומר בבור מבאש.
חומר בבור מבאש: שתחילת עשייתו לנזק, מסרו לחרש שוטה וקטן חייב. מה שאין כן באש.
חומר באש מבבור: שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה. מה שאין כן בבור".
וליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו את הכלים [אם שיברן בנגיחה או בבעיטה שהיא תולדה דקרן. רש"י] מה שאין כן בבור? הא מני ר' יהודה היא דמחייב על נזקי כלים בבור.
אי [אם] רבי יהודה, אימא [אמור] סיפא [בסוף הברייתא] "חומר באש מבבור שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה מה שאין כן בבור" דבר הראוי לה מאי נינהו [הוא]? עצים. דבר שאין ראוי לה מאי נינהו? כלים [כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים. רש"י]. מה שאין כן בבור. אי [אם] ר' יהודה הא אמרת מחייב היה ר' יהודה על נזקי כלים בבור?
(מהלך הברייתא אינו מחוור לי, שהרי גם שוורים אין דרך להסיק בהם אש, והיא חייבת עליהם וגם בור חייב עליהם. ובור גם חייב על דברים שאינם ראויים לו כמו שאש חייבת על דברים שאינם ראויים לה, שחייב על דברים שאין דרך להפילם לבור. ובכלל מה שייך מה שאין דרך להסיק אש בכלים שיהיה נחשב חילוק לגבי נזיקין. שבנזיקין שייך חילוק לגבי ההיזק, מה דרכו להזיק, מה יכול לאכול, באיזה אופן מזיק, מה חייבה ופטרה התורה כשמזיק. אבל לגבי יצירת המזיק לא שייך לומר חילוקים, וזה כמו שיאמר מה בור חופרים אותו עם מכוש, מה שאין כן אש. או מה שור מאכילים אותו חציר, מה שאין כן בור, וכל כיו"ב)
אלא לעולם רבנן היא, ותנא ושייר [לא מנה הכל].
מאי שייר דהאי שייר [דלא אורחא דתנא למתני כל מילי ולשיורי חדא. רש"י תענית י"ג ב'. תרגום: שאין דרך התנא לשנות כל הדברים ולשייר אחד. ושואל מה שייר עוד]?
שייר טמון [דהוה ליה למתני [שהיה לו לשנות] חומר בשור ובור מבאש, שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן חייב, או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב, ואע"ג דטמון בשק. מה שאין כן באש, דנפקא לן (לקמן דף ס.) מ"או הקמה" דאינו חייב אלא בגלוי. רש"י].
(רש"י כתב שחייב על נזקי התבואה בבור, שרק על כלים פטור. ובתוספות כאן חולקים וסוברים שכל מה שאינו בעל חיים פטור עליו מבור. והביאו ראייה שפטור על מים. עיין מה שכתבתי בברכת שמואל המבואר סימן ב' אות ב' לגבי פטור קרקע בבור משום שלא שייך בה מיתה, ולא מהלימוד חמור ולא כלים. שעולה מזה כדברי התוספות לדינא שפטור על כל מה שאינו בעל חיים. אבל דלא כהתוספות, שמהסוגיא לקמן נ"ד א' [ועיין גם לקמן כ"ח ב'] נראה שאינו נלמד מחמור ולא כלים אלא משום שלא שייך בו מיתה)
איבעית אימא [אם רצונך אמור] לעולם ר' יהודה. ודבר שאין ראוי לה לאו לאתויי [להביא] כלים [שאינם ראויים כי אין דרך בני אדם להסיק בהם כמו שכתב רש"י לעיל. ומשמע שאפילו כלי עץ נחשבים אינם ראויים משום כך], אלא לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו [שאינם ראויים כי אינם דברים שהאש אוכלת אותם. עיין בזה במשנה לקמן ס' א' ובגמרא שם. ולעיל ו' א' כתב רש"י: "שאם ליחכה האש חרישתו של חבירו או סכסכה אבניו חייב. באבנים שייך לשון סכסוך שלא נשרפו לגמרי אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן וסכסכה מעט. כדאמרינן (חולין דף יז:) גבי פגימת סכין מסוכסכת מרוח אחת שלא נפגמה מב' צדדין לגמרי. ולהכי כתב אש לחייבו בהני [באלה], דנפקא לן התם [שם. לקמן ס' א'] מ"או השדה", דלא שמעינן מהנך [מאלה] דמתניתין הא מילתא [דבר זה] דליחייב בדבר שאינו ראוי לה, כגון הכא [כאן] שאין עיקר אש בכך"]
(לפי רש"י כעת מעמידים שעל ליחכה נירו וסכסכה אבניו אומרת הברייתא מה שאין כן בבור. ויש להבין מה הכוונה "מה שאין כן בבור".
התוספות הבינו שכוונת רש"י למה שכתב רש"י בהמשך לגבי דש בנירו, שאין שייך נזקי בור בקרקע. שהרי בבור הניזק הולך למזיק, וקרקע אינה הולכת. ולכן לא שייך בבור שיזיק באופן זה של ליחכה נירו וסכסכה אבניו.
בליחכה נירו וסכסכה אבניו, עיקר החידוש הוא שחייב אע"פ שאלה אינם ראויים להיות מאכל לאש ואין דרך שהאש תזיק אותם. אמנם אגב שומעים מזה עוד חידוש, שאש חייבת על קרקע. וכשאמר מה שאין כן בבור התייחס לעניין זה של חיוב על קרקע, שאש חייבת, ובבור אי אפשר שיהיה חייב, כיוון שחיוב בור עניינו שהניזק הולך לבור וקרקע אינה הולכת.
אם הכוונה כאן לחידוש העיקרי בליחכה נירו שחייב גם על מה שאין ראוי לה, הרי דין זה הוא לא רק בנירו ואבניו המחוברות בקרקע, אלא החידוש הוא גם באבן תלושה. שיכול לשימה על חמור והחמור יפול לבור והאבן תישבר. והחידוש שאש חייבת על האבן התלושה אע"פ שאינה ראוייה לה, ולא שייך לומר על זה מה שאין כן בבור כיוון שאי אפשר שבור יזיק קרקע, שהרי אבן תלושה אפשר שיזיק.
ולפי מה שפרשו ברש"י הקשו עליו התוספות: "וקשה לפירושו, דאם כן היה יכול להזכיר כמה הזיקות שהאש עושה בדבר הקבוע ששורף ביתו ושאר דברים הקבועין [שהרי הנדון כאן לפי רש"י הוא שאש חייבת על קרקע מה שאין כן בבור. ולא מתייחס לעניין אם ראויים לה או לא]. אלא יש לומר ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק אש ניר ואבנים כלל, מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי'".
לפי התוספות מביא ליחכה נירו לא לעניין שאש חייבת על קרקע וכל דבר קבוע. שזה הרי היה יכול להביא מכל אש ששורפת בית, אלא לעניין עיקר החידוש בליחכה נירו שחייבת אע"פ שאין ראויים לה. ובבור אינו חייב בור ט' שאין בו כדי להמית על מיתה)
מתקיף לה [מקשה] רב אשי, ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור. [שור פסולי המוקדשין. שנפדה ונפל בבור פטור בעל הבור. דכתיב: (שמות כא) "בעל הבור ישלם והמת יהיה לו", יצא זה שאין המת שלו. דאע"ג דנפדה אם מת אסור להאכילו לכלבים כדאמרינן בבכורות: (דף טו.) ""תזבח" ולא גיזה. "בשר" ולא חלב. "ואכלת" ולא לכלבים. ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר. ואם נגחו שור חייב, דהא כתיב "שור רעהו" וכיון דנפדה שור רעהו קרינא ביה [קוראים בו]. ואע"ג דבשור נמי [גם] כתיב "והמת יהיה לו", מוקמינן [מעמידים] ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה. רש"י]
אי אמרת בשלמא [אם אמרת כך לא קשה] רבנן היא, איידי דשייר הך [מתוך ששייר זו] שייר נמי הך [שייר גם זו].
אלא אי [אם] אמרת ר' יהודה, מאי שייר דהאי שייר [כדי שנוכל לחדש שגם לרבי יהודה תנא ושייר, צריך ללמצוא ששיר עוד דבר לפי רבי יהודה. כיוון שאין דרך התנא לשייר רק דבר אחד]?
שייר דש בנירו. [שאם דש השור בנירו ונתכוון לכך, שהרי השוורין מלומדין בדישה, תולדה דקרן היא שכוונתה להזיק, וחייב לשלם דמי נירו שקילקל. מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע. רש"י]
(עיין בבא מציעא קי"ז ב', לגבי נפל כותל שלו והזיק קרקע חבירו, ובתוספות שם קי"ח א', נראה שלמדו שהוא מדין בור, וכן הבין בברכת שמואל בבא קמא סימן ב'. ואפשר שרש"י סובר ששם הוא מדין אש שהזיקו דרך הילוכם וצריך עיון במחלוקתם ועיין תוספות בבא קמא ו' א' דיבור המתחיל "היינו".
ולכאורה יש לעיין בדברי רש"י, ששייך בפשטות היזק בור לקרקע אם חפר סמוך למצר חבירו והתמוטטה קרקע חבירו לתוך הבור. ויש לומר שזה נחשב שדחף את הקרקע לבור והוי אדם המזיק. שבור עניינו שהניזק הולך אל המזיק. וקרקע הרי אינה יכולה לילך. ומה שהלכה כאן הוא עשה שתיפול שהסיר מה שנסמכת עליו. ועיין עוד מה שכתבתי בברכת שמואל המבואר שם מאיזה דין נפטר קרקע בבור לפי התוספות.
ושוב ראיתי מה שכתב כאן הרשב"א בזה: "וליחכה נירו וסכסכה אבניו. יש לפרש משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים. ויש מקשים לפירוש זה דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא.
מיהו מן הירושלמי שכתבתי למעלה (ט, ב, ד"ה ה"ד) נראה שהוצרכו הקרקעות להוציא מנזקי בור מוהמת יהיה לו. אלא שזה ודאי קשיא שאם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעטו. ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חברו וצ"ע")
אי משום דש בנירו לאו שיורא הוא, דהתנא "שכן דרכו לילך ולהזיק" [לעיל בשור שדרכו לילך ולהזיק וכל נזקין בכלל. רש"י].
"הכשרתי במקצת נזקו". [הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו]
תנו רבנן: "הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כיצד, החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב". [בין מת בו השור בין הוזק וטעמא מפרש לקמן מקראי בפרק שור שנגח את הפרה [דף נ"א א']. רש"י. ובתוספות הביאו את טעם חכמים מהסוגיא לקמן נ"א א': "האחרון חייב. גם אנזקין. וראשון פטור מכולם. ובפ' הפרה (לקמן נא.) מפרש טעם דכתיב: "כי יכרה" אחד ולא שנים. לחיובי בתרא אתי ולא קמא [לחייב האחרון בא ולא ראשון] דאמר קרא "והמת יהיה לו" ההוא דקא עביד שיעור מיתה". ומסברא לולא הפסוק בוודאי שיש לחייב בנזקין את שניהם.
ובשיטה מקובצת בשם מהר"י כ"ץ הביא ביאור לדעת חכמים שהאחרון לבד משלם גם לגבי נזק: "היינו משום דהוא חידש בבור מיתה וחשיב כאלו הוא עביד היזק"]
ודלא כרבי, דתניא: "החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב. רבי אומר אחר אחרון למיתה [אם מת השור לא ישלם הראשון כלום דט' טפחים אין בהם כדי להמית. רש"י], אחר שניהם לנזקין" [דאם הוזק השור ולא מת ישלמו בין שניהם. רש"י].
רב פפא אמר למיתה [מתניתין דקתני "כהכשר כל נזקו", דאין חייב אלא אחרון, במיתה שמת השור קמיירי [מדבר]. רש"י] ודברי הכל [דאפילו רבי קאמר אחר אחרון למיתה. רש"י].
(בשיטה מקובצת הביא בשם תלמיד רבינו פרץ שהקשה למה בתחילה סבר שהברייתא היא בנזק ולא במיתה ולא כרבי, ולא רצה להעמיד אותה במיתה ואפילו כרבי וכמו שהעמיד רב פפא. וכתב לתרץ: "ויש לומר דסבירא ליה דאחרון [לגבי מיתה שחיובה הוא רק בי' טפחים] לא מיקרי חבתי [הכוונה הכשרתי] במקצת דכיון דבתשעה ליכא [אין] מיתה ובעשרה איכא [יש] מיתה, אם כן האחרון חייב דהוא עשה הכל [ולא נקרא הכשרתי במקצת נזקו אלא הכשרתי כל נזקו]. ורב פפא סבירא ליה דהאחרון שפיר מיקרי חבתי [כלומר הכשרתי] במקצת, דאלולי שחפרו האחרים התשעה בטפח שחפר האחרון לא היה מת")
איכא דאמרי [יש שאומרים] לימא [לומר] דלא כרבי? אמר רב פפא למיתה ודברי הכל.
מתקיף לה רבי זירא ותו ליכא [ועוד אין. שיכשיר מקצת נזקו ויתחייב על כל נזקו]? והא איכא [יש] מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהן [שהלך לו ולא שמרו. רש"י] והזיק חייב.
[זו אינה משנה או ברייתא אלא רק אומר שכך הדין. והקשו בתוספות שאפשר להביא הרבה מקרים שיכולים לקרות, ותירצו שמכיוון שנדחק להעמיד שלא כרבי, או לפי רב פפא דווקא במיתה, שואל רבי זירא שיכול להעמיד בהיזק ולא במיתה ולדברי הכל וכגון באופן זה]
היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] דבלאו איהו [שבלא הוא] לא הוה מינטר [שמור. וכגון שור חזק שאין די בארבעה אנשים לשמרו], פשיטא דאיהו קעביד [פשוט שהוא עשה לבדו כל הפשיעה, והכשיר כל נזקו ולא מקצת נזקו. שלפני שהלך היה שמור ומשהלך אינו שמור. רש"י: פשיטא. אין זו הכשרתי במקצת נזקו אלא כל נזקו. ולא דמי להשלים בור לעשרה דאע"ג דקיימא לן בור ט' דלא עבדי מיתה נזקין מיהא [על כל פנים] עבדי, וסייע הראשון בהגרמת מיתתו ואיצטריכא למיתני דאחרון חייב]. אלא דבלאו איהו נמי מינטר [אלא שבלא הוא גם שמור. שדי בארבעה הנותרים לשמירה], מאי קעביד [מה עשה. רש"י: ואינו חייב כלום]?
(רש"י כתב שאינו חייב כלום. שאם די בארבעה לשמירה, כשהראשון הלך, הותיר את השור שמור, ואם כן בהליכתו לא פשע כלל בשמירה ואין מקום לחייבו.
אמנם אפשר לומר שהראשון שהלך יהיה חייב ביחד עם האחרים. שכשהם קמו והלכו והותירו את השור בלא שמירה, כעת שאין מי ששומר את השור, יש חיוב שווה על כל החמישה לשמור אותו וכולם פושעים בשווה. שכשהראשון הלך, לא מסר את חיובו לשמור לארבעת הנותרים, ואע"פ שהלך נשאר מחוייב בשמירה זו כמו האחרים. לכן כשהארבעה קמו וכעת השור אינו שמור כלל, חייב כעת גם הראשון לבוא ולשמרו כמו ארבעת האחרים. ויתחלק החיוב בין כולם. ולכן אין זה הכשרתי במקצת נזקו חבתי על כל נזקו. שאינו חייב בכל, אלא משלם רק חמישית. אבל אינו פטור.
וכן כתב הרשב"א: "הא דאמרינן אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד. לאו לפוטרו לגמרי קאמר, דאיהו נמי [שהוא גם] נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן, והוי ליה כחופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' דכולן חייבין, כדתניא לקמן בפרק הפרה (נא, א), ואע"ג דבלא האחרונים הוה מתה. אלא הכי קאמר [כך אמר] מאי קא עביד שישלם את הכל והאחרים פטורים, וכן כל מאי קא עביד דכולה שמעתין". והם דברי התוספות לקמן עמוד ב', רק שברשב"א ביאר יותר.
אמנם לעניות דעתי יותר נראה שהראשון שקם והלך יהיה פטור לגמרי וכרש"י. שהנה אם ראובן מסר לשמעון לשמור שורו, ושמעון הסכים. שמעון אינו יכול לומר שחוזר בו מהסכמתו, ואינו רוצה כבר להיות שומר של השור. ומניח את השור בלא שמירה ואומר שיתחייב על נזקיו ראובן בעליו, כיוון שהוא שמעון כעת כבר חזר בו מהסכמתו לשמור. והטעם שדין חיוב שמירת ממונו שכתוב בתורה חל על שמעון בעת שהסכים לקבל שמירת שורו של ראובן. ומדין תורה הוא נכנס תחת בעלים. ואם חוזר בו מהסכמתו לא נפטר בזה מחיוב שמירה מהתורה שחל עליו. ואם הוא מניח את השור בלי שמירה הוא הפושע.
אבל שמעון יכול מתי שירצה לחזור אל ראובן ולהחזיר לידו את השור ולומר לו שאינו רוצה יותר לשמור על שורו. כל זמן שלא היה שכירות בתשלום על השמירה הזו. ואז חוזר דין חיבו השמירה על הבעלים לבדו, ושמעון פטור מכל וכל על שור זה שאינו נחשב כממונו יותר.
בסוגייתנו כשהראשון מבין החמישה קם והלך, כיוון שהשאיר את השור שמור בידי שליחיו של הבעלים, הרי זה כאילו החזיר את השור לידי הבעלים ואמר לו שאינו רוצה יותר לשמור על השור. ומה לי החזיר לבעלים עצמו ומה לי החזיר לשלוחיו שחייבים בשמירתו כמו הבעלים, דהיינו ארבעת האחרים. לכן נראה שיהיה הראשון פטור לגמרי.
צריך ביאור מה סבר רבי זירא, כיצד ראה שיש כאן "הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו", וצריך עיון)
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 
06/19/2011 ב- 22:02
בס"ד
שאלת:"צריך ביאור מה סבר רבי זירא, כיצד ראה שיש כאן "הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו"
חבר שלי בישיבה תירץ ע"פ יסוד המחלוקת(שמובא ברבינו פרץ) בין הגמרא שמעמידה(בדוחק) שלא כרבי ובין רב פפא שמעמיד את המשנה גם לרבי אבל רק במיתה(שזה גם דוחק)
שהגמ' מבינה שחייב להעמיד גם בנזיקין כיוון שאם נעמיד רק במיתה הרי זה שחפר את הטפח העשירי עשה כאן בעצם הכל ואין זה מקצת נזקו שהרי עד עכשיו לא היתה מציאות של מיתה והוא הביא מציאות של מיתה לעולם…וע"כ חייב להעמיד גם בנזיקין ואז מקצת נזקו זה "מיתה" וחייב על הכל זה ה"נזיקין" שאע"פ שחפר ק טפח למיתה יהיה חייב גם על הנזיקין.
ורב פפא סובר ששפיר מקרי מקצת נזקו שהרי סוף כל סוף ללא ה9 טפחים בטפח לבדו אין כלום.עד כאן באור דברי היסוד מחלוקת ע"פ רבינו פרץ.
וע"פ זה מובן שהגמרא מסתכלת על התוצאה שבאה מציאות שלמה של מיתה לעולם וזה כל הנזק ואילו רב פפא מסתכל על המציאות-שבמציאות נחפר כאן רק טפח אחד שזה מקצת נזק שחייב על הכל….
ןאם כן על פי סברת רב פפא מקשה רבי זירא כך:"אם הנך מסתכל על המציאות ולא על התוצאה, הרי אפשר להעמיד את המשנה בציור של נזיקין(ואז זה יתיישב גם לרבי ואין את הדוחק של רק מיתה)והציור שמביא רבי זירא אע"פ שאם מסתכלים על התוצאה זה שהלך עשה הכל, סוף סוף במציאות הוא עשה רק מקצת הנזק שכן יש עוד 4 אנשים. ודומה לזה שחפר טפח ולמרות שעשה את כל הזק המיתה במציאות חפר רק מיעוט נזק שזה טפח לאומת 9.
והגמ' שחולקת על השכל של רב פפא(כפי שהוסבר)עונה לרבי זירא שיש להסתכל על התוצאה וזה שעזב בעצם עשה הכל כי בלעדיו לא יצליחו 4 אנשים לשמור על השור וא"כ פשיטה שחייב לבדו.ודו"ק.
06/19/2011 ב- 22:13
בס"ד
יש לנו בישיבה שאלה על רש"י(אומנם יש תירוצים שונים אך טרם יתיישב לי אחד מהם ואשמח לתשובה.
והשאלה היא:
לכאורה ברש"י יש ייתור לשון, רש"י כותב כך :"רב פפא אמר למיתה [מתניתין דקתני "כהכשר כל נזקו", דאין חייב אלא אחרון, במיתה שמת השור קמיירי"
רש"י כתב :"במיתה שמת השור קמיירי"
ושאלנו בישיבה, למה רש"י צריך לכתוב לנו שמת השור?הרי מאחר ורב פפא כותב שאנחנו עוסקים במיתה, ודאי שמדובר במיתת השור שהרי אנחנו עוסקים "בבור", ובבור פטורים אדם וכלים(לשיטת חכמים-אך בל נשכך שרב פפא כותב ודברי הכל כך שזה צריך ליהיות דבר מוסכם) וא"כ מה רצה רש"י לשלול בדיבורו זה?שכן היה יכול לכתוב "במיתה קמיירי".
06/20/2011 ב- 21:13
תודה רבה על הדברים, העיון עמוק ויפה, רק יש לפי זה קצת בעיה בפשט, כי דברי התלמיד רבינו פרץ הם רק לבאר את הלשון הראשון שיש מחלוקת שלסתם הגמרא מסתכלים על התוצאה (כמו שהסברתם יפה. או שאפשר לומר שמסתכלים על הגדר הדיני של מעשה החפירה שהאחרון עשה לבד את כל המעשה ההלכתי של חפירת בור שיש בו מיתה ולא אכפת לנו כמה עפר למעשה הוא הוציא) ולכן אי אפשר להעמיד במיתה. ולרב פפא מסתכלים על המציאות של המעשה חפירה וגם לעניין מיתה האחרון חפר רק מקצת.
אבל לפי האיכא דאמרי אין מחלוקת כזו, אלא יש רק את סברת רב פפא ואין מי שחולק עליו. ואם כן קשה למה הגמרא הקשתה על דברי רבי זירא קושיא שיש לה קיום רק לפי הלישנא הראשונה ולא לפי האיכא דאמרי. ובפרט לשיטת הרמב"ם וסייעתו שבכל מקום העיקר כאיכא דאמרי.
וגם לפי הלישנא הראשונה משמע שלא נדחו דברי רב פפא אפילו שהדעה השנייה היא סתמא דגמרא, אלא נשארה מחלוקת (לעניין פסק הלכה כמדומני לפום ריהטא שבדרך כלל אם יש מחלוקת מעין זו, שמובאת סתם גמרא ואחר כך דעת אמורא יחיד, לא אומרים שהלכה כסתם גמרא כי היא רבים לגבי יחיד, שרק במשנה יש כלל שהלכה כסתם משנה וזה לא נאמר לגבי סתם גמרא), ואם כן היה לגמרא לומר רק שדברי רבי זירא הם דווקא לשיטת רב פפא ולא כמי שחולק עליו, ולא לדחות לגמרי את דברי רבי זירא.
אמנם עדיין יש בדבריכם קושיא טובה, שאם נאמר כמו שכמדומני שמשמע מהפשט, שגם לפי שיטת רב פפא נדחו דברי רבי זירא, אם כן קשה, למה באמת נדחו דברי רבי זירא, הרי לכל הפחות רב פפא סובר כמוהו ודברי רב פפא לא נדחו. וכמו שהסברתם שלפי רב פפא מסתכלים על המציאות ואם כן גם בשומרים המציאות היא שהוא לא עשה את הנזק לבדו.
ונראה ליישב שיש לחלק, שבבור לפי רב פפא מה שממית הוא המציאות של כל הי' טפחים, והאחרון במציאות חפר רק מקצת מזה ולא את כולו. אבל בשמירה גם לשיטת רב פפא אי אפשר לראות שהוא עשה רק חלק. כי אם ארבעה לא יכולים לשמור על השור הרי במציאות כשיש ארבעה השור אינו משתמר כלל אפילו לא במקצת, וגם אם מסתכלים על המציאות ולא על התוצאה אין כאן מקצת שמירה בכך שיש ארבעה, אלא ארבעה מצד המציאות גם כן אינם שמירה כלל אפילו לא במקצת שאם השור יכול לצאת הרי אין כאן שמירה כלל והם סתם עומדים שם ולא שומרים במקצת.
זה דומה למי שפתח את הדלת לפני שור שהיה נעול בחצר עם גדר. שאנו אומרים שהוא לבדו עשה את כל הפשיעה בשמירה גם מצד המציאות, אפילו שנשאר צד אחר של החצר שיש בו גדר והוא לא פתח את כל הגדר מכל הצדדים. שסוף סוף הצד שנשארה בו גדר אין די בו לשמירה שהשור יכול לצאת מהדלת ולכן אינו נקרא מקצת שמירה גם מצד המציאות אלא ודאי אינו שמירה כלל ועיקר. וכמו כן הארבעה שנשארו הם כמו מקצת גדר שנשאר אחרי שזה פתח בה פתח, שהם אינם מעצור לשור מלצאת ולכן אין כאן שמירה כלל ועיקר. מה שאין כן בחפירת בור שסוף סוף ללא חפירת הט' הראשונים לא היתה כאן מציאות של פשיעת בור למיתה ולכן לפי רב פפא האחרון עשה במציאות רק מקצת הפשיעה.
06/22/2011 ב- 19:24
בס"ד
אפשר להסביר שהמחלוקת קיימת גם לאיכא דאמרי, שהרי דברי רש"י בד"ה "ודברי הכל"-דאפילו רבי קאמר אחר אחרון למיתה(דווקא למיתה ואחר שניהם לנזיקין)
דברים אלו מיותרים לודברי הכל הראשון ורש"י בא להגיד לנו על הודברי הכל השני של האיכא דאמרי שגם לאיכא דאמרי הברייתא של רבי ידועה(ואפשר שהגמרא קצרה או שלבית מדרש שדרש את האיכא דאמרי הברייתא ידועה ורש"י משלים לנו זאת).
ושכל ההבדל בין הלשנא קמא לאיכא דאמרי הוא שבלשנא קמא מובאת הברייתא כהוכחה -ו"דלא כרבי" ובאיכא דאמרי זה בתורת שאלה-"לימא דלא כרבי".
אגב בשיעור הר"מ שלנו הסביר שבה"א רבי זירא הבין שמבחינת בעל הבית ששכר את חמשת השומרים הם מהווים 100 אחוז שמירה וכשהשומר עזב הוא הוריד את השמירה מ100 ל80 אחוז אז בסכ"ה הוא עזה מבחינתו נזק קטן של 20 אחוז והמקשן מקשה לרבי זירא שאע"פ שעשה רק 20 נזק בגללו השתחרר השור אז הוא אשם ב100 אחוז נזק שיגרם כאן.
ומצינו גם בשטמ"ק שמסביר שבה"א לפני ההכי דמי, מדובר דבלאו איהו לא מינטר, והשומרים האחרים גם שמרו לא כל כך טוב והוא עשה פשיעה גמורה בזה שעזב, ובה"א בגלל שהם גם עשו שמירה לא טובה לכאורה יש לחייבם אך המקשן מחדש לו שזה פשיטא שהרי מאחר ומדובר דבלאו איהו לא מינטר גם אם היו כל השומרים עושים שמירתם כהלכה לא היה מועיל להם לכן לא מסתכלים עליהם והוא אשם בכל(ורבי זירא בה"א לא הבין שזה פשיטא)-אך הסבר זה שונה מהבנתו של רש"י שרש"י במסקנא מבין שפשיטא הכוונה-אין זה מקצת נזקו, ובשטמ"ק מבין שזה מקצת נזקו אך זה פשיטא.(ודברי השטמ"ק נכנסים יותר במילים-שפשיטא משמע נכון שזה מקצת נזקו אך זה פשיטא).וצ"ע מדוע רש"י לא הבין כך.
06/24/2011 ב- 13:54
שלום,
שוב תודה על הדברים המחכימים.
כך היא דרכה של תורה שלפעמים יש חילוקי דעות בשיקול הדעת בין הלומדים, וכתבו בראשונים שאין זה כחכמת החשבון שיש ראיות גמורות אלא הוא תלוי בשיקול הדעת וייתכן שלאחד ייראה כך ולחבירו כך.
לכן אני לא כותב כחולק ואין לי ראיה שדברי נכונים יותר, רק שמצד שיקול הדעת לעניות דעתי נראה יותר שלפי הלישנא בתרא יש רק קושיא לימא דלא כרבי אבל אין זו דעה שחולקת על רב פפא. ובוודאי אני מקבל שאפשר שלומד אחר תהיה לו דעה אחרת.
וכן לעניות דעתי לא מסתבר לומר שיש שמירה בשמונים אחוז, אלא אם השור שמור במדרגא של גדר שעומדת ברוח מצוייה יש כאן שמירה של מאה אחוז, וכל שהוא אפילו במקצת פחות מזה הרי לא קיים את חיוב התורה לשמור ולכן אין זו שמירה כלל ועיקר.
אם הבנתי נכון כוונתך לשיטה מקובצת בשם גליון שכתב:
"ותו ליכא והאיכא מסר שורו וכו'. דעת המקשה שרוצה לומר דהכשרתי מקצת נזקו וכו' איירי אפילו לנזקין וכרבי ולא נצטרך להעמיד למיתה ודברי הכל. וקשה והאיך רצה לומר שאחרון חייב אם רצה לומר דראשונים שלא שמרו השור והאחרון כמו כן שפשע ולא שמרו הוי כמו חופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אם כן היאך רצה לומר דאיירי אפילו לנזקין ודברי הכל אכתי איכא למימר אליבא דרבי דוקא למיתה ולא לנזקין כמו שאמרנו גבי בור דמה לי מיתת השור על ידי בור ומה לי מיתת השור על ידי השור.
ויש לומר דסלקא דעתיה קודם שאמר היכי דמי דאיירי דבלאו איהו לא מינטר והוצרך להשמיענו שאחרון חייב לפי ששאר שומרין עשו קצת פשיעה והאחרון עשה פשיעה גמורה ולא היה נראה לו שיהיה פשיטא".
לכאורה לשון השיטה מקובצת הוא כדבריך, ששייך "קצת פשיעה", וסותר למה שלעניות דעתי הסברא שאם הוא בדרגת שמירה של גדר שעומדת ברוח מצוייה הוא שמירה גמורה וכל שהוא אפילו מעט מתחת לזה אינה שמירה כלל ואפילו לא מקצת שמירה, ולדברי אי אפשר שיהיה "קצת פשיעה".
אמנם לעניות אפשר שאין זו כוונת השיטה מקובצת. שהנה מאחר שמדובר דבלאו איהו לא מינטר, דהיינו השור צריך דווקא חמישה אנשים כדי לשמור עליו ובפחות מחמישה אינו משתמר, אם כן הרי לא ייתכן שכל שומר בפני עצמו שיעבד את עצמו בשיעבוד שומר כלפי הבעלים בלי שייכות להשתעבדות האחרים, שהרי הוא לבדו אינו יכול לשמור על השור וכיצד ישתעבד לעשות דבר שאינו בכוחו. אלא בעל כרחך צריך לומר שכל החמישה השתעבדו לשמירה ביחד כאחד, וזה דין שותפים שקיבלו לשמור. ודין זה מבואר ברמב"ן וברשב"א בבבא מציעא ל"ד ב', הבאתי לשונם שם, לגבי שניים שותפים ששאלו ביחד חפץ מהבעלים. שהדין הוא שכל אחד יש עליו שעבוד שומר רק על חצי שוויו והוא נעשה ערב על החצי שחייב חבירו. והיינו שאם שניהם פשעו הבעלים יכול לתבוע מאחד רק חצי שוויו ואת החצי השני צריך לתבוע מחבירו. ורק אם לחבירו אין נכסים או שברח רק אז יכול לגבות מהשני את הכל, חצי בחוב של עצמו והחצי השני בתורת ערב של השני שאין לו נכסים, שהדין שגובים מערב רק אחרי שאין לחייב עצמו נכסים או שאינו כאן.
ולפי זה הוא הדין כאן, שחמישתם ביחד השתעבדו לשמירה כשותפים, ואם אבד השור כל אחד חייב חמישית דמיו, וכל אחד הוא גם ערב לחובם של האחרים.
מאחר שכולם השתעבדו כאחד לשמירה בשותפות, ואין כאן שעבוד של כל אחד כשומר גמור לבדו (שהרי כאמור לא יתכן שהשתעבד על זה כי אין בכוחו לשמור לבד), היה צד לומר שאם אחד הלך, כולם חייבים, כיוון שכולם כאחד בשותפות חייבים כלפי הבעלים. כיוון שכל החמישה קיבלו כשותפים כאילו כולם שומר אחד, לכן אם אחד מהם הלך הרי השותפים כשותפים לא שמרו, ועל כולם חל דין שומר שפשע שחייב לשלם כפי חלקו.
הסיבה שלדינא רק מי שהלך משלם את כל הנזק היא משום שכיוון שהוא בעצמו החליט לעזוב את השמירה וללכת, יש כאן דין פשיעה עצמי שלו לבד שעשה במעשה גמור והוא דין פשיעה גמור וחזק יותר מהפשיעה של כולם שלא באה אלא רק מכח שהם שותפים. ולכן ההסתכלות שהוא לבדו פושע חזקה יותר מההסתכלות על כולם כפושעים מכח שהם שותפים וגוברת עליה, ולכן למסקנא דנים שהוא לבדו פושע.
ונראה לעניות דעתי שלזה התכוון השיטה מקובצת, שמכח היותם שותפים יש דין פושע על כולם מכח השותפות וזו הכוונה "קצת פשיעה". והיה מקום לומר שלכן אין זה פשיטא שהוא לבדו ישלם הכל. והגמרא דוחה ואומרת שאעפ"כ זה פשיטא שהוא לבדו ישלם הכל כיוון שהוא לבדו עשה מעשה פשיעה גמור בכך שהלך והם לא היו חלק מהמעשה הזה.
06/20/2011 ב- 21:34
תודה על השאלה הטובה. אין לי כעת הסבר שיש בו כדי שביעה וצריך עיון בזה.
לפי מה שלעניות דעתי נראה כעת לפום ריהטא, שיש לומר לפי מה שכתבת, בבחינת שאלת חכם חצי תשובה, שאפשר שרש"י בא לבאר שמדובר דווקא במיתת שור ולא באדם וכלים. שבמשנה ובברייתא לא נזכר שמדובר דווקא בשור ורש"י הוצרך לבאר שמדובר בשור. ומה שנאמר שמשנתינו "לדברי הכל" בכל מקום לשון זה אין משמעו לדברי כל הדעות שיש בעולם, אלא הכוונה רק לדעות שכעת אנו עוסקים בהן, דהיינו דעת חכמים ודעת רבי, אבל דעת רבי יהודה שמחייב על כלים היא ודאי דלא כדעת חכמים ודלא כהסתם משנה. ולכן כאן שהיא סתם משנה וכחכמים דרבי יהודה, ודאי הדין במשנה הוא שרק שור חייב. ודרך רש"י בהרבה מקומות שהוא לא סומך שאנו כבר יודעים ידיעות שהתבארו במקומות אחרים, אלא מביא באותו מקום בקיצור נמרץ את הידיעה שהתבארה בפירוש במקום אחר אם היא שייכת לעיקר הדין המבואר כאן ואם היא עיקרית ויסודית להבין על מה מדובר כאן. ולכן הביא כאן בקיצור את הדין שמדובר דווקא במיתת שור.
06/22/2011 ב- 19:36
בס"ד
הייתי נוטה להסכים לסברתך כיוון שתלמיד חכם אחד ענה כך גם כן וגם סברא זו מתקבלת על הדעת אך עדיין קשה לי כיוון שבדף הקודם למטה רש"י כבר כתב בד"ה "מה שאין כן בבור" . שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרינן שור ולא אדם"……
וענה לי אברך אחד שמא נטעה לחשוב שרבי סובר כרבי יהודה וא"כ מדובר במיתת שור וכן במיתת כלים(שקלקלתן היא מיתתן)ורש"י בא לאפוקי הסברא הזאת ואומר לנו שגם רבי סובר בדין זה כחכמים שרק שור חייב.וצ"ע.