רבי אלעזר משמיה דרב אמר כולה רבי טרפון היא, רישא בחצר המיוחדת לפירות לאחד מהן ולזה ולזה לשורים, דלגבי שן הויא לה חצר הניזק ולגבי קרן הויא רשות הרבים.
אמר רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא ואמר לי מי מצית מוקמת לה [האם יכול אתה להעמיד אותה] כולה כרבי טרפון, הקתני השן מועדת לאכול את הראוי לה, ראוי לה [כגון פירות וירקות. רש"י] אין [כן], שאין ראוי לה [כסות וכלים. רש"י] לא [דמשונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם. רש"י. שהוא תולדה של קרן], ואי [ואם] ר' טרפון האמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם.
אלא לעולם רבנן היא, וחסורי מחסרא והכי קתני [המשנה חסרה ויש לתקן את גרסתה]: 'חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. והיכן העדתן בחצר הניזק'.
[היינו דקתני חמשה מועדין. והא דקתני "השן מועדת לאכול כו'" לאו אמניינא קאי [לא מתייחס למניין החמישה מועדים]אלא הכי קאמר, ושן ורגל מועדין מתחילתן.
והא דקתני "ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק" הכי קאמר והיכן העדאתן דשן ורגל ברשות הניזק. רש"י]
מתקיף [מקשה] לה רבינא, הא קתני לקמן "שור המזיק ברשות הניזק כיצד" [משנה לקמן כ"ד ב': "שור המזיק ברשות הניזק כיצד? נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק, ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק"] אי אמרת בשלמא איירי בה [מדבר בה, בנזק קרן תמה, במשנה כאן] משום הכי קתני כיצד [שמפרש לקמן בפרק שני מה ששנה כאן], אלא אי אמרת לא איירי בה [לא מדבר בה. בקרן תמה כאן במשנתנו] מאי "כיצד" [הרי זה עניין חדש ולא פירוש על משנתנו, והלשון כיצד משמע שבא לפרש מה שאמר מקודם].
אלא אמר רבינא חסורי מחסרא והכי קתני: 'חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין [היינו פירושא דחמשה מועדים דתנן במתניתין. רש"י]. ושן ורגל מועדין מתחילתן [לאו אמניינא קאי [אינו מתייחס למניין חמישה מועדין] אלא מועדין קתני ואזיל [שונה והולך. כלומר מוסיף עוד שני מועדים לחמישה]. רש"י]. וזהו שור המועד [הא דאמרן ואם הועדו חמשתן מועדים זהו שור המועד הכתוב בפרשה. רש"י]. ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן. ויש מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר והנחש.
תניא נמי הכי [בברייתא שנינו גם כך]: "חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו שור המועד. ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת רבי טרפון ורבנן. ויש מועדין אחרים כיוצא באלו הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש".
איכא דרמו לה מירמא [רמי הוא מלשון "סוס ורכבו רמה בים", דהיינו להטיל בכח. והוא כינוי לקושיא בה מטילים זה על זה שני פסוקים סותרים או שתי ברייתות סותרות. וכאן אומר שיש שגורסים את סוגייתנו באופן של רומיא, כלומר הטלה של שני מקורות סותרים זה בזה. וכאן הוא סתירה בין שני חלקים של המשנה עצמה], תנן: "חמשה תמים וחמשה מועדים", ותו ליכא [ועוד אין]? והאיכא [והרי יש] "הזאב הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש".
ומשני אמר רבינא חסורי מחסרא והכי קתני: 'חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו שור המועד. ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת רבי טרפון ורבנן. ויש מועדין אחרים כיוצא באלו הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש'.
"ולא לרבוץ".
אמר רבי אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים אבל פכין קטנים אורחיה הוא [דרכו הוא. רש"י: אורחיה הוא. לרבוץ. ואם רבצה עליהן ברשות הרבים פטור וברשות הניזק חייבת נזק שלם דתולדה דרגל הוא].
לימא [לומר. והוא לשון שאלה] מסייע ליה, "הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים" [ומתניתין קתני דאינה מועדת לרבוץ, אלא ודאי דמתניתין בגדולים וברייתא בכלים קטנים ובילדים קטנים ובבהמה קטנה. רש"י].
דלמא מן הצד [האי דקתני מועדת למעך לאו ברביצה אלא מן הצד כשהיא מהלכת ויש בצידה כלים ממעכתן בינה לכותל, וזו היא שאמרנו [לעיל ג' א'] הזיקה בגופה דרך הלוכה דהויא תולדה דרגל. רש"י].
איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רבי אלעזר לא תימא פכין גדולים הוא דלאו אורחיה אבל פכין קטנים אורחיה הוא, אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא.
מיתיבי [משיבים. הוא כינוי לקושיא בה מקשים על אמורא מברייתא או משנה שאינו יכול לחלוק עליהם]: "ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים". אמר רבי אלעזר דלמא [שמא] מן הצד.
איכא דרמי לה מירמא, תנן: "ולא לרבוץ", והתניא: "ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים", אמר רבי אלעזר לא קשיא כאן בפכין גדולים כאן בפכין קטנים.
"הזאב והארי וכו'".
מאי [מהו] ברדלס? אמר רב יהודה נפרזא. מאי נפרזא? אמר רב יוסף אפא.
מיתיבי: "רבי מאיר אומר אף הצבוע, רבי אלעזר אומר אף הנחש",ואמר רב יוסף [בדוכתא אחריתי [במקום אחר]. רש"י] צבוע זו אפא? [ומדמוסיף ר"מ אפא מכלל דברדלס לאו אפא הוא. רש"י]
לא קשיא כאן בצבוע זכר כאן בצבוע נקיבה, דתניא: "צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש" והני מילי [ודברים אלה] דלא כרע במודים.
[לא קשיא כו'. דברדלס דמתניתין הוא צבוע זכר ועליו קאמר רב יוסף צבוע זו אפא. ורבי מאיר מוסיף אף צבוע נקבה דלא שמיה אפא. ודרב יוסף לאו אדרבי מאיר איתמר [לא על רבי מאיר נאמר] אלא בעלמא איתמר [אלא סתם נאמר] כדתניא צבוע זכר נעשה כו', אלמא [אמור] צבוע זכר משתנה לכמה מינין הלכך קרי לה ברדלס ונפרזא ואפא כך מצאתי.
לישנא אחרינא ועיקר הוא, מתניתין בצבוע נקבה ורבי מאיר מוסיף צבוע זכר, ותרוייהו [ושניהם] מיקרו אפא, דתניא צבוע זכר וכו', ומשום דמשתנה לבריה אחרת אצטריך לאוסופי בהדיא [להוסיפו בפירוש] מפי מורי ולא שמעתי. רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 
05/05/2011 ב- 17:28
רציתי לשאול את מה דעת הרב לל"א ברש"י שכתב דאיצטריך לאסופי צבוע זכר בהדיא משום שהוא משתנה לבריה אחרת. ובפשטות כוונתו היא שהוא נחשב כבריה שונה מהצבוע הנקבה. ויש לעיין האם כאשר הפך לבריה חדשה ניטל ממנו שם צבוע, ואם הזיק בדבר הרגיל אצל צבוע ואינו רגיל השתא חייב ח"נ כקרן. או דלמא שכיון שסגולת הצבוע היא להשתנות בטבעו לא נפיק מיניה שם צבוע ואם הזיק בדבר הרגיל לצבוע ואינו רגיל השתא חייב נ"ש כדין שו"ר. ואת"ל שאם השתנה לבריה אחרת אכן חייב עדיין ככל מילי דצבוע, עדיין יש לעיין כשהזיק בהיותו חוח שזה קוץ ברה"ר, אם שמואל יסכים דבה"ג כולם משורו למדנו, משום שכאן שייך יותר ללומדו מממונו כיון שלא נפיק מיניה השם צבוע וכנ"ל.
05/05/2011 ב- 23:12
בדומה למה שעוררת יש גם לעיין האם מה שצבוע חוזר לתמותו מצריך דווקא שינוי שמו.
ולפום ריהטא נראה שהנה בבבא קמא כ"ג ב' תנן: "איזהו תם ואיזו מועד, מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח".
ובתוספות שם כתבו: "ולא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע"י תינוקות".
ומבואר שאע"פ שהועד מכח חזקת ג' פעמים, ומישמוש תינוקות אינו כמו כח של חזקת ג' פעמים אלא פחות מזה, מועיל המשמוש להשיבו להיות תם. ולפום ריהטא המישמוש אינו שום דין מיוחד אלא רק שיש אמדן וסברא שכעת הוא השתנה ממה שהיה כשהועד. ובמאירי כתב שהלכה כרבי מאיר בחזרה לתמותו.
ולפי זה לרבי אליעזר שצבוע שהוא בן תרבות אינו מועד, אם היה צבוע פרא מועד ואחר כך אילפו אותו להיות בן תרבות (אפשר שצריך שמתחילה יגדל אצל בני אדם, אבל לו יצוייר שאנו יודעים מפי בקיאים שהוא כעת בן תרבות כמו צבוע שגדל כל ימיו בין בני אדם), הוא חוזר לתמותו כיוון שכעת יש סברא ואמדן שאינו כמו שהיה מקודם, וכמו משמוש התינוקות.
ולפי זה דין הצבוע בכל שינוייו יהיה לפי הסברא והאומדן האם כעת השתנה טבעו להיות תם או לא, ואין זה תלוי אם עדיין יש לו שם צבוע או לא.
ולעניות דעתי נראה שגם לגבי מה נחשב בדין שן שדרכו לאכול ומה נחשב שינוי ויהא בדין קרן, תלוי רק לפי האומדן מה דרכו כעת ובלא שייכות האם השתנה שמו. ולמשל חתול קטן אם שתה חלב הוא בדין שן ואם אכל בשר הוא שינוי ונדון כקרן. ואחרי שגדל גם על בשר הוא נדון בדין שן, ואם כשהוא גדל כבר אין דרכו לשתות חלב לכשיגדל חלב כבר לא יהא בדין שן אלא בדין קרן. ואין זה תלוי בשינוי שם או האם דרכו להשתנות, אלא אין לנו אלא שעתו ומקומו והוא נדון רק לפי מה שהוא עכשיו השעת ההיזק ותו לא, ואין נפקא מינא כלל מה הוא היה מקודם ומה יהיה אחר כך. כך נראה לפום ריהטא הסברה הפשוטה.
לגבי כשנעשה חוח, לפום ריהטא לעניות דעתי הסברא הפשוטה שהנה גם אבנו סכינו ומשאו הם ממונו, ולשמואל יש להם דין בור רק מהטעם שאינם הולכים מכח ודעת עצמם. ואם יש לו בעל חיים שנחתכו רגליו ואינו יכול לילך בפשטות לשמואל גם הוא יהא לו דין בור.
ובפרה רבוצה ברשות הרבים ופרה אחרת נתקלה בה, בספר ברכת שמואל על בבא קמא בסוף סימן ט"ז הביא קושיית הגאון רבי יעקב באריט למה בעל הפרה הרבוצה לא חייב עליה מדין בור. והברכת שמואל ומורו הגר"ח הסכימו לקושיא ולא תירצוה. ומבואר שלדעת שלושתם גם פרה רבוצה לשמואל יש לה דין בור כיוון שהיזקה אינו בדרך של הולך ומזיק. ואם כן הוא הדין חוח יהא בו דין בור אף אם יש לו שם צבוע ויש לו דין בעל חיים שלא יהא אלא צבוע שרבץ שגם הוא בור לדעתם.
ולעניות דעתי כתבתי לתרץ לגבי פרה רבוצה שאין בה דין בור כיוון שמדעתה רבצה שם ומתי שתרצה תקום, ודין בור הוא דווקא כשמקומו נקבע לפי רצון הבעלים ועשייתם, וזהו דין כריית הבור. אבל דבר שהוא עצמו קובע את מקומו, כיוון שעושה על דעת עצמו זה נחשב הולך ומזיק. שלגבי מה נדון כבור ומה נדון כשור אין חילוק אם זה הליכה או רביצה במקום, אלא החילוק הוא האם יש כאן כרייה של האדם, או הנחה של האדם, והממון המזיק אין לו שייכות לזה, ואז הוא בור. או שהממון המזיק פועל לפי דעת עצמו ולא מכח עשיית הבעלים ואז הוא שור גם אם הזיק על ידי שרבץ ונתקלו בו.
ואם חוח אינו רובץ מעצמו אלא מניחים אותו במקום ושם הוא נשאר נראה פשוט שהוא כמו אבנו סכינו ומשאו ויש לו דין בור לשמואל גם לו היה לו שם צבוע ובעל חיים.
בעיקר הסוגיא יש לעיין, האם כוונת המשנה היא דווקא לאלו שמנויים בפירוש ורק הם מועדים מתחילתם ולא כל שאר החיות. ולפי זה בכלל זאב יהיו כל הדומים לו כמו שועל ותן וכל כיו"ב, ובכלל נמר או ארי יהיו כל המינים מסוג יגואר וצ'יטה ופומה וכל כיו"ב.
או שהמשנה לא באה לומר שדווקא אלה, אלא כל חיה שטבעה פראי ותוקפני היא מועדת ויש מיני חיות רעות לאין מספר. ועל דרך שנאמר במשנה בפסחים מ"ב א' "ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים". ופשוט שיש עוד הרבה מיני חמץ מלבד אלה לאין מספר. ואעפ"כ מנו את כולם ורבי אליעזר הוצרך להוסיף.
ולפי שתי הדרכים צריך ביאור למה היה צורך להוסיף צבוע זכר. שאם המשנה בדווקא, מוכרחים לומר שפומה ויגואר וכיו"ב הם בכלל נמר או ארי, ואם כן צבוע זכר יהיה בכלל צבוע נקבה. ואם אין מינים אלה בדווקא אם כן כל חיה רעה מועדת אע"פ שאינה נמנית במשנה. ואם כן מנו רק צבוע נקבה ולא זכר, וכמו שמנו רק נמר ולא צ'יטה, ומה אכפת לנו בזה.
ואין לומר שצבוע זכר יש בו חידוש מיוחד, שלפי לישנא קמא ברש"י נשנה צבוע זכר ורבי מאיר הוסיף צבוע נקבה. וגם אין סברא שמה שהוא משתנה יהיה משום כך דין מיוחד בו, שזה נראה פשוט שלפי מה שהוא עכשיו כך נדון בו ומה אכפת לנו מה היה מקודם. וכמו שאפרוח בוקע מביצה ופרפר מגולם, וכמו שארי בן יומו וודאי אינו מועד ורק אחר כך הוא גדל ומשתנה ונעשה מועד, וכך גם צבוע זכר לפי מה שהוא כך דינו ואין בזה חידוש.
וזה צריך ביאור בין אם נאמר שצבוע זכר הוא מין אחר מנקבה או שהם אותו שם ואותו מין. ולעניות דעתי פשטות הסוגיא היא שהם אותו שם ואותו מין. שחילקו רק שזה זכר וזו נקבה ולא נאמר שיש חילוק ביניהם מצד השם. ובהרבה בעלי חיים יש הבדלים גדולים בין זכר לנקבה, וכגון תרנגול או תיש או שור שהזכר יותר חזק ופראי ויש לו קרניים ועדיין אינם נעשים הזכר והנקבה מינים חלוקים ושמות חלוקים, ולמה צבוע יהא אחרת מהם. ובפרט ללישנא אחרינא ששניהם נקראים אפא. וגם ללישנא קמא נראה שאפא הוא כינוי ועיקר שמו צבוע וגם הזכר וגם הנקבה הם צבוע.
ונראה לעניות דעתי שהנה כל התורה מתפרשת בדרך הפשט, ומה שיש גם רמז וכו' הוא עניין לעצמו והפשט מתפרש לפי עצמו בלי צורך לרמז וכו'. אבל יש מקצת מקומות שהפשט עצמו מורה שיש כאן רמז. ועל דרך שאמרו על מקצת פסוקים שפסוק זה אומר דרשני, שהפשט מוקשה באופן שמכריח להגיע לרמז. וכעין שראיתי פעם כתוב ששאלו את החזון איש על אריכות לשון במשנה ביבמות שמפרטת אופנים שונים באופן שנראה שאין בו צורך, והשיב שיש בזה סוד. והרי כל משנה יש בה גם פירוש על פי סוד ויש בה גם פירוש על פי פשט, וכעת באנו ללמוד לפי הפשט ומה מועיל לתרץ לומר שיש סוד. אלא ודאי כונתו שהוא מהמקומות שהפשט עצמו מורה על הסוד ומכריח שיש כאן סוד.
ואם מקבלים את זה שלפי הפשט אין לנו ביאור למה דווקא מנו את החמישה האלה ולא אחרים, והיה להם טעם נעלם למה יש למנות דווקא את אלה, אם כן מאותו טעם עצמו סבר רבי מאיר שיש גם להוסיף למניין צבוע זכר, ואי אפשר להוכיח מזה לגבי דינא.
וכמובן צריך בזה עוד עיון רב והיא סוגיא חמורה וכתבתי רק לפום ריהטא.
05/06/2011 ב- 10:13
תודה, נהנתי מאוד.
אני עוד מוכרח לציין שלפום רהטא לא הבנתי כלל את קושיית הגאון רבי יעקב באריט. הרי מבואר בדף מ"ח, א', הן ברש"י ד"ה "ונטנפו כליו" והן בתוס' שם, שלא אמרינן "איש בור ולא שור בור" אם הבור עדיין ממונו. וכאן פשוט שאין לפטור את הרבוצה מטעם "איש בור ולא שור בור" מכיון שהיא עדיין ממונו. וצל"ע.
עוד ברצוני לחדד את תשובתך על הקושייה הנ"ל. אתה בעצם טוען שגדר "הולך ומזיק" אינו תלוי במצב נייח או נייד אלא באם יש רצון ואפשרות בחירה לילך, שוב חשיב כהולך ומזיק גם אם הוא עכשיו רובץ. הבנתי נכון?
05/06/2011 ב- 13:10
לעניות דעתי נראה שאתה צודק בתמיהתך על קושיית רבי יעקב באריט. זו הערה מצויינת ונראית לעניות דעתי נכונה. ובאמת פלא שהם לא התעוררו בזה.
ברשותך במקומו אציין שם קישור לדבריך כאן כי זו הערה נכונה לעניות דעתי.
לגבי מה שחשבתי לתרץ התכוונתי כמו שכתבת. אינני בטוח כלל שזה נכון, זו רק הצעה. גם אחרי הערתך שאין כאן פטור של איש בור ולא שור בור עדיין יש צורך בזה כי החיוב על פרה רובצת אינו מדין בור לפטור על כלים אלא מדין שור.
והסברא בזה שהאב נזק המיוחד של שור הוא משום שבשור השור מזיק בעצמו ועל דעת עצמו ולא על דעת הבעלים ולא בידיעתם וההיזק עצמו הוא מעשה של השור ולא של הבעלים, רק הבעלים צריך לשמור עליו שלא יעשה מה שהוא רוצה. וזה עניין שמירה אחר ממה שהבעלים צריך שלא להניח בור ברשות הרבים. והחילוק בין שני סוגי השמירה, דהיינו שני אבות הנזק, הוא בטבעו של הממון המזיק האם הוא דבר דומם שהוא רק חפץ שעושים בו מעשה, או שהוא דבר חי שיכול לנוע שאז הוא זה שעושה. ושור שכרה בור, הבור עצמו הוא חפץ שנעשה בו מעשה ולא הוא עושה, והסלקא דעתך לחייב היה לצרף את שני אבות הנזק, שהבעלים אחראי על מעשה שורו מדין שור, ואז יתחייב גם על הבור שהוא חפץ דומם שכרה שורו ומדין בור. ועל זה לומדים שלא מחייבים באופן שצריך שני אבות נזק נפרדים כדי לקשור בין המזיק לבעלים. אבל שור שרבץ בעצמו הוא לא כרה בור אלא הבעלים אחראי על השור עצמו מדין שור לבד, וכיוון שהרביצה היא מעשה שהשור עשה על דעת עצמו והבעלים היה צריך לשמור עליו שלא יעשה מה שהוא רוצה, סוג שמירה ואחריות כזה נחשב אב של שור. שהשור הרבוץ אינו חפץ דומם שהבעלים עושה בו מעשה פשיעה שלו כמו שהניח אבן, אלא השור הוא זה שרבץ ועשה את הפשיעה והבעלים לא היה צריך להימנע מלהניחו שם מתוך זהירות שמא יתקלו בו, שזה אב בור, אלא לשמור שלא יעשה השור מה שהוא רוצה שזה אב של שור. אבל כאמור זו וודאי סברא שאינה מוכרחת והיא מחודשת ואין לזה שום ראיה ויסוד ומה שזה מתרץ למה פרה רבוצה אינה בור אינו יסוד מספיק כי שמא יש תירוצים אחרים. לכן זו רק הצעה כאפשרות ולא דבר שמבורר לי.
05/08/2011 ב- 8:04
[…] בתלמוד מוסבר בבבא קמא ט"ז א' בתגובות, שתלמיד חכם שכינה את עצמו בענוותו "התלמיד" כתב […]