בבא קמא – דף כ' עמוד א'

ההוא ברחא [עז. רש"י] דחזא ליפתא [שראה לפת] אפומא דדנא [על פי החבית. דנא-חבית], סריך סליק אכלה לליפתא ותבריה לדנא [טיפס עלה אכל הלפת ושבר החבית], חייביה רבא אליפתא [על הלפת] ואדנא [ועל החבית] נזק שלם.

מאי טעמא? כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק [כיון שדרכה לאכול לפת, דרכה גם לטפס ולעלות. ואע"פ ששבירת החבית אינה להנאתה ואינה מעשה שן, חייבה משום שן שהיא מעשה אחד עם אכילת הלפת].

אמר אילפא, בהמה ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת.

מאי טעמא? גבי חברתה כחצר הניזק דמי.

לימא מסייע ליה [לומר מסייע לו. בלשון שאלה]: "היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת".

כדאמר רבא [כמו שאמר רבא. במקום אחר] בקופצת, הכא נמי [כאן גם] בקופצת [שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק קאמר. רש"י].

והיכא איתמר [והיכן נאמר] דרבא? אהא [על זו] דאמר רבי אושעיא, בהמה ברשות הרבים הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת. מאי שנא [מה שונה] הלכה דאורחיה הוא [שדרכו הוא] עמדה נמי [גם] אורחיה הוא [והוא תולדת שן ופטור ברשות הרבים]? אמר רבא בקופצת [עמדה היינו שהיתה קופצת והוא שינוי וחייב ברשות הרבים משום תולדת קרן].

.

.

(ברשב"א כתב:

"ואף הראב"ד ז"ל כן פירש בקופצת שמשלם נזק שלם ואורחה הוא, וזה לשונו: מאן דמפרש בקופצת משום שינוי וחצי נזק הוא דמשלם, אין לו מוח בקדקדו, דהא אמרינן בההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא וסריך וסליק אדנא ואכל ליפתא, אורחא נמי לסרוכי ומיסק, והא נמי להא דמיא, עד כאן. 

וקופצת דקאמר דקפצה על גבי האדם שהקופה מופשלת לאחוריו וכן בקופצת גבי איצטבא שברשות הרבים, דכיון דאורחיה למיכל שעורים או כרשינין, שבקופה אף היא דרכה לקפוץ שם ולאכול. וטעם חיובן של אלו מפני שכל שקופתו מופשלת לאחוריו או שמשאו על גבי בהמתו ברשות הניזק הוא, ואע"פ שהן עומדין ברשות הרבים, מפני שיש להן רשות לעבור שם עם משאן ובאותה שעה הם כחצר הניזק".

וברא"ש כתב כעין זה: "אלא הך דאילפא ודר' אושעיא וברייתא דהיתה קופתו מופשלת טעם אחד להם, דכל היכא דיכולה בהמה לאכול כדרכה דרך הילוכה בלא קפיצה אין לו לאדם רשות להניח שם פירותיו והוי רשות הרבים ופטורה. אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו ומיקרי חצר הניזק" ובהמשך כתב: "והיינו דקאמר מאי שנא הלכה דאורחה הוא כיון שאכלה כי אורחה דרך הילוכה אין לו רשות להניח פירותיו שם, עמדה נמי אורחה הוא, אמר רבא בקופצת. וכיון שאין יכולה לאכול אלא בקפיצה לאו אורחה הוא ויש לו רשות להניח שם פירותיו וכמו מחזרת לרב ושבקה לרחבה לשמואל. וכן מוכח לקמן (דף כא ב) דקאמר דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו, ורבי יוסי ורבי אלעזר אמרי אין דרכה לאכול אלא להלך וכיון שאין יכולה לאכול אלא בקפיצה קרינא בה שדה אחר כי יש לו רשות להניח שם פירותיו".

ויש לעיין שהרי לבעל הפירות יש רשות להניח פירותיו ברשות הרבים היכן שיחפוץ, ומהו שכתבו אין לו רשות ויש לו רשות. הביאור בזה הוא לפי מה שכתבתי לעיל י"ט ב', שטעם פטור שן ורגל ברשות הרבים הוא משום שעל הניזק להרחיק את עצמו, ואם לא הרחיק זהו כמו שהזיקה בחצר המזיק. לכן כל שהפירות בגובה שאינה יכולה לאכלם אלא על ידי קפיצה נחשב שהניזק הרחיק פירותיו, וחוזר הדין שהמזיק חייב ואע"פ שהוא באמת רשות הרבים אעפ"כ חייב מדין שן. שפטור שן ברשות הרבים אע"פ שנלמד מהפסוק וביער בשדה אחר, הפסוק רק חידש את הטעם ואין זו גזירת הכתוב. וכאן לפי הטעם מתחייב.

.

אמנם יש אופן שאין רשות להניח פירות ברשות הרבים באופן שיכולה בהמה להחליק על הפירות ואסור להניחם שם משום בור. וכמבואר לקמן ל' ב'. אבל כאן הנדון באופן שאין הפירות יכולים להזיק בהמה שעוברת ולא מדין בור נגעו בה. כמבואר מלשון הראשונים כאן. והרי אם הטעם שיש רשות להניח על גב בהמה הוא משום שאז אינם בור, מדוע משום כך נעשה חצר הניזק. ובוודאי אין הטעם של פטור שן ורגל ברשות הרבים משום שפירות ברשות הרבים הם בור ואסור להניחם שם וקנסו את המניח. שהרי יש מחלוקת אם קנסו, עיין לקמן ל' ב', ודין בור לחוד ודין שן ורגל לחוד, ופשוט שיש פירות שגם אם יניחם ברשות הרבים יהיה באופן שלא תינזק בהם בהמה ואינם בור)

.

.

בעי [שאל] ר' זירא מתגלגל מהו? היכי דמי [באיזה אופן], כגון דקיימא [שעומד] עמיר ברשות היחיד [ובהמה ברשות הרבים ומגלגלת ואתי [ובא] מרשות היחיד לרשות הרבים. רש"י] וקא מתגלגל ואתי [ומתגלגל ובא] מרשות היחיד לרשות הרבים, מאי? [האכילה היא כדרכה וחיובה משום שן שפטורה ברשות הרבים. ומסתפק האם זו נחשבת אכילה ברשות הניזק או ברשות הרבים. רש"י: מאי. בתר אכילה אזלינן ופטורה או בתר דשקלה ליה אזלינן וחייבת. והוא הדין נמי אי בהמה ברשות הניזק ועמיר ברשות הרבים וגילגלתו מרשות הרבים לרשות היחיד, אי בתר אכילה אזלינן חייבת, ואי בתר דשקלה ליה אזלינן [ואם אחר שלקחה אותו הולכים] פטורה]

תא [בוא] שמע, דתני רבי חייא: "משוי [משא. רש"י: קא סלקא דעתך אמתחת מלאה שעורין ואכלה בפנים חייבת] מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ, אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה". מאי לאו מתגלגל ואתי [ובא]?

[רש"י: מאי לאו. כגון שאכלתו כולו והכי קאמר אכלתו בפנים כגון שגלגלה את כולו בפנים חייבת גילגלתו לחוץ פטורה, אלמא בתר אכילה אזלינן [אמור אחרי אכילה הולכים]]

לא. אימא [אמור] אכלה – על מה שבפנים חייבת על מה שבחוץ פטורה [על מה שהיה מונח מתחילה בחוץ פטורה ועל המונח בתחילה בפנים חייבת דבתר דשקלה ליה אזלינן בין היא בפנים בין היא בחוץ. רש"י].

איבעית אימא [אם רצונך אמור] כי קאמר רבי חייא בפתילה דאספסתא.

[רש"י: ואיבעית אימא. לעולם כדקתני אכלתו בפנים חייבת על כולו אכלתו בחוץ פטורה על כולו, ולא תפשוט דגלגול מלתא [דבר] הוא, דכי אמר רבי חייא בפתילה דאספסתא, משוי של שחת שעליו ארוכין וראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ, דכיון דהאי רישא כי גריר ליה אזיל אידך בתריה כמאן דמנח כולו בחד דוכתא דמי [דכיון שראש זה כשגורר אותו הולך האחר אחריו, כמי שמונח כולו במקום אחד דומה], הלכך אזלינן בתר בהמה [הולכים אחרי בהמה. ואם אכלה בפנים חייבת ואם אכלה בחוץ פטורה]. כי קמיבעיא לן [מה שהסתפק לנו] כגון שעורין דכוליה גרעין קאי [עומד] בפנים או בחוץ, וכי אכלה האי לא אזיל האי בתריה [וכשאוכלת זה לא הולך זה אחריו] אי לא מגלגלה ליה [אם לא מגלגלת אותו]. פתילה. על שם דארוך הוא קרי ליה פתילה]

.

.

(בתוספות הקשו על רש"י:

"מתגלגל מהו. פירש הקונטרס דמספקא ליה אי בתר [אם אחר] אכילה אזלינן [הולכים] ואי בתר לקיחה, וקשה דלקמן (דף כ"ג א') גבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכליה בגדיש דעלמא דפטור [אם הכלב נטל חררה מחצר הניזק ואכלה ברשות הרבים פטור כיוון שאין זה וביער בשדה אחר]. ועוד דלשון מתגלגל לא משמע הכי".

ונראה שהנה קשה מסברא מה שייך שמקום ההיזק ייקבע לפי מקום הנטילה ולא לפי מקום האכילה. ובהתיזה צרורות ברשות הרבים והזיקו ברשות היחיד חייבת הבהמה כיוון שהולכים אחרי המקום שבו אירע הנזק. ומה מקום יש להסתפק כאן שנלך אחרי מקום הנטילה.

וביישוב זה נראה לעניות דעתי שהספק היה דווקא בגילגלה ולא בנטלה. שמדובר שהתחילה לאכול את העמיר ומדחיפת פיה תוך כדי שמנסה להכניסו לפיה נתגלגל ובא לרשות אחרת. ואז יש ספק אולי נלך אחרי תחילת הגלגול כיוון שהוא מעשה אחד של אכילה משעה שהתחילה לגלגלו.

וכמו בחמור שאכל לחם ולעס את הסל, או עז שאכלה לפת ושברה את החבית, שעל לעיסת הסל ושבירת החבית מחייבים נזק שלם משום שן אע"פ שאינו מעשה שן כלל כיוון שהוא מעשה אחד עם האכילה. וכאן הוא המשך של אותה חקירה האם משום שהגלגול והאכילה הם מעשה אחד אולי נאמר שמקום הנזק תלוי בתחילת המעשה. אבל בכלב וחררה הם שני מעשים, שנטל הכלב את החררה בפיו והלך למקום אחר ושם אכל, והנטילה היא מעשה בפני עצמו ולא כמו בגילגול שהסיבה שמגלגלת היא שמנסה להכניסו לפיה ועוסקת באכילה והוא בהמשך אחד עם האכילה עצמה. ולכן שם פשוט שהולכים אחרי האכילה. ובלעס סל וטיפסה על החבית נראה שחייבת רק כשהוא באותו מעשה עם האכילה ובהמשך אחד. אבל אם טיפסה ושברה ואחר כך אכלה את הלפת, או שאכל את הלחם ואחר כך לעס את הסל, משלמים על החבית והסל רק חצי נזק מדין קרן)

.

..
"אכלה כסות וכו'". [כיצד השן מועדת? לאכול את הראוי לה. הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק. במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור] 

אהייא [על איזה]? אמר רב אכולהו [על כולם. הא דקתני מתניתין "ברשות הרבים פטורה" אכולהו קאי, ואפילו אכסות וכלים דשינוי הוה ותולדה דקרן. רש"י].

מאי טעמא? [מה הטעם. שפטור ברשות הרבים על אכלה כסות וכלים, שהרי הם שינוי מדרכה ותולדת קרן, וקרן ברשות הרבים חייבת]

כל המשנה [כגון זה שהניח כסותו וכליו ברשות הרבים. רש"י] ובא אחר ושינה בו [כגון זו שאכלתו. רש"י] פטור.

ושמואל אמר לא שנו אלא פירות וירקות, אבל כסות וכלים חייבת [ברשות הרבים. כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות נזקי ממון הלכה ג': "אכלה אוכלין שאין דרכה לאכלן כגון שאכלה כסות או כלים, בין ברשות הניזק בין ברשות הרבים, משלם חצי נזק. שזה שינוי הוא, ודרך בני אדם להניח כליהם וכסותן ברשות הרבים עד שינוחו מעט". ומבואר ששמואל אינו חולק על עיקר הסברא של כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, רק שחולק על כך שהנחת כלים וכסות ברשות הרבים נחשבת שינוי].

וכן אמר ריש לקיש, אכולהו.

ואזדא [והולכת. מימרא זו של ריש לקיש] ריש לקיש לטעמיה, דאמר ריש לקיש: שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, בעטה מהלכת ברבוצה פטורה [ואף על גב דברשות הרבים חייבת [על בעיטה שהיא תולדת קרן] הכא פטורה, דכל המשנה כגון זו שרבצה ברשות הרבים  ובא אחר כו'. רש"י], רבוצה במהלכת חייבת".

ורבי יוחנן אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת.

לימא [לומר] רבי יוחנן לית ליה דריש לקיש [אין לו של ריש לקיש. כלומר לא סובר כריש לקיש] אפילו בשתי פרות?

לא. לעולם אית ליה [באמת יש לו. כלומר מודה לריש לקיש בשתי פרות]. כסות עבדי אינשי [עושים אנשים] דמנחי גלימי ומתפחי [עומדים לפוש. רש"י] אבל בהמה לאו אורחה [לרבוץ. רש"י].  

.

.

(יש לעיין מה גדר הסברא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. שהרי יש רשות לאדם לעשות גם דבר משונה ברשות הרבים וכמו להניח שם כסות וכלים לפי רב וריש לקיש שהוא משונה, כל שאינו מזיק לשום אדם. ואם עשה דבר שיש לו רשות לעשות למה יהיה פטור המזיק אותו.

ונראה שהנה כל מה שאינו כדרכה הוא קרן גם אם אין כוונה להזיק, וגם אם האכילה היא כדרכה שאכלה דבר הראוי לה, רק המעשה משונה וכגון שקפצה.

ועיין מה שכתבתי לעיל י"ט ב' באורך לגבי טעם פטור שן ורגל ברשות הרבים, שהוא משום שדרכה בכך כמו שכתב הרי"ף וכמו סוגיית הגמרא שם, וגם מי שכתב שהוא משום שכתוב "וביער בשדה אחר" אינו חולק על זה, שזה עצמו מה שנאמר בפסוק, ולא כמו שכתבו באחרונים לעשות מזה מחלוקת.
והעניין הוא ששם מזיק תלוי בזכויות השימוש, שמכיוון שאינו עושה דבר משונה אומרים שלמזיק יש רשות להשתמש ברשות הרבים לזה, ואם הניזק לא הרחיק פירותיו מהשור, הניזק אחראי למה שנעשה נזק וכמו בנכנס הניזק לחצר המזיק שלא ברשות.

ואם עושה המזיק דבר שאינו כדרך, והניזק עושה דבר שדרך לעשות ברשות הרבים, על זה אינו כמו נכנס הניזק לרשות המזיק ולכן קרן חייבת ברשות הרבים.
לעיל י"ט ב' כתבתי שהטעם שבקרן חייב ברשות הרבים שצורת המעשה אינה להשתמש בשלו אלא לפעול היזק על של חבירו. ועל זה רשות השימוש של המזיק ברשות ברשות הרבים היא רק במקום שאין הניזק שם, ואם הניזק שם עליו להרחיק עצמו, כיוון שהוא מזיק עליו להרחיק עצמו מהניזק. וגם בחצר המזיק מותר לו להוציא משם כלים של חבירו שהכניס שלא ברשות אבל לא לשבור אותם.

וצריך לומר לפי זה שרק אם הניזק עושה דבר כדרך שעושים הבריות והמזיק עושה דבר משונה, אז צורת המעשה היא של הולך ומזיק באופן פעיל את חבירו. שההוא עשה כדרכו וזה בא ושינה עליו. אבל אם קדם הניזק ושינה ומכח זה פגע בו השינוי של המזיק, שוב צורת המעשה חוזרת להיות של שניים שהשתמשו בשווה ברשות הרבים, והניזק אחראי למה שנעשה הנזק כמו המזיק, ואין כאן צורת מעשה מזיק על של חבירו, שכמו שהוא יצא מגדרו לילך על של חבירו גם חבירו הלך כלפיו. ועיין עוד בהערה בתחתית העמוד. אחר כך למדתי בברכת שמואל סימן ט"ז ונתבארה הסוגיא בעז"ה באופן יותר עמוק וברור, עיין עיקר הביאור במה שכתבתי בזה לקמן כ"ד ב', ועיין עוד בברכת שמואל המבואר שם)

.

.

"ואם נהנית משלמת וכו'". [במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור. ואם נהנית משלמת מה שנהנית. כיצד משלמת מה שנהנית? אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה. מפתח החנות משלמת מה שנהנית, מתוך החנות משלמת מה שהזיקה]

וכמה? רבה אמר דמי עמיר [שאם אכלה שעורין כדי שביעתה אינו משלם לו אלא דמים שהיה צריך ליתן בקשין ובתבן להאכילה, דאמר ליה אי אפשי [אין רצוני] להאכילה שעורין אלא קשין ותבן. רש"י. עמיר פירושו קשין ותבן והוא זול יותר משעורים].

רבא אמר דמי שעורים בזול [כפי שהיה צריך ליקח שעורין למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורין. ולא יתן לו כשער שבשוק דלמא איהו [שמא הוא] לא מאכיל לה שעורין, אלא בזול יתן כדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ו ב') וכל זוזא חשיב בארבע דנקי דהיינו שני שלישי הדמים. רש"י. לא הבנתי, שאם הולכים אחר מנהג רוב בני אדם שמאכילין שעורין, יתן דמי שעורים כשער שבשוק ולא נאמר שמא הוא לא היה מאכיל שעורין, שהרי הולכים אחר רוב בני אדם. ואם יכול לומר שהיה מאכילה קשין ותבן, ולא הולכים אחר רוב בני אדם, יתן דמי קשין ותבן. ומה שייך לעשות כעין פשרה שלא הולכים אחר רוב בני אדם וגם לא אחריו, אלא נותן דמי שעורין בזול מכיוון ששמא לא היה מאכיל שעורין].

תניא כוותיה דרבה [נשנה בברייתא כמו רבה], תניא כוותיה דרבא [נשנה בברייתא כמו רבא].

תניא כוותיה דרבה: "רבי שמעון בן יוחי אמר אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד [דהיינו קש ותבן והוא פחות מדמי שעורין בזול]".

תניא כוותיה דרבא: "אם נהנית משלמת מה שנהנית, כיצד? אכלה קב או קביים אין אומרים תשלם דמיהן, אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל [להאכילה שעורין אלא עמיר, משלם לו דמי שעורין כפי מה שאדם אחר רגיל ליתן לבהמתו קב או קביים. רש"י], לפיכך [כיון דמשערינן בדבר הראוי לה. רש"י] אכלה חטין או דבר הרע לה [דלא נהנית פטורה ברשות הרבים. רש"י] פטורה".

.

.

(גדר חיוב תשלומי מה שנהנית. 

בקצות החושן סימן שצ"א סעיף קטן ב' כתב שאע"פ שנזיקין משלמים מעידית, חיוב מה שנהנית אינו משלם אלא מזיבורית שאינו מדין נזיקין אלא חוב בעלמא כמו הלוואה [בעל חוב מעיקר הדין בזיבורית ורק מתקנת חכמים שלא לנעול דלת בפני לווים משלם מבינונית, ובנהנה לא שייך התקנה וישלם כעיקר הדין מזיבורית]. 

עיין חולין קל"א א' שאם המלך לקח בכח את גורנו, אם היה לו חוב קצוב למלך רואים כאילו השתכר ממון תמורת הגורן שנפטר מכך שיקח ממנו המלך ממון אחר. וכתב שם רש"י: "אם בחובו – שהיה חייב לו דבר קצוב ממון. חייב לעשר – ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר".
ונאמר שם בגמרא על זה: "שאני התם דקא משתרשי ליה [שמרוויח]".
ופירש רש"י: "התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה, אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה צריך לפרוע מעות".

וכתבו על זה בתוספות שם:
"שאני התם דקא משתרשי ליה. דבמקום זה הניח לו המלך שאר ממון.
ואם תאמר מתנות כהונה כשאכלם משתרשי ליה שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור? ויש לומר דלא דמי לאנסו בית המלך גרנו דתחתיהן לא לקח משלו, אבל באכלו אפשר דלא משתרשי ליה שהיה מתענה".

מבואר מהתוספות שלא אומרים שנתרבה ממונו של בעל הבהמה על ידי שכעת אינו צריך להאכיל אותה משום שאכלה מתוך הרחבה. שאם היה אצלו ריבוי ממון היה מקום לומר שכיוון שריבוי ממון זה נולד על ידי ממונו של בעל הפירות הוא שייך לו, כמו ולד שנולד מפרתו ששייך לו מהסיבה שנולד משלו.

אלא ביאור נהנה הוא כפשוטו, שהנאה היא חפץ ממון שווה כסף. וזהו מה שמתחייב לשלם תמורתו לפועל. שאם אמר לו רקוד לפני (קידושין ס"ג א') ורקד לפניו חייב לשלם לו דמי אותה הנאה שנהנה ובאה אליו. חיוב התשלום לפועל ביסודו הוא כמו חיוב תשלום עבור מקח, שמקבל חפץ שווה כסף מחבירו ומתחייב לשלם לו את שוויו. והנאה אם היא הנאת הגוף היא חפץ גשמי והוא שווה כסף שהרי הוא נמכר בשוק ואנשים משלמים עליו דמים.
כאן בא חפץ שווה כסף של חבירו אליו, דהיינו ההנאה עצמה שהיא חפץ שווה כסף, והוא אינו יכול להחזירו, ואנו יודעים שנהנה בו ונוח לו בזה, ולכן אע"פ שלא רצה ולא פסק דמיו, צריך לשלם שוויו לבעליו. שהרי הבעלים רוצה לקבל שכר עבור ההנאה, והוא רוצה לקבל את ההנאה, ולכן יש כאן דין מקח על ההנאה שקיבל שזה רוצה למכור וזה רוצה לקבל, וכדי להוציאו מדין גזל צריך לשלם דמיו. וזה כמו שעשה אדם פעולה עבורו כפועל שלא מדעתו, ואנו יודעים שנוח לו בזה, שחייב לשלם לפועל שכרו כפי שער זול. והחידוש הוא שאע"פ שהוא לא ביקש זאת, אינו יכול לומר שלא ישלם כיוון שלא הסכים לקנות הנאה זו ולכתחילה לא היה קונה אותה, ואע"פ שבדיעבד ניחא ליה ונהנה אינו חייב לשלם. אלא אומרים שאע"פ שאין זה מדעתו כיוון שסוף סוף נהנה מחבירו, והנאה היא שווה כסף ונמצא שקיבל שווה כסף מחבירו ובדיעבד הוא לרצון לו, אם אינו יכול להחזירו חייב לשלם תמורתו.
ואינו צריך לשלם כל שווי הפירות אע"פ שהם ממון חבירו שבא לרשותו ואכלו ונהנה בו, כיוון שיכול לומר שלא ניחא ליה להאכיל את בהמתו פירות יקרים, ועל מה שלא ניחא ליה וודאי אין חבירו יכול למכור לו בעל כרחו ולחייבו בעל כרחו לשלם דמיו. אבל דמי שעורים בזול אנו יודעים שניחא ליה, שהרי צריך להאכיל את בהמתו, ולכן על מה שניחא ליה ורוצה בו חייב לשלם אע"פ שלא ביקש ולא פסק דמים. ובית דין אומדים את השומה לפי שער הזול, שכיוון שלא פסק דמים אינו מחוייב לשלם יותר משער הזול.
ועיין עוד בזה לקמן ק"א א')

.

.

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא [לא היית אצלנו בערב בתחום. רש"י: לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא] דאיבעיא לן מילי מעלייתא [שנשאלו לנו דברים מעולים].

אמר מאי מילי מעלייתא?

אמר ליה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך.

היכי דמי [איך דומה. כלומר באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] בחצר דלא קיימא לאגרא [שאינה עומדת לשכר. כלומר שאין בעליה מעמיד אותה להשכיר] וגברא דלא עביד למיגר [ואדם שאינו עשוי לשכור. רש"י: דלא עביד למיגר. זה שדר באותה חצר אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר], זה לא נהנה וזה לא חסר.

אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה [שהרי היה לו לשכור בית אחר. רש"י. ונתרבה ממונו במה שעכשיו אינו צריך לשכור] וזה חסר [דחצרו קיימא להשכיר והוה מוגר לאחריני [והיה משכיר לאחרים]. רש"י].
לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך [הא בלאו הכי לא מוגרת [לא היית משכיר]. רש"י] או דלמא מצי אמר הא איתהנית [דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני [שאם לא חצר שלי היית שוכר אחרת]. רש"י].

.

.

(ביאור שני צדדי הספק האם זה נהנה וזה אינו חסר חייב או לא.

בסוגיא זו יש שני נדונים. האחד חיובו של הדר משום שנהנה וכמו באכלה הבהמה ברשות הרבים שפטורה מדין נזיקין, ששן פטורה ברשות הרבים, אבל חייב בעליה משום ההנאה שהיא עצמה ממון חבירו שנאכל על ידו וניחא לו וכמו שכתבתי לעיל.

הנדון השני הוא כופין על מדת סדום. שאם חבירו נהנה משלו והוא אינו חסר מאומה בכך שחבירו נהנה, מידת סדום היא שלא למחול על הנאת חברו וכופין אותו למחול אם תובע תשלום עבור ההנאה, אע"פ שמדיני ממונות שווי ההנאה שייך לו ויכול לתבעו. לכן כדי לחייב את הדר בתשלום לא די בכך שהוא נהנה אלא צריך גם שהבעלים ייגרם לו איזה הפסד שנולד מכך שהוא דר ואז לא יהיה מידת סדום שתובע דמי הההנאה.

ואע"פ שההפסד פחות מדמי ההנאה, ואע"פ שאין בהפסד דין מזיק, ואע"פ שההפסד היה לפני ההנאה, רק שההנאה באה מכח ההפסד [כמו שכתבו תוספות בעמוד ב' דיבור המתחיל "הא"], אין הדר יכול לומר שישלם רק דמי ההפסד, אלא כל שיש סיבה שאין הבעלים מוחל מלבד הסיבה שעינו צרה בהנאת חבירו, כבר אין כופים אותו למחול ויכול לתבוע כל דמי ההנאה. והטעם שהגמרא מסתפקת בזה מבואר בהמשך הדברים כאן.

.

כתבו בתוספות:

"הא איתהנית. אפילו למאן דאמר בפרק קמא דבבא בתרא (דף י"ב ב') כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא, שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו. ולמאן דאמר התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון, משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו אבל הכא כבר דר".

.

וזה לשון הגמרא בבבא בתרא שם:"ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה [קנה קרקע אצל שדה אביו. רש"י], כי קא פלגו [כשחלקו. האחים בירושת האב] אמר להו פליגו לי אמצראי [תנו לי את חלקי על מצר השדה שקנית בחיי האב שסמוכה לשדות האב].
אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום [זה נהנה וזה לא חסר. רש"י].
מתקיף לה רב יוסף אמרי ליה אחי מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון [בית בר מריון היו עשירים ומוכרים שדותיהם ביוקר, והאחים יכולים לדרוש דמים מרובים תמורת הסכמתם לחלוק לו חלקו על מצר שדהו]. והלכתא כרב יוסף".

הסוגיא בבבא בתרא היא כמו שכופין אותו להכניס לכתחילה אדם אחר לשדהו, שהרי השדה שעל המצר יש בה זכות לאחים והיא כמו שדה שלהם, וכופים אותם מתקנת חכמים להכניס אותו לשדה שלהם כיוון שאינם מפסידים. לכן גם מי שכאן יאמר שאינו משלם כי כופים את הבעלים למחול מכח שכופים על מידת סדום, יכול לומר ששם אין כופים את האחים לתת לו חלקו על המצר, כיוון שגם כאן אין כופים את הבעלים לכתחילה להכניס את הדייר לחצרו, אלא רק אם כבר דר והנדון רק על דמי ההנאה כופים אותו למחול.

ומי אומר שם שכופים על מידת סדום, זהו משום שאין להם הפסד כלל לקבל חלקם במקום אחר ואין בזה שום ויתור על שלהם, ולכן כופים אותם להכניס אותו לשדה. אבל כאן הרי יכול הבעלים בוודאי למנוע ממנו מלהכנס. ומכיוון שהיה יכול למנוע ממנו להכנס מתחילה, לכן אף שעבר ונכנס בלי רשות ובלא ידיעת הבעלים, יכול עכשיו שלא למחול על דמי ההנאה על מה שכבר דר מכח שהיה יכול למנעו מלהכנס מתחילה.

ולהתוספות על זה ספק הגמרא כאן, האם מכח שהיה יכול למנעו מתחילה להכנס, יכול עכשיו גם שלא למחול על דמי ההנאה אחרי שנכנס בלי רשות וידיעת הבעלים. או שאומרים שמכיוון שכבר דר אין הנדון כעת על כוחו של הבעלים למנוע ממנו להכנס, אלא רק על תביעת דמי ההנאה, וכיוון שלא נחסר הבעלים בהנאה זו כופים על מידת סדום שימחל. 

.

בתוספות כתבו בפשטות שבעל החצר יכול למנוע מהדייר להכנס לחצר לכתחילה אע"פ שאינו חסר מאומה אם ידור שם, והנדון כאן הוא רק על מה שכבר דר וכעת הבעלים תובע דמי מה שנהנה. אבל על להבא בוודאי יכול הבעלים לסלקו מחצירו אע"פ שאין לו חסרון אם ידור שם. ומכיוון שיכול להוציאו מחצירו ולא להרשות לו להכנס, בוודאי יכול לתבוע תשלום כדי שיסכים להכניסו. וכאן מדובר רק שכבר נכנס בלא רשות הבעלים ודנים על מה שנהנה עד כאן. וכן כתבו בבבא בתרא י"ב ב': "אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר".

ויש לעיין מה הטעם שיכול הבעלים למנוע ממנו להכנס. שהרי הנכנס אינו נוטל ממנו את הקרקע ואינו מוציאה מרשותו, ואינו עובר על גזל גוף הקרקע. עיין סוכה ל"א א' ובבא קמא קי"ז ב' לגבי מחלוקת התנאים מלימוד הפסוקים אם יש דין גזילה בקרקע. וכל זה לגבי דיני גזילה, אבל האיסור לא לגזול לכל הדעות הוא גם בקרקע, אבל איסור גזילה בקרקע הוא רק כשמסיט את הגבול ומכניס את הקרקע לתחומו, שזה דומה להוציאה מרשות בעליה והכניסה לשלו. וכמו שכתב ברמב"ם בהלכות גניבה פרק ז' הלכה י"א :"המסיג גבול רעהו והכניס מתחום חבירו בתוך תחום שלו אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה הרי זה גזלן ואם הסיג בסתר הרי זה גנב, ואם בארץ ישראל הסיג הגבול הרי זה עובר בשני לאוין בלאו של גניבה או של גזילה ובלאו של לא תסיג גבול רעך, ואין חייבין בלאו זה אלא בארץ ישראל שנאמר "בנחלתך אשר תנחל"". ומבואר שהאיסור לגזול קרקע הוא רק שמסיט את קו הגבול בין השדות שמכניס קרקע חבירו לרשותו. ואפשר שהוא גם אם מגרש בכח את הבעלים ומחזיק בקרקע כדרך בעלים.  אבל אם רק הולך על קרקע חבירו בלא רשות חבירו הרי אינו מכניס קרקע חבירו לרשותו ואינו גוזלה. וזה דומה למי שרק נוגע בכלי של חבירו בלי להסיטו ממקומו ובלי לפעול בו כלום, וצריך עיון אם בעל כלי יכול למנוע מכח בעלותו על אחר שיגע בו.

וכמו כן בחצר, אם מפסיד הבעלים ממה שנכנס חבירו, וכגון שעל ידי זה לא ישכרו שוכרים את החצר, בוודאי יכול למנוע ממנו להכנס, אע"פ שההיזק הוא רק על ידי גרמא. שגרמא פטור רק בדיעבד מתשלומים, אבל לכתחילה עובר על האיסור להזיק גם אם מזיק על ידי גרמא ויכול הבעלים לכופו בבית דין שלא יזיקנו לכתחילה על ידי גרמא, אע"פ שאינו יכול לתבוע תשלומי מה שכבר הזיק.

אמנם אם הבעלים אינו מפסיד, בין שהנכנס נהנה ובין שאינו נהנה, יש לעיין מאיזה דין יכול הבעלים למנוע ממנו להכנס לחצירו. ואם הנכנס אינו נהנה, אפילו בלי הדין שכופים על מידת סדום יש לעיין כיצד יכול הבעלים למנוע ממנו להכנס. שהוא רק נוגע בממונו ולא מוציאו מרשותו. ומה זה שונה ממי שמסתכל על ממונו.

ונראה לעניות דעתי כעת בזה, שהנה אם בעל הבית ירצה עכשיו לעמוד באותו מקום שהנכנס עומד בו. האם יוכל הנכנס למנוע מבעל הבית לעמוד באותו מקום שהוא עומד בו בטענה שמכיוון שאינו עובר בגזל ואינו לוקח כלום לכן אי אפשר לסלקו ולכן גם אינו חייב לפנות את המקום כדי שיעמוד בו בעל הבית?

ונראה פשוט שבאופן כזה גם עובר על האיסור לגזול, אע"פ שאין כאן קנייני גזילה. שהאיסור לגזול אינו תלוי בהגבהה והוצאה מרשות וקנייני גזילה. וכמו שכתב ברמב"ם שגם בקרקע עובר על האיסור לגזול אע"פ שהסטת קו הגבול אינה לקיחה של הקרקע שאינו מזיז אותה ממקומה ואין בזה קנייני גזילה. שנראה שהאיסור לגזול הוא מניעת הבעלים לממש את בעלותם על שלהם. וכשמוציא את החפץ מרשות הבעלים, אע"פ שלא עשה בו שום קניין גזילה כגון שינוי, כבר עבר על דין גזל כיוון שמונע מהבעלים לממש את בעלותו על שלו. והוצאה מרשות צריך רק כדי שיחולו חיובי תשלומים של גזילה. אבל לעבור על האיסור אין צרך הוצאה מרשות, שהרי בקרקע אין הוצא מרשות גם כשמסיט את הגבול. אלא כל שמונע מימוש בעלות הבעלים בכל אופן שהוא כבר עובר על איסור גזילה.

לכן אם רוצה הבעלים לעמוד במקום שהוא עומד שם, אם אינו מאפשר לו על ידי שהוא אינו זז משם, הרי הוא מונע השתמשות של הבעלים בשלו, וזוהי מניעת מימוש הבעלות ויש בזה איסור לא תגזול אע"פ שלא עשה קנין גזילה לגבי להתחייב בחיובי גזלן לעניין השבה ותשלומין.

ונראה שאם בעל הבית לא רוצה שהוא יעמוד שם, אע"פ שאין בעל הבית בא כעת לעמוד שם בעצמו, עדיין זו סתירה למימוש הבעלות של בעל הבית. שמה בכך אם רוצה שלא יעמוד שם כדי שהבעלים יוכל לעמוד שם, או מכל טעם אחר. ויש בזה דין גזל אם אינו יוצא מחצר הבעלים ולכן אע"פ שאין כאן חיובי השבה ותשלומין, יכול לכופו לכתחילה בבית דין שלא יגזול ממנו.

ולא שייך להתיר להכנס לחצר מדין שכופים על מידת סדום. שכופים על מידת סדום הוא רק במקום שחבירו נהנה משלו בלי לסתור את מימוש בעלותו על שלו. או שכבר נכנס מקודם בלי רשות ועכשיו יצא, ודנים עכשיו רק על תביעת דמי ההנאה ולא על זכותו של הבעלים לממש את בעלותו שזה כבר היה ואינו עכשיו.

אמנם במקום שאינו סותר שום שימוש אפשרי בחפץ, וכגון שנוגע בכותל בית חבירו מבחוץ וכיו"ב, ייתכן שבאמת אין יכול הבעלים לאסור עליו.

.

.

.

בהגהות מיימוניות פרק ג' מהלכות גזילה ואבדה הלכה ט' כתב:
"כתב ראבי"ה שמעתי דמצי למיכפייה [הכוונה כופים את בעל החצר להכניס את הדר לחצירו לכתחילה אם אין החצר עומדת להשכיר] דהא כופין על מדת סדום. ויש מפרשים דאין כופין אלא היכא דמהנה [כלומר על תביעת דמי ההנאה], אפילו אי בעי לארווחי לא מצי לארווחי [אפילו אם רוצה להרוויח לא יכול להרוויח], הילכך כפינן ליה כיון דלא חסר מידי. אבל הכא אי הוה בעל חצר בעי לאוגרי [אבל כאן אם היה בעל חצר רוצה להרוויח] הוה מרווח השתא נמי [עכשיו גם] לא כפינן ליה. וכן פירש ר"י דאין כופין [וזהו מה שהבאתי בשם התוספות שפשוט שיכול בעל החצר למנוע מהדר להכנס]".

וביאר ההגהות מיימוניות הטעם למה כתבו התוספות שיכול בעל החצר לאסור על הדר להכנס גם אם אין החצר עומדת להשכיר, שאם היה רוצה בעל החצר להשכיר היה מרויח, כלומר היה יכול לגבות שכר מהדר, כעת שאינו רוצה להשכיר לא כופים אותו להכניס את הדר לחצרו. ונראה שכוונתו למה שכתבתי, שלאסור כל שימוש בחצירו הוא מימוש של בעלותו ואם מונעים ממנו לאסור על אחר להשתמש הרי זה כמו שגוזלים ממנו את חצירו. ועל לקיחת דבר שלו ממנו לא כופים על מידת סדום גם אם אין לו הפסד ממון עכשיו מלקיחה זו.

.

.

לשיטת הראבי"ה שכופים את בעל החצר שיסכים להכניס את הדר אם אין החצר עומדת להשכיר, צריך ביאור למה הגמרא כאן מסתפקת מה הדין בדר בחצר חבירו שלא מדעתו בזה נהנה וזה אינו חסר. שלפי התוספות הספק הוא אולי נאמר שמכיוון שיכול מלכתחילה למנוע ממנו להכנס לכן גם אם נכנס שלא מדעת אין זו מידת סדום שישלם, שהרי אם היה נכנס מדעת הבעלים והבעלים היה מוחה בו היה נחשב גזלן על השכירות ומשלם דמי השכירות מדין השבת גזילה, וכעת שהבעלים לאחר מעשה מקפיד ותובע אומרים שאין זו מידת סדום לתבוע דמי ההנאה.

אבל להראבי"ה כיוון שכופים על מידת סדום גם בנכנס לכתחילה מדוע יש לגמרא ספק בדבר. ואמנם בבבא בתרא קס"ח א' מעלה הגמרא את האפשרות שיחלקו בעיקר הדין האם כופים על מידת סדום או לא, אבל הגמרא שם דוחה זאת, ומשמע בכמה סוגיות שעיקר הדין מוסכם שכופים על מידת סדום.

ונראה שהטעם להסתפק הרי מבואר בגמרא שזה אומר לו לא חסרת וזה אומר לו הא נהנית. והתוספות הוציאו את הגמרא מפשוטה ותלו בטעם שיכול למנעו מלהכנס לכתחילה. ונראה שמה שפשוט בכל הסוגיות שכופים על מידת סדום הוא באופן כמו בסוגיא בבבא בתרא שרוצה לחלוק את חלקו בשדה סמוך למצר שלו. וכופין את האחים לתת לו חלקו שם כיוון שאין הם חסרים במה שיקבלו חלקם בצד אחר. ושם אין האח שקיבל את השדה סמוך למצר שלו נוסף לו ממון שווה פרוטה ששייך להם. רק יש לו ניחותא בכך אבל אין אצלו ממון שלהם כמו כאן. לכן פשוט שכופין על מידת סדום היכן שאין הבדל כלל בין השדות.

אבל כאן יש ספק, שגם אם שם נפסוק שכופין על מידת סדום, כאן הרי יש ממון של הבעלים אצל הנהנה. ובאותה מידה שאין ראוי שהבעלים יסרב לעשות טובה ולמחול כיוון שאינו חסר, כך גם אין ראוי שהנהנה ישאיר אצלו ממון ששייך לבעלים ולא יחזיר. ובחלוקת שדה אין לו מה להחזיר להם, לכן מכיוון שלו טוב שיהיה חלקו על המצר שלו ולהם אין בזה חסרון פשוט שכופים אותם. אבל כאן יש גם כעין מידת סדום במה שהנהנה לוקח לעצמו שווה פרוטה של חבירו ולא מחזיר. ולכן כאן הגמרא מסתפקת בזה. ונראה שזו גם שיטת רש"י שפירש את הגמרא כפשוטה שאומר לו הא אתהנית שאם לא היית דר כאן היית מוציא ממון לשכו חצר אחרת. כלומר שיש אצלך ממון של הבעלים.

.

.

.

הראבי"ה סובר שכאן כופים את בעל החצר להכניס את הדייר לחצרו ולמד זאת מהסוגיא בבבא בתרא שלמסקנת הסוגיא שם אם אין הבדל כלל בין השדות ואינם חסרים כופים אותם לתת לו חלקו על המצר שלו. והתוספות עצמם כתבו שזה כמו שמכניס לכתחילה את הדייר לחצרו. אמנם דבריו צריכים לי עיון שאין זה דומה, ששם אין אנו יודעים איפה נמצא השדה שלהם בתוך נכסי הירושה. ויש להם זכות לא מבוררת בכל מקום. לכן שייכת שם סברת התוספות שזה דומה למכניס הדייר לחצרו. אבל הנדון שם אינו שיכניסו אותו ממש לשדה שלהם, אלא שיסכימו שיתברר שהחלק שלהם בירושה אינו שם. או שיסכימו להקנות לו חלקם במקום שסמוך למצר שלו ויקנו חלקו בצד האחר. ועל ההסכמה הזו כופים אותם ומעתה הוא נמצא בשדה של עצמו. אבל שיכנס לחצר ששייכת לבעלים לא לומדים משם. וסברא פשוטה היא שהבעלים יכול להחשיב את הנאת ההשתמשות כממון. ועל אכילת פרי שווה פרוטה של הבעלים שמקפיד עליו לא שייך שיכפוהו להסכים משום מידת סדום גם במקום שאם לא ימכור לו את הפרי ייפסד הפרי.  וכמו שמותר לו להחשיבו ממון ולמכרו בדמים מותר לו לאסור על אדם לקחתו. וצריך עיון.

.

– – –

.

בעניין זה נהנה וזה חסר.

נחלקו הראשונים בשאלה מה הדין בחצר שעומדת להשכיר והדר בה אינו עביד למיגר ואינו נהנה. שזה אינו נהנה וזה חסר.

וכתבו על זה התוספות: "זה אין נהנה וזה אין חסר הוא. אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוה מצי למימר דפטור כיון שלא נהנה, אע"פ שגרם הפסד לחבירו, דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא [שאע"פ שהפסידו ממון בכך שמנע ממנו לגור בביתו, הרי לא עשה מעשה מזיק שפעל שינוי של פסידא בגוף ממון של חבירו]".

וברמב"ם פרק ג' מהלכות גזילה ואבדה הלכה ט' כתב: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה לא חסר.

ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון".

וצריך עיון על מה שכתב הרמב"ם "שהרי חסרו ממון". שמה שהזיקו בכך שמנע ממנו להשכיר זהו היזק בדרך גרמא ופטור על זה וכמו שכתבו התוספות.

וברא"ש כאן ביאר דעה זו של הרמב"ם שהיא גם דעת הרי"ף וכתב:

"אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר הוא. פירש ר"י [בעל התוספות] דהוא הדין נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור, כיון דלא נהנה אף על פי שגרם הפסד לחבירו. דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה. וכן המקבל שדה והובירה אין חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט. ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור. [כל אלה עניינם המונע מחבירו להשתכר משדהו או ממונו ולא מזיק את גופם שפטור משום שהוא רק גרמא]

ורב אלפס ז"ל כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בי רבי אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו, משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב. ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא, ואי איכא לחיוביה [ואם יש לחייבו] מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה, ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו, אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מכל מקום השתא מיהא קאכל [עכשיו על כל פנים אכל] מה שחבירו נפסד וכן נראה".

ביאור דברי הרא"ש, שהנה הנאת שימוש בחפץ היא פרי השווה פרוטה. ויכול לקדש אשה על ידי שנותן לה ליהנות מחפץ שלו. ועל זה משלם השוכר שקונה את הנאת ההשתמשות לזמן מסויים [אם על ידי קניית גוף החפץ לגבי השימוש בו או שעבוד על הבעלים שירשה לו להשתמש]. וכאן שהבעלים העמיד את החצר להשכרה בוודאי החשיב את ההשתמשות לחפץ שווה פרוטה, והדייר אכל פרי של חבירו.

ובוודאי אין זה כפשוטו שאם יש לו דיורין במקום אחר בחינם נחשב שלא נהנה מההשתמשות בחצר זו, שהרי אם לקח מהחנות פרי של חבירו ואכל, האם נאמר שלא נהנה כיוון שהיה מצוי לו פרי אחר כזה בחינם במקום אחר, או שאם שכר פועל פטור מלשלם לו אם מצוי לו פועל אחר שיעשה לו בחינם ונמצא שלא נהנה מעבודת פועל זה. הרי בוודאי סוף סוף נהנה מהפרי הזה שאכל ולא מהפרי האחר שיש במקום אחר בחינם, וכיוון שנהנה ממנו צריך לשלם עליו.

בתוספות כאן כתבו:

"זה נהנה וזה חסר הוא. דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר".

שניהם החשיבו את ההשתמשות שהיא הנאה שווה כסף, ובוודאי ההנאה עצמה היא חפץ שווה כסף, שיכול לקדש אשה בהנאה שרקד לפניה [לולא שנאמר שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוא כמו מקדש במלווה. עיין קידושין ס"ג א']. ועל ההנאה מתחייב לשלם לפועל שכרו. וכיוון שאכל את ההנאה של חבירו הרי אכל ממון חבירו וזהו ממש כמו שאכל פרי שלו. ולמה הוצרכו לומר שאחרים לא יבקשו ממנו להשכיר כדי לחייב את המשתמש.

ומבואר שגם אם אכל פרי ממש של חבירו, וחבירו נחסר את הפרי שהוא וודאי שווה כסף, ובוודאי החסירו ממון, עדיין שייך בזה כופין על מידת סדום. וכגון שאין שם אדם אחר ולבעלים יש יותר פירות ממה שהוא יכול לאכול ועוד מעט יירקבו הפירות, גם באופן כזה כופין על מידת סדום ואם אכל את הפרי כופים את הבעלים שלא לתבוע דמיו אע"פ שנפסד את הפרי שהוא ממון.

לכן כתבו התוספות שללא שהיה הבעלים מפסיד מכך שאחרים לא מבקשים ממנו לשכור עדיין היה בזה כופין על מידת סדום אע"פ שהעמיד את החצר להשכיר והדייר אכל פרי שלו. ורק משום שהפסיד שאחרים לא יבקשו לשכור אין קפידתו ליטול שכר נחשבת מידת סדום וכופים אותו.

בזה אינו נהנה וזה חסר, הרי הפסיד הבעלים הפסד זה שאחרים לא יבקשו ממנו לשכור, ומעתה אין זו מידת סדום מה שאינו מוחל על שווי ההשתמשות. ומעתה כיוון שאינו כאנשי סדום ומותר לו שלא למחול, הממון שאכל ממנו הדייר הוא עצם שווי ההשתמשות שזה עצמו פרי, וכיוון שאין כופין אותו למחול מכיוון שאחרים לא יבקשו ממנו לשכור, מכיוון שאכל הדייר ממון חבירו הרי וודאי חייב לשלם לו על אכילת הפרי שלו. ואם ראובן אכל פרי של שמעון ושמעון נחסר את הפרי וגם מותר לו להקפיד על חסרון זה בלי שיהיה כאנשי סדום, בוודאי אין ראובן יכול לפטור את עצמו בטענה שהיה יכול למצוא פרי כזה בחינם במקום אחר. ומעתה לא אכפת לנו שמה שהזיק לבעלים במה שלא יבקשו אחרים לשכור הוא רק גרמא, שהיזק זה נצרך רק כדי שלא יהיה הבעלים כאנשי סדום במה שתובע ממון. ולזה די גם בניזוק בגרמא. אבל חסרון הממון של הבעלים הוא שווי ההשתמשות עצמו, וזה ממון גמור ואת זה החסיר ממנו הדייר ואכל ממנו. וכמו שפועל תובע את שכרו ואין בעל הבית יכול לומר לו שלא החסיר ממנו ממון ומה שבאותו יום לא עבד במקום אחר זהו רק גרמא. שוודאי התביעה אינה על מה שנחסר מכך שלא עבד במקום אחר אלא על ההנאה שיש בעצם הפעולה וזה ממון שהוא של הפועל והבעלים אכל אותו והחסיר אותו וחייב לשלם עליו, ודברי הרא"ש פשוטים וברורים וצריך ביאור בדעת התוספות.

.

ונראה בשיטת תוספות, שהנה אם אדם רוקד ברחוב והוא מחשיב את ההנאה מריקודו כשווה כסף אינו יכול לתבוע שכר מהעוברים ושבים אע"פ שנהנו מריקודו, כיוון שהם לא החשיבו זאת לשווה כסף. ורק מי שאמר לו רקוד לפני יתחייב לשלם לו כיוון שהחשיב את ההנאה הזו לממון.

ואין בזה חילוק בין חפץ להנאה, שהנאה היא חפץ ממון לגמרי. וגם בחפץ יש חפצים שדעת סתם בני אדם שהם שווה כסף ואז לעולם הם נדונים כשווה כסף ואינו תלוי בדעת יחיד, ויש חפצים שהם שווה כסף רק אם מחשיבים אותם. בכל חפץ אם הוא קטן דיו הרי אינו שווה פרוטה, ואם הוא גדול יותר הוא שווה פרוטה. והרי גם הקטן הוא חפץ, רק שבני אדם אינם מחשיבים אותו לממון מחמת קוטנו. ומבואר שחפץ לעולם אינו שווה כסף מצד עצמו אלא רק מצד שמחשיבים אותו. ואינו שווה פרוטה פירושו שסתם בני אדם אינם מחשיבים חפץ זה להיות ממון, ושווה פרוטה פירושו שהם מחשיבים אותו. ואם הוא ציור שעדיין לא התפרסם ברבים שוויו, אם המוכר סבור שהוא יפה הוא מחשיב אותו כשווה הרבה, ואם לא לא. ובאופן כזה שוויו אינו תלוי בדעת סתם בני אדם אלא בדעת הלוקח לבדו.

אם אדם אכל פרי של חבירו וטוען שאצלו אינו שווה כסף כיוון שיש לו אחרים בחינם, או שאינו טעים לו ואין לו הנאה באכילתו, הטעם שאינו נפטר בזה הוא משום שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם.

ואפשר שבזה מחלוקת התוספות והרא"ש, שלדעת הרא"ש הנאת דיור בחצר בדעת כל אדם הוא שווה כסף. וכיוון שאין מידת סדום בתביעת הבעלים חייב לשלם לו את הממון שאכל משלו. ומה שיש חילוק אם יש לדייר מקום אחר לדור בו בחינם אינו נוגע לשאלה האם הנאת הדיור היא שווה כסף, שזה וודאי שאכל שווה כסף בין יש לו מקום אחר לדור בחינם ובין אין לו. והחילוק אם יש ל ו מקום אחר הוא רק לגבי השאלה האם תביעת הבעלים היא מידת סדום.ובחצר שעומדת להשכיר משום הפסד הבעלים אין בתביעתו מידת סדום ושוב לא אכפת לנו אם לדייר יש מקום אחר בחינם או לא.

ודעת התוספות שדעת כל אדם שדיורין בחצר הוא שווה כסף רק במקום שהדייר רואה בהם שווה כסף. וכמו ברקוד לפני שהנאת הריקוד היא שווה כסף רק במקום שהנהנה רואה בה שווה כסף. ואם אדם רקד ברחוב ואחד העוברים ושבים נעמד והסתכל ונהנה, אם היה דעתו להנות רק בחינם אין יכול הרוקד לתבוע ממנו שכר. ורק אם אמר לו רקוד לפני ואשלם לך מתחייב לשלם לו עבור ההנאה. וזה תלוי בדעת בני אדם, שאם למשל בא פועל שלא בהסכמתו וכיבס את בגדיו או ניקה את ביתו וכיו"ב ועשה זאת בזמן הנדרש ובאופן הנדרש, אם הדרך היא שהוא תמיד נצרך לזה ותמיד משלם עבור זה, יכול הפועל לתבוע דמי הנאת הפעולה. שזה כמו היורד לשדה חבירו העשוייה לאילנות ונטע בה אילנות שנוטל שכרו בזול. אבל אם בא ורקד לפניו אינו יכול לתבוע. והחילוק שאם ניקה או כיבס וכיו"ב יש אומדן דעת שהבעלים מחשיב זאת לממון כיוון שכל אדם נצרך לזה ומשלם עבור זה אינו יכול לטעון שאין חפצו בכך ואינו ממון לגביו. אבל אם רקד לפניו דרך בני אדם שלפעמים נצרכים לזה ומשלמים עבור זה ולפעמים מוכנים להנות מזה רק אם הוא בחינם ואינו שווה כסף עבורם. ודעת התוספות שלדור בחצר גם הוא כך שפעמים שבני אדם הולכים בדרכים ולנים היכן שמזדמן ואין בדעתם לשלם ממון עבור זה וכל שלא גילו דעתם שהוא שווה כסף עבורם אינו נחשב שווה כסף. וכמו שאם הולך דרכים נח בצל אילן של חבירו שבוודאי אין בעל האילן יכול לתבוע דמי הנאת הצל כל שלא גילה הנהנה שהוא שווה ממון עבורו וכל כיו"ב.

ונראה שאם לן ליד גדר של חבירו שמגינה עליו מהרוח, או נח בצל אילן של חבירו בשמש,  יודה הרא"ש שכל שלא גילה דעתו שהוא ממון עבורו, ולא מחה בו הבעלים לפני שעשה זאת, פטור מלשלם לאחר מעשה אע"פ שבעל הגדר והאילן מעמידים אותם להשכיר להנאה זו.

ואם נכנס לבית חבירו וישן על מיטה מוצעת וכרים וכסתות נקיים ונר דולק, יודו התוספות שחייב לשלם כשהבעלים מעמיד להשכיר אע"פ שהיה יכול ללון בביתו בחינם.

ונמצא שכל מחלוקתם היא רק באמדן הדעת האם דר בחצר חבירו דומה ללן תחת צל אילן שלו או לן בתוך הבית על מיטה מוצעת.

.

הגמרא אומרת שצדדי הספק בזה נהנה וזה אינו חסר, שזה אומר לו הרי נהנית, וזה אומר לו הרי לא חסרת.

והתוספות [כ' ב' דיבור המתחיל "הא"] הוציאו לשון הגמרא מפשוטה ופירשו שצדדי הספק הם מכח שהיה יכול למונעו מתחילה, האם גם עכשיו נאמר שכוחו כמו שהיה בתחילה למנוע ממנו ויכול לתבוע, או שלאחר מעשה מידת סדום היא לתבוע. וזהו לא כמשמעות לשון הגמרא.

וייתכן לומר שאם נאמר כהרא"ש שוודאי הנאת ההשתמשות היא חפץ שווה כסף ואינו תלוי האם החשיבו אותה כשווה כסף או לא, אז ניתן לפרש את הגמרא כפשוטה, שהדייר אומר לו שאתה נוהג שלא כהוגן וכאנשי סדום במה שאתה תובע במקום שלא נחסרת. והבעלים משיב לו אתה הוא שנוהג שלא כהוגן שאכלת ממון שלא שלך ואינך רוצה לשלם עליו, וגם זה מידת סדום לקחת משל אחרים ולא לשלם.

אבל להתוספות, כמו שסוברים שאם הדייר לא החשיב את הדיור לממון אין לו דין חפץ ממון, כך גם אם הבעלים לא החשיב את ההנאה לחפץ ממון אינה חפץ ממון. שאם זה דומה לנח תחת צל אילן חבירו או מניח סולם על כתלו וכל כיו"ב, שאינו ממון עד שלא יחשיבוהו ממון, אז גם אם הדייר נהנה ועבורו הוא ממון, כל שהבעלים לא העמיד אותו להשכיר עדיין אינו נחשב חפץ שווה כסף מכח שהבעלים לא החשיבו כשווה כסף.

ומעתה אי אפשר לפרש את הגמרא כפשוטה שהבעלים אומר לו שאין כאן מידת סדום שהרי נהנית, דהיינו שממון חברך בידך ואינך רוצה לשלם ואתה הוא זה שעושה שלא כהוגן. שהרי כיוון שאינה עומדת להשכיר אין ביד הדייר ממון של חבירו שההנאה אינה שווה כסף כלל באינה עומדת להשכיר. וקשה למה לא פשוט שפטור משום מידת סדום. ולזה פירשו שהצד שיתחייב לשלם אינו כמשמעות לשון הגמרא אלא הוא משום שהיה יכול לכתחילה למנוע ממנו להכנס)

.

– – –

.

הערה:

לקמן ל"ב א' נאמר שאם הבהמה המהלכת נתקלה בבהמה הרבוצה והוזקה, פטור בעל הבהמה הרבוצה, כיוון שהמהלכת יכלה ללכת מהצד השני ולא להתקל בה. טעם החיוב של הרבוצה הוא משום קרן ולא משום בור, אע"פ שההיזק הוא על ידי שהניזק נתקל, כיוון שבכחה לילך לאן שבחפצה והיא רבצה, הרביצה היא מעשה קרן של הבהמה. ומצד הבעלים אין כאן כריית בור. ולכאורה מה אכפת לנו בכך שהמהלכת היתה יכולה ללכת מהצד השני, סוף סוף הרבוצה כמו שנגחה אותה. ובכל נגיחה לא אומרים שהבהמה הנוגחת פטורה כיוון שהניזק היה יכול ללכת מהצד השני ולא להתקרב אליה. אלא בוודאי הטעם שזה כמו שהמהלכת שינתה גם היא. כיוון שהיא עשתה את מה שנעשה נזק לא פחות ממה שהמזיקה עשתה. שטבעה ללכת מצד אחר והרי אפשר לה והיא שינתה שלא ללכת מהצד ונתקלה, היא עשתה שיהיה נזק כמו הבהמה המזיקה. שאע"פ שאין זה שינוי ממש כיוון שהיא רק הלכה ישר ולא עשתה מעשה משונה, יש לו דין של שינוי כיוון שהיא אחראית למה שנעשה נזק. ובכל נגיחה אין הניזק עושה שיהיה נעשה מעשה היזק בכך שלא התרחק מהבהמה.

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא