בבא קמא – דף כ"א עמוד א'

by

שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר, בעי מיניה מרב הונא [שלח לו שישאל מרב הונא] הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא.

אדהכי [עד שכך] נח נפשיה דרב הונא [הלך לעולמו].
אמר ליה רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב, אינו צריך להעלות לו שכר. [ועוד מימרא נפרדת:] והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון.
שמעון מאי עבידתיה [מה מעשהו. מה שייך שמעון לשכר ביתו של ראובן]?
הכי קאמר [כך אמר], נמצא הבית של שמעון מעלה לו שכר.
תרתי? [תרתי. בתמיה כלומר תרתי מילי קאמר דסתרן אהדדי [שני דברים אמר הסותרים זה את זה], דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון, וקאמר צריך להעלות לו שכר, ורישא קאמר אין צריך. רש"י]
הא דקיימא לאגרא [שעומדת להשכיר. רש"י: מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר] הא דלא קיימא לאגרא [שלא עומדת להשכיר. מימרא דרב אינו צריך להעלות לו שכר].

.

.

(כתב בשיטה מקובצת כאן:
"הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא. ותימה למה לא העמיד שניהם דלא קיימא לאגרא והשוכר בית מראובן דמעלה שכר לשמעון לפי שבשכרה מראובן גילה בדעתו שהיה חפץ ליתן שכר, כדאמרינן בבבא בתרא רבי יוסי אומר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל לפי שגילה בדעתו וכו', והא דקאמר משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר כגון שדר שלא מדעתו ולא גילה שהיה חפץ לשכרה. ויש לומר דהכא לא חשיב גלוי דעת אצל שמעון כי לא כיון לשכור וליתן שכירות אלא לראובן ולא לשמעון. גליון".
ובספר אור שמח על הרמב"ם כתב על זה שכששכר מראובן היה סבור שראובן הבעלים ומשכיר לו לזמן קצוב שבו לא יוכל להוציאו, שסתם שכירות היא לשלושים יום, ועל זה הסכים להוציא מעות. אבל כלפי שמעון אין לדר קניין שכירות ויכול להוציאו מתי שירצה, ובאופן כזה לא ניחא ליה אלא בחינם)

.

.

אתמר נמי [נאמר גם] אמר ר' חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבין אמר רב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר. והשוכר בית מבני העיר מעלה שכר לבעלים.
בעלים מאי עבידתייהו? הכי קאמר, נמצאו לו בעלים מעלין להן שכר.
תרתי? הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא.
אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר (ישעיהו כד, יב) "ושאיה יוכת שער" [צְוָחָה עַל הַיַּיִן בַּחוּצוֹת עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ. נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר. רש"י שם: ושאיה יוכת שער. על ידי שאיית גלמוד שיהו הבתים שואין מאין יושב יוכתו השערים על ידי שדים ומזיקין].
[רש"י כאן: שנאמר "ושאיה יוכת שער", שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו, והלכך זה שעמד בו ההנהו. לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו]
אמר מר בר רב אשי לדידי חזי ליה [אני ראיתי אותו] ומנגח כי תורא [ונוגח כמו שור].


רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב [בית שהוא מיושב בדירת בני אדם, יתיב, ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו רש"י].
מאי בינייהו [מה ביניהם. בין רב לבין רב יוסף]? איכא בינייהו [יש ביניהם] דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא [בעצים ותבן].
[דקמשתמש בו. בעל הבית בציבי ותיבנא שהיו עציו ותבנו בתוכו, וזה הלך ודר בו. משום שאיה ליכא [אין] הואיל ומשתמשין בו. משום ביתא מיתבא איכא [יש] דאין זה ישוב, וזה שדר בו יפה עשה וההנהו. רש"י]
.
.
(ברא"ש כתב: "אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, שנאמר ושאיה יוכת שער. מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו, לא מיבעיא שהוא פטור משום דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר, אלא אפילו טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר". נראה מדבריו שעיקר הטעם שפטור הוא משום שזה נהנה וזה אינו חסר פטור, ומביא מהפסוק רק סעד לדברים, אבל להלכה פטור גם ללא הפסוק. והדברים קשים להבין, שממה שנאמר בגמרא "מאי בינייהו" משמע שיש נפקא מינה להלכה בין רב הונא לרב יוסף. וכן מבואר בפירוש לקמן צ"ז א' שלהלכה צריך לטעמים אלה. וצריך עיון ליישב דברי הרא"ש.
אמנם אם לא נאמר כהרא"ש קשה, שהרי אם בלא טעם של שאיה יוכת שער או ביתא מיתבא יתיב היה הדין שהדר חייב לשלם כשווי ההנאה, אם כן ייתכן ששווי ההנאה הוא יותר משווי מניעת ההיזק של השד או הרווח ממה שהדר מתקן מה שהבית צריך, וכך מסתבר. ואז לא נוכל לומר שמשום שאיה יוכת שער או ביתא מיתבא יתיב מסכים בעל הבית להפסיד ממון הרבה כדי שירוויח תועלת שאינה שווה כל כך.

אמנם נראה שהנה צד הבעיא לומר שהדר חייב, להתוספות הוא משום שבעל הבית היה יכול מתחילה למנוע ממנו להכנס אם היה יודע, ולכן אין זו מידת סדום אם כעת אינו מוחל על ההנאה. לכן אף שלדעת רב ורב יוסף לא נפשטה עיקר הבעיא לפטור את הדר משום מידת סדום, מכיוון שיש אומדן שבעל הבית לא היה מונע ממנו להכנס שנוח לו שיהיו בבית דיורין שהוא מרויח מזה ולא העמידו להשכיר, לכן האומדן שאם בעל הבית היה יודע היה מסכים שיכנס, וחזר להיות שמה שכעת תובע דמי ההנאה הוא מידת סדום.

ולרש"י כתבתי לעיל שנראה שהטעם להצד של הבעיא שהדר חייב הוא משום שיש ממון של הבעלים אצל הדר, שהנאת הדיורין היא ממון של הבעלים שהוא אכל, ומידת סדום היא באופן כמו שחולקים שדה והוא רוצה לקבל חלקו על גבול המצר שלו, שאין ממון של אחרים בידו, ואז פשוט שהטוב והישר הוא שיסכימו שיהנה אם הם לא מפסידים. אבל כאן שיש ממון של הבעלים אצל הדר הרי יש גם צד של הטוב והישר שיחזיר הדר לבעלים את ממונו שאצלו. ולכן יש מקום לומר שאין זו מידת סדום אם ישלם לבעלים. וכלפי זה אומרים שאם לשני צדדי הספק מצטרף עוד שגם הבעלים נהנה זה מכריע את הכף לצד שייפטר הדר.
ועולה מזה שלא די בטעם של שאיה יוכת שער לבדו לפטור את הדר. שאז היה מקום להקשות שמא דמי ההנאה שווים יותר. ומצד שני להלכה ללא הטעם של שאיה יוכת שער אכן היינו מחייבים את הדר, כיוון שעיקר הבעיא לא נפשטה. וזה לא כמשמעות הרא"ש שלהלכה פטור גם ללא הטעם של שאיה יוכת שער וזה לא משמע בגמרא כאמור.
לפי דברינו במקום שאין את הטעם של שאיה יוכת שער להלכה יהיה חייב הדר לשלם. וכן מוכח לקמן צ"ז א'.
ויש לעיין האם זה משום שבעיקר הבעיא האם באופן כזה כופים על מידת סדום או לא, נפשט שאין כופים על מידת סדום במקום שאין שאיה יוכת שער, או שנשאר בספק. ולכאורה אם היה נשאר בספק מספק לא מוציאים ממון והדר יהיה פטור מלשלם.
וצריך לומר שרב ורב יוסף סוברים שבמקום שאין טעם של שאיה יוכת שער או ביתא מיתבא יתיב מוכרע להלכה כצד הבעיא שלא אומרים כופים על מידת סדום ואין זה ספק. ורק כשיש טעמים אלה מצטרף הצד לומר שכופים על מידת סדום עם טעמים אלה להכריע שפטור הדר וכמו שביארתי.
אמנם יש מקום לומר שגם אם ללא הטעם של שאיה יוכת שער יש ספק להלכה אם אומרים כופים על מידת סדום או לא, יהיה הדר חייב לשלם מספק, אע"פ שבכל מקום אומרים שמספק לא מוציאים מיד המוחזק. שאם כופים על מידת סדום אינו מעיקר דיני ממונות, ולעיל נסתפקתי בזה, אלא מעיקר דין ממון שווי ההנאה שייך לבעלים, רק בית דין מפקירים אותו מהבעלים ומקנים אותו לדר משום שאין ראוי שינהג הבעלים כאנשי סדום. אם כן במקום שיש ספק אם הוא נחשב מידת סדום או לא, בית דין לא מפקירים ממונו של הבעלים מספק, ונשאר כמו שפשוט בוודאי בדיני ממונות ששווי ההנאה שייך לבעל החצר.
בכל הסוגיא עיין עוד בברכת שמואל המבואר סימן י"ד)

.

.

ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי [אותו אדם שבנה בית על אשפה של יתומים. הכוונה על קרקע שמיועדת לאשפה]. אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה [גבה רב נחמן את ביתו ממנו].
לימא
[לומר] קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר?
ההוא מעיקרא
[מתחילה] קרמנאי [קרמנאי. שם אומה. לישנא אחרינא קדמונאי. קדמונים היו יושבין בו ומעלים שכר ליתומים והוה ליה קיימא לאגרא. רש"י] הוו דיירי ביה [היו גרים בו] ויהבי להו ליתמי דבר מועט [ונתנו להם ליתומים דבר מועט. בשכר הדיורין באותו מקום. תוספות: "ומחמת כן חייב לשלם מה שנהנה, אע"פ שלא חיסר כל כך. וכן מוכח כולה שמעתין כדאמרינן לעיל משום שחרוריתא דאשייתא"].
אמר ליה זיל פייסינהו ליתמי
[לך פייס ליתומים. כלומר תן להם דמים עד שיתפייסו להניח לך לדור] ולא אשגח. אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה.

"כיצד משלמת מה שנהנית וכו'". [כיצד משלמת מה שנהנית? אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה [מצדי הרחבה משלם מה שהזיקה. אם הלכה ועמדה בצדי הרחבה במקום שאין דרך שוורים ללכת שם, לאו כרשות הרבים דמי, ומשלמת מה שהזיקה. ברטנורא]. מפתח החנות משלמת מה שנהנית, מתוך החנות משלמת מה שהזיקה.]

אמר רב ובמחזרת [ראשה מרחבה לצידה של רחבה ואכלה פירות קתני מתניתין דמשלמת מה שהזיקה, אע"ג דכולה קיימא [עומדת] ברחבה. רש"י. ובתוספות הוסיפו ביאור: ונראה לר"י דצידי רחבה חשיבי חצר הניזק, שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו כנגד פתח ביתו בצידי רחבה [זהו בצירוף לטעם שכתב רש"י שאין דרך שוורים ללכת שם]. ולרב אפילו במקום שיכול לאכול בחיזור חשיב חצר הניזק וחייבת נזק שלם מטעם שן ולשמואל מקום שיכולה לאכול בחזרה חשיב לה כרשות הרבים]
ושמואל אמר אפילו מחזרת נמי
[גם] פטור. [הואיל וגוף הבהמה קאי [עומד] ברחבה, דאורחה [שדרכה] הוא להחזיר ראשה, ושן ברשות הרבים היא. רש"י]
ולשמואל היכי משכחת לה [איך נמצאת] דמחייב? כגון דשבקתה [שעזבתה] לרחבה ואזלה וקמה [והלכה ועמדה] בצידי רחבה. [שאין דרך שוורים ללכת שם הלכך לאו כרשות הרבים דמי. רש"י. עיין לעיל י"ט ב' שביארתי דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפטור שן ורגל ברשות הרבים טעמו משום שדרכה ללכת ברשות הרבים ולאכול ולרמוס. ויש אחרונים שכתבו שרש"י חולק כיוון שכתב שהפטור נלמד מהפסוק וביער בשדה אחר. ולעניות דעתי פשוט מכמה סוגיות שהטעם הוא כמו שכתב הרי"ף, ורש"י לא חולק, והפסוק לימד טעם זה. עיין שם באריכות. וכאן גם מבואר שגדר הפטור ברשות הרבים תלוי אם דרכה בכך או לא. שאם היינו לומדים רק מהפסוק וביער בשדה אחר ולא היה הטעם משום שדרכה ללכת שם, מניין לנו שגדר רשות הרבים יהיה תלוי בבעלות, שכל שאינו קנוי ליחיד ושייך לרשות הרבים יתכן שנחשב כרשות הרבים ואף אם אין דרך ללכת שם]

ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשה [ויש ששונים לשמועה זו בפני עצמה. ולא על המשנה], מחזרת [שהחזירה ראשה ואכלה בצידי רחבה. רש"י] רב אמר חייבת ושמואל אמר פטורה. ולשמואל משלמת מה שהזיקה היכי משכחת לה דמחייבא כגון דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה.

מתיב רב נחמן בר יצחק: "מפתח החנות [הן תריסי החנויות שמניחין לפני החנויות כשפותחין אותן ונותנין שם פירות. תוספות] משלמת מה שנהנית". היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה. כלומר באיזה אופן זה אפשרי]?
[דהא פתח חנות בתוך הרחבה ליכא [אין], ולא משכחת לה אלא במחזרת וקתני מה שנהנית כו'. רש"י]
פשיטא במחזרת. וקאמר "מה שנהנית". מה שנהנית אין [כן] מה שהזיקה לא.
הוא מותיב לה והוא מפרק לה
[הוא מקשה והוא מתרץ], דקיימא בקרן זוית. [דקיימא חנות בקרן זוית, כגון מבוי קטן הכלה במבוי גדול, וקיימא חנות בראש מבוי קטן ומשוך קצת כלפי פנים, וכשנכנסה בהמה ממבוי גדול לקטן פגעה בפירות מיד דרך הלוכה דלאו מחזרת היא. רש"י]

איכא דאמרי [יש שאומרים] מחזרת כולי עלמא [כל הדעות] לא פליגי [לא חולקים] דחייבת [דלא היה לה להחזיר ראשה לצידי רחבה. רש"י. והוא שינוי מדרכה]. כי פליגי [אלא בזה חולקים] במקצה מקום מרשותו לרשות הרבים [שכנס לתוך שלו ובנה והניח מקרקעו לרשות הרבים ושטח שם פירות ונכנסה שם בהמה דרך הלוכה ואכלתן. רש"י], והכי אתמר [וכך נאמר] אמר רב לא שנו אלא מחזרת, אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים פטורה. ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת.
[תוספות: כי פליגי במקצה מקום כו'. שכנס לתוך שלו והניח מקרקעו לבני רשות הרבים, ולא שהפקיר רשותו דאם כן הוי רשות הרבים גמור, אלא הניח לשטוח שם פירותיו אבל כל זמן שאין פירות שם יש רשות לבני רשות הרבים להלך שם.
ומסקינן פלוגתא דרב דאמר דחשיב שן ברשות הרבים אפילו אין יכולין לאכול בלא חיזור, דלא דמי למחזרת בצידי הרחבה דחייב, דצידי הרחבה הם גבוהים ורחבים ומובדלים ממנו וחשובים חצר הניזק, אבל מקצה מקום שוה הוא לרשות הרבים. ושמואל אמר חייבת משום שהפירות מונחין ברשותו והוי חצר הניזק אף על פי שיש רשות לבהמות לדרוס אצלה]
לימא
[לומר] בבור ברשותו קמפלגי [חולקים], רב דאמר פטור קסבר בור ברשותו חייב. ושמואל דאמר חייב קסבר בור ברשותו פטור?
[רש"י: לימא רב ושמואל בחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו קמפלגי, ובפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דפליגי בה לקמן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מט:), דרב סבר חייב ומשום הכי פטורה הך בהמה דזה ששטח שם פירותיו הוה ליה כמו בור שאם הוחלקה בהן בהמה חייב שהרי הפקיר רשותו, הלכך לא היה לו לעשות כן וקיימא לן בהמניח את הכד (לקמן דף ל.) כל המקלקלין ברשות הרבים שהזיקו חייבין לשלם וכל המחזיק בהן זכה.
ושמואל סבר פטור. הלכך בהמה שאכלתן חייבת שהרי ברשות עשה, ורשות הרבים נמי [גם] לא הוי שאין זה דרך הילוכה [כוונת רש"י שלעניין פטור שן ורגל אינה רשות הרבים כיוון שאין דרכה להלך שם. אבל לדין בור בוודאי דינה כרשות הרבים, שלדיני בור אינו תלוי אם דרך להלך שם אלא תלוי בבעלות, ואם אין המקום בבעלותו אלא הפקירו לרבים נחשב רשות הרבים ולא אכפת לנו אם דרך להלך שם או לא]]

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: