בבא קמא – דף כ"ב עמוד ב'

by

[משנה לקמן ס"א ב': המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו, רבי יהודה אומר משלם מה שבתוכו, וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורין.
היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב.
עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור.
ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים]
תא [בוא] שמע: "המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו [לגדיש. רש"י] ועבד סמוך לו [לגדיש. רש"י] ונשרף עמו חייב. [חייב אגדי ואגדיש [על גדי ועל גדיש] לפי שאין לו דין מיתה בשביל העבד שהיה לו לברוח. רש"י]
עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור".
[פטור אגדי ואגדיש, דקם ליה בדרבה מיניה [עמד לו בגדול ממנו. אם מתחייב מיתה וממון בבת אחת, פטור על חיוב הממון כיוון שנתחייב בחיוב גדול ממנו], שההורג העבד נהרג דכתיב נקם ינקם (שמות כא).
והאי דנקט גדי משום דמוקמינן לקמן בגדי דחד ועבד דחד, דבגדיש ועבד ליכא לאוקמי הכי דאורחא דמלתא לשדורי [לשלוח] איניש עבדיה לשמור גדישו.
ואיידי [ואגב] דנקט גבי עבד כפות וסמוך נקט גבי גדי כפות וסמוך, ואע"ג דבגדי אין לומר היה לו לברוח שהרי אין בו דעת ואם אינו כפות וסמוך נמי [גם] חייב, כדאמרינן בשילהי פרקין (דף כז.) שורו כממונו. רש"י]

בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו, משום הכי פטור [שלכל דיני התורה נחשב מעשה בידיים שלו, וחייב מיתה משום רציחת העבד כאילו זרק בו חץ, ופטור משום כך מחיוב הממון]. אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אמאי פטור, אילו קטל תוריה עבדא [הרג שורו עבד] הכי נמי [כך גם] דלא מיחייב? [ממון. הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו (שם) [אם הרג שורו עבד]. רש"י. שנזקי ממונו מתייחסים אליו רק לגבי חיוב תשלום דמי הנזק, אבל אינם נחשבים מעשה שלו לגבי שאר דיני התורה ולגבי דין רציחה אינו נחשב מעשה שלו לחייבו מיתה על רציחת העבד, ומכיוון שאינו חייב מיתה על עבד שהרג שורו יכול להתחייב בממון עליו]
אמר לך רבי שמעון בן לקיש [הוא ריש לקיש] הכא במאי עסקינן כשהצית בגופו של עבד [דהא ודאי ממש הרגו. רש"י. שלריש לקיש על מקום גחלת מודה שנחשב מעשה גמור, ורק כשהלכה האש למקום אחר סובר שאין זה חציו, וכאן מדובר שהניח גחלת על גופו של עבד וחייב משום רוצח] דקם ליה בדרבה מיניה.
אי הכי מאי למימרא?
[אם כך למה לומר. אין כאן שום דין מחודש]
לא צריכא [לשון מקוצר שהיה צריך לומר "לא צריכא אלא"] בגדי דחד [של אחד] ועבד דחד [ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דאין חייב מיתה בשביל הגדי מפסיד בעל הגדי. רש"י]

תא שמע [משנה לקמן נ"ט ב'. ועיין לעיל ט' ב']: "השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".
בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו, חציו דחרש הוא.
[הקשו בתוספות: "חציו דחרש הן. תימה לר"י אי [אם] חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה, לר' יוחנן נמי [גם] מחייב. ואי לא חשיב כרוח מצויה אם כן מה קשה לריש לקיש הא לא דמי למסר שורו, דהא כולי עלמא מודו דאין חייבין כלל על האש אלא ביכולה להזיק ברוח מצויה". עיין שם מה שתירצו, ועיין בהערה הראשונה שביארתי שיטת רש"י בזה שהיא כפשטות לשון הגמרא]
אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי נמי [כך גם] דלא מיחייב? [הא אמרינן בפרק קמא (דף י' א') חומר בשור מבאש שאם מסרו לחרש חייב. רש"י]
הא אתמר עלה [נאמר עליה] אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה, לא שנו אלא כשמסר לו גחלת וליבה [החרש דלא דמי לשור דשור מזומן להזיק אבל הא דגחלת חרש עביד ליה להיזק. רש"י], אבל מסר לו שלהבת חייב. מאי טעמא? ברי [ברור] היזיקא. [מזומן היזיקו והוי כשורו. רש"י. עיין בהערה השנייה ביאור בזה]
ורבי יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור, קסבר צבתא דחרש קא גרים [ור' יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו והכא חציו דחרש הן. רש"י. ולעיל ט' ב' כתב רש"י: אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש]. לא מיחייב עד דמסר ליה גווזא [עצים יבשים. רש"י] סילתא [עצים קטנים דקים דהאי ודאי פושע הוא. רש"י] ושרגא [נר]. [עיין בהערה השנייה ביאור בזה]

אמר רבא קרא [פסוק] ומתניתא [ברייתא] מסייע ליה לרבי יוחנן. קרא דכתיב: (שמות כב, ה) [כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה] "כי תצא אש" – תצא מעצמה [משמע. וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חבירו, אלא בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה, ואפילו הכי קרי מבעיר את הבערה כאילו הדליקו בעצמו. אלמא אשו משום חציו. רש"י], "ישלם המבעיר את הבערה", שמע מינה אשו משום חציו.
מתניתא דתניא: "פתח הכתוב בנזקי ממונו
[דכתיב כי תצא אש דמשמע מעצמה. רש"י] וסיים בנזקי גופו [דקרי ליה מבעיר. רש"י] לומר לך אשו משום חציו".

– – –

הערה ראשונה:
אני מעתיק כאן מה שכתבתי לעיל י"ט ב' ושייך גם לכאן:
עוד הקשו בתוספות, שהנה רש"י כתב על המשנה שהעמדנו באדייה אדויי, שהדליל הזיק דרך הילוכו וחייב בעל התרנגול משום צרורות.

ורש"י כתב שאפילו אם קשר אדם דליל שלו לתרנגול של חבירו פטור בעל הדליל שקשר כיוון שלא נתקל אדם בבורו ואין כאן חיוב בור. שהזיק דרך הילוכו.
ובתוספות הקשו עליו: " וקשה לפירושו מכל מקום ליחייב משום אשו. דהוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי. דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי דלא אצנעיה פושע הוא".
ולפירושם כתבו שצריך להעמיד שהיה בדליל של הפקר או של חבירו והצניעו. אבל אם היו לדליל בעלים ופשעו בו בעליו יתחייבו בעליו משום אש כמו באבנו סכינו ומשאו.

במשנה כ"א ב' נאמר: "הכלב שנטל חררה [עוגה שנאפית על גבי גחלים ודבוקות בה גחלים] והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש, על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק"
ובגמרא לקמן כ"ג א' שואלת הגמרא "ולחייב נמי בעל הגחלת?", ומתרצת בששימר גחלתו.
ופירש רש"י: "דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו [גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש סוברים שחייב על נזקי אש משום ממונו], הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן, לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא. וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו הוי פטור [דאינו סובר שחייב באש גם משום חיצו ואין כאן צרורות של הכלב וחייב רק על מקום הנחת הגחלת], לשלם בעל הגחלת כוליה. וקסלקא דעתך דגחלת דחד, וחררה וגדיש דחד".
ובתוספות שם כתבו:
"ולחייב בעל הגחלת. האי לישנא לאו דוקא, דהא מיתוקמא דאכלה בגדיש דבעל החררה [שהוא גם בעל הגחלת, ובעל הגחלת הוא בעל הגדיש וכיצד יתחייב] אלא כלומר שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כי אם הרביע"
ומבואר שיש בזה מחלוקת בין רש"י לתוספות, שלהתוספות אם פשע בעל הגחלת בשמירת האש נפטר משום כך בעל הכלב מחצי חיובו, ששניהם עשו את הנזק.
ולדעת רש"י מה שיש חיוב מדין אש על בעל הגחלת אינו פוטר את בעל הכלב מלשלם מלוא חלקו, ורק על מה שפטור בעל הכלב יתחייב בעל הגחלת אם לא שמר. וגם זה רק משום חיוב ממונו של בעל הגחלת, אבל מדין אשו משום חציו פטור בעל הגחלת לגמרי כיוון שהוא חציו של כלב.
ועיין לקמן כ"ב א' בתוספות דיבור המתחיל "ואי במסכסכת", שנאמר בגמרא שהחנווני הניח נר מחוץ לחנותו בפשיעה, ועבר שם גמל טעון פשתן ונדלק הפשתן בנר, ואחר כך עבר הגמל ליד בית והדליק את הבית באופן שהניח האש ישר על הבית. שהתוספות כתבו שהחנווני ובעל הגמל יתחייבו שניהם. ומרש"י משמע שפירש את הגמרא כפשוטה שחייב רק בעל הגמל.
ולבאר דעת רש"י נראה שהנה אם היה שורו של ראובן מכוסה בסדין של שמעון, ושורו של לוי בעט בו דרך הסדין והזיקו, לא נאמר ששמעון בעל הסדין שותף במעשה הנזק שסדינו הזיק את השור. אלא הכל הוא מעשה השור הבועט. שכח הבעיטה עבר דרך הסדין לגוף השור הניזק והנזק כולו הוא מעשה השור הבועט, שהסדין רק שימש לו לפעול את כוחו דרכו, ואין זה שהסדין הזיק, שהוא רק שימש לפעולת השור הבועט.
ולרש"י הוא הדין אם התרנגול הכה בכלי על ידי הדליל שקשור בו. וכן אם הגמל הגיע את האש שעליו בבית. וכן אם הכלב זרק את החררה עם הגחלים על הגדיש. ורק על מה שלא התחייב הכלב אפשר לחייב את בעל הגחלת, ורק מדין ממונו.

ועיין גם לקמן כ"ב ב' בגמרא: "השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו, חציו דחרש הוא. אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי נמי דלא מיחייב?"
ובתוספות שם הקשו: "חציו דחרש הן. תימה לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר' יוחנן נמי מחייב". ורש"י שם לא כתב כלום ומשמע שמפרש את הגמרא כפשוטה, והיא אותה מחלוקת, שלרש"י כיוון שנחשב שהזיק החרש בגופו פטור המוסר לו. ובגמרא נאמר שלרבי יוחנן הטעם שפטור במסר לו שלהבת משום "צבתא דחרש קא גרים". וכתב על זה רש"י כאן: "ור' יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו והכא חציו דחרש הן".  ולעיל ט' ב' כתב רש"י: אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש. וזהו לשיטתו כמו שנתבאר.

– – –

הערה שנייה:
אני מעתיק כאן מה שכתבתי לעיל ט' ב' בעניין זה:

יש לעיין למה לריש לקיש במסר לחרש שלהבת שאלה הגמרא מאי טעמא, והוצרכה לומר משום שברי היזיקא. הרי די בכך שאינה מעמיא ואזלא וחייב עליה כמו על שור מותר ובור מגולה.

והנראה לעניות דעתי בזה, שוודאי מדובר בחרש שוטה וקטן שיש בהם מקצת דעת. שהרי מסר להם לשמור וסבר שמועילה שמירתם. ובאמת אינם דומים לא לרוח מצוייה ולא לרוח שאינה מצוייה. כיוון שיש להם בחירה והם עושים מתוך רצון ובחירה. ואינם כח טבע כמו רוח וכלב, שאם הוא כרוח מצויה חייב לשמור מפניו ואם כרוח שאינה מצוייה אינו חייב.

עיין בחידושים על בבא מציעא סימן א', שכתבתי שהחיוב על ממונו המזיק, הוא משום שבמעשה פשיעתו יש צורת מעשה של הולך ומזיק לשל חבירו. שכשמניח אשו בלי שמירה מרוח מצוייה, הנחה זו רואים בה צורת מעשה של לפשוע כלפי גדיש חבירו להזיקו. וכל מה שנמשך ממעשה זה מיוחס אליו כאילו הוא עשה, ולכן חייב.

אם מניח אש במקום שהרוח יכולה להוליך אותה לגדיש חבירו, אם מניח במקום שרוח מצויה יכולה להוליך, הנחת האש היא מעשה שיש בו צורת מעשה היזק כלפי הגדיש. ואם מניח במקום שרק רוח שאינה מצוייה יכולה להוליך, צורת המעשה אינה של מעשה להזיק כלפי הגדיש.

אמנם בחרש שיש בו מקצת דעת, כיוון שהוא ירצה ויבחר אם להוליך את השלהבת לגדיש או לא, השאלה אם מעשה הנחת השלהבת בידיו מצד בעל האש היא מעשה היזק של בעל האש כלפי הגדיש, אינה תלויה אם מצוי שיוליך החרש את האש אל הגדיש או לא כמו ברוח וכלב. אלא זה תלוי עד כמה ברי ההיזק. וכמו שפירש רש"י לשיטת ריש לקיש שמחייב בשלהבת כי "מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק". מה שכתב "לכל", שלכאורה הוא תמוה מה עניין הכל לכאן, שלכאורה תלוי אם מצד האמת והמציאות בוודאי יזיק או לא. אלא כתב "לכל" כיוון שהחיוב תלוי בצורת המעשה. וכמו שביארתי שם. וכיוון שכל מי שרואה יאמר שצורת הדבר שהמניח את השלהבת ביד החרש עושה מעשה מזיק כלפי גדיש חבירו, לכן מחוייב הנותן את האש בידי החרש. ולרבי יוחנן לא די בזה כיוון שסובר אשו משום חציו הוא מעשה של החרש ופטור המוסר וכמו שביארתי לקמן כ"ב ב' בהערה שיטת רש"י בזה בכמה מקומות. ועיין לקמן נ"ט ב' שהנוסח "אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב. מאי טעמא מעשיו קא גרמו לו". והוא כמו שביארתי שצורת הדבר שהמוסר הבעיר והוא כמו מעשה הבערה בידיים של המוסר. ובשיטת רבי יוחנן אומרת הגמרא לקמן ס' א' "ולא מחייב עד שימסור לו גווזא סלתא שרגא דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו". שבאופן כזה וודאי צורת הדבר כמו הבערה בידיים של המוסר את האש וחייב לרבי יוחנן מאותו טעם שמחייב ריש לקיש בשלהבת.

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: