בבא קמא – דף כ"ג עמוד ב'

by

[הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק]
דאכלה היכא [שאכלה היכן]? אילימא [אם לומר] דאכלה בגדיש דעלמא [אמאי משלם חררה, הא שן הוא ובעינן שדה אחר דניזק וליכא. רש"י] הא בעינן (שמות כב, ד) "וביער בשדה אחר" וליכא [ואין].
לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה.
תפשוט
[דמדקא משלם חררה. רש"י] דפי פרה [של מזיק האוכלת בחצר הניזק. רש"י] כחצר הניזק דמי [ושדה אחר קרינא ביה. רש"י]. דאי [שאם] כחצר המזיק דמי [דומה], לימא ליה [לומר לו] מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי [מה מבקש לחמך בפי כלבי].
דאיבעיא להו
[שנסתפק להם] פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי.
ואי אמרת כחצר המזיק דמי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה
[איך מוצאים אותה]?
[רש"י: ואי אמרת כו'. גמרא קמהדר [משיב] כלומר אמאי מספקא לך, פשיטא דכחצר הניזק דמי, דאי כחצר המזיק דמי אם כן שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה]
אמר רב מרי בריה דרב כהנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה [דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא, דאמר ליה פי פרתי רשותי היא. רש"י] וטנפה פירות להנאתה [על ידי גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים. רש"י].
מתקיף לה מר זוטרא והא בעינא
[והרי צריכים אנו] "כאשר יבער הגלל עד תומו" וליכא [ואין]?
[והא בעינן עד תומו. דמכליא קרנא [שמכלה את הקרן] דהא "ובער" – זה השן מ"יבער הגלל עד תומו" נפקא לן בפרק קמא (דף ג' א') והכא ליכא [וכאן אין] "תומו" שעדיין האבנים והפירות בעין. רש"י.
וכתב הרשב"א: הא דאקשינן והא בעינן כאשר יבער הגלל עד תומו. קשיא לי דהא אסיקנא בריש פרק קמא דמכלתין (ג' א') שן דומיא דרגל, מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונראה לי דהכי קאמר [שכך אמר] והא בעינן שן שיכולה לבער את הכל, ואי [ואם] עיקר חיובא דשן לא משכחת לה אלא בשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם]
רבינא אמר דשף צלמי [כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא [שיש] תומו. רש"י]. רב אשי אמר דפסעי פסועי [כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו "פסו אמונים" (תהלים יב) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא. רש"י].

[משנה סנהדרין ע"ו ב': רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב.
דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם ומת פטור.
שיסה [גירה. רש"י] בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור.
השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין"]

תא שמע: "שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור". מאן [מי] פטור? משסה פטור [דגרמא בנזקין פטור. רש"י. המשסה פטור מדין אדם המזיק כיוון שרק גרם שהכלב יזיק ולא הזיק במעשה שלו] וחייב בעל כלב.

(המשנה בסנהדרין מדברת ברוצח ולא במזיק, ולעניין חיוב מיתה של רוצח הכלב וודאי פטור שאינו חייב מדין רוצח על רציחת כלבו. אמנם משמע שהמשסה פטור לגמרי, גם מחיוב מיתה של רוצח וגם מתשלומי נזק על המתת הנרצח. ומכך שלא נאמר "פטור אף משסה", משמע שרק משסה פטור ובעל הכלב חייב וזהו בהכרח על תשלומי הנזק. ורש"י פירש משסה פטור משום גרמא בנזיקין. ולא כתב שפטור משום גרמא ברציחה אע"פ שזה עיקר פירוש המשנה כיוון שאינו נוגע לסוגייתנו.
לקמן עמוד כ"ד ב' מבואר האם יכול לומר בעל הכלב שהוא פטור כיוון שמה היה לו לעשות)

ואי אמרת כחצר המזיק דמי [דומה] לימא ליה [לומר לו] מאי בעי ידך בפומיה דכלבאי?
אימא
[אמור] פטור אף משסה.
ואיבעית אימא
[ואם רצונך אמור] דאפקיה לניביה וסרטיה. [שהוציא שיניו וסרטו דלא הכניס ידו לתוך פיו. רש"י]

תא שמע: "השיך בו את הנחש [שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת. רש"י] רבי יהודה מחייב [מיתה. רש"י] וחכמים פוטרים".
ואמר רב אחא בר יעקב כשתימצי לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שיניו הוא עומד
[ובלא כוונת הנחש יצא הארס. רש"י. ובסנהדרין ע"ח א' כתב: בין שיניו עומד. והרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו], לפיכך מכיש בסייף [דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם. רש"י. ובסנהדרין: מכיש בסייף. כדין רוצח], ונחש פטור.
לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא
[בנשיכתו. וכשהשיכו זה עדיין אין בו כדי להמית, לפיכך גרמא בעלמא הוא אף על פי שיודע שסופו להקיא, מיהו [על כל פנים] לאו מכחו מיית [מת]. רש"י בסנהדרין שם], לפיכך נחש בסקילה [כדין שור הורג אדם, דכתיב השור יסקל (שמות כא). רש"י], ומכיש פטור.
ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי, לימא ליה
[לומר לו] מאי בעי ידך בפומא דחיוואי [מה עושה ידך בפי נחשי].
לענין קטלא
[הריגת נחש. רש"י] לא אמרינן. [מאי בעי ידך כו' ואפילו כחצר המזיק דמיא אינו פטור אלא נהרג. אלא לענין נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי, כדתנן בפרק קמא (דף ט' ב') חוץ מרשות המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא, עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה. רש"י]
ומנא תימרא [ומניין תאמרה. שלעניין הריגת השור הממית לא אומרים מה מבקש הנהרג ברשותי], דתניא: "הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה ובעלים פטורים מן הכופר". בעלים פטורין מן הכופר מאי טעמא, דאמר ליה ברשותי מאי בעית [מה מבקש אתה], שורו נמי לימא ליה [גם לומר לו] מאי בעית ברשותי, אלא לענין קטלא לא אמרינן [עיין בזה בברכת שמואל המבואר סימן ט"ו].

(הקשה הרשב"א:
"דאי כחצר המזיק לימא ליה רפתך בפומא דכלבאי מאי בעי. תימה היאך אפשר לומר כן, כלבו לקח החררה מרשות ניזק והוא אומר ליה ריפתך בפומא דכלבאי מאי בעי".
וכן הקשו גם בתוספות. והקשו עוד: "תימה דאמאי לא פשיט משאר בבי דמתניתין דתנן השן מועדת לאכול הראוי לה ומההיא דאכלה מצידי הרחבה ומתוך החנות. ועוד אותם שהיו מדקדקין משיסה בו את הכלב למה לא הביאו מתניתין כלב שנטל חררה דדייק מינה השתא".
עיין שם בתוספות מה שפירשו, ונדחקו מאוד בפשט הסוגיא. ומלשון רש"י מבואר שפירש את הסוגיא כפשוטה.
ולרש"י צריך לומר שהנה "וביער בשדה אחר" אע"פ שיש בו טעם משום שברשות הרבים יש רשות למזיק להשתמש כמו לניזק ושן ורגל היא שימוש כדרכו ולא פשיעה להזיק כלפי של חבירו, מכל מקום זהו רק טעם כללי לפסוק אבל הוא גזירת הכתוב ויש פרטים בדין זה שאינם עולים כהטעם. וכמו שטעם מצוות מזוזה הוא שיפגע בייחוד שמו ויזכור אהבתו, אבל יש פרטים כמו כתיבה על דוכסוסטוס במקום שער שאינם תולדה של הטעם, וכן הוא בכל דיני התורה.
ומה שהכניסה הבהמה המאכל לפיה ועוד לא לעסה והפסידה אותו, מכיוון שזה אינו נזק הרי הוא כמו שנכנס מעצמו כיוון שאין במעשה בהמה רצון וכוונה ואין לו דין מעשה. ורק היזק הבהמה חייב עליו הבעלים ומתייחס אליו, אבל מה שעשתה מעשה שאינו היזק על זה לא חייב הבעלים ולא מתייחס אליו, וכאילו נעשה מעצמו על ידי רוח. וכשהבהמה מזיקה הוא כבר בתוך פיה, ואם נחשב כרשות המזיק הוא פטור עליו.

אחרי שהגמרא פושטת שפי פרה כחצר הניזק דמי, עדיין היא מאריכה להקשות ולתרץ על הסברא שכחצר המזיק דמי. ונראה שהכוונה לברר עד כמה ניתן ליישב את הסברא שכחצר המזיק דמי לולא הדחייה. ולכן מביא משיסה בו את הכלב שזה אפשר ליישב, ורוצה לברר כל מה שאפשר ליישב עם הסברא לפני שדוחה אותה. וצריך עוד עיון)

הנהו עיזי [אותן עיזים] דבי תרבו [של בית תרבו. שם של משפחה] דהוו מפסדי ליה [שהיו מזיקות לו] לרב יוסף.
אמר ליה
[רב יוסף] לאביי זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו [לך אמור להם לבעליהם שיכלאום].
אמר ליה
[אביי] אמאי איזיל [למה אלך]? דאי אזילנא אמרי לי [שאם אלך יאמרו לי]: לגדור מר גדירא בארעיה [יגדור מר גדר בקרקע שלו].
ואי
[ואם] גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? [לפי אביי החובה לגדור היא על בעל השדה. לכן אם לא גדר בעל השדה פטור המזיק, ואם גדר בעל השדה הרי שלא יאכלו עיזים בשדהו, וקשה שלא נמצא אופן בו יתקיים הפסוק שחייב בעל השור אם אכל שורו בשדה אחר]
כשחתרה [וצריך לומר שסתם גדרות חתורות הן אצל עיזים. שאם לא כן לא תתחייב משום שן אלא חצי נזק משום קרן שהרי משונה הוא. וכמו שנאמר לעיל  גבי כלב]. אי נמי [אם גם] דנפיל גודא בליליא [שנפל הכותל בלילה. ובעל השדה לא ידע, שאם לא כן הוא פשע במה שלא תיקן את הכותל. ובעל העיזים ידע, שאם הוא לא ידע הרי אנוס הוא שלא היה לו להעלות על דעתו לשמור העיזים].

(כתבו בתוספות:
"יכלי למימר לגדור מר גדירא בארעיה. היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם, דהתנן: (לעיל דף י"ט ב') "אכלה מתוך החנות משלמת כו'" ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו. וכן אכלה מצידי הרחבה. ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל הכלב מן החררה [מטעם שבעל החררה לא שמר. שהגמרא לעיל עמוד א' הקשתה ולחייב נמי בעל גחלת, ותירצה בששמר. והרי שבקושיא סברה הגמרא שלא שמר והקשתה רק שיתחייב גם הוא על הדלקת הגדיש, ולא הקשתה שמכיוון שלא שמר על החררה יהיה פטרו בעל הכלב על אכילתה, כמו שלדברי אביי כאן חייב הניזק לגדור מפני המזיק]. ורב אלפס פסק כרב יוסף וליתיה לדאביי דדחויא בעלמא הוא".
ונראה שגם בדעת רש"י אפשר לומר כן, אע"פ שלא כתב שליתא לדאביי, כיוון שאין דרכו של רש"י לכתוב הכרעות הלכה. רק יש לדייק שהוא סובר כהרי"ף שאין הלכה כאביי, ואינו סובר כהתוספות שאביי עצמו אינו סובר כך ואמר כן רק כדי לא ללכת לשם, שזה היה לרש"י לכתוב שהוא נוגע לפירוש דברי אביי ולא להכרעת הלכה)

מכריז רב יוסף, ואיתימא [ואם תאמר. גרסה אחרת] רבה, דסלקין לעילא [העולים למעלה. רש"י: מבבל לארץ ישראל] ודנחתין לתחתאה [והיורדים לתחתונה. רש"י: מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה], הני עיזי דשוקא דמפסדי [אותן עיזים של השוק שמזיקות. רש"י: עיזי דשוקא. דקצבי [של הקצבים] דקיימי [שעומדות] לשחיטה, אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא] מתרינן במרייהו [אי מפסדן אפילו ברשות הרבים. רש"י] תרי ותלתא זמנין [מתרים בבעליהן שתיים ושלוש פעמים], אי [אם] ציית ציית, ואי לא אמרין ליה [אומרים לו] תיב [שב] אמסחתא [מקום מעמד הקצבים. רש"י] וקבל זוזך [אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן. רש"י. זוהי תקנת חכמים שלא כדין תורה. שמדין תורה פטור ברשות הרבים וגם אין חייב לשחוט עז שמזיקה אלא חייב רק לשמור עליה].


מתני' איזהו תם ואיזו מועד, מועד כל שהעידו בו שלשה ימים, ותם משיחזור בו שלשה ימים [שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו. רש"י] דברי ר' יהודה.

רבי מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים [ואפילו ביום אחד. רש"י], ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח.

[ולא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא [שיש] חזרה כגון על ידי תינוקות.

וג' פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה, אע"פ שמועיל להעדאה. דהכי נמי אשכחן לרבי שמעון דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים. תוספות]


גמ' מאי טעמא דר' יהודה? אמר אביי: (שמות כא, לו) [וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ] "תמול" – חד [אחד], "מתמול" – תרי [שניים], "שלשום" – תלתא, "ולא ישמרנו בעליו" – אתאן [באנו] לנגיחה רביעית [שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה [כלומר מכל נכסיו ולא רק מגופו כמו בתם] נזק שלם. אבל אשלישית [על שלישית] פלגא נזקא [חצי נזק] הוא דמשלם. רש"י].

רבא אמר "תמול" "מתמול" – חד, "שלשום" – תרי, ולא ישמרנו האידנא [כעת] חייב. [בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם. רש"י. בתוספות כתבו שרש"י חזר בו מכח הגמרא בבבא בתרא כ"ח א' שכתבה בפשטות שרק בנגיחה רביעית חייב, והרי הלכה כרבא כגנד אביי, ופירש שגם רבא מודה שרק בנגיחה רביעית חייב נזק שלם, והמחלוקת אביי ורבא היא רק באופן בו דורשים את הפסוק. וכמובן צריך לדחוק בפירוש הגמרא כאן כי הפשטות היא שלרבא אם "מתמול שלשום" הוא רק שניים, הרי שבנגיחה שלישית חייב]


%d בלוגרים אהבו את זה: