גיטין – דף ע"ה עמוד ב'

by

רב אשי אמר הא מני [הברייתא לעיל עמוד א' "הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את הנייר מגורשת"] רבי היא, דאמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. [לעיל עמוד א' כשהקשו על הברייתא כתב רש"י "קא סלקא דעתיה "על מנת" לאו מעכשיו הוא, כרבנן דפליגי עליה דרבי, והוי כמו לכשתחזירי לי הנייר ליהוי גט, ואם כן אמאי מגורשת הא בשעת גירושין לאו מידי נקיטא". תנאי יכול להיות באופן שהמעשה חל עכשיו אבל מותנה בדבר שיקרה או לא יקרה אחר כך. ותנאי גם יכול לדחות את חלות המעשה שלא תחול מייד עם עשיית המעשה, אלא המעשה נעשה כעת, ויחול רק לאחר זמן. אם עושה כעת מעשה קניין שיחול עוד שלושים יום, ולא מותנה אם יקרה דבר או לא, גם לזה צריך דין תנאי, שבלא דין תנאי אם עושה כעת מעשה קניין הוא חל מייד ולא די בכוונה וגילוי דעת לפעול שיחול לאחר זמן. ויכול גם להתנות שני דברים, האחד שיחול לאחר זמן, וגם זה רק בתנאי שיקרה דבר מסויים.
כשאומר הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את הנייר חכמים החולקים על רבי סוברים שהגט מותנה בהחזרת הנייר, ומלבד זאת התנאי גם מרחיק את זמן חלות מעשה הגירושין שעושה כעת, שיחול רק בזמן קיום התנאי, כלומר בזמן החזרת הנייר. ולכן הוקשה כיצד חלים הגירושין בשעה שאין הנייר שלה.
כעת חוזר בו ממה שהעמיד את הברייתא כחכמים, ומעמידה כרבי, שסובר שתנאי בלשון "על מנת"  פירושו שהגט חל מייד ורק מותנה בכך שאחר כך תחזיר את הנייר. וכעת לא קשה, שבזמן חלות הגט הנייר שלה, שחל עכשיו והיא תחזיר אותו רק לאחר זמן]

(לפי חכמים כשאומר הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את הנייר, הוא עושה כעת מעשה גירושין, נותן לה עכשיו את הגט, ומתנה שאע"פ שמעשה נתינת הגט מידו לידה נעשה עכשיו, חלות המעשה תחול רק אחר כך, בזמן שתקיים את התנאי ותחזיר לו את הנייר. ועל זה אומרת הגמרא שאין הגירושין יכולים לחול, כיוון שיש דין "ונתן בידה", שיתן בידה את גוף הנייר, ובזמן חלות הגירושין שהוא זמן החזרת הנייר לא מתקיים "ונתן בידה" שאז אין הנייר שלה.
אבל אם אומרים כרבי שחלות הגירושין נעשה כעת, הרי כעת הנייר שלה ולא אכפת שמחויבת אח"כ להחזירו.
ויש לשאול הרי "ונתן בידה" הוא הגדרה איך צריך להיות המעשה שכתוצאה ממנו חל דין גירושין. ולפי חכמים נותן לה את הגט עכשיו, וזהו המעשה שכתוצאה ממנו יחול דין שהיא גרושה, וכעת הנייר נעשה שלה לגמרי ויש במעשה "ונתן בידה". נניח שמחזירה לו את הנייר לאחר שלושים יום. חלות הגירושין שאמורה לחול לסוף שלשים נוצרת כתוצאה ממעשה נתינת הגט שנעשה היום. והמעשה הוא מעשה של נתינת נייר ובזמן עשיית המעשה הנייר נעשה שלה. ויש במעשה קיום של "ונתן בידה". ואם כן הוא מעשה כשר ויש בכוחו לפעול חלות דין גירושין, ומכח התנאי הזמן שחלות הדין תחול נדחה ללאחר שלושים יום. ולמה אכפת לנו שלאחר שלושים יום אז כבר אין הנייר שלה, שהרי לאחר שלושים יום אינו הזמן שעושים את המעשה, אלא רק הזמן שחלה בו תוצאת המעשה. והמעשה עצמו נעשה עכשיו ויש בו "ונתן לידה" שהוא הגדרה איך עושים את המעשה.
נניח שבשביל לתת פקודה בבנק להעביר כסף יש תנאי שבזמן נתינת הפקודה האדם יהיה צלול בדעתו. ואדם צלול עושה מעשה נתינת פקודה להעביר כסף שיעבור עוד שלושים יום. וביום השלושים כשהכסף עובר כעת הוא אינו צלול בדעתו. באופן כזה ודאי אין חסרון, שהרי המעבר עצמו, התוצאה של הפקודה, שהוא כמו חלות הדין שנפעלת כתוצאה מהמעשה, לא צריך שאז האדם יהיה כשר לעשות את המעשה שממנו נובעת התוצאה. ודי בכך שבזמן עשיית המעשה היה כשר. וכמו כן נאמר שדי בכך שבזמן הנתינה עצמה שהוא עכשיו המעשה כשר שכעת יש "ונתן בידה", ולמה צריך שלסוף שלושים בזמן החלות יהיה הנייר שלה.
התשובה לזה היא שהאופן בו חלות דין גירושין נובעת כתוצאה ממעשה נתינת הגט אינו דומה לאופן בו העברת הכסף נובעת ממעשה נתינת הפקודה. אלא היא דומה לאופן בו עץ נובע מהסיבה שנזרע זרע. דיני התורה הם מציאות קיימת, ולא מעשים הסכמיים, וחלות הדין נובעת ממעשה הנתינה כמו עץ מזרע. ולכן תנאי הוא חידוש גדול שיכול לעכב צמיחת העץ מהזרע. ולכן כתבתי לעיל עמוד א' שלומדים דיני תנאי בדיוק כמו שנמצאו בתורה שאינו סברא פשוטה שדי באמירת דעתו כדי להחיל את התנאי. אבל גם אחרי שיש תנאי, עדיין לא יכולה התוצאה להתחדש ללא שיש כאן מציאות הזרע שממנו נובעת מציאותה. ולכן התנאי אינו יכול לנתק את חלות הדין מזמן המעשה, אלא התנאי כאילו מותח את משך זמן המעשה שמתחיל בזמן נתינת הגט ונמשך כאילו כל הזמן הולך ונעשה המעשה עד סוף שלושים ובסוף שלושים נגמר המעשה ואז יוצר מייד את חלות הדין. לכן אם בסוף שלושים אין הנייר שלה ואין "ונתן בידה" לא יוכלו הגירושין לחול)

אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע 'אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט'.
[אדם שמת בלא בנים ויש לו אח, אשתו מחוייבת להתייבם לאחיו, או לבקש ממנו חליצה כדי שתהיה מותרת להינשא לאחרים. אם האדם רוצה שאשתו לא תיפול לייבום או חליצה לפני אחיו הוא יכול לתת לה גט שכיב מרע. זהו גט שניתן עכשיו וחל עכשיו (שאי אפשר שיחול גט אחרי מיתת הבעל), רק הוא מותנה במיתתו. ואחרי שמת נעשה גט למפרע מזמן שנתן לה, ולכן במיתתו אינה אשתו ואינה נופלת לייבום לאחיו.
שמואל תיקן נוסח גט זה כנאמר במימרא כאן.
רש"י: אתקין שמואל כו'. כשמוסרו לה יאמר 'אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט' דבעינן תנאי כפול, דאי לא כפליה הוי גיטא מיד ואי כהן הוא מפסלא עליה.
משמע מרש"י שכדי להצילה מייבום היה יכול לגרשה עכשיו בלא תנאי ולחיות עמה כפילגש ללא קידושין עד שימות. והטעם שתיקנו שיהיה תנאי בגט שכיב מרע הוא רק משום כהן שלא יוכל לחיות עמה אחרי הגט כפילגש כיוון שגרושה אסורה לכהן. ואם לא כהן לא היה צורך להטיל תנאי בגט כדי שיחיו בחופה וקידושין ולא כפילגש]
ולימא [ולומר] 'אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט'? לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה.
ולימא 'לא יהא גט אם לא מתי'? בעינן תנאי קודם למעשה.
מתקיף לה רבא מכדי
[מכיון ש] כל תנאי מהיכא גמרינן [מהיכן אנו לומדים] מתנאי בני גד ובני ראובן, מה התם [שם] הן קודם ללאו אף כל [תנאי בעינן הן קודם ללאו] לאפוקי הכא [להוציא כאן] דלאו קודם להן.

.

(לשון קושיית רבא צריך ביאור, שהרי הגמרא ביארה שלא אומרים 'לא יהא גט אם לא מתי' כיוון שבעינן תנאי קודם למעשה והרי ידעה שלומדים תנאים מבני גד ובני ראובן, ולא היה צריך רבא להקדים לקושייתו שלומדים מבני גד ובני ראובן, אלא להקשות ישר שבעינן הן קודם ללאו.

ושמעתי ביאור יפה בזה מג"א, שהנה במשנה בקידושין ס"א א' נאמר: "ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. שנאמר: (במדבר לב, כ) "ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וכתיב ואם לא יעברו חלוצים". רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו".

מבואר מהגמרא שפירוש המשנה הוא שרבי מאיר אמר עניין כללי שתנאי צריך שיהיה דומה לתנאי בני גד ובני ראובן. ובמשנה ביאר רק לגבי תנאי כפול, אבל אין כוונתו שכל מה שהתנאי צריך להיות דומה לתנאי בני גד ובני ראובן הוא רק לעניין תנאי כפול. ושם במשנה כתב רש"י שכמו שלומדים מבני גד ובני ראובן לעניין כפול כך לומדים גם לעניין תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו. שזה מבואר בגמרא ומוכח שזה נכלל בדברי רבי מאיר שאמר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד וכו'". ולעניינים אלה לדעת רש"י גם רבי חנינא מודה.
אמנם נראה שעד כמה יש ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן אינו דבר פשוט. שרב אדא בר אהבה למד גם שצריך שיהיה תנאי ומעשה בדבר אחד, ונראה שרב חסדא חולק על זה ורש"י לא הביאו על המשנה בקידושין, שכנראה זה אינו מוסכם ומוכרח שגם את זה לומדים. ושוב ראיתי בתוספות בבא בתרא קל"ז ב' שכתבו שרבא חולק על רב אדא בר אהבה.
ובכתובות ע"ד א' נאמר כמו הלשון כאן: " מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם [כמו שם] הוי תנאיה, תנאה דלא אפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם לא הוי תנאה".
וכן מתנה על מה שכתוב בתורה הוא גם דין שנלמד מתנאי בני גד ובני ראובן כמו שכתבו תוספות לעיל עמוד א' (מלבד הדין שאין דברי תורה נעקרים על ידי שום חלות דין, עיין בזה ברכת שמואל בבא מציעא סימן ל"ח).
ועיין בתוספות לקמן פ"ד א' שרבינו אלחנן הקשה שיש ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן שצריך להיות תנאי שיכול להתקיים, ואע"פ שאין לזה מקור בגמרא.

מכל זה נראה שמלבד מה שפירש רבי מאיר שצריך תנאי כפול, היה רק יסוד כללי שצריך שיהיה דומה לתנאי בני גד ובני ראובן, ולא היה פשוט ומוסכם אילו פרטים לומדים מזה. וגם אחרי שלמדנו פרט אחד עדיין היא סברא מחודשת ללמוד עוד פרט אחר. ולכן הוצרכו רבא כאן, ורבא ורב אדא בר אהבה לעיל עמוד א', וכן בכתובות ע"ד א', להאריך שוב שגם את הפרט שרצונם לומר יש ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן)

.

אלא אמר רבא 'אם לא מתי לא יהא גט, אם מתי יהא גט, אם לא מתי לא יהא גט'.
'אם לא מתי לא יהא גט' – לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה
[פתיחת דבריו לא תהיה בפורענות]. 'אם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט' – בעינן הן קודם ללאו.
[רש"י: אלא אמר רבא אם לא מתי לא יהא גט. לימא [לומר] ברישא משום דלא מקדים כו', והדר נימא [יאמר] הן ולאו דבעינן הן קודם ללאו]

.

מתני' הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא, על מנת שתניקי את בני, כמה היא מניקתו? שתי שנים [שיהא לולד שתי שנים שכך הוא זמן הנקתו ולענין לשמש את אביו כל ימי חייו. רש"י]. רבי יהודה אומר שמנה עשר חדש.

מת הבן [קודם שתי שנים] או שמת האב, הרי זה גט. [דכיון דלא פריש מידי [שלא פירש מאומה] לא איכוון אלא להרווחה כל ימים שהוא צריך ומכאן ואילך אינו צריך. רש"י]

הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, על מנת שתניקי את בני שתי שנים, מת הבן או שאמר האב אי אפשי [אין רצוני] שתשמשני, שלא בהקפדה אינו גט [שלא בהקפדה. היא לא הכעיסתו ואפילו הכי [כך] שאין העכבה הימנה אינו גט, וכל שכן אם בהקפדה. רש"י].

רבן שמעון בן גמליאל אומר כזה גט [הואיל ולא הקפידתו ואין העכבה הימנה. רש"י].

כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט.

(קיום התנאי אינה חובה שיש לה כלפי הבעל, שהיא צריכה לצאת ידי חובתה כלפיו לשמש ולהניק, שאם כן היה פשוט שיכול למחול ולומר הריני כאילו התקבלתי. וגם מסברא בוודאי אין לו כח ליצור עליה חיוב כלפיו שהיא חייבת לו מעשים אלה, כמו שיש חובה לפועל כלפי בעל הבית לעשות מלאכתו, אלא רק מטיל תנאי בגט שאם נתקיים מעשה מסויים יהיה גט. ולכן צריך להיות הדין שהגט תלוי רק אם נתקיים המעשה שהותנה או לא, ומה אכפת לנו אם סיבת אי הקיום היא בגללה או לא.

שאם זה חיוב פועל שנשכר על ידי בעל הבית, אם הפועל עשה כמיטב יכולתו ולא ממנו באה העכבה יכול לומר שיצא ידי חובתו כלפי בעל הבית, ואם מחמת הפועל באה העכבה יכול בעל הבית לומר שלא יצא הפועל ידי חובתו כלפיו. אבל בבעל הבית ופועל לא שייך כלל לומר שלא יוכל בעל הבית למחול ולומר כאילו התקבלתי ובקיום תנאי לא בכל אופן יכול למחול. וכאן אין לו כח ליצור חיוב באופן כזה על האשה שלא קנה שום חיוב וזכות בה. לכן צריך עיון כיצד ייתכן שלרבן גמליאל יש חילוק במי תלויה העכבה, ואם היא הכעיסה וגרמה קפידא או לא.

ונראה שלרבן שמעון בן גמליאל אמדן הדעת לפרש הדיבור של התנאי הוא  שהגדרת המעשה שבו תלוי התנאי אינה מעשה של "לשמש את אבא", אלא מעשה של "להשתדל כמיטב יכולתך לשמש את אבא". לכן אם אמר האבא שאינו רוצה ולא בגלל שהכעיסה, הרי קיימה את כל המעשה שבו הותנה הגט שהשתדלה לשמש כמיטב יכולתה. ואם הכעיסה וגרמה קפידה ולכן אמר האבא שאינו רוצה, הרי שלא קיימה את המעשה שבו הותנה הגט שהוא לנסות כמיטב יכולתה).


גמ' ומי בעינן כולי האי [והאם צריכים אנו כל כך]? ורמינהי [מקשה מברייתא]: "שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט"?

אמר רב חסדא לא קשיא הא רבנן והא רבן שמעון בן גמליאל, מתניתין רבן שמעון בן גמליאל [דאמר לעיל (דף ע"ד א') תתן דמיה [אם התנה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה האצטלית, לחכמים אינה מגורשת שלא נתקיים התנאי ולרבן שמעון בן גמליאל תיתן דמיה ומגורשת] אלמא [אמור] להרווחה מיכוון ולאו דוקא קאמר. הא נמי להרווחה איכוון וכל זמן שהוא צריך לינק קאמר. רש"י. ולכן גם אם מת לפני ששימשה והניקה כלל נתקיים התנאי], וברייתא רבנן. [דאמרי (שם עמוד ב') אצטלית דוקא, הכא נמי [כאן גם] שימוש והנקה דוקא, וביום אחד סגי [אם מת אחרי יום די בכך ששימשה והניק יום אחד לקיים התנאי, אבל אם מת לפני שהניקה כלל לא נתקיים התנאי]. רש"י]

הא מדסיפא [סוף המשנה] רבן שמעון בן גמליאל הוי, מכלל דרישא [תחילת המשנה] לאו רבן שמעון בן גמליאל?

[לשון הקושיא קצת לא נוח, שהרי במשנה נאמרה דעה שאפילו שלא בהקפדה אם מת אינו גט. ודעה זו אינה מתיישבת לפי מה שביארה הגמרא ליישב המשנה עם הברייתא. והיה לו להקשות בפשטות שדעה זו אינה מיושבת בלי שייכות מי אמר אותה, ולמה הוצרך לדקדק שניתן להסיק מכללא שדעה זו אינה דעת רבן שמעון בן גמליאל]

אלא ברייתא רבן שמעון בן גמליאל היא דמיקל בתנאי [דאמר תתן דמיה, וקאמר נמי [גם] כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט. רש"י] מתניתין רבנן. [לפי זה מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל במשנה "כזה גט" הכוונה רק אם שימשה והניקה לפחות יום אחד לפני שמת, כמו שנאמר בברייתא]

רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש [מתניתין דאמר שתי שנים תניקי בסתם [כלומר הוא אמר רק "תניקי" ואנו אומרים שמן הסתם כוונתו לשתי שנים], וברייתא במפרש יום אחד. רש"י].

רב אשי אמר כל סתם נמי [גם] כמפרש יום אחד דמי [דומה. נחשב].

[רב אשי אמר. ברייתא בסתם [שאמר רק "תניקי"] דכל סתם כמפרש יום אחד דמי, ומתניתין רב אשי משני לה לקמיה, ורב אשי לאו לשנויי מתניתין וברייתא אתא, אלא לאפלוגי עליה דרבא דאמר סתם שתי שנים. רש"י]

תנן: "כמה היא מניקתו שתי שנים. רבי יהודה אומר שמנה עשר חדש". בשלמא לרבא ניחא, אלא לרב אשי למה לי שתי שנים למה לי שמנה עשר חדש ביום אחד סגי [מספיק]?

הכי קאמר יום אחד משתי שנים [של תינוק. רש"י. כלומר לא יום אחד מתוך שתי שנים מיום שאמר לה אלא עד שיהיה התינוק בן שתי שנים], לאפוקי [להוציא] לאחר שתי שנים דלא [לאפוקי שאם הניקתו לאחר שעברו לו שתי שנים. דלא. שאין זה הנקה. רש"י]. יום אחד משמנה עשר חדש לאפוקי לאחר שמנה עשר חדש דלא.

מיתיבי [משיבים מהמשנה]: "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, על מנת שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט".

בשלמא לרבא [דאוקי רישא דמתניתין ב' שנים ממש ואע"ג דסתם. רש"י] רישא [דקאמר מת הבן בתוך שתי שנים הרי זה גט. רש"י] בדלא פריש [ב' שנים והרי הניקתו כל צרכו. רש"י], סיפא דפריש [על כרחיך דוקא קאמר דהא לא איצטריך לפרושי ופריש. רש"י], אלא לרב אשי [דאמר רישא דמתניתין יום אחד קאמר, על כרחך מת הבן או האב דקתני כגון שמת ולא הניקתו כלל ואמאי הרי זה גט הרי לא נתקיים כלום מן התנאי. רש"י] מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה ההבדל בין הרישא לסיפא]? קשיא.

תגים: ,


%d בלוגרים אהבו את זה: