גיטין – דף ע"ו עמוד א'

תנו רבנן: "הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים, אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט לפי שלא אמר לה אם תשמשי אם לא תשמשי אם תניקי ואם לא תניקי, דברי רבי מאיר. [לפי שלא אמר לה אם תניקי יהא גט אם לא תניקי לא יהא גט דבעינן תנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן. רש"י]
וחכמים אומרים נתקיים התנאי הרי זה גט, ואם לאו אינו גט.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול".
איכא דאמרי [יש שאומרים] לר' מאיר קאמר ליה [שרבן שמעון בן גמליאל אמר את דבריו כלפי רבי מאיר], ואיכא דאמרי לרבנן קאמר להו.
איכא דאמרי לר' מאיר קאמר ליה, והכי [וכך] קאמר ליה, אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והוו להו שני כתובים הבאין כאחד וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין. [איכא דאמרי לרבי מאיר קאמר ליה אין לנו ללמוד מתנאי בני גד, שאין לך תנאי בכל המקרא שאינו כפול כגון "אז תנקה מאלתי" (בראשית כד), וכגון "אם שכב אם לא שכב" (במדבר ה), "אם תאבו ושמעתם אם תמאנו ומריתם" (ישעיהו א), הלכך הוי להו שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין. רש"י. כלל הוא בדרשת הפסוקים שכשאותו לימוד נלמד מיותר מפסוק אחד אין לומדים אותו]
איכא דאמרי לרבנן קאמר להו, והכי קאמר להו, אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וגמרינן מינייהו [ולומדים מהם. רש"י: ואיכא דאמרי לרבנן קאמר להו אין לך תנאי בכתובין שאינו כפול ויש לנו ללמוד מהן דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין בהאומר לחבירו (ס"א ב')].

(צריך עיון למה הביא רש"י פסוק מישעיהו. שכלל גדול הוא שדיני תורה אינם נלמדים ונדרשים מפסוקי נביא ("דברי תורה מדברי קבלה [כלומר נביאים וכתובים] לא ילפינן" חולין קל"ז א', "דנין דברי תורה מדברי תורה ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה" נדה כ"ג א', ועוד הרבה) ואם היה לימוד אחד בתורה ולימוד אחד בנביא לא היה זה נחשב שני כתובים הבאים כאחד.
על דרך אפשר אולי יש מקום לומר שהטעם ששני פסוקים הבאים כאחד אינם מלמדים הוא שדרשה נלמדת מכך שיש יציאה מכללי הלשון על פי הפשט. שהלשון תמיד מדוקדקת על פי כללי הפשט, והיציאה מהכלל היא לא בחינם אלא באה ללמד דרשה. ואם יש פעמיים יציאה מהכלל, האחת באה כדי ללמד את הדרשה, ונשאר שאלה למה באה השנייה, ואז אומרים שהשנייה מלמדת שאין זו יציאה מכללי הלשון אלא כך הם כללי הלשון שאפשר לומר גם כך ולכן לא לומדים את הדרשה כלל. דעת ה"איכא דאמרי" היא שלפי כללי הלשון על פי פשט אין לכפול תנאי וכל פעם שנכפל היה משום צורך. לכן כדי להבין את הדעה הראשונה למה היא חולקת אם אפשר למצוא טעם לכל כפילות תנאי למה נצרך, מביא רש"י מהנביא שכפל את התנאי, ומלשון נביא אין דורשים דרשות לגבי דינים מהתורה, ובעל כרחך שהנביא כפל את התנאי משום שכך הוא שימוש הלשון על פי כללי הלשון. ומה שכתב רש"י "שאין לך תנאי בכל המקרא שאינו כפול" הפירוש שכך הוא דרך הלשון ולכן אין ללמוד מזה דרשה וכיוון שבא להראות שכך הוא דרך הלשון יכול להביא בהמשך אחד פסוקים מהתורה ומנביא.
אמנם לא עיינתי כעת בכל המקומות בהם נאמר ששני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים וכמדומני שיש מקומות שסותרים למה שכתבתי כאן ולא כתבתי אלא לעורר ותן לחכם ויחכם עוד)

ורמינהו [מקשה מברייתא סותרת]: "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, על מנת שתניקי את בני שתי שנים, מת האב או מת הבן אינו גט דברי ר' מאיר.
וחכמים אומרים אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט, יכולה היא שתאמר לו תן לי אביך ואשמשנו תן לי בנך ואניקנו".
קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר [הרי לא אמר תנאי כפול ולמה אינו גט], קשיא דרבנן אדרבנן [שדעת חכמים לעיל ע"ה ב' במשנה שאם מת האב לא נתקיים התנאי אפילו אם אין העכבה ממנה].
דרבי מאיר אדרבי מאיר [על רבי מאיר] לא קשיא, התם [שם] בדלא כפליה לתנאיה, הכא [כאן] בדכפליה לתנאיה [באמת אמר תנאי כפול והברייתא קיצרה בלשונה].
ורבנן אדרבנן לא קשיא, מאן [מי] חכמים דהכא [שכאן], רבן שמעון בן גמליאל היא, דאמר כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט.

תנו רבנן: "אמר לה בפני שנים [שני עדים] הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא ב' שנים, וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, לא ביטל דברי האחרון את הראשון. רצתה משמשתו רצתה נותנת לו מאתים זוז.
[אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך כו'. ולא מסרו לה בפניהם, דאי [שאם] מסרו לה איגרשה לה בהאי תנאי, ותו לא מצי [יכול] לאתנויי תנאה אחרינא. אלא כך אמר בפניהם, כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן. וחזר ואמר לה בפני שנים כו'. ומסרו לה. לא ביטל כו'. שלא בא זה להוסיף מדלא אמר לה שתתני מאתים זוז תוספת על תנאי הראשון, ולעקור נמי [גם] לא בא, מדלא ביטל דברו הראשון בפני אלו, אלא הכי קאמר לה או תנאי ראשון או מאתים זוז. רש"י]
אבל אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי ג' מאות זוז [ודאי עקר ליה לתנאיה קמא [ראשון]. רש"י], ביטל דברי האחרון את הראשון.
ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין [להעיד שהיה תנאי בגט זה כל זמן שלא יבואו שנים כאחד ויעידו באחד מן התנאים כשר על ידי עדי חתימה, ולא כל כמינייהו דהנך לשוויי תנאה בגיטא [ואין נאמנים אלה לשוות תנאי בגט]. רש"י]".
אהייא? [על איזה. כלומר סוף הברייתא "ואין אחד מן הראשונים וכו'" על איזה חלק מהברייתא נאמר]
אילימא [אם לומר] אסיפא הרי בטל [אילימא אסיפא פשיטא דאין אחד מן הראשונים כלום שהרי אפילו באו שניהם [שני הראשונים] אינן כלום דהא בטיל ליה ההוא תנאה. רש"י]. אלא ארישא [דקאמר או האי או האי. רש"י].
פשיטא? [עדות צריכה שני עדים שמעידים על אותו הדבר. וכאן שאחד מעיד על תנאי תשמשי את אבא והשני על תנאי מאתיים זוז אין שני עדים על דבר אחד ואין עדות כלל]
מהו דתימא [שתאמר] כל לקיומא תנאי מצטרפין? קא משמע לן [משמיע לנו שלא מצטרפים].
[מהו דתימא הואיל ומקיים גיטא בחד מהני תנאי הוו להו כחד תנאה, וכל סהדי דמסהדי לקיומי תנאה דהאי גיטא ליצטרפו, קא משמע לן. רש"י]

(כדי שיחול הגט צריך שיהיו שני עדים על מסירת הגט מידו לידה, והם הנקראים עדי מסירה. עדי מסירה לא נצרכים רק כדי לברר שבאמת נמסר הגט מידו לידה, אלא הם תנאי הנצרך לחלות דין הגירושין שתהיה המסירה בפני עדים, שהעדים הם חלק ממה שפועל את חלות דין הגירושין כמו הגט והמסירה והאמירה הרי זה גיטך.
אם אין עדי מסירה אפשר להכשיר הגט על ידי עדי חתימה. שעדי חתימה חותמים על שטר הגט לפני המסירה, ואינם רשאים לחתום אלא כשהגט ברשות הבעל. אם לא ראו עדים את המסירה אבל אחר כך יוצא מתחת ידה שטר שיש בו חתימת עדי חתימה, נחשבת החתימה כעדות על המסירה, כיוון שוודאי חתמו כשהיה ברשות הבעל וכעת הוא יוצא מתחת ידה עם חתימתם הרי בידוע שהוא נמסר מהבעל לידה.

עיין חושן משפט סימן ל' מסעיף ג' והלאה, שאם ראובן תובע משמעון מאתיים, ועד אחד מעיד ששמעון לווה בזמן אחד במקום אחד מראובן מאה, ועד אחר מעיד ששמעון לווה מראובן מאה בזמן אחר ובמקום אחר, מצטרפת עדות שניהם להיות עדות שני עדים על מאה שחייב שמעון לראובן, וגובה ראובן מאה משמעון שעל מאה יש שני עדים.
הביאור בזה שעדות לא באה ללמד את בית הדין כיצד היתה המציאות. שאין שני עדים על מציאות הלוואה כלל, שהרי כל אחד מעיד על הלוואה אחרת. ואם נאמין לעד אחד הרי יש עדות על מאתיים.
גם אם יש חתיכת בשר שאין ידוע אם היא כשרה או שהיא חלב שחייב עליו מלקות, ודין הוא שחיוב מלקות אינו אלא בשני עדים, אם יש עד אחד שהחתיכה היא חלב, ואחר כך באים שני עדים שראובן אכל חתיכה זו, מתחייב ראובן מלקות מכח שני העדים, אע"פ שהידיעה שאכל חלב אין עליה שני עדים.
הביאור בזה שכדי לדעת מה היתה המציאות אין צורך בבירור שני עדים. אלא כל שהוחזק שכך המציאות הדין הוא שנחשב שידוע שכך המציאות. ועד אחד מספיק כדי לתת דין שהוחזק שכך הוא, ויש אופנים שנחשב שידוע שכך הוא גם ללא עד כלל. שאם אשה מגדלת ילד בחזקת שהוא בנה וכשגדל בא עליה, אם יש שני עדים על הביאה מתחייבים מיתה אע"פ שעל הידיעה שהוא בנה אין אפילו עד אחד שאפשר שמגדלת בן אחותה או מצאה תינוק בשוק וכיו"ב.
שני עדים יוצרים "דין עדות". "דין עדות" הוא כח הפועל חלות שינוי הדין כמו שמעשה קניין יוצר חלות קניין. ובית דין רק מוציאים לפועל כח דין העדות. ואם עד אחד מעיד על הלוואה אחת ועד שני על הלוואה אחרת, מצירוף שניהם ביחד נוצר כח עדות שמאה של שמעון צריך לעבור לראובן, ומבחינת בירור וידיעה מה היתה המציאות די בעד אחד, ויש כאן בירור על המציאות לגבי מאתיים שחייב שמעון לראובן (שתי ההלוואות ביחד), אבל דין עדות הנוצר על ידי שני עדים יש רק על מאה, ולכן מצירוף עדותם גובה ראובן מאה. זה עניין ארוך ועמוק ויש לו ראיות מכמה מקומות בגמרא ובראשונים והאריכו בזה כבר בספרי ראשי הישיבות.

ועיין עוד בבית שמואל על אבן העזר סימן קל"ג סעיף קטן א' שכתב לגבי עדי מסירה שאם מסר בעד אחד וחזר ומסר בעד אחר מצטרפים שניהם להיות עדי מסירה. וכן אם ראו עדים שנתייחד עמה אחר הגט אחד שחרית ואחד ערבית מעיקר דין עדות מצטרפין (ולהלכה לא מצטרפין מטעם אחר יעויין שם).

כתב רש"י: "ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין להעיד שהיה תנאי בגט זה, כל זמן שלא יבואו שנים כאחד ויעידו באחד מן התנאים כשר על ידי עדי חתימה".
מבואר מדברי רש"י שאם יבואו שני עדי התנאי הראשון בלבד לא נצטרך עדי חתימה. ומוכח מזה שמדובר באופן שאמר לה לפני שני עדים "הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא", ואחר כך אמר לפני שני עדים אחרים "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים זוז", ואחר כך מסר לה בפני שתי כתות העדים. שאם המסירה היתה רק בפני הכת האחרונה, לא ייתכן להכשיר את הגט על ידי עדי התנאי הראשון בלא עדי חתימה.
לכן סברה הגמרא שאם נצרף עד אחד שאמר בפניו הרי זה גיטך "על מנת שתשמשי את אבא", ועד אחד שאמר בפניו "על מנת שתתני לי מאתיים זוז" יצטרפו שני העדים כיוון ששניהם ראו את המסירה.
בתחילה סברה הגמרא שהצירוף הוא לעניין לשוות תנאי בגט, ועל זה כתב רש"י "ולא כל כמינייהו דהנך לשוויי תנאה בגיטא". ועל זה הקשתה הגמרא פשיטא שאינם מצטרפים לשוות תנאי שעל כל תנאי בפני עצמו אין שני עדים.
אבל בתירוץ כשבאה הגמרא לבאר שאינו פשיטא, לא מדובר בצירוף לעניין לשוות תנאי, שזה הרי לגמרי פשוט שאין כאן עדות על שום תנאי. אלא מדובר בצירוף שני העדים להכשיר את הגט על ידי עדי מסירה ויהיה גט כשר ללא תנאי. ולכן הוסיף רש"י שאם אינם מצטרפים נצטרך לעדי חתימה, כדי לבאר שגם לעניין להכשיר ללא עדי חתימה נצרכת עדותם ולא רק לעניין לשוות תנאי בגט.
ולגבי צירוף עדותם לעניין שלא נצטרך עדי חתימה, בזה לכאורה אכן ראוי שיהיה הדין שמצטרפים, שזהו כמו שאחד העיד על הלוואה בתשרי והשני על הלוואה בניסן שמצטרפים להיות כח עדות על חיוב הממון אע"פ שאין שני עדים על אותו מעשה. וכאן גם נוכל לצרפם לעניין שיש כח עדות על כך שהיתה מסירה מידו לידה ולא נצטרך עדי חתימה. וצריך עיון למה למסקנא אינם מצטרפים.
הביאור בזה נראה לעניות דעתי לפי מה שכתבתי לעיל ע"ה א' שגט בתנאי אין זה דין גט הקבוע בתורה שחל ורק מצטרף מלבדו גם דין תנאי. שאם היה כן אז היה אפשר להתעלם מדין תנאי ולומר שעל דין גט לחוד יש שני עדי מסירה ולא נצטרך עדי חתימה.
אלא גט בתנאי הוא דין אחר וחלות אחרת מגט הקבוע בתורה שאינו מותנה. שכמו שגט וקידושין הן שני דינים נפרדים וחלות זה לחוד וחלות זה לחוד, כך גט עם תנאי, וגט עם תנאי אחר, וגט שאין בו תנאי הם דיני חלות אחרים. וביארתי שמשום כך יש באמירת התנאי דיני תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו, שהיא אמירה של יצירת חלות גט כזה ולא רק אמירה של הטלת תנאי.
ומעתה מובן למה לא יצטרפו שני העדים להיות עדי מסירה, כי הם כמו עד אחד על קידושין ועד אחד על גט. שכל אחד מעיד על דין חלות אחר.
וזהו שכתב רש"י: "מהו דתימא הואיל ומקיים גיטא בחד מהני תנאי הוו להו כחד תנאה", כלומר היינו חושבים שגט בתנאי שתשמשי וגט בתנאי שתתני מאתיים זוז, שניהם אותה חלות שהיא "גט שיש בו תנאי". וכיוון שיש שני עדים שנמסר מידו לידה "גט שיש בו תנאי", נתעלם מהחלק השונה בין העדויות ונשתמש בחלק המשותף שנמסר לידה "גט שיש בו תנאי" ולא נצריך עדי חתימה. כמו בעדי הלוואה שמתעלמים מהחלק השונה שזה מעיד על הלוואה בתשרי וזה על הלוואה בניסן, ומשתמשים בחלק המשותף ליצור דין עדות על חיוב מאה.
וכלפי זה אומרת הגמרא שקמשמע לן שגט בתנאי זה וגט בתנאי אחר הם שתי חלויות נפרדות ואין חלק משותף בעדות שאפשר לצרף כדי לעשות עדות מסירה. ועיין עוד בזה בהערה בתחתית העמוד.)

מתני' הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מיהודה לגליל, הגיע לאנטיפרס וחזר [מיד. רש"י] בטל תנאו [כלומר ושוב אינו כשר לגרש בו. ואפילו חזר והלך לגליל ונשתהה שלשים יום אינו גט. דקא סלקא דעתך אנטיפרס בתחילת גליל היא והרי מתנאי הראשון הלך לגליל ולא שהה שלשים יום וביטל הגט שהרי בא. אבל אם לא הגיע לאנטיפרס וחזר, ולאחר ימים הלך לגליל ונשתהה שלשים יום הרי זו מגורשת. שזמן השלשים לא נקבע אלא משילך לגליל והרי לא הלך עד עתה ונשתהה. רש"י. כיוון שהוא עסוק לילך לגליל, מה שאמר "אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום" מתפרש כאילו אמר "אם לא חזרתי מהגליל בתוך שלושים יום". וכדי לבטל התנאי צריך שייכנס לגליל ויחזור לפני שלושים יום, ואז בטל הגט וכדי לגרש שוב צריך גט אחר. אבל אם לא נכנס לגליל כלל אין כאן ביטול התנאי ולא קיומו, ואם יקיימו אחר כך יתקיים. ואנטיפרס היא על גבול הגליל ויהודה בתוך הגליל].

הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום והיה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי וחזר בטל תנאו [קא סלקא דעתך כפר עותנאי בריש יהודה בבואו מגליל ליהודה, והרי הלך ליהודה ובא בתוך שלשים, ואין כאן עוד לא תנאי ולא גט להתקיים עוד. רש"י].

הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו [קא סלקא דעתיה עכו במדינת הים קיימא. רש"י] וחזר בטל תנאו.

הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום [כשאשתהה שלשים יום עובר מכנגד פניך מיד יהא גט. רש"י], היה הולך ובא הולך ובא, הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט [בגמרא פריך והא לא עבר שהיה הולך ובא בתוך שלשים. רש"י].

(רש"י כתב שאם הגיע לגליל וחזר תוך שלושים יום הרי נתבטל התנאי ואינה מגורשת והוסיף ששוב אין הגט כשר לגרש בו. וכעת לפום ריהטא לא ידעתי טעם למה לא יוכל לתת לה שוב גט זה ולגרשה בו. או אפילו לחזור ולומר שהיא מגורשת בו בלי לתת שוב.

יש כמה מקומות שהדין שאפשר לחזור ולגרש באותו גט, לעיתים גם בלא מסירה מחודשת ולעיתים צריך שיחזור וימסור מידו לידה:

עיין לדוגמה :

שולחן ערוך אבן העזר סימן קל"ד סעיף י':
"גט שמסר הבעל מודעא על נתינתו, ונתנה לה, ואחר כך ביטל מרצונו, ואמר לה התגרשי בגט שנתתי לך כבר, אין צריך לחזור וליטלו ממנה".
שם קל"ו ה':
"צריך שיתננו לה בתורת גרושין, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב, אינה מגורשת אלא אם כן יאמר אחר כך הרי זה גיטך, או שיודיע כן לעדים בתחלה".

שם קל"ח ג':

"נתן הגט כשהיא ישנה, וננערה, והרי הוא בידה, ואמר לה הרי זה גיטך, אין צריך לחזור וליטלו מידה וליתנו לה. אבל אם לא אמר לה הרי זה גיטך, אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה, אינו כלום, כיון שהיא היתה ישנה. וכן אם נפל מידה בעודה ישנה, אף על פי שחזרה ולקחתו אינו גט עד שיחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטך".

שם קל"ח ד':
"אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי, ואמר לה בשעה שמסרו לה כנסי שטר חוב זה, הרי זה גט אף על פי שלא אמר הרי זה גיטך. ויש מי שאומר דהני מילי באומר לעדים שלא בפניה, אבל אם אמר בפניה, ובשעה שמסרו לה אמר לה כנסי שטר חוב זה, הרי זו ספק מגורשת. אבל אם לא אמר תחלה ראו גט זה שאני נותן לה, ואמר לה כנסי שטר חוב זה, צריך לומר לה הרי זה גיטיך, אבל אין צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה. ויש מי שאומר דהני מילי באומר כנסי שטר חוב זה, אבל אם אמר לה זכי בשטר חוב זה, אין לה תקנה עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטיך".
שם קמ"א נ"א:
"ויש אומרים שכשאמר לו טול ממנה חפץ פלוני ותן לה הגט, אם שלחו ביד אחר, אפילו נתנה לו החפץ תחלה ואח"כ נתן לה הגט, מאחר שלא נתנה החפץ ביד שליח ראשון קודם שתקבל הגט משליח שני, אינה מגורשת. כיצד יעשה, יטלנו הראשון מידה, ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין, אחר שהגיע לידו החפץ".

ולפי מה שכתבתי שגט בתנאי הוא חלות דין אחר מגט שאינו בתנאי או גט בתנאי אחר, או אפילו גט באותו תנאי אם נתבטל התנאי ומתנה מחדש, מיושב שאינו יכול להשתמש באותו גט לגרש שוב בלא תנאי או בתנאי אחר. אמנם ראיה לדברי איני יכול להביא מכאן שמא יש טעם אחר שנפסל הגט שלא עיינתי כעת בזה היטב, וכמובן יש לחלק בין נדון דידן למקומות שהבאתי, וכתבתי רק לפום ריהטא)

– – –

הערה:
עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן ל' סעיף ו' וזה לשונו: "בדיני ממונות, אף על פי שלא ראו שני העדים המעשה כאחד, עדותן מצטרפת. כיצד, אמר האחד: בפני הלוהו ביום פלוני, או: בפני הודה לו, ואמר העד האחר: בפני הלוהו ביום אחר, או: הודה לו, הרי אלו מצטרפין. וכן אם אמר האחד: בפני הלוהו, והשני אומר: בפני הודה לו, או שאומר הראשון: בפני הודה לו, והשני אומר: אחר זמן הלוה בפני, הרי אלו מצטרפין. (וכן דיני עדות דבר איסור) (מרדכי פ"ב דיבמות). (ועיין באבן העזר סימן י"א וסימן קמ"ג סעיף י')".
ובאבן העזר סימן קמ"ג סעיף י' שציין אליו הגהת השולחן ערוך הוא דין סוגיתנו וזה לשונו:
"הנותן גט לאשתו על תנאי שתתן לו מאתים זוז, וחזר והתנה עליה תנאי אחר בפני עדים שתשמש אביו שתי שנים, לא ביטלו דבריו האחרונים את הראשונים, אלא הרי זה כאומר לה עשי אחד משני תנאים רצה משמשת רצה נותנת.  ואין אחד מהראשונים ואחד מהאחרונים מצטרפים"
ובבית שמואל שם (בסעיף קטן כ') כתב על דברי הרמ"א בחושן משפט ל' בהגה (שציין בסוגריים לאבן העזר סימן קמ"ג י') וזה לשונו: "ואין אחד מהראשונים ואחד מהאחרונים מצטרפים – עיין מה שכתבתי בסימן קל"ג (סעיף קטן א') בכל אסורים מצטרפין העדות אפילו בדיני אישות, ושאני הכא דכל תנאי תנאי אחר הוא, ופשוט בעיני. ואיני יודע מה שכתב הרב רמ"א בחושן המשפט סימן ל': "עיין סימן קמ"ג סעיף י'", מה ענין דין זה לדינים דשם".
ולפי דברי מיושבים היטב דברי הרמ"א, עיין בבית שמואל סימן קל"ג סעיף קטן א' שהביא דעת הר"ן שבדיני אישות לא מצטרפים עדים שראו מעשים חלוקים, שרק בדיני ממונות מצטרפים העדים ובדיני נפשות אינם מצטרפים, ודיני אישות הם כדיני נפשות לעניין זה ואינם מצטרפים. והב"ח שם נסתפק בדין זה,  והבית שמואל דחה דברי הר"ן וסובר שגם בדיני אישות מצטרפים העדים.
והרמ"א ציין לאבן העזר קמ"ג, דהיינו לסוגייתנו, להביא שגם בדיני אישות מצטרפים העדים, ושלא כדברי הר"ן, שלולא החידוש שכל תנאי תנאי אחר הוא, כלומר שהוא חלות אחרת וכמו שכתבתי, היו מצטרפים העדים מאותו דין צירוף כמו הדין שבחושן משפט סימן ל'. ולכן בדיני אישות אחרים יצטרפו העדים כמו שמצטרפים בדיני ממונות. ואין ראיה מפורשת בגמרא שיצטרפו עדים גם בדיני אישות ולכן הוצרך הרמ"א לדייק כך מסוגייתנו.

תגים: גיטין, חומר למחשבה - גיטין