גיטין – דף ע"ו עמוד ב'

גמ' למימרא דאנטיפרס בגליל הוה קיימא? ורמינהי [מקשה מברייתא]: "אנטיפרס ביהודה וכפר עותנאי בגליל".

בינתים [שני המקומות הם על הגבול בין גליל ליהודה ואינם מוכרעים לא לכאן ולא לכאן]. מטילין אותו לחומרא מגורשת ואינה מגורשת [לינשא בגט זה. ספק בטל במהלך הראשון הואיל ועבר אנטיפרס הוה ליה ספק יהודה ספק גליל ובטל שהרי חזר בתוך שלשים או שמא ספק יהודה הוא ולא בטל תנאו ונתקיים במהלך השני והוי גט. רש"י].

.

(יש לעיין אם הגבול עובר באמצע העיר הרי חלק שבצד זה הוא יהודה וחלק שבצד זה הוא גליל ואין כאן מקום ספק וכמו שכתבו הראשונים לגבי עכו. ושמא ידעו רק שהגבול עובר בעיר זו אבל לא היכן הוא עובר בתוך העיר וכל העיר בספק. אמנם הלשון "בינתיים" לא משמע כך. שמשמע שהעיר עצמה היא בינתיים ולא שיש ספק היכן הגבול. וממשמעות לשון הגמרא צריך לומר שהגדר של הגבול הוא שהעיר עצמה היא היא הגבול. וכאילו לקו הגבול יש עובי וכל העיר היא בעוביו. אמנם עדיין יש לעיין בזה, שאם עובי הגבול אינו "ארץ" מסויימת ואין לו שם יהודה ולא שם גליל, הרי בתורת וודאי אינו ארץ יהודה ואינו ארץ גליל ואין לאסרה מספק, ואם עובי הגבול הוא "ארץ" הרי שהוא בוודאי גליל וגם בוודאי יהודה ואז תאסר בתורת וודאי. שלא מסתבר שכשנקבעו בארץ מחוזות ניתן לכתחילה לעובי הגבול בכוונה גדר שיהיה דינו ספק, אלא רק שיהיה דינו דין "גבול", וגבול אינו ספק. שספק הוא כשחסרה ידיעה איזו ארץ  זו, שהיא או ארץ יהודה או ארץ גליל ואנו לא יודעים. אבל גבול אנו יודעים כל מה שיש לידע עליו. וידוע שהוא גבול, ולא מסתבר שניתן לו דין ספק, אלא או שהוא גם ארץ זו וגם ארץ זו בתורת ודאי או שאינו ארץ כלל. ונראה שעובי הגבול הוא ארץ מסויימת ולא מקום שאינו ארץ, ולא נקבע גדרו כספק, רק משום שאי אפשר שאותה קרקע תהיה גם נחלת יהודה וגם נחלת גליל באותו זמן ממילא מוכרח שהוא נדון כמו ספק, וכמובן צריך עוד תלמוד בזה)

.

אמר אביי [מתניתין נמי אית לה דאנטיפרס ביהודה וכגון דאמר לה תרי תנאי [שני תנאים]. רש"י] תרי תנאי קאמר לה, [תנאי ראשון:] אי מטינא [אם אני מגיע] לגליל לאלתר [מייד] ליהוי גיטא, [תנאי שני:] ואי משתהינא באורחא תלתין [שלושים] יומין ולא אתינא [ולא אבוא] ליהוי גיטא [ואפילו לא מטינא לגליל. הלכך הגיע לאנטיפרס וחזר לאלתר תנאו בטל ואין כאן עוד לקיימו, שהרי לא לגליל בא ולא נשתהה.

ואפילו קיימו לאחר זמן הרי לא התנה אלא על מהלך הראשון וכשהזכיר גליל לא הזכיר למנות השלשים משם והלאה אלא שיהא מיד גט כשיגיע שם והרי לא הגיע וגם לא נשתהה. והכי משמע מתניתין הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום מיום שאצא מכאן, והיה הולך מיהודה לגליל ותלה הגט גם בביאתו לגליל. רש"י]. הגיע לאנטיפרס וחזר [מייד], דלא לגליל מטא [הגיע. שאנטיפרס ביהודה] ולא אישתהויי נמי אשתהי תלתין יומין, בטל תנאו.

"הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום כו'". [הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום והיה הולך מיהודה לגליל הגיע לאנטיפרס וחזר בטל תנאו. הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום והיה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי וחזר בטל תנאו. הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר בטל תנאו]
למימרא דעכו במדינת הים קיימא [אמאי דהוה סלקא דעתין מעיקרא קאי ולאו אתירוצא דאביי. רש"י]? והא אמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי [כשנפרדו זה מזה], בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ. [כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי. בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל כשחוזרים לבתיהם היו חביריהם בני ארץ ישראל מלוים אותן עד עכו ומשם נפטרים מהם. שאסור לבני ארץ ישראל לצאת לחוצה לארץ. רש"י]
אמר אביי תרי תנאי קאמר לה, אי מטינא [אם אני מגיע] למדינת הים לאלתר ליהוי גיטא, אי משתהינא באורחא תלתין יומין ולא אתינא ליהוי גיטא. הגיע לעכו וחזר דלא למדינת הים מטא [הגיע] ולא אישתהויי נמי אשתהי תלתין יומין בטל תנאו.

"הרי זה גיטך כל זמן שאעבור וכו'". [הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום, היה הולך ובא הולך ובא, הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט]

והא לא עבר [שלשים יום רצופין. רש"י]? אמר רב הונא מאי פניך תשמיש [והרי שלשים יום רצופים בלא תשמיש כדקתני הואיל ולא נתיחד עמה. רש"י], ואמאי קרי ליה פניך לישנא מעליא נקט [לשון מעולה אחז. רש"י: פנים של מטה].

ורבי יוחנן אמר לעולם פניך ממש, מי [האם] קתני 'הרי זו מגורשת', 'הרי זה גט' קתני [דאין הגט נפסל משום גט ישן הואיל ולא נתיחד עמה, ולכי מקיים תנאיה ליהוי גיטא [וכשיקיים תנאו יהיה גט]. רש"י] דלא הוי גט ישן [כל שנתיחד עמה בין כתיבה לנתינה ופסלוהו רבנן משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה לקמן בהזורק (דף ע"ט ב'). רש"י], ולכי מלו [וכאשר מלאו] תלתין יומי הוי גיטא.

[משנה וגמרא לקמן ע"ט ב':

"מתני' בית שמאי אומרים פוטר אדם אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרין. ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה [ולפני שנתנו לה]".

גמ' במאי קמיפלגי? בית שמאי סברי לא אמרינן גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ובית הלל סברי אמרינן גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה [שמא ישהה את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואחר כך יגרשנה בו, ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט [הזמן שכתוב בשטר שהוא זמן כתיבתו ולא זמן הנתינה] קודם ללידת הבן ויהו סבורין שניתן לה משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד משגרשה והוי פגם. רש"י. הפגם הוא משום כבודו ולא פגם מן הדין]. אמר ר' אבא אמר שמואל אם נישאת לא תצא. ואיכא דאמרי אמר ר' אבא אמר שמואל אם נתגרשה תינשא לכתחלה [אם נתגרשה בגט ישן והלך בעלה למדינת הים תינשא לכתחלה. רש"י]".
תניא כוותיה [כמותו] דר' יוחנן: "הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום, והיה הולך ובא הולך ובא, הואיל ולא נתייחד עמה הרי זה גט. ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה".

וליחוש שמא פייס [כשהיה בא אצלה פייס קטטה שביניהם ונתיחד עמה ולאחר זמן אתי [בא] בעל מערער ואמר פייסתי. רש"י]?

אמר רבה בר רב הונא הכי [כך] אמר אבא מרי משמי דרב, באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי. [באומר בשעת התנאי על מנת כן אני מוסר לה שתהא נאמנת עלי כמאה עדים כל זמן שתאמר שלא באתי ונתיחדתי ופייסתי. רש"י]

(יש לעיין שהרי הטעם שפסלו גט ישן הוא שמא תתעבר לפני מסירת הגט, ושמא ישתכח שמסרו לה אחר זמן הכתיבה ויטעו לחשוב שמסר לה בזמן שכתוב בגט, ואז יבואו לומר שהולד נוצר אחרי שנתגרשה, ואין בו פסול מצד הדין רק חששו לכבודו. ומכיוון שיש כאן שמא ושמא, ייתכן שאם נוסף עוד ספק שמא פייס כבר אין מקום לחשוש כל כך רחוק של ספק ספק ספיקא בדבר שאינו מן הדין ולפסול את הגט. ומניין ידע המקשה שיש יסוד לקושיא ומקשה כאילו ידוע לו שמשום חשש שמא פייס יש לפסול את הגט. שאין לזה הכרח מהמשנה לקמן ע"ט ב' שאם יש ספק נוסף גם גזרו.

עוד צריך לעיין כיצד אפשר לחשוש שמא פייס, הרי הברייתא אומרת "שהרי לא נתייחד עמה", ומניין ידוע לנו שלא נתייחד עמה. ואם ידוע מכח שיש עדים שלא נתייחד עמה הרי אינו יכול לומר שנתפייס ובא עליה שיש עדים שלא נתייחדו. ואם ידוע שלא נתייחדו מכח שיש ביניהם קטטה וחזקתם שלא נתייחדו כשיש קטטה, אם כן עדיין מניין ידוע שיש ביניהם קטטה וצריך לומר שיש עדים שיש ביניהם קטטה ואם כן אם יאמר שנתפייס הרי עדים אלה מכחישים אותו. ושמא מה שנאמר בברייתא "שהרי לא נתייחד עמה" הוא משום שהוא והיא נאמנים על זה, ועדיין צריך עיון שכיוון שהוכשר הגט על פי נאמנותם לא מסתבר שיהא נאמן אחר כך להכחיש את עצמו ואותה לפסול את הגט. ושמא אין החשש משום שיהא נאמן מן הדין לומר אחר כך שנתפייס, אלא אם יאמר אחר כך שנתפייס ייצא שם של פגם על הולד אע"פ שאין לו דין נאמנות, וגם זה קשה שמה יועיל לזה שיאמר בשעת התנאי שהיא נאמנת עליו כמאה עדים. וצריך תלמוד.
ועיין בחידושי הרמב"ן שהחשש שמא פייס הוא שמא התחרט על עיקר הגט וביטל את הגט. ומדובר שהתנאי היה שהגט יחול בסוף הזמן ולא מעכשיו ולכן יכול לבטלו (עיין שם שיש גרסה שהתנאי היה בלשון "על מנת" שהוא כאומר מעכשיו. ולמד מזה שאפשר לבטל את הגט אפילו שאמר מעכשיו כל זמן שלא נתקיים התנאי והוא חידוש גדול וכתבתי בזה בהערה בסוף העמוד).  אלא שקשה לפום ריהטא על פירוש זה הלשון "נאמנת עלי שלא באתי" שמשמע שהחשש הוא מביאתו ולא מביטול הגט, וצריך עוד עיון)

.

איכא דמתני לה אמתניתין [יש ששונים אותה על משנתנו. המשנה לקמן בסמוך]: "[הרי זה גיטך] מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט". וליחוש שמא פייס? אמר רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב, באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי.

מאן דמתני לה אמתניתין [על משנתנו] כל שכן אברייתא [דכיון דהיכא [שהיכן] דלא בא חיישינן שמא פייס, אי [אם] לאו דאתני ברישא נאמנת עלי כל שכן אברייתא [על הברייתא] שהיה הולך ובא. רש"י]. מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין הא לא אתא [בא].

[אבל אמתניתין דמת בתוך י"ב חדש ולא ראינו שבא בעיר משיצא, לא חיישינן שמא פייס, ואפילו לא הימנה עליה מעיקרא הוי גט, דהא לא אתא. רש"י]

מתני' הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט. [דכיון דלא אמר מעכשיו משמע לאחר י"ב חדש יהא גט והרי מת בתוך הזמן וצריכה ליבם. רש"י. הטעם שאינו גט הוא משום שבזמן שהגט חל הוא מת, ועיין לעיל ע"ה ב' מה שביארתי בזה. ומה שהוסיף וצריכה ליבם אינו שייך לנתינת הטעם למה אינו גט, אלא הטעם שנתן לה גט בתנאי כזה אינו משום שאינו רוצה לחיות עמה אלא משום שרוצה שלא תיזקק ליבום, וכלפי זה מוסיף רש"י שלא הועיל וצריכה ליבם]

הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט. [שהגט חל עם נתינתו ורק מותנה שלא יבוא, ומשלא בא היא מגורשת למפרע משעת הנתינה]

אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו ותנו גט לאשתי, כתבו גט בתוך י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש אינו גט.

כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש, כתבו בתוך י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש אינו גט. רבי יוסי אומר כזה גט.

כתבו לאחר י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש ומת, אם הגט קודם למיתה הרי זה גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט. ואם אין ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת".

[כתב במאירי כאן:
"אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש כתבו ותנו גט לאשתי", והרי שאין כונתו שיכתובו אלא לאחר שנים עשר חדש והם כתבו בתוך שנים עשר חדש אף על פי שלא נתנו אלא לאחר שנים עשר חדש אינו גט. שלא סוף דבר שהיה מקפיד על הנתינה אלא אף על הכתיבה.

"אמר כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש", אף על פי שהקדים הכתיבה להזכרת הזמן והיה לנו לומר שלא הקפיד בזמן אלא על הנתינה אבל לא על הכתיבה, ואם כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש אף זה אינו גט, שאף בזו מקפיד הוא על הכתיבה.

ר' יוסי אומר כזה גט. ואף על פי שכל שכתב גט על תנאי ולא נתקיים התנאי אינו גט, בזו הואיל והקדים הכתיבה להזכרת הזמן כך כונתו לומר כתבו מעכשו ותנו אם לא באתי כו'. ואין הלכה כר' יוסי אלא כתנא קמא.

ואם כתבוהו לאחר שנים עשר חדש ונתנוהו שנמצא עכשו שעשו כדברי תנאו ומת אם קדם הגט למיתה הרי זה גט, ואם מיתה קדמה אינו גט, שהרי לא חל זמן הגט עד שעת נתינה ואין גט לאחר מיתה. ואם אינו ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת"]

.

(נאמר במשנה שאם אין ידוע אם קדם גט למיתה או מיתה לגט דינה כספק מגורשת לחומרא [מגורשת ואינה מגורשת]. הנה כשיש ספק, יש בתורה דיני חזקה המורים כיצד יש לנהוג מתוך הספק. אחד מדיני החזקה העיקריים הם שאף במקום שיש סיבה לעורר ספק דנים שלא השתנה המצב ממה שהיה ידוע מקודם בוודאי. וכאן יש לומר שכיוון שהיה ידוע שהיא אשת איש וכעת ספק אם נתגרשה או לא, נעמידה על חזקתה הראשונה ונדון אותה כאשת איש בודאי. אמנם כנגד זה ניתן לומר שכיוון שהיה ידוע מקודם שהבעל היה חי וכעת יש ספק אם מת, נעמידו בחזקת שהוא חי והיא מגורשת. ודיני חזקות איזו מהן מכרעת עמוקים וארוכים ולא כאן המקום לדון בזה.

אמנם יש יסוד גדול בדיני התורה, שהנה אח הבא על אחותו חייבים מיתה, וכיצד אנו יודעים שהם באמת אחים. וכהן יכול לדרוך במקום שאין בו קבר וכיצד אנו יודעים שאין קבר ישן טמון בקרקע, ויש מקומות שמסתבר שאין רוב על זה. ואם בודקים כמעט בכל עניין הוא כך. אלא התורה ניתנה לבני אדם, וכל מה שאצל דעת בני אדם נחשב שידוע שכך הוא נחשב בדיני התורה שידוע שכך הוא.

וזהו כלל גדול בכל דיני התורה, שספק נחשב ספק ודנים בו בדיני חזקה שנאמרו על ספק, כל זה הוא רק כשנתחדשה סיבה לעורר את הספק. אבל לעולם לא מעוררים ספק ללא סיבה שמחדשת שאולי נשתנה העניין מכפי שהיה ידוע. וזהו כלל בדין, ומכח זה אם זקן מופלג נשא צעירה והוא נסע למדינת הים ושנים רבות לא שב והיא כבר הזקינה ואין מסתבר כלל שהוא עדיין חי והגיע לגיל מופלג יותר מכל בני האם על פני האדמה, עדיין היא אסורה בוודאי משום אשת איש ולא אומרים שהוא מת. והטעם אינו משום שיש דין חזקה מהלכות חזקה המורות איך לנהוג כשיש ספק, אלא הטעם הוא שלא נתעוררה סיבה לעורר ספק וממילא אין דין ספק כלל על כך שהוא חי.

אם נפצע פצע שיש בו כדי להמית ולא ידוע אם מת ממנו, הפצע הוא סיבה לחדש ספק, ואז יש לומר שמהלכות חזקה המורות כיצד לנהוג בספק נעמיד אותו על חזקתו הראשונה ונחזיקו שהוא חי. אבל אם לא ידוע שנפצע לא התעורר כאן ספק כלל ומה שדינו כחי אינו מדין חזקה בספק אלא משום שלא נתעורר ספק כלל.

מכח זה קשה על משנתנו, שרק בשעה שנודע שהוא מת אז אומרים שהוא מת מכאן ולהבא, ועל הזמן שהיה מקודם אין סיבה כלל לעורר ספק. ואם נודע על מיתתו לפני הגט בוודאי אינו גט, ואם נודע לאחר הגט בוודאי הוא גט. ושמא יש לומר שאם הלך למדינת הים ולא ידוע כלל אם מת או לא אז אין מקום לעורר ספק. אבל אם הוא כעת מת, מכיוון שאחד מדיני חזקה הוא חזקה דהשתא, כלומר חזקה של עכשיו, שאומרים כמו שרואים עכשיו שהוא מת לפנינו כך נחזיק שהיה גם מקודם עד הזמן שהיה בוודאי ידוע שהוא חי (והיא להיפך מחזקה דמעיקרא שמורה להחזיק כמו שהיה ידוע מקודם עד שלא נדע בוודאי שהשתנה, ויש כמה דיני חזקה שסותרים זה לזה ויש דינים כיצד מכריעים ביניהם), יש משם כך סיבה לעורר ספק על הזמן שלפני שמת. ודבר זה צריך בירור בכמה סוגיות הנוגעות לזה, ולפום ריהטא לפני העיון לא נראה שכך הוא. וגם אם היה נחשב שהתעורר ספק, בפשטות לפום ריהטא הדין הוא שמספק היה לנו להעמידו בחזקת שהוא חי ולהחזיק כמו שהיה ידוע מקודם עד הזמן שידוע בוודאי שמת. שחזקה מעיקרא גוברת על חזקה דהשתא, כלומר לגבי הזמן שיש ספק, שהוא הזמן שבין הפעם האחרונה שידענו בוודאי שהוא חי לבין הזמן שאז נודע בוודאי שהוא מת, חזקה מעיקרא מורה להעמיד את כל הזמן הזה בחזקת שהוא חי בתורת ודאי כמו שהיה ידוע מעיקרא. וחזקה דהשתא מורה להעמיד את הזמן הזה כוודאי מת כמו שידוע כעת. ובמקום שיש שתי חזקות אלה מנוגדות הדין הוא ללכת אחרי חזקה דמעיקא. ומה שיש חזקה דמעיקא שהיתה ודאי אשת איש ונעמידה מספק בחזקת אשת איש זו נקראת חזקת הדין. שאנו מחזיקים דינה שלא השתנה ממה שהיה כשהיה מבורר. ואילו להעמיד את הבעל מספק בחזקת שהוא חי נקראת חזקת הגוף, שמחזיקים גופו שלא השתנה. וחזקת הגוף עדיפה מחזקת הדין. לכן נראה שיש להעמיד את המשנה באופן שהיתה סיבה לעורר ספק, וכמדומני שראיתי פעם באחד הראשונים שכתב כן וכעת לא מצאתי. וצריך עוד תלמוד רב מאוד בזה)

.

גמ' תנא: "רבותינו התירוה לינשא [דאף על גב דלא אמר מעכשיו כמאן דאמר מעכשיו דמיא, דמסתמא מעכשיו קאמר לה. רש"י]".

מאן [מי] רבותינו? אמר רב יהודה אמר שמואל בי דינא דשרו מישחא [בית הדין שהתירו שמן. רש"י: שמנן של עובדי כוכבים. והיינו ר' יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים בן בנו של רבינו הקדוש [רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה] כדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף ל"ז א') מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי כו'], סברי לה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. [כרבי יוסי בבבא בתרא (דף קל"ו א') הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. רבי יוסי אומר אינו צריך, שזמנו של שטר מוכיח עליו. דלהכי [שלכך] איכתיב זמן בשטרא לידע שמהיום נתן לו גוף הקרקע, שלא יירשו אחיו עמו, והפירות לאחר מותו. רש"י]

(משנה בבא בתרא קל"ו א':

"הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אינו צריך [לכתוב "מהיום"]".

רשב"ם על המשנה [נדפס בבבא בתרא במקום רש"י]:

הכותב נכסיו לבניו. בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה, ורוצה לכתוב להם [לתת להם במתנה] נכסיו לאחר מותו אלא שיאכל פירות בחייו, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דמשמע מהיום יהא קנוי לך הגוף לבדו, ולאחר מיתה תהא נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות לאחר מיתתי. אבל בלא מהיום לא נתן להם כלום דאין מתנה לאחר מיתה, דבההיא שעתא [שחל הקניין, דהיינו לאחר מותו] אין לו חלק בהן שיוכל להקנותן". [כיוון שגוף הקרקע של הבנים אין הקרקע משתעבדת לאשה השנייה לגבות ממנה כתובתה. אחרי שהוא מת בניו יורשים ממנו את זכות אכילת הפירות, ולאשה אין מאומה על זכות אכילת הפירות שרק גוף קרקע משתעבד לכתובתה וגוף הקרקע הקנה לבנים לפני שנשא אותה ולא נשתעבד לה].
גמרא שם:"וכי כתב מהיום ולאחר מיתה מאי הוי? הא תנן: "מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, ואם מת חולצת ולא מתייבמת"? התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל הכא הכי קאמר ליה גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה".

ועוד שם בגמרא:

"רבי יוסי אומר אינו צריך מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו".

רשב"ם:

"זמנו של שטר. שכתב בתחלתו בכך וכך בשבת אמר לכו פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני לפלוני בני לאחר מיתתי. מוכיח עליו. שמאותו זמן התחילה המתנה, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] זמן שנכתב בשטר בחנם נכתב, אלא ודאי להקנות מאותו היום נכתב".

וכעין זה כתב רש"י לעיל ע"ב א': "דקא סבר זמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום נתן לו את גוף הקרקע והפירות יאכל הוא בחייו דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר המתנה".

מה שכתבו הרשב"ם ורש"י דאי לא תימא הכי זמן שנכתב בשטר בחינם נכתב, קשה להבינו כפשוטו שמכיוון שלא היה צריך לכתוב זמן כלל ממה שכתב בלי שהיה צריך אומדים שכך כוונתו על ידי שכביכול דורשים את הייתור לרבות איזה דבר, שהרי בגט יש תקנה קבועה לכתוב זמן משום בת אחותו או משום פירות עיין לעיל י"ז א' ומה שכתב זמן אינו ייתור. ולכאורה יש צורך לומר שדעת רבי יוסי שהזמן הכתוב מעיד על הזמן בו התכוון שיחול מה שכתב ולא משום שייתר לכתוב זמן כשאין בו צורך. וכן נראה מלשון הרא"ש לעיל פרק ב' סימן ה' שכתב: "ומכל מקום מסתבר להחמיר כדברי ר"י דלא תהא מגורשת בגט מאוחר עד זמן הכתוב בו כדאמרינן בעלמא (גיטין דף ע"ב א') זמנו של שטר מוכיח עליו והוי כאילו כתוב בו מהיום, הכא נמי הוי כאילו אמר לה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו עד אותו זמן". וצריך ביאור בלשון הרשב"ם ורש"י וכתבתי רק לפום ריהטא וצריך בזה עיון.

מדין התקנה לכתוב זמן בגט משום בת אחותו או פירות, אם מוסר לה עכשיו את הגט אבל אומר שיחול הגט לאחר שלושים, לא ידוע לי כעת מה הדין לכתחילה האם צריך לכתוב בשטר הגט את הזמן בו נמסר או את הזמן בו יחול, כלומר לאחר שלושים. אם הדין שיש לכתוב את הזמן לאחר שלושים, הרי ודאי מכיוון שכתב זמן המסירה משמע כוונתו שיחול בזמן המסירה בתנאי. ואז אפשר שגם החולקים על רבי יוסי בבבא בתרא יודו לזה. ואם הדין לכתחילה הוא לכתוב זמן המסירה הרי אין זה מוכיח מתי כוונתו שיחול הגט כיוון שכתב הזמן משום תקנת בת אחותו ופירות. וכתבתי לפני העיון לפום ריהטא רק לעורר את המעיין)

אמר ר' אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ר' יהודה נשיאה בנו של ר' גמליאל בר רבי [בנו של רבינו הקדוש. רש"י] הורה [שתהא מותרת. רש"י] ולא הודו לו כל סיעתו. ואמרי לה כל שעתו [כל ימי חייו. רש"י].

אמר ליה ר' אלעזר לההוא סבא, כי שריתוה לאלתר שריתוה [כשהתרתם אותה מייד התרתם אותה. רש"י: כששמעו בו שמת ואפילו קודם י"ב חדש], או לאחר שנים עשר חדש שריתוה? [מבאר צדדי השאלה:] לאלתר שריתוה דהא לא אתי [שהרי לא בא. רש"י: שהרי ודאי לא יבא עוד ויש כאן קיום תנאי] או דלמא [שמא] לאחר י"ב חדש שריתוה דהא איקיים ליה תנאו [כלומר התנאי התקיים רק אחרי שעברו י"ב חודש בהם לא בא]

ותיבעי ליה מתניתין "מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט" לאלתר הוי דהא לא אתי, או דלמא לאחר י"ב חדש דהא איקיים ליה תנאיה? [ותבעי ליה נמי אמתניתין היכא דאמר מעכשיו, ודברי הכל, אמאי בעי לה אפלוגתא. רש"י]

אין הכי נמי [כן כך גם] ומשום דהוה בההוא מעשה. [אין הכי נמי דאיכא למבעי [שיש לשאול] אמתניתין, ולהכי בעייה מההוא סבא ואליבא דרבותינו משום דהוה בההוא מניינא דשריותא [של היתר] ויש לו להשיבו מפי השמועה ששמע וידע היאך התירו, אבל אי [אם] הוה בעי מסתמא או מגברא אחרינא הוי בעי לה אמתניתין. רש"י]

(כתב הרמב"ם פרק ח' מהלכות גירושין הלכה א':

"שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כך וכך, או שאמר לה הרי את מגורשת על מנת כך וכך, כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה. לפיכך אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו משהגיע הגט לידה, ואם אבד או נשרף אפילו מת הבעל קודם שיתקיים התנאי הרי זו מקיימת התנאי אחר מותו. וכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה ויש לה להנשא לכתחלה אע"פ שעדיין לא נתקיים התנאי, ואין חוששין שמא לא יתקיים הואיל והיה התנאי במעכשיו או בעל מנת". ועיין שם במגיד משנה בירור הסוגיות ודעות הראשונים בזה.

ובשולחן ערוך אבן העזר סימן קמ"ג סעיף ב' כתב: "ואם אמר לה: הרי את מגורשת מעכשיו, או מהיום, על תנאי כך וכך, או שאמר לה: הרי את מגורשת ע"מ כך וכך (ועיין לקמן סי' קמ"ד סעיף ד' דיש אומרים דע"מ לאו כמעכשיו דמי), כשיתקיים התנאי, תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה; לפיכך אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו משהגיע גט לידה, ואם אבד או נשרף, (ואפילו מת הבעל) קודם שיתקיים התנאי, הרי זו מקיימת התנאי אחר מותו, וכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה. ולכתחלה לא תנשא קודם קיום התנאי, ואם נשאת, יפרוש ממנה עד שיתקיים התנאי. ומיהו בתנאי שהוא בידה, והוא בשב ואל תעשה, לא חיישינן שמא תעבור עליו, ולפיכך מותרת לינשא מיד, בתנאי דעל מנת או מעכשיו".

דברי הרמב"ם והשולחן ערוך הם כהצד בסוגייתנו שהתירוה להינשא מייד כשמת הבעל. וכאן ההיתר פשוט יותר שבוודאי לא יוכל התנאי להתבטל. ויש להבין את הצד מדוע לא תינשא עד שימלאו י"ב חודש, שהרי כבר מת ואין שום חשש שלא יתקיים התנאי והגט חל מייד.

הנה בעולם הגשמי הנגלה לעין דבר הקיים במציאות עצם מה שהוא קיים ונמצא מונח בזה שהוא קיים שמבורר שהוא קיים, ומבורר שקיומו הוא כך או כך. בניסי מצריים נגלה צד עמוק יותר של מציאות הנבראים בעולם, שמי היאור מכלי אחד שתה ישראל מים ומצרי דם. ובחדר אחד היה ישראל שרוי בו באורה ומצרי בחשיכה. ואם נבוא לחקור מה היה מציאות הדבר שבאותו כלי לפני ששתו ממנו ישראל או מצרי, אלא מצד עצמו מהו, התשובה לזה שהוא מציאות דבר שאינו מבורר, ולישראל נתבררה מציאותו להיות מים ולמצרי נתבררה להיות דם.

וניסי מצרים הם גילוי הצד העמוק בטבע תמיד. שאם אדם חרש וזרע שדהו והחיטה החלה לנבוט, אם כעת יבחר לתת מעשר לעני תצליח תבואתו היטב, ואם יבחר כעת שלא לתת לא תצליח תבואתו. ואם נבוא לחקור מה היא תבואתו מצד עצמה לפני שבחר אם לתת או לא, התשובה לזה שהיא קיימת באופן שאינו מבורר, ויכולה להתברר להיות תבואה טובה או להתברר להיות תבואה שאינה טובה.

וכן הוא גם בכמה הלכות השייכות לסוגיא של ברירה, שהחלק של שותף או יורש בתוך הנכסים המשותפים הוא גשם הקיים באופן שאין מבורר היכן מקומו, וכשחולקים הוא מתברר להיות במקום מסויים.

באותו אופן מציאותו של דין גירושין שהוטל בו תנאי היא מציאות שאינה מבוררת. שאם יתקיים התנאי יתברר שיש מציאות שלמה ומבוררת לדין הגירושין. ואם יתבטל התנאי יתברר שמעולם לא היתה כאן מציאות של דין הגירושין. וכמו שכתבתי בכמה מקומות שדין גירושין כמו כל דיני התורה אינו הסכמה בין בני אדם שקיבלה תוקף מכח התורה, אלא הוא מציאות קיימת של נברא הנקרא "דין גירושין" וחז"ל קראו למציאות דין כזה "מלאך". שהוא נברא הקיים רק שאינו נראה לעין ברובד העולם הגשמי.

עניין זה שייך לכך שמציאות הדברים קיימת כולה באופן של "בכח" ובאופן של "בפועל". כלומר בזרע אילן קשורה מציאות אילן גדול שקיימת באופן של "בכח". היא נקראת גם נפש של האילן. ומכח אותה נפש מתלבש חומר בצורת אותו אילן באופן שהוא נעשה אחד עם אותה הנפש ואז מציאות האילן היא "בפועל". ומציאות ה"בכח" אינה מבוררת שזרע יכול שלא להצליח ולמות ולא ללבוש חומר כלל, או לצמוח כשהוא קטן וחלש או לצמוח להיות אילן חסון וגדול. וכשהוא קיים באופן של "בכח" הוא יכול להיות קיים באופן שאינו מבורר. אבל קיום בפועל אינו יכול להיות באופן שאינו מבורר, שאינו יכול גם להיות קיים וגם להיות לא קיים בעת ובעונה אחת. או להיות קיים בלי שיהיה מבורר מקומו כמו חלק שותף בשדה, וכיו"ב. והגילוי שהיה בניסי מצריים היה שבאמת מה שנראה שמציאות הנבראים היא בפועל לגמרי זהו שקר, שרק הקב"ה הוא בפועל לגמרי, והנבראים תמיד אינם לגמרי בפועל ותמיד יש בהם מידה שעדיין הם בכח ולכן יכולים להיות באופן שאינו מבורר והראיה לזה שמים יכולים להתברר להיות דם לזה ומים לזה.

ונראה שזהו טעם הצד שמא אינה יכולה להינשא עד שימלאו י"ב חודש. שעד אז דין הגירושין מציאותו אינה מבוררת שמציאותו היא דין גירושין שיש בו צד להתברר כקיים ובאותו זמן גם צד להתברר שאינו קיים. ואע"פ שאנו יודעים שלא יוכל להתברר כאינו קיים, עדיין החלות היא חלות של גירושין עם תנאי. ומציאותו מצד עצמה היא מציאות של דבר שאינו מבורר שבתפישה של העולם הנגלה אינה נתפשת כ"יש" ומציאות. ולכן עדיין כל זמן שמציאותו כך אין כח ביד חלות גירושין כזו לפעול להתירה עד שימלאו י"ב חודש ואז תתברר להיות דין גירושין שקיים בפועל ואינו חסר בירור לגבי עצם מציאותו ואז יהיה בו הכח לפעול להתירה. ואפשר שגם לצד זה אם עברה ונישאה לפני י"ב חודש אי אפשר להוציאה מבעלה שסוף סוף יש כאן חלות גירושין, רק שלכתחילה כיוון שלא הוחלט ויצא אל הפועל באופן מלא ההיתר של דין אשת איש שבה אוסרים עליה להינשא, אם מכח סרך דין אשת איש מדאורייתא או שהוא דין מדרבנן שלא די בגט שאינו מבורר וצריך עוד תלמוד. ועיין עוד בהערה בתחתית העמוד)

– – –

כתב בחידושי הרמב"ן כאן:

"ולפי גרסת על מנת למדנו בפירוש שהנותן גט לאשתו אע"פ שאמר לה מעכשיו, אם התנה עליה תנאי וביטלוהו שניהם בטל הגט, שאין התנאי כלום מאחר שבטלו אותו ואינם רוצים שיהא תנאי. ולפיכך האומר לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אם רצו שניהם ובטלו התנאי הגט בטל ואע"פ שנתנה לו אחר כן, שכל זמן שלא קיימתו לתנאי אפשר לבטלו מדעת שניהם וכשמתקיים התנאי אחר כך כאלו לא נתקיים הוא, וכן דעת הר"ם הספרדי ז"ל".

וזהו תמוה מאוד, שהרי יכולה להינשא בגט זה לכתחילה לפני קיום התנאי לדעת הרמב"ם, ואף לדעת אחרים בדיעבד, ואם נישאה והיא ובעלה הראשון רצו לבטל את הגט מכל וכל אף אם תיתן לו מאתיים זוז תצא מבעלה השני בלא גט שלא חלו גירושיה. וכיצד יכולה להינשא מכח גט זה וגם לבטלו אם רוצה. ואם נאמר שיש כאן חלות גט גמורה כמו כל גט חלות גט גמור ורק שיש בו תנאי, יהיה מאוד קשה כיצד אפשר רק מכח רצונם לבטלו. אבל אם נאמר שחלות הגט קיימת רק באופן של "בכח" שכך הוא קיום דבר שאינו מבורר, יותר קל להבין שאע"פ שדי בזה כדי להתירה מכל מקום כיוון שעיקר מציאותו עוד לא יצאה אל הפועל בשלמות ויציאתו אל הפועל תלויה אם תרצה לתת מאתים זוז, יכולה ברצונה גם למנוע יציאתו אל הפועל כלל, וכל מה שיש בו תוקף כשהוא בכח הוא משום שעשוי לצאת אל הפועל, ואם נמנעה יציאתו אל הפועל לגמרי הוא בטל.

תגים: גיטין, חומר למחשבה - גיטין