אמר אביי הכל [רבי יוסי שאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והחולקים עליו] מודים היכא [היכן] דאמר "לכשתצא חמה מנרתיקה" לכי נפקא [לכשתצא] קאמר לה [הכל מודים באומר לאשתו בלילה "זה גיטך כשתצא חמה מנרתיקה". לכי נפקא קאמר לה. [חלות הגט תהיה בזמן יציאת החמה ולא מעכשיו בתנאי שתצא החמה], ואי מיית [ואם מת] בלילה לא הוי גיטא. וגבי מתניתין נמי [גם. אם יאמר] "הרי זה גיטך לכשלא אבא לאחר שנים עשר חדש" לאו גט הוא וליכא למיסמך אזמנו [ואין לסמוך על זמנו] של שטר מוכיח עליו, דהא בהדיא [בפירוש] אמר לכשלא אבא יהא גט אבל לא מעכשיו. רש"י], וכי מיית בליליא [וכאשר מת בלילה] הוי גט לאחר מיתה [שחל רק בבוקר ואז הוא כבר מת].
"על מנת שתצא חמה מנרתיקה" מעכשיו קאמר לה [מעכשיו יחול ובתנאי שתצא חמה], דאמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי.
לא נחלקו אלא ב"אם תצא". [שאמר לה "הרי זה גיטך אם תצא חמה מנרתיקה". רש"י: באם תצא. ודכוותה [וכמותה] "אם לא באתי" ואמרינן לעיל בפירקין (דף ע"ב א') גבי "אם מתי" "אם" שתי לשונות משמע, משמע מעכשיו ומשמע לכשיגיע. אמר מהיום הוי מעכשיו, לא אמר מהיום הוי לכשיגיע. הלכך רבותינו סברי לה כרבי יוסי כו'] מר סבר לה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוה ליה כ"מהיום אם מתי" כ"מעכשיו אם מתי", מר לא סבר כרבי יוסי והוה ליה כ"אם מתי" גרידא [ואמרן לעיל דלאחר מיתה הוא לכשאמות, והכא נמי [וכאן גם] משמע לכשלא אבא לאחר שנים עשר חודש. רש"י]
"כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו כו'". [אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו ותנו גט לאשתי, כתבו גט בתוך י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש אינו גט.
כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש, כתבו בתוך י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש אינו גט. רבי יוסי אומר כזה גט.
כתבו לאחר י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש ומת, אם הגט קודם למיתה הרי זה גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט. ואם אין ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת. (ועיין לעיל ע"ו ב' שהבאתי ביאור המאירי למשנה זו)]
אמר ליה רב יימר לרב אשי, לימא [לומר. והיא לשון שאלה כלומר האם נאמר] קסבר ר' יוסי כתב גט על תנאי כשר? [כתב גט על תנאי כשר. ואפילו לא נתקיים התנאי דהא הכא הוא צוה לכתוב לאחר י"ב חדש והם קדמו וכתבוהו ומכשר רבי יוסי ונימא נמי דארישא פליג [ונאמר גם שעל רישא חולק]. רש"י]
לא. לעולם אימא לך [באמת אומר לך] פסול [ברישא שאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש כתבו ותנו וכו' וכתבו בתוך י"ב חודש, מודה רבי יוסי שפסול כיוון שכתבו לפני הזמן שהתנה], ושאני הכא [כאן] מדהוה ליה למימר [משהיה לו לומר] "אם לא באתי כתבו ותנו", ואמר "כתבו ותנו אם לא באתי", הכי קאמר כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי. [אבל ברישא מודה. רש"י]
ורבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי [אינו שונה כך ואינו שונה כך]. [רש"י: ורבנן דפליגי עליה סברי לא שנא אמר כתבו אם לא באתי לא שנא אם לא באתי כתבו, לא צוה לכותבו אלא לאחר י"ב חדש]
(יש לעיין מה הביאור בצד לומר שלרבי יוסי הגט כשר אם כתבו בתוך י"ב חודש גם ברישא שמשמעות לשונו שהתנה גם על הכתיבה שתהיה אחר י"ב חודש. ובריטב"א פירש שלפי צד זה אע"פ שמשמעות הלשון שהקפיד על הכתיבה מכל מקום אומדן דעת הוא שלא הקפיד אלא על הנתינה. ולשון הגמרא לא משמע כך. שהלשון "כתב גט על תנאי כשר" משמע שאע"פ שכתב כנגד התנאי כשר, ולא שמפרשים כוונתו שלא התנה על הכתיבה אלא על הנתינה לחוד.
לפום ריהטא צריך לי עיון למה עניין זה שייך לדיני תנאי ולא לדיני מינוי שליחות. שהרי הגט עצמו אין בו תנאי, שאחרי י"ב חודש נכתב הגט ונמסר מייד וחל מייד עם מסירתו בלא שיש בחלותו שום תנאי, והוא ככל גט שאין בו תנאי. והנדון כאן במינוי השליחות שהוא עשאם שליחיו בלשון מסויים ויש לדון אם עברו על דעת המשלח ובטלה השליחות או לא. ואין זה נוגע לעניין תנאי. וצריך לי עיון)
תנו רבנן: "לאחר שבוע שנה [זה גיטך אם לא אבא לאחר שבוע זו, שמטה זו [כלומר שבוע פירושו שבע שנים], ממתינים לו שנה שמינית, דכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע. רש"י], לאחר שנה חדש, לאחר חדש שבת".
לאחר שבת [הכוונה יום השבת עצמו ולא שבוע] מאי? יתיב [ישב] ר' זירא קמיה [לפניו] דרבי אסי, ואמרי לה [ואומרים לה. כלומר גרסה אחרת] רבי אסי קמיה דרבי יוחנן, וקאמר חד בשבא [אחד בשבת. כלומר יום ראשון] ותרי [ושניים] ותלתא [ושלושה] בתר שבתא [אחרי השבת. כלומר יום ראשון שני ושלישי נקראים לאחר השבת, ואם אמר אם לא אבוא לאחר השבת מחכים לו עד יום שלישי]. ארבעה וחמשא ומעלי שבתא [ערב שבת, כלומר יום שישי] קמי שבתא [לפני שבת. כלומר יום רביעי חמישי ושישי נקראים לפני השבת שאחריהם ולא אחרי השבת שלפניהם ולכן לא מחכים לו יותר מיום שלישי].
תניא: "רבי אומר לאחר הרגל שלשים יום" [לאחר הרגל. אם לא אבא לאחר הרגל צריך להמתין ל' יום. רש"י]. נפק [יצא] ר' חייא דרשה משמיה דרבי [משמו של רבי] וקלסוה [יפה אמרת דודאי יחידאה אמרה. רש"י]. משמיה דרבים ולא קלסוה [לא הודו לו שנאמרה מפי רבים משום דלית הלכתא כוותיה [שאין הלכה כמותו]. רש"י]. אלמא לית הילכתא כוותיה [אמור אין הלכה כמותו].
.
.
.
פרק שמיני – הזורק.
.
מתני' הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה [של נכסי מלוג וזרקו לה על גבי קרקע. רש"י. נכסי מלוג הם נכסים שהאשה מביאה בנדוניא מבית אביה, והגוף שלה ובעל אוכל פירות. ורש"י הוצרך לזה כיוון שמה שקנתה אשה אחרי הנישואין קנה בעלה] או בתוך חצרה הרי זו מגורשת. [דקנתה לה חצרה כאילו נתנו בידה כדמפרש בגמרא. רש"י]
זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת. [שאין כאן "ונתן בידה"]
לתוך חיקה או לתוך קלתה [סל שהנשים נותנות לתוכו מחטין וצנוריות. רש"י] הרי זו מגורשת [ואפילו היא בתוך ביתו וטעמא מפרש בגמרא. רש"י].
גמ' מנא הני מילי [מניין דברין אלה]? דתנו רבנן: (דברים כד, א) [כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ] "ונתן בידה – אין לי אלא ידה. גגה חצרה וקרפיפה מנין, תלמוד לומר "ונתן" מכל מקום".
[ודרשינן ליה באנפי נפשיה [בפני עצמו. כלומר כאילו כתוב רק "ונתן"], מדלא כתיב "ובידה יתננו" משמע לן נתינה כל דהוא [כל שנקרא נתינה ולא דווקא נתינה בידה. ונתינה סתם מתפרש גם נתינה לחצרה]. ו"ידה" דכתב רחמנא דבעינן [חצרה] דומיא דידה [כלומר לא שיתן לידה דווקא אלא שיתן אף לחצרה, ו"ידה" בא ללמד באיזו חצר מדובר שהיא חצר הדומה לידה], דמשתמרת לדעתה כדמפרש לקמיה. רש"י. ועיין בבא מציעא י' ב' ששם נלמד דין זה ממשמעות הכתוב ולא מדרשא, ורק אחר כך מביא ברייתא שלומדת מהדרשא כמו כאן]
ותניא נמי הכי [גם כך] גבי גנב: "ידו – אין לי אלא ידו. גגו חצרו וקרפיפו מנין, תלמוד לומר (שמות כב, ג) [אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם] "המצא תמצא" מכל מקום". [כדי שהגנב יתחייב בדיני תשלומי כפל והשבת הגזילה צריך שיכנס החפץ לרשותו. ולומד שרשותו אין זה דוקא ידו ממש אלא גם חצרו]
וצריכא [ונצרך לימוד גם לגט וגם לגנב, ואינם למדים זה מזה] דאי [שאם] אשמועינן גט, משום דבעל כרחה מגרשה [משום דבעל כרחה. כלומר דכי יהיב ליה [שכאשר נותן לה] נמי בידה על כרחה היא, ואפילו הכי [כך] אמר רחמנא דתתגרש. הלכך חצרה נמי קני לה. רש"י] אבל גנב דליתיה [שאינו] בעל כורחיה [דלא מיחייב אי שדייה איניש [אם זרקו אדם. כלומר אם הנגזל זרק חפץ שלו לחצר הגנב] על כרחיה. רש"י], אימא [אמור] לא. [אימא מדעתיה נמי [גם] לא תיקני ליה חצרו אם לא משך כגון נכנסה לחצרו ונעל בפניה. רש"י]
ואי [ואם] אשמועינן גנב משום דקנסיה רחמנא [ואפשר שגם מה שלא הצריך דווקא ידו הוא משום עונשו], אבל גט אימא לא [וצריך דווקא ידה], צריכא.
חצרה, מה שקנתה אשה קנה בעלה? [קנה בעלה לפירות להשתמש בה, ואכתי לא נפיק [יצא] גט מידיה דבעל. רש"י. במשנה פירש רש"י שמדובר בנכסי מלוג שגוף הקרקע שלה ומשועבדת לו להשתמש בה. ומסתבר שלעניין מה נחשב רשות כמו יד תלוי בזכות השימוש ולא בבעלות על הגוף. שהמקבל בידו נחשב שהוא קיבל כיוון שידו מיוחדת לשימושו ולא משום שהוא בעלים על ידו]
אמר רבי אלעזר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. [השתא [כעת] משמע דכתב לה כן לאחר שכנסה. רש"י. בזמן הנישואין זכה בקניין בנכסי מלוג שלה לאכול פירות, ואחר כך כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכעת משמע שבזה הסתלק מזכות אכילת פירות שיש לו. ועיין כתובות פ"ג א' שבכל הסוגיא הוא הדין אם אמר ולא כתב, שאין צריך דווקא כתיבה]
וכי כתב לה הכי [כך] מאי הוי? והתניא: "האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו [שהיתה לו עמו שותפות בה. רש"י] ואין לי עסק בה [אחת מכל לשונות הללו. רש"י] וידי מסולקת הימנה, לא אמר כלום". [דמאחר שהיא שלו צריך לכתוב לשון מתנה. רש"י. לשון מתנה פירושה שדבר שהוא שלו ויש לו עסק בו הוא מוציא כעת מבעלותו לבעלות אחרת, ולשון אין לי עסק בשדה זו לא משמע שמוציא מבעלותו אלא רק שאין לו עסק, והרי יש לו עסק בה שהיא שלו ודבריו בטלים]
אמרי דבי ר' ינאי [אומרים תלמידי רבי ינאי] בכותב לה [דין ודברים אין לי בנכסייך] ועודה ארוסה. [בזמננו מקדשים, שנותן פרוטה ואומר הרי את מקודשת לי, ומייד אחר כך מכניסים לחופה ועושים נישואין. אבל בזמנם היו מקדשים, והיא כבר מהתורה באיסור אשת איש, ורק לאחר זמן עושים נישואין שהם הכנסה לביתו. ויש כמה דינים ותקנות באשה שחלים רק מזמן הנישואין. וגם מה שזוכה הבעל בנכסי אשתו הוא רק משעת נישואין. רש"י: בכותב לה ועודה ארוסה קודם שזכה בנכסים ואינו צריך לכתוב לשון מתנה דיכול להתנות כדרב כהנא. ובכתובות פ"ג א' כתב רש"י: ודאי מי שהקרקע שלו ובא ליתנו לחבירו צריך לשון מתנה ומתניתין בכותב לה עד שלא זכה בנכסים ומתנה עמה שלא יזכה בהן לכשישאנה ואין צריך לשון מתנה שהרי אין לו עכשיו רשות בהן]
(מה שכתב רש"י "שאינו צריך לשון מתנה", שמשמע מזה שלשון מתנה עדיפה על לשון סילוק [דין ודברים אין לי וכו'] נראה שהוא דווקא לשיטת רבי ינאי שסובר ביבמות צ"ג א' שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולכן יכול להקנות לה בעודה ארוסה את נכסיה שיפלו לידו בנישואין. וחידש שלא רק שיכול להקנות אלא יכול אפילו להסתלק בלשון שאינה הקנאה אלא סילוק בלבד. אבל הלכה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא יועיל כאן לשון מתנה)
וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר [שאינה ירושת אבותיו מן התורה. רש"י] אדם מתנה עליה [קודם שזכה. רש"י] שלא ירשנה. [בכתובות פ"ג א' כתב רש"י: "ממקום אחר. שאינה ירושת אבותיו אלא על ידי מעשיו תבא לו, כגון נחלת אשתו הבאה לו על ידי נשואין שלו דהואיל ומשום תקנתא דידיה [הכוונה לטובתו] תקון רבנן והוא בא למחול עליה מוחל וכדרב הונא [לקמן]".
לגבי ירושת אשתו נחלקו בה במשנה כתובות פ"ג א' שלחכמים היא מדרבנן ולכן יכול להתנות עליה שלא יירשנה כמו שמתנה על נכסי אשתו שבאים לו מכח נישואיו. ולרבן שמעון בן גמליאל ירושת הבעל היא מהתורה, ואינו יכול להסתלק ממנה מכיוון שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ואין הכוונה לדין תנאי בני גד ובני ראובן וכמו שכתבו בתוספות בכתובות שם, שזהו סילוק בעלמא ולא מדין תנאי, אלא הכוונה שגם בדבר שסברא הוא שיועיל סילוקו שלא יזכה בממון שזיכתה לו תורה בעל כרחו מכיוון שהוא דין הקבוע בתורה אינו יכול להסתלק. אלא זוכה בעל כרחו ואם ירצה יפקיר אחר כך]
וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי [אין רצוני] בתקנת חכמים כגון זו [אמילתא אחריתי [על דבר אחר] אמרה רבא. רש"י. כלומר "זו" שאמר רבא אינו מכוון כלפי סילוק מנכסי אשתו שיבואו לו עם הנישואין] שומעין לו [הואיל והתקנה לצורכו נעשית יכול לומר כלום עשו אלא להנאתי אני אי אפשי בהנאה זו. רש"י]. מאי כגון זו [אהייא [על איזו] אמרה רבא. רש"י]? כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית [משל בעלי. רש"י] ואיני עושה. [לו מלאכה. דכי [שכאשר] תקון רבנן מזוני להנאתה תקון, זמנין דלא ספקה במעשה ידיה. ואחר כך תקנו מעשה ידיה לבעלה משום איבה, הלכך יכולה לומר אי אפשי. רש"י. ובכתובות נ"ח ב' כתב רש"י: "מזוני עיקר. תחילת תקנתא לטובתה תקנוה, משום דזמנין [שלפעמים] דלא ספקה במעשה ידיה למזונות ותקנו תחילה עיקר תקנתא שיזון את אשתו, והדר [ושוב] תקון לו מעשה ידיה משום איבה [שלא יבוא לידי איבה משום שהוא זן אותה והיא עושה ונשכרת לעצמה], וכיון דעיקר תקנתא לטובתה ומשום דידה הואי, כי אמרה לא ניחא לי בהאי טיבותא שומעין לה".
גם דין מדרבנן הוא דין קבוע, וכמו שרבן שמעון בן גמליאל אומר שאינו יכול לומר שהוא מסתלק מירושת אשתו מכיוון שהיא מדאורייתא, שהוא דין קבוע שאינו תלוי בדעתו, כך גם היה אפשר שיהיה אם ירושת אשתו היא מדרבנן. רק שמכיוון שסברא היא שבדין לטובתו יוכל להסתלק כך קבעו חכמים את עיקר הדין שיכול להסתלק. וזה חידושו של רבא ולא היינו יודעים שכך הוא לולא דבריו]
(חיוב הבעל לזון את אשתו יש אומרים שהוא מהתורה מהפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", ויש המפרשים שהפסוק אינו מדבר במזונות והם מתקנת חכמים. עיין כתובות מ"ז ב'. ולהלכה נחלקו בזה הראשונים אם הוא מהתורה או מדרבנן.
לגבי מה שיכולה להסתלק מהתקנה של מעשה ידי תחת מזונות ולומר איני ניזונית ואיני עושה אין חילוק אם מזונות הם מהתורה או מדרבנן. שגם למי שאומר שירושת הבעל מהתורה ולכן אינו יכול להסתלק מירושת אשתו שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אינו דומה למזונות. שאם מסתלק מירושת אשתו הרי הוא מסתלק מזכיה בממון ויורשים אותה בניה ואינו יכול לחוזר בו ועקר דין תורה שאמרה שהוא יורש. אבל החיוב של הבעל לזונה אינו ממון מסויים שהתורה אמרה שתזכה בו, ובוודאי אינו יכול לכופה שיזון אותה בעל כרחה, וכל זמן שתרצה יכולה לחזור בה ולתבוע ממנו מחדש מזונותיה ואין כאן עקירת דין תורה. החידוש באומרת איני ניזונית ואיני עושה הוא שיכולה שלא לתת מעשה ידיה לבעלה אע"פ שמתקנת חכמים זוכה במעשה ידיה תחת מזונות. כיוון שהתקנה לטובתה.
– – –
בתוספות כתובות פ"ג א' ביארו היטב את מהלך כל הסוגיא:
"כדרב כהנא כו'. ואם תאמר היכי [איך] מייתי [מביא] ראיה דמהני לשון דין ודברים שהוא לשון גרוע [כלומר אינו מעיל לקניין שאין במשמעו שהממון שלי ואני מקנה אותו], דלמא [שמא] כל הנהו דמייתי מיירי בלשון טוב [שמועיל לקניין], ו"אי אפשי בה" [שאומרת אי אפשי בתקנת חכמים] דמייתי הוי לשון טוב [שיכול להתפרש הממון שלי ואיני רוצה בו ומקנה אותו. מה שאין כן "דין ודברין אין לי וכו'" לא משמע שהממון שלי] כדמוכח בפרק בתרא דכריתות (דף כד.)?
ויש לומר דמדקאמר "נחלה הבאה לו לאדם" דווקא, ולא "שבאת לו כבר" משמע דבלשון גרוע מיירי, דבלשון טוב אפילו באת לו כבר יכול להתנות עליה.
ולר"י [רבינו יצחק] נראה דאלשון דין ודברים אין צריך להביא ראיה דמהני [שמועיל], דמסתברא הוא דמהני היכא דלא [היכן שלא] באה לידו כמו בעלמא לישנא מעליא.
אלא מייתי ראיה דלא תיקשי למאי דאוקמה בכתב לה ועודה ארוסה, היכי מצי [איך יכול] מקני לה והא קיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואף על גב דרבי ינאי דמוקי [שמעמיד] לה בכותב לה ועודה ארוסה סבר בהאשה רבה (יבמות צ"ג א' ושם) דאדם מקנה [דבר שלא בא לעולם] מכל מקום מייתי [מביא] ראיה לדידן דקיימא לן דאין אדם מקנה [דבר שלא בא לעולם] מדרב כהנא שיכול להקנות בכהאי גוונא.
[נראה ביאור הדברים, שהיינו חושבים שאם מסתלק מנכסים שיבואו לו אחרי הנישואין, שאומר בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך, היינו סוברים שלא יועיל סילוקו כיוון שהממון עדיין אינו שלו והוא כלפיו דבר שלא בא לעולם. והטעם הוא משום שכדי שיחול הסילוק צריך שדיבורו יהיה גילוי של גמירות הדעת שלו. והיינו סוברים שכלפי ממון שעדיין אינו שלו אין בדיבורו משום גילוי גמירות דעתו לגבי אותו ממון, אלא הוא פיטומי מילי בעלמא. שעל מה שאינו שלו אין לו גמירות דעת.
רבי ינאי סובר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, שיכול לעשות מעשה קניין עכשיו בעודה ארוסה שמקנה את מה שיבוא לידו לכשישאנה לראובן, ויועיל לשכשיבואו הנכסים לידיו שיהיו נעשים מייד של ראובן מכח מעשה הקניין שעושה עכשיו כשעדיין אין הנכסים שלו. ויש בדברי רבי ינאי שני חידושים. האחד שגילוי גמירות דעתו כלפי ממון שעדיין אינו שלו נחשב כגילוי של גמירות דעת ולא פיטומי מילי בעלמא. ועוד חידוש, שלא מוכרח שמעשה הקניין יחול מייד על גוף ממון שבא לעולם.
חכמים חולקים על רבי ינאי וסוברים שלא מועיל מעשה קניין על ממון שעדיין אינו שלו להקנותו מעכשיו לראובן. וסברא היא לצמצם את המחלוקת ולומר שחולקים רק בהלכות חלות קניינים, שמעשה קניין מועיל רק כשהוא חל מייד על ממון שהוא שלו כבר ובא לעולם. אבל על מה ששייך גמירות דעת על ממון שעדיין לא שלו נאמר שלא חולקים על רבי ינאי.
ולכן אפשר להוכיח מדברי רבי ינאי לגבי הנדון שלנו האם יועיל סילוק בדבר שלא בא לעולם. שסילוק [שאומר דין ודברים אין לי וכו'] אינו כמו מעשה קניין, שאינו מעשה הפועל חלות דין קנייני על החפץ, אלא הוא רק גילוי דעת. לסילוק מספיק גילוי דעת כיוון שאין החפץ שלו ורק מגלה דעתו שלא רוצה שייכנס לרשותו ואין כאן העברה של החפץ מבעלות אחת לאחרת, אלא להיפך השארתו באותה רשות שהיה בה. שרק כדי לעקור חפץ מבעלות אחת ולחדש היותו בבעלות חדשה צריך מעשה קניין שיפעל חלות דין על החפץ וזה אי אפשר אם לא בא עדיין לעולם. ולכן בסילוק לא אכפת לנו שהממון לא בא לעולם שלא צריך לפעול חלות דין מחודש על הממון כמו בעשיית מעשה קניין. ולגבי השאלה האם שייך על זה גמירות דעת ניתן ללמוד שמועיל מדברי רבי ינאי אע"פ שאין הלכה כמותו בכך שמקנה אדם דבר שלא בא לעולם]
ולבסוף מייתי [מביא] ראיה דרבא ליתן טעם דיכול להתנות אף על פי שלא בא לעולם, דכיון דלטובתו תיקנוה יכול לומר אי אפשי באותה טובה.
ובמילתיה דרבא לחודא לא סגי [מספיק] בלא מילתיה דרב כהנא, דממילתיה דרבא לא שמעינן שיכול להתנות בדבר שלא בא לעולם. אע"ג דקאי על מילתיה דרב הונא דאיירי במזונות שלא באו לעולם, התם [שם] אינו חידוש במה שאין לה מזונות, דאטו [וכי] יש לה ליטול מזונות בעל כרחה? וכשרוצה חוזרת בה [שמתי שתרצה יכולה לחזור בה ולתבוע מזונות ויהיה חייב לתת לה. הרי שעדיין יש לה זכות דין מזונות עליו ולא נתבטלה זכותה ולא הסתלקה מהמזונות של העתיד ואין כאן סילוק מדבר שלא בא לעולם]. ולא קא משמע לן רב הונא אלא שיכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה")
תגים: גיטין, חומר למחשבה - גיטין
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 