אמר אביי, שתי חצרות זו לפנים מזו, פנימית שלה וחיצונה שלו, ומחיצות החיצונות עודפות על הפנימיות, וזרקו לה. כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונה הרי זו מגורשת. מאי טעמא? פנימית גופה במחיצות החיצונה קא מינטרה [רגילה להשתמר הלכך משועבדות הן לה וקנו לה. רש"י].
(הנה לעיל עמוד א' דייקתי מרש"י ששמירת המחיצות לגבי גט שהוא באוויר אינה מדין חצר המשתמרת לדעתה שרק באופן זה היא דומה ליד, אלא שמירה שלא תוכל הרוח להעיף את הגט מחוץ לחצר ויהיה נדון כאין סופו לנוח. ואויר נחשב קבלת גט רק בסופו לנוח, שאין באויר בעצמו קבלת גט, אלא קבלה היא רק על הקרקע. ובאויר אם סופו לנוח נדון שכבר הוא על הקרקע. לכן מדין חצר המשתמרת די בכך שהקרקע היא חצר המשתמרת. וגם אם אין יכולה לשמור את הגט כשהוא באויר עצמו מכל מקום כיוון שסופו לנוח בחצר המשתמרת הוא נדון כאילו כבר נח בחצר המשתמרת. ושמירה באויר היא רק כדי שהרוח לא תוציא אותו מגדר של סופו לנוח. ולפי זה מתבארת כל הסוגיא לעיל עמוד א'.
כאן מדובר שמחיצות החצר החיצונה של הבעל גבוהות יותר ממחיצות החצר הפנימית של האשה. הבעל עומד בחצר שלו וזורק לגובה כלפי החצר שלה. כשהגט מתחיל לירד מגובה הזריקה כלפי החצר הפנימית, יש זמן שהוא מעל החצר שלה ויותר גבוה מגובה המחיצות שלה, אבל הוא כבר בתוך גובה המחיצות של החצר החיצונה. כשהגמרא אמרה מחיצות החיצונות עודפות על הפנימיות, הכוונה עודפות מבחינת הגובה. לכן גם ההמשך "כיוון שהגיע לאויר מחיצות החיצונה", הכוונה מבחינת הגובה. שהוא היה מעל החצר הפנימית והתחיל לרדת. ובדרך ירידתו היה בתחילה מעל גובה המחיצות גם של החצר החיצונה. ואז עדיין אין דינו כסופו לנוח כיוון שהרוח יכולה להעיף אותו אל מחוץ לחצר. אחר כך ירד הגט עוד ונכנס לתוך גובה המחיצות של החצר החיצונה. ועדיין לא נכנס לגובה מחיצות החצר הפנימית.
כלפי זה אומרת הגמרא שכבר עכשיו כיוון שהגיע לאויר מחיצות של החצר הראשונה היא מגורשת, ואין צורך להמתין שירד עוד ויכנס לגובה המחיצות של החצר הפנימית.
הביאור בזה הוא לפי מה שביארתי לעיל עמוד א' על "מעיקרא לשריפה קאזיל" יעויין שם. המסקנה שעולה ממה שכתבתי שם היא שאנו רואים בגט סופו לנוח רק אם בהסתכלות על החצר שלה והגט בלבד רואים שסופו לנוח. ולא מתחשבים בדבר אחר שאינו הגט וגוף החצר שלה. ואם יש אש בחצר שלה עדיין זה נחשב סופו לנוח. כיוון שגוף עצם החצר והגט, אם נסתכל רק עליהם הרי הוא סופו לנוח. וכך גם להיפך, שאם מצד עצם גוף החצר והגט לבד אין סופו לנוח, דבר חיצוני אין בכוחו להחשיב את הגט כסופו לנוח.
לכן אם הגט עדיין לא בגובה המחיצות שלה, ורק נכנס לגובה המחיצות של החיצונה, בהסתכלות רק על החצר שלה והגט בלי דבר חיצוני הרי אין סופו לנוח. שרק מחיצות החצר החיצונה מגינות עליו מהרוח והן דבר חיצוני. ולפי זה היה הדין שעדיין אינה מגורשת.
וכלפי זה חידשה הגמרא שמחיצות החצר החיצונה קנויות לה לשימוש הגנה על החצר מפני רוח מדין חזקת תשמישין של שכנים כמו חזקת הנחת סולם ומרזב וכיו"ב שמבוארות בפרק שני של בבא בתרא. מכח קניין זה אנו מחשיבים את המחיצות החיצונות כגוף החצר שלה ולכן משהגיע הגט לתוך גבהן כבר נדון שאין סופו ליפול.
זהו לעניות דעתי האמת והיושר בדעת רש"י. בתוספות פירשו בעניין אחר. מדבריהם נראה שאינם חולקים רק בפירוש אלא גם על חלק מיסודות העניין. אמנם גם בתוך דבריהם עצמם לכאורה יש סתירה יסודית והדברים צריכים אריכות לברר שיטתם ואין כאן המקום)
מה שאין כן בקופות, שתי קופות זו בתוך זו, פנימית שלה וחיצונה שלו, וזרקו לה, אפילו הגיע לאויר פנימית אינה מגורשת [עד שינוח על הקרקע]. מאי טעמא? דהא לא נח [ואין מחיצות כלי עשוין לאוירן לשמור דאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו. רש"י].
וכי נח מאי הוי? כליו של לוקח ברשות מוכר הוא? הכא במאי עסקינן בקופה שאין לה שוליים [פונ"ץ (קרקעית) דפנימית מונחת ע"ג קרקע. רש"י].
(מה שאין מחיצות כלי עשויין ל"אוירן לשמור", אינו שייך לדין חצר המשתמרת. שהרי ודאי יכולה לשמור גם בלי המחיצות, וגם המחיצות יכולות לשמור על הדבר שבכלי גם אם אינן עשויות ל"אוירן לשמור". שהרי זה כל עניינן ולכך הן עשויות והן נמצאות שם ופשוט שאין כאן חסרון בדין חצר המשתמרת.
לכם יש הכרח לפרש שמדובר בשמירה שלא יעוף הגט ברוח, כדי שיהיה נחשב סופו לנוח בעודו באויר. ואפשר שלכן נקט דוקא קופה שהיא כלי גדול ושייך בו עניין זה.
וגם זה מתפרש לפי היסוד שכתבתי לעיל עמוד א' לגבי מעיקרא לשריפה קאזיל, וכמו מה שכתבתי לעיל בסמוך. שסופו לנוח תלוי רק אם בהסתכלות על גוף החצר והגט בלבד סופו לנוח או לא ולא מתחשבים בשום דבר חיצוני. בכלי לגבי מה שהמחיצות שומרות מהרוח שיהיה סופו לנוח, החידוש כאן הוא שהן נחשבות כדבר חיצוני ולא כעיקר גופה של החצר. וכמו מחיצות החצר החיצונה לעיל לולא היו משועבדות לה לתשמיש.
והטעם הוא שצורת הדבר הוא שאינן עשויות לשמירה והגנה על מקום האויר שבתוך הכלי אלא רק על החפץ שמונח על קרקע הכלי שלא יחליק ויפול החוצה. ומצד צורתן ויעודן ומהותן שמירתן מתייחסת לקרקעית הכלי ולא לאוירו.
החצר עצמה לעניין קבלת הגט היא תמיד רק הקרקע ולא האויר. שבאויר נחשב קבלה רק משום שסופו לנוח ונדון כאילו נח. ואם היה נדון כאילו הוא באויר לא היתה זו קבלה. בחצר הכתלים הם חפץ אחד עם גוף הקרקע ועניינם לשמור גם את האויר שביניהם מפני רוח וראייה ולא רק את הקרקע עצמה. לכן אם מסתכלים על צורת החפץ "חצר" מונח בעצמיותו שמירה על הגט מפני רוח כשהגט באויר ולכן נדון כסופו לנוח.
בכלי, השמירה על האויר מפני רוח אינה מונת בעצמיות צורת הכלי. אלא במקרה המחיצות שנמצאות בו לצורך שמירה על חפץ שמונח בקרקעיתו גם שומרות מפני רוח. וכיוון שזה מקרה ולא ממהות צורת החפץ, נדונות המחיצות כמו מחיצות החצר החיצונה ששומרות מפני הרוח בחצר הפנימית אבל אם לא היו קנויות לה לא היו מעיקר גוף חפץ החצר. ולכן בכלי אינו נדון כסופו לנוח עד שינוח ממש.
ודין זה אינו נוגע לכלי בתוך כלי, והיה יכול להשמיע גם בכלי אחד שאינו גט עד שינוח. רק מכיוון שהוא נדון אחד עם חצר חיצונה ופנימית נקט באותו אופן. והדברים מחוורים ומאירים בע"ה)
מתני' בית שמאי אומרים פוטר אדם אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין. ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה.
גמ' במאי קמיפלגי [במה חולקים]? בית שמאי סברי לא אמרינן גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ובית הלל סברי אמרינן גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. [שמא ישהה את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואחר כך יגרשנה בו, ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהו סבורין שניתן לה משעת כתיבה, ויאמרו מן הפנויה נולד משגרשה והוי פגם. רש"י. אין זה פגם מצד ההלכה, שממזר הוא רק אם נולד לאשת איש ממי שאינו בעלה, אלא פגם משום כבודו שיבואו לרנן עליו]
אמר ר' אבא אמר שמואל אם נישאת [לשני] לא תצא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אמר ר' אבא אמר שמואל אם נתגרשה תינשא לכתחלה. [אם נתגרשה בגט ישן והלך בעלה למדינת הים תינשא לכתחלה. רש"י. אין סברא שאם עבר וגרש שתינשא לכתחילה אם לא הלך למדינת הים, שטורח קל של לכתוב גט שני אין בו כדי להחשיב כדיעבד ולבטל התקנה. ולכן הוסיף רש"י שהלך למדינת הים. ויש לעיין מה הדין אם הוא טורח קצת לכתוב גט שני כגון שהלך מיהודה לגליל וכיו"ב.
אמנם הנכון שרש"י כתב בדווקא מדינת הים, שפשוט לו שכל שאינו אונס גמור חייב לתת גט שני אף שהוא טורח גדול. רק אם הוא אנוס לגמרי, לפי ה"איכא דאמרי" הראשון יש לעגן את האשה משום כך, ורק אם עברה ונישאת לא תצא אבל לכתחילה מורים לה להשאר עגונה. ולפי ה"איכא דאמרי" השני נתחדש שאין מניחים אותה בעיגונה אם הוא אנוס, אבל לא שמפאת טורח אפשר לבטל את התקנה ולהשיאה בגט ישן]
[כתבו בתוספות:
"בית שמאי סברי לא אמרינן גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. בירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו [שהולכים לשיטתם], דבית שמאי אית להו בפרק המגרש (לקמן דף צ' א') לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה. ובית הלל אית להו אפילו הקדיחתו תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו כי בא עליה. וכי האי גוונא פליגי לקמן (דף פ"א א') במגרש ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה"]
תגים: גיטין, חומר למחשבה - גיטין
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 