בבא קמא – דף כ"ו עמוד ב'

מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא: (שמות כא, כה) [וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה [מכות אש. ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים ועכשיו בשאין בה פחת דמים אלא צער כגון כואו בשפוד על צפרניו, אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה לטול להיות מצטער כך. רש"י על החומש] פֶּצַע תַּחַת פָּצַע [פצע היא מכה המוציאה דם שפצע את בשרו נפרדו"ר, הכל לפי מה שהוא, אם יש בו פחת דמים נותן נזק ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער. ומקרא זה יתר הוא ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק שאע"פ שנותן לו דמי ידו אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך וזה חתכה בברזל וצערו. שם] חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה [היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא אלא שמאדים הבשר. שם]] "פצע תחת פצע" לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון. [רש"י כאן: פצע תחת פצע. קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו' וכויה וחבורה דרשינן בהחובל (לקמן דף פ"ד ב')]
האי מבעי ליה ליתן צער במקום נזק? [דאפילו היכא דאיכא [היכן שיש] נזק משלם נמי [גם] צער. דלא תימא [שלא תאמר] צער דכתבה רחמנא היינו בדליכא [בשאין] נזק כגון כוואו בשפוד על צפרנו דלא אפחתיה מכספיה. ולהך דרשה מפקינן ליה בהחובל. רש"י]
אם כן לכתוב קרא פצע בפצע, מאי "תחת פצע"? שמע מינה תרתי [שתיים].

אמר רבה, היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה, לענין נזקין חייב [דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון. רש"י].
לענין ארבעה דברים פטור.
לענין שבת [כלומר אם העבירה ארבע אמות או עשה חבורה בנפילתה. מאירי הובא בשיטה מקובצת] מלאכת מחשבת אסרה תורה. [שנתכוין לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום חול, או סבור שמלאכה זו מותרת, וכל הני דאמרינן הכא לא נתכוונו לעשות המלאכה הלכך פטור. רש"י]
לענין גלות [כגון אם נפלה על האדם ומת. רש"י] פטור. [דגבי גלות כתיב "מכה נפש בשגגה" (במדבר לה) ולא מיקרי שגגה אלא היכא דהוה ליה [היכן שהיה לו] ידיעה מעיקרא [מתחילה], וזה לא הכיר בה מעולם. רש"י]
לענין עבד [שמות כ"א כ"ו: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ". רש"י על החומש: את עין עבדו כנעני אבל עברי אינו יוצא בשן ועין כמו שאמרנו אצל לא תצא כצאת העבדים. תחת עינו. (מכילתא) וכן בכ"ד ראשי אברים אצבעות הידים והרגלים ושתי אזנים והחוטם וראש הגויה שהוא גיד האמה. ולמה נאמר שן ועין? שאם נאמר עין ולא נאמר שן הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו והרי שן לא נברא עמו. ואם נאמר שן ולא נאמר עין הייתי אומר אפילו שן תינוק שיש לה חליפין לכך נאמר עין.
רש"י כאן: לעניין עבד. אם נפלה על עבדו וסימאה עינו, פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן] פלוגתא [מחלוקת] דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דתניא: "הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחרות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: (שמות כא, כו) "ושיחתה" עד שיתכוין לשחתה".

(יש לעיין שבברייתא לדעת חכמים הרי עצם מה שמסמא זהו מעשה המתייחס אליו, שעושהו מתוך דעת על העשייה ונחשב שהוא עשה. רק לא היתה לו כוונה לסמא. ואילו בהיתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם אין המעשה מתייחס אליו כלל, וכאילו נעשה מאליו, ופטור לכל דינים שבתורה ורק לגבי מזיק יש בזה חידוש מיוחד, ומניין לרבה שבאופן כזה לא מודים חכמים שפטור בעבד, שהרי "פצע תחת פצע" לא נאמר לגבי חיוב עבד.
בכוחל את עין העבד התכוון לרפואה, ואין זה מעשה מזיק כלל, וכמו שכתב הרמב"ן שהבאתי לקמן בסמוך לגבי שוחט אומן שקלקל. וצריך לומר שחכמים פירשו "וכי יכה איש את עין עבדו" אין לשון הכאה בא ללמד שצריך שיהיה מעשה מזיק, וכל שיש מעשה של סימא יוצא העבד לחפשי. אבל בנפלה האבן מחיקו אין לזה דין מעשה שלו כלל וכאילו נעשה מאליו ומניין לרבה לחייב באופן כזה לדעת חכמים.
בקידושין כ"ד ב' אומרת הגמרא שחכמים החולקים על רבן שמעון בן גמליאל דורשים מהפסוק "ושיחתה": "הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור. מאי טעמא דאמר קרא "ושחתה" עד שיכוין לשחתה". וכתב שם רש"י: "הושיט ידו למעי שפחה להוציא עוברה פטור דלא נתכוין לעין כלל. אבל כחול לי עיני דנתכוין לעין אע"ג שלא נתכוין לשחתה חייב".
ושם וגם כאן הקשו בתוספות שנפלה אבן מחיקו דומה להושיט יד למעי שפחה ולמה חייב לחכמים. ותירצו שלחכמים כדי לפטור צריך שני דברים, האחד שיתכוון לטובה והשני שלא יתכוון לעין כלל. ובהושיט יד למעי שפחה מתקיימים שני הדברים ולכן פטור. אבל בכחול לי עיני אע"פ שהתכוון לטובתו חייב כיוון שנתכוין לעין, ובנפלה אבן מחיקו אע"פ שלא נתכוין לעין חייב משום שלא נתכוון לטובת העבד.
אולי יש לומר בכוונת התוספות, שהנה קשה למה הוצרכו חכמים ללמוד מהפסוק "ושחתה" לפטור הושיט יד למעי שפחה. הרי גם ללא פסוק פשוט שפטור שזה כמו נעשה מאליו ואין כאן מעשה שלו כלל ואין כאן "כי יכה איש את עין עבדו". האם נאמר שאם אחז בו חבירו וזרקו על העבד ונסתמא שיהיה חייב משום "כי יכה איש".
ואפשר שיש לומר, שהנה מכך שהוצרך פסוק לפטור מוכח שעיקר הגדר של כי יכה איש את עין עבדו חמור יותר אפילו מאדם המזיק, לפי תוספות חמור יותר שחייב אפילו באונס גמור, ולפי הרמב"ן חמור יותר שבטבח אומן שקלקל כתב הרמב"ן שפטור שאין כאן צורת מעשה מזיק כלל אלא מעשה מתקן, ובעבד גם באופן כזה חייב. שאינו מטעם מזיק לעבד אלא כל שסימא חייב בכל אופן שיהיה. ומכיוון שזה עיקר גדר כי יכה איש, לכן סבר רבה שיש למעט את החידוש מ"ושחתה" ככל האפשר, ולפטור רק ממש כמו האופן שנתחדש, שגם לא התכוון לעין וגם עשה לטובת העבד. שנתכוון לטובה נותן במעשה גדר מעשה תיקון ויש סברא שלא בזה דיברה תורה, ולא נתכוון לעין מפקיע לגמרי יחס העושה למעשה, ורק בצירוף שניהם נאמר שפטרה אותו תורה לדעת חכמים. ועדיין צריך תלמוד רב)

(כתב בשיטה מקובצת כאן:
"ולא הכיר בה מעולם. כגון שהניחה לו אדם אחד בחיקו בעוד שהיה ישן ובשקם על רגליו נפלה האבן מחיקו ושברה את הכלים או סימא עין חבירו. לענין נזקין חייב דהא רבינן שוגג כמזיד ואונס כרצון. ולא דמי לזה שישן ולא היה אדם סביבו ובא אדם וישן אצלו, וסימא הישן [הראשון] עין זה שפטור, דלא מחייבינן ליה שיתן לזה השני אין הטעם משום דלא הוה ליה ידיעה אלא משום שזה הישן [השני] הוא המועד [שהוא עשה את הנזק שאירע לו על ידי שהלך וישן אצל הראשון], אבל לזה שנשבר מוחו בזה האבן או נשברו כליו מאי שנוי עביד [הוא לא עשה את הנזק שאירע לו]. ואי איכא לדמויי כך מדמינן, אם בא אדם והניח לו בחיקו מרגלית או כלי זכוכית ועמד ונפלה פטור עליה [הישן כיוון שזה שהניח את המרגלית הוא זה שעשה את הנזק]. ה"ר יהונתן ז"ל.

עיין בתוספות לקמן כ"ז ב', ובבבא מציעא פ"ב ב', שכתבו שמה שנאמר שאדם המזיק חייב בשוגג זהו דווקא באונס הקרוב לפשיעה כמו אונס של אבידה בשומר. אבל אונס גמור וכמו אונס גניבה בשומר פטור עליו אדם המזיק. וכתבו שנפל מהגג ברוח שאינה מצויה הוא אונס הקרוב לפשיעה כמו אבידה בשומר. והביאו ראיות : "אבל באונס גמור פטור אדם המזיק כדמשמע בירושלמי דאם היה ישן ובא חבירו וישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב. וכן בהגוזל בתרא (לקמן דף קיב.) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן. ובריש המניח (בבא קמא דף כ"ז ב') לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, ושאר שינויי דהתם דפטר ליה לפי שלא היה לו לידע. וכן במתניתין ( בבא קמא ל"ב א') היה בעל חבית ראשון כו' ואם עמד בעל חבית פטור בעל קורה, והרבה כיוצא באלו".

ובחידושי הרמב"ן בבא מציעא פ"ב ב' כתב:
"ומצאתי בתוס' בבבא קמא (כ"ז ב') שמפרשים אותה משום אדם המזיק, ואם כן למה פטרוהו לדברי האומר אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון, והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירושלמי שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד [השני], ואי אפשר להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו, וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכולה מתנייתא, וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, כלם כשהם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם, או שהם בור וכגון שהלה נתקל בו, ואין להאריך כאן. ועוד הביאו טבח [שוחט] אומן שקלקל דפטור בחנם ואמאי אדם מזיק הוא, וכי נמי סבירא לן אנוס הוא ליחייב, וזה ודאי קשה עליהם דכיון דמיחייב בשכר אלמא כעין גנבה ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם, אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק [אין זו צורת מעשה מזיק כלל כיוון שעוסק לתקן], וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם (ב"ק כ"ו ב'), ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה (שם כ"ז א') הרי הזכירו סוף האונסין כלם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע, דרוח מצויה הזכירו לענין שומר חינם אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם, ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי".
ודברי השיטה מקובצת הם לפי שיטת הרמב"ן.

לקמן כ"ז א' נאמר במשנה:
"המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו".
ושם בעמוד ב' נאמר בגמרא: "אמאי פטור איבעי ליה לעיוני ומיזל?" כלומר הנתקל היה לו להסתכל לאן הוא הולך. ומתרצת הגמרא כמה תירוצים וכגון שהיה בחשיכה ועוד.
וכתבו בתוספות שם: "אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. אבל הך לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעי ליה לעיוני [כלומר מי שהלך והוזק בחבית הרי היה לו להסתכל לאן הוא הולך, וכיוון שלא הסתכל מדוע לא נאמר שהוא זה שגרם את ההיזק לעצמו]. כדפירשתי לעיל (דף כ"ג א' דיבור המתחיל "ולחייב") דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק. ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (לעיל כ' א', כ"ד ב') דגבי אדם לא אמר הכי".

ומזה קשה על הרמב"ן, שמשמע מהמשנה והגמרא שגם אם הניזק הוא זה שגרם לנזק עדיין חייב המזיק.
בוודאי אם הניזק עשה מעשה גמור, וכגון שניפץ כד שלו על גוף חבירו הישן, מודים התוספות שאין הישן נחשב מזיק. אבל אם לא עשה הניזק מעשה גמור אלא רק הוא זה שפשע ולא המזיק, הרי מבואר במשנה ובמשמעות הגמרא שעדיין המזיק חייב.
בסוגיית כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, משמע שאם הניזק הוא זה שפשע וגרם את הנזק, פטור המזיק. והתוספות מפרשים שבנזקי אדם לא אומרים יסוד זה, וכנראה זהו בכלל החידוש שאדם חייב על אונס. שבזה נתחדש שחיוב אדם אינו משום פשיעה וחוסר שמירה. לכן אין נפקא מינה מי הפושע, המזיק או הניזק. וגם אם אחד ישן ובא אחר וישן לידו והשני הוא הפושע, אין בכך כדי לפטור את הראשון, שאדם המזיק אין חיובו תלוי בפשיעה כלל.
הרמב"ן ודאי מודה שחיוב אדם המזיק לא תלוי בפשיעה כלל, רק סובר שזהו לגבי לחייב את המזיק כשאין אחר שפשע וגרם את הנזק. אבל אם אחר פשע וכגון שראובן הניח כלי של שמעון בחיקו של לוי ולוי לא ידע וקם ונפל הכלי, וכהאופן שכתב השיטה מקובצת, בזה מועילה הפשיעה לייחס את הנזק לראובן. ולוי נפטר לא מכח שלא פשע, אלא מכח שהפשיעה הכריעה שהנזק מיוחס לראובן יותר מאשר לו. ואם ראובן הניח כלי של עצמו גם יהיה פטור המזיק כי הפשיעה מכרעת לייחס את הנזק לראובן הניזק, ואע"פ שאין בה מצד עצמה כדי לפטור את המזיק. ומלשון השיטה מקובצת שכתב "אבל לזה שנשבר מוחו בזה האבן או נשברו כליו מאי שנוי עביד" משמע שהיסוד של כל המשנה ובא אחר ושינה בו שייך גם באדם.
וקשה שמוכח ממהמשנה והגמרא כמו שדייקו התוספות שבאדם המזיק לא הולכים כלל אחרי פשיעה, גם לא כדי לייחס את הנזק למי שפשע, ולא אומרים כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
עולה מזה שמצד אחד הרמב"ן נותן יותר כח לדין אדם חייב באונס שחייב אפילו באונס גמור, ומצד שני התוספות נותנים בו יותר כח שמועיל לא רק לחייב את המזיק, אלא גם שלא נייחס את הנזק למי שפשע. ועיין בהערה בתחתית העמוד ביאור עניין זה באופן יותר נכון ועמוק שהבנתי על ידי שלמדתי בברכת שמואל סימן כ"ב)

הכיר בה [באבן שהיתה בחיקו] ושכחה ועמד ונפלה, לענין נזקין חייב.
לענין ד' דברים פטור [דאע"ג דהכיר בה הויא שכחה שוגג ולא פשיעה. רש"י. ברשב"א לקמן ל"ב ב' כתב שלומדים שבשוגג פטור מד' דברים מהפסוק בשמות כ"א י"ח-י"ט: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא". ומשמע שמדובר כשהכה בכוונה ולא בשוגג. ומפסוק זה לומדים לגבי שבת וריפוי והוא הדין לצער ובושת שדין אחד להם].
לענין גלות חייב, דאמר קרא: (במדבר לה, יא) "בשגגה" מכלל דהוה ליה ידיעה, והא הויא ליה ידיעה.
לענין שבת פטור. [פטור אף מקרבן חטאת שמביא מי שעבר איסור שבת בשוגג. רש"י: ואע"ג דמקריא שגגה לענין גלות פטור בשבת, דבעינן מלאכת מחשבת שנתכוין לעשות מלאכה וכסבור שהיום חול [אז נחשב שוגג בשבת שחייב להביא קרבן חטאת, שהתכוון לגוף עשיית המלאכה, והרי עשה מלאכה רק שהוא שוגג שלא ידע שיש בה איסור שסבר שהוא יום חול], וזה לא נתכוין [לעשות מלאכה כלל, שהרי שכח שיש אבן בחיקו] ואין כאן מעשה מלאכת מחשבת כלל, ולא עשה איסור שבת כלל, וכדי לחייבו חטאת משום שוגג צריך שיעשה מעשה איסור בשגגה]. רש"י]
לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן. [לחכמים שמחייבים אפילו בלא הכיר בה מעולם, כל שכן שמחייבים בהכיר בה ושכחה. ולרבן שמעון בן גמליאל שאינו מחייב עד שיתכוון הרי לא התכוון]

נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, לענין נזקין חייב. [שיטה מקובצת: נתכוון לזרוק שתים. כלומר שלא נחה האבן למקום שחשב אלא שהלכה יותר שתי אמות. לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן שתנוח במקום שנתכוון.
וליכא לפרושי [ואין לפרש] נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שלא היה חושב שיש בינו ובין אותו מקום שנתכוון לזרוק אלא שתי אמות והיה שם ארבע אמות [אבל האבן נפלה באותו מקום שנתכוון לזרקה], שאם היה כן מחייב משום שבת שהרי גמר מחשבתו אלא שלא היה חושב שהיתה מלאכת איסור אלא מלאכת היתר וזהו שוגג האמור בתורה. ועוד אמאי לענין ארבעה דברים פטור הרי דחה למקום שרצה. ה"ר יהונתן ז"ל]
לענין ד' דברים פטור.
לענין שבת מלאכת מחשבת בעינן.
לענין גלות (שמות כא, יג) [מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.
רש"י על החומש: "וכי יזיד". למה נאמר לפי שנאמר מכה איש וגו' שומע אני אפילו רופא שהמית ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים והאב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו והשוגג תלמוד לומר וכי יזיד ולא שוגג. "להרגו בערמה". ולא שליח ב"ד והרופא והרודה בנו ותלמידו שאע"פ שהם מזידין אין מערימין] "אשר לא צדה" אמר רחמנא פרט לנתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. [לענין גלות חייב דכתיב "ואשר לא צדה ושמתי לך מקום וגו'", פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שאינו בתורת "וכי יזיד איש וגו'", אלא בתורת "ושמתי לך מקום וגו'".
לישנא אחרינא, "ואשר לא צדה" פרט למתכוין כו' דפטור מגלות דהכי משמע שלא צדה שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצלו, "ינוס" פרט לזה שצדה. רש"י]
לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן.

(משנה במסכת מכות ז' ב':
"נשמט הברזל מקתו והרג, רבי אומר אינו גולה, וחכמים אומרים גולה. מן העץ המתבקע [יצא קיסם וניתז למרחוק והרג. רש"י] רבי אומר גולה וחכמים אומרים אינו גולה".
וכתב שם במאירי:
"אמר המאירי נשמט הברזל מקתו והרג, רבי אומר אינו גולה מפני שהוא אצלו קרוב למזיד שהיה לו לעיין אם היה הברזל מהודק יפה בקתו. וחכמים אומרים גולה. והלכה כחכמים שאין זה קרוב למזיד שהרבה פעמים אדם רואהו מהודק יפה ואעפ"כ הוא נשמט מקתו.
מן העץ המתבקע והרג, רוצה לומר שנשמט הברזל מתוך קתו בשעה שהכה בתוך העץ המתבקע ונתז למרחוק מתוך העץ המתבקע והרג רבי אומר גולה שאין זה קרוב למזיד שמתוך הכאתו נשמט מקתו ואח"כ מן העץ. וחכמים אומרים אינו גולה. והלכה כחכמים שאין זה כחו אלא כח כחו ואין גלות אלא בכחו.
ויש מפרשים "מן העץ המתבקע" שיצא קיסם מן העץ ונתז למרחוק. וטעם חכמים שהם פוטרים מפני שאין זה שוגג אלא אנוס ואף מה שפטרנו בכח כחו הוא מפני שהוא דומה לאונס".

והקשו כאן בתוספות לפי הפירוש השני ברש"י שנתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע פטור מגלות: "ותימה דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע, דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי, בריש אלו הן הגולין. אמאי חייב והא הוי כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שנתכוין לבקע עצים שלפניו והלך למרחוק".
ולכאורה החילוק פשוט, ששם אמנם התכוון לבקע עץ, אבל ידע שאפשר שישל הברזל, או שיצא קיסם ויהיה ניתז למרחוק. וכיוון שידע גם זה נכלל בכוונתו, שהתכוון לזרוק שתיים שאפשר שילכו ארבע. ומן העץ המתבקע דעת חכמים שלא היה לו להעלות על דעתו ולכן פטור כמו התכון לזרוק שתים וזרק ארבע. וצריך עיון בכוונת התוספות)

נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה, לענין נזקין חייב.
לענין ד' דברים פטור.
לענין שבת באומר כל מקום שתרצה תנוח אין [כן]. אי [אם] לא – לא. [אם אמר כל מקום שתרצה תנוח חייב שהרי יש כאן מלאכת מחשבת דזרק ארבע. אבל נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח פטור שעיקר מחשבתו אינה למלאכה. רש"י]
לענין גלות אשר לא צדה פרט לנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה.
לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן.

ואמר רבה זרק [בעל הכלי כלי מראש הגג. רש"י] כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור [זה ששברו במקל קודם שבירתה [על הקרקע], שהרי סופה לישבר. רש"י] מאי טעמא מנא תבירא תבר. [הארכתי בזה לעיל י"ז ב' עיין שם]

(לעיל י"ז ב' פירש רש"י על מימרא זו של רבה:
"ושברו במקל. קודם שנח. פטור המשברו וחייב הזורק, אלמא בתר מעיקרא אזלינן, והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי".
ויש לעיין למה שם פירש שהזורק מראש הגג אינו בעל הכלי, וחייב הזורק, וכאן פירש שבעל הכלי עצמו זרק מראש הגג.
ונראה שמלשון המימרא מוכרח שרבה עצמו דיבר דווקא בזרק בעל הכלי. שאם היה מדבר בזרק אחר, לא היה לו לומר רק שפטור השני ולהניח לנו ללמוד מעצמנו שהראשון חייב.
ראשית הנפקא מינה הראשונה מכך שהולכים בתר מעיקרא הוא שהראשון חייב ורק אחר כך שהזורק פטור. ואם ניתן ללמוד זה מזה היה לו לומר שהראשון חייב ונלמד שהשני פטור.
ועוד שממה שהשני פטור אין זה מוכרח שהראשון חייב. ואם דיבר רבה בזרק אחר מהגג היה לו ללמדנו שהראשון חייב שזה יותר חידוש ממה שהשני פטור.
שאפשר לומר כשיטת הרמב"ן במלחמות שבאמת הולכים בתר בסוף והראשון פטור, ומה שהשני פטור אינו משום שהראשון נחשב כשבר, אלא הוא משום שכבר אין לכלי שווי ושומה.
ואפשר גם שמעשה הזורק מהגג יצא מכלל גרמא רק בכך שנשבר הכלי בנפילתו לארץ, אבל אם לבסוף לא נשבר אפשר שגם אם הולכים בתר מעיקרא ורואים בראשון שהוא שבר ולכן פוטרים את השני, עדיין מה שעשה ראשון נחשב כגרמא, שגם אם מעשיו הפסידו את הכלי סוף סוף אין כאן מעשה גמור שלו על גוף הכלי.
לכן לא יתכן שרבה יעמיד בזרק אחר ולא ישמיענו שהראשון חייב. אלא מוכרח שרבה עצמו דיבר כשבעל הכלי זרק והשמיענו דין השני שפטור.
ולעיל י"ז ב' סוברת הגמרא שאם היה רבה מדבר בזרק אחר היה מחייב את האחר, שלא מסתבר לומר שפטור משום גרמא ולא מסתבר שהשני פטור רק משום שאין לכלי דמים. שמה שאין לכלי דמים לש"י ושאר הראשונים תלוי בשאלה אם הולכים בתר מעיקרא. ואם הולכים בתר מעיקרא הראשון חייב ואם לא אז יש לו דמים והשני חייב. וכמו שכתבתי לעיל י"ז ב' ובברכת שמואל המבואר בסוגיית בתר מעיקרא. ומביאה הגמרא דברי רבה שאמר בזרק בעל הכלי, ולומדת מהם מהסברא שבזרק אחר יהיה הזורק חייב, ורק אחרי סברא זו ניתן להוכיח מרבה שאזלינן בתר מעיקרא. ולכן שם פירש רש"י את המימרא כמו שלומדת ממנה הגמרא ומדייקת שהולכים בתר מעיקרא, וכאן פירש כמו שבאמת רבה אמרה. ועדיין אין בזה די וצריך עוד עיון)

ואמר רבה זרק [מזיק. רש"י] כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות, בא אחר וסלקן, או קדם [הוא] וסלקן, פטור. מאי טעמא? בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה [בזמן שזרקו פסוקים חיציו]. [פטור. שהרי מזריקתו אין סופו לישבר עד שינטלו הכרים וזה שנטל הכרים ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור דגרמא בניזקין הוי. רש"י. עיין בתוספות שדעת רב אלפס שזהו דינא דגרמי שחמור יותר מגרמא ורבי מאיר מחייב עליו, אם מהתורה כדעת הרמב"ן ואם מקנס חכמים כדעת פוסקים אחרים. ורבה הוא מהסוברים שלא מחייבים על גרמי.
ודעת ר"י בתוספות שאין זה גרמי אלא גרמא בעלמא שהוא קל יותר מגרמי ואין מי שמחייב עליו. אמנם גם על גרמא יש איסור מהתורה של לא להזיק וחייב לשלם מה שהזיק בדיני שמיים. כלומר אם רוצה לצאת ידי חובה כלפי שמיים. עיין לקמן ל"ג עמוד ב' "מי שיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור. אמר ר' יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים". וקשה למה חייב בד' דברים שהרי פסקיה לגיריה. עיין שם שכתבתי ביאור עמוק וברור בע"ה בגדר פסקי לגיריה וגדרי מעשה מזיק ונתבאר שם מחלוקת רש"י ותוספות בזה.

ועיין עוד לקמן נ"ו א' שהבאתי שדעת רש"י שאין חילוק כלל בין גרמא לגרמי, ורבי מאיר מחייב בכל גרמא והלכה כמותו, ורבה כאן שפוטר הוא לשיטתו שגרמא חייב. עיין שם שהבאתי דעות הפוסקים בזה]

(יש לעיין, הרי הזורק על כרים רצה להזיק ממון חבירו, ועשה מעשה כדי להוציא לפועל מחשבתו ויצא המעשה לפועל וניזוק חבירו. ואם כוונת התורה לחייב את המזיק מה הטעם שפטרה גרמא.
הנה לבן רדף אחרי יעקב ואחר כך נשבע לו שלא ירע לו, ואמר לו "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה". כשבלעם בא לקלל את ישראל, ואמרו חז"ל שבלעם הוא לבן, נאמר "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם אֶל-הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ", ואמרו חז"ל שהקיר הוא אותו גל ומצבה שהיה עד שלא יבוא להרע [עיין תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בלק ומדרש תנחומא ויצא סימן י"ג]. וזהו שורש עניין עדות שהוא כח לפעול כפי העדות ובית הדין מוציאים אותו לפועל בכך שדנים לפי העדות כמו שדנים לפי ידיעה ודאית. עיין מה שכתבתי בזה בגיטין ע"ו א' לגבי צירוף עדות ובגיטין ע"ח ב' לגבי תרי ותרי.
וגם דין מזיק כך הוא, עיין מה שכתבתי בזה בחידושים בבא קמא סימן א' בהרחבה. שמעשה המזיק הוא צורה גשמית של עשיית היזק. והיא כמו אותו גל. ועל ידי שיש צורה זו בעולם נפעל הכח של חיוב מזיק על המזיק.
קצת משל לזה שהנה נפש שאינה מלובשת בגוף היא מת אינה יכולה לפעול מאומה בעולם וכמו שאינה במציאות. ורק בהתלבשותה בגוף יכולה לפעול בעולם ולהוציא לפועל מה שש בה בבחינת "בכח". לכן צריכה העדות את הגל שיהיה לה כמו גוף ועל ידי שהיא מלובשת בו יוצא כוחה אל הפועל בעולם. וכמו כן צריך דין חיוב מזיק את גוף מעשה ההיזק שיהיה מלובש בו כמו העדות בגל ועל ידי זה יוצא כוחו אל הפועל. ולכן לא מתחייב המזיק על ידי גרמא כי אם בדיני שמיים. הטעם שמתחייב בדיני שמיים הוא משום שבאמת הוא מזיק כמו מי שהזיק במעשה גמור. רק מה שבית דין כופים לשלם זהו רק שהם מוציאים לפועל את כח הפעולה של הדין עצמו. וכדי שלדין עצמו יהיה כח פעולה צריך שיהיה מלובש בגוף, וגופו הוא המעשה. ולכן צריך מעשה שיש לו צורת מעשה מזיק שלמה ואי אפשר לחייב על גרמא.

וזהו גם הטעם במטמא פרי של חבירו שיש מי שאומר שפטור משום היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ולכאורה תמוה מאוד שהרי אין זה גרמא שהזיק במעשה גמור בידיים, רק אינו ניכר למי שרואה. ומה השייכות בין מעשה היזק לבין להיות ניכר. שזה כמו לחלק שאם הזיק בלילה פטור כיוון שאין אנשין יכולים לראות, ואין בזה שום סברא. ולמה שכתבתי הוא מבואר)

.

– – –

.

הערה. תוספת ביאור במחלוקת התוספות והרמב"ן:

לקמן כ"ז א' במשנה נאמר: "המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו".

ושם עמוד ב' הקשתה הגמרא מדוע ההולך ששיבר את החבית פטור, הרי דרך בני אדם להתבונן בדרכים, וכיוון שלא התבונן הוא פושע ויתחייב על ששבר את החבית.

ובתוספות שאלו, שאם מחשיבים את הנתקל בחבית כפושע, אם כן קשה גם המשך המשנה שאם הוזק הנתקל חייב בעל החבית על נזקו משום בור. ואם מחשיבים את הנתקל כפושע הרי ייפטר בעל החבית. ותירצו התוספות שלגבי חיוב בעל החבית אין לפטרו משום שעל הנתקל היה להתבונן.

ובברכת שמואל סימן כ"ב הביא רשב"א ועוד ראשונים שחולקים על התוספות וסוברים שאכן יהיה בעל החבית פטור, מכיוון שהניח את החבית ברשות והפשיעה היא של הנתקל שלא התבונן. וביאר היטב שיטתם אבל לא ביאר שיטת התוספות.

אני מביא כאן רק מה שכתבתי שם בברכת  שמואל המבואר בסוף הדברים, ולהבין יותר יש לעיין שם בכל הסימן.

"רבינו לא ביאר שיטת התוספות שגם להדעה שדרך בני אדם להתבונן בדרכים והיה להולך להתבונן והוא נחשב שלא ברשות על ידי שלא התבונן, ובעל החבית נחשב שהניח ברשות כיוון שדרך בני אדם להתבונן, אעפ"כ אם הוזק בחבית חייב בעל החבית בנזקו מדין בור. וכתבו הטעם משום "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".

ואחר כך הקשו למה יתחייב ההולך שנתקל בחבית לשלם דמי החבית, מטעם שהיה לו להתבונן, הרי בעל החבית נחשב שלא ברשות והדין כל המשנה ברשות הרבים ובא אחר ושינה בו פטור. ותירצו על זה שמשום שאדם המזיק חייב גם על אונס אין לפטרו מטעם זה. וזה לשונם: "ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (לעיל כ' א', כ"ד ב') דגבי אדם לא אמר הכי".

ומבואר מזה שסברו שבעל החבית נחשב שלא ברשות, שכתבו שנחשב ששינה ברשות הרבים והיה לנו לפטור את ההולך ששיבר משום כך לולא היה חייב גם על אונס. ולכאורה קשה שהרי אם דרך בני אדם להתבונן בדרכים אז הנחת החבית היא ברשות.

ונראה שהתוספות חולקים בשני דברים על דעת הראשונים שביאר רבינו, האחד הוא שסוברים שלעולם הנחת חבית ברשות הרבים נחשב שלא ברשות וגם להדעה שדרך בני אדם להתבונן בדרכים.

השני הוא מחלוקת יסודית, שלדעתם אע"פ שודאי מודים ליסוד שכל שמשתמש בשלו ולא עושה מעשה כלפי של חבירו אין עליו שם מזיק כלל, מכל מקום מה ששניהם אינו ברשות [ההולך משום שהיה לו להתבונן, ובעל החבית משום שלעולם אינו ברשות להניח חבית ברשות הרבים], מה שרשות המזיק להיות שם אינה גרועה מרשות הניזק להיות שם, אינו גורם שנחשיב את המזיק כמשתמש בשלו ואין עליו שם מזיק כלל.

ויש חילוק, שאם שניהם ברשות וכן חצר השותפים, מה שהמזיק הוא ברשות נותן לו דין של משתמש בשלו ומוציאו מכלל שם מזיק [כל זמן שהוא היזק ממילא וכמו שן ורגל שלכן פטורים ברשות הרבים שיש למזיק רשות להיות שם, ולא כמו נגיחה שהיא מעשה מחודש כלפי של חבירו וחייב גם ברשות הרבים]. אבל כדי להוציא את המזיק מכלל שם מזיק צריך דווקא שיעשה ברשות. ואם שניהם אינם ברשות מה שלא עדיפא רשות הניזק מרשות המזיק בזה אין כדי להוציא את המזיק מכלל שם מזיק כיוון שסוף סוף אין לו רשות ועושה שלא ברשות.

וכיוון שיש על המניח חבית שם מזיק משום בור אע"פ שגם הנתקל אינו ברשות שהיה לו להתבונן, עליו לשמור על החבית שהניח ולא לסמוך על מה שההולך שומר בכך שדרכו להתבונן בדרכים, וזהו שכתבו שעל המזיק לשמור שלא יזיק ולא על הניזק שלא יוזק.

ולכן הוכיחו התוספות שאדם המזיק באונס גמור פטור מהירושלמי שאם ישן ואחר כך בא אחר וישן לידו פטור הישן הראשון. והרמב"ן בבבא מציעא פ"ב ב' כתב שאין משם ראיה, כיוון שעשה ברשות שכשישן לא היה שם אחר, והשני פשע ועשה שלא ברשות, לכן אין עליו שם מזיק כלל ואע"פ שאדם המזיק חייב אף באונס גמור כאן פטור שאין עליו שם מזיק כלל.

ולהתוספות שפיר יש מזה ראיה כיוון שהישן במקום שיכול לבוא לשם אחר נחשב שלא ברשות אע"פ שהאחר יכול להזהר, וכמו מניח חבית ברשות הרבים שנחשב שלא ברשות אע"פ שדרך בני אדם להתבונן, לכן כיוון שאדם חייב גם על אונס היה לו להיות חייב אע"פ שהפשיעה היא של השני. שמה שאדם המזיק חייב אף על אונס גורם שלא אכפת לנו מי פשע שאין צריך לפשיעה כדי לחייב. ולא מוטל על המזיק לשמור על עצמו שיפטר בזה המזיק. ומכך שאינו חייב מוכח כדבריהם שבאונס גמור פטור אדם המזיק גם כשיש עליו שם מזיק.

ומה שמבואר לקמן מ"ח א' ועוד שאם שניהם שלא ברשות הוי כמו שניהם ברשות וכמו רשות הרבים לעניין לפטור את המזיק, יש לומר לדעת התוספות שמחלקים שזה דווקא בנכנס הניזק לחצר ששייכת לאחר שלא ברשות, ועובר על איסור גמור, שיכול המזיק לומר מאי בעי תורך שם, אע"פ שגם המזיק נכנס שם שלא ברשות. ומכח מאי בעי תורך בחצר זו נעשה המזיק שאין עליו שם מזיק כלל וכמו תורך ברשותי מאי בעי שמכח שאין עליו להיות שם נעשה המזיק כמי שעושה במקום שלא נמצא שם הניזק ואין עליו שם מזיק כלל. ומה שגם על המזיק אין להיות שם, לגבי זה אומרים שזה דומה לרשות הרבים שבשניהם שווים פטור המזיק.

אבל ברשות הרבים או חצר השותפים שמותר לניזק להיות שם, מה שהניזק עשה שלא ברשות וכגון שדרך בני אדם להתבונן והוא לא התבונן, או שישן ליד חבירו שישן שם לפניו, אין הניזק עושה שום איסור, ויש לו רשות להיות שם שהמקום שייך לו ועומד לשימושו. ואל שייך לומר לו תורך מאי בעי התם. רק שנחשב שלא ברשות לעניין שפשיעת השמירה היא עליו. שיודע שאין דרך בני אדם להתבונן ומניח חבית, הרי לגבי האחריות מי אחראי על ההיזק ומי נחשב שפשע בשמירה כלפי זה נאמר שהניזק הוא שלא ברשות שהיה מוטל עליו להיזהר. אבל לא שאסור לו להניח שם. ובאופן זה אם גם המזיק אינו ברשות אינו יוצא מכלל שם מזיק רק מכח שהיה על הניזק להיזהר.

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא