בבא קמא – דף ל"א עמוד א'

מתני' שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון, הראשון חייב בנזקי שני [לקמן מפרש שאם נתקל השני בגופו של ראשון חייב על זה הראשון מדין אדם המזיק וחייב אף על נזקי כליו של שני. ואם נתקל השני בכד שנפל מהראשון חייב על זה הראשון מדין בור וחייב רק על נזקי גופו של השני אבל לא על כליו כיוון שבור פטור על כלים].

גמ' אמר רבי יוחנן לא תימא [תאמר] מתניתין ר' מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא וחייב, אלא אפילו לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור הכא [כאן] חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד [כלומר בהכי מתוקמא מתניתין ששהה בנפילתו כדי עמידה ולא עמד. רש"י].

רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לא היה לו לעמוד היה לו להזהיר ולא הזהיר.

ורבי יוחנן אמר כיון דלא היה לו לעמוד לא היה לו להזהיר דטריד [שטרוד].

תנן [לקמן עמוד ב']: "היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב". מאי לאו שעמד לכתף [לתקן הקורה על כתיפו כדרך נושאי משאוי. רש"י] דאורחיה הוא וקתני חייב, דהוה ליה להזהיר? [עמידה לכתף היא כמו ההליכה עצמה, כיוון שדרך נושאי קורה בכך, וכמו שאם לא עמד כלל פטור בעל הקורה שעל בעל החבית היה להרחיק את עצמו והוא הפושע בנזק זה, הוא הדין בעמד לכתף שהיה לבעל החבית להזהר שמא יעמוד לכתף. וממה שהמשנה מחייבת אותו מוכח כרב נחמן בר יצחק שמה שהיה לו להזהיר אע"ג שטרוד לכתף גורם להחשיבו כפושע]

לא. כשעמד לפוש [דמשונה הוא ואין רשות הרבים עשויה לכך. רש"י. בוודאי מותר לכתחילה לעמוד לפוש ברשות הרבים, רק לעניין מי נחשב הפושע לגבי הנזק, מי שמשנה מהמנהג הרגיל הוא הפושע].

אבל עמד לכתף מאי, פטור? אדתני [עד ששונה] סיפא "ואם אמר לו לבעל חבית עמוד פטור" לפלוג וליתני בדידה 'במה דברים אמורים כשעמד לפוש, אבל עמד לכתף פטור'?

הא קא משמע לן דאע"ג דעמד לפוש כי קאמר לו לבעל חבית עמוד פטור.

(סוגיא זו קשורה ביסודה לסוגייה של כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. עיין לעיל כ"ד ב' מה שכתבתי בביאורה על פי הברכת שמואל. תמצית העניין הוא שאם שניים משתמשים ברשות הרבים כיוון שלשניהם יש רשות להשתמש בה, עלינו לדעת מי אחראי לנזק שנגרם. בכל מזיק וניזק יש שאלה שאם הניזק היה שומר על עצמו שלא להינזק הרי לא היה הנזק נגרם. ואפשר לראות בניזק אחראי כיוון שהוא לא נזהר מהמזיק. ושאלה זו מוכרעת על ידי הכלל שעל המזיק להרחיק את עצמו ולא על הניזק להרחיק את עצמו. עיין לעיל י"ט ב' שהארכתי בעניין זה.

מכיוון שכך לכאורה גם כאן נאמר שתמיד המזיק יהיה אחראי לנזק, ונחייב את בעל הקורה הראשון בנזקי החבית גם אם לא עמד, כיוון שהוא המזיק אין בעל החבית הניזק צריך להיזהר ממנו, אלא הוא צריך לשמור שלא יזיק ולהזהר גם ביחס למי שהולך אחריו עם חבית.
סוגיא זו שייכת לשני עניינים, האחד הוא האם אדם המזיק באונס חייב על כל אונס כשיטת הרמב"ן, או רק באונס שאינו גמור כשיטת התוספות. להרמב"ן שחייב בכל אונס, מה שבעל הקורה הראשון פטור מנזק החבית אם לא עמד אינו משום שהוא אנוס שלא היה יכול לשמור על עצמו מנזק כזה.
הטעם שפטור, ביארתי לעיל כ"ד ב' על פי דברי הברכת שמואל שיש בו שני מהלכים. האחד שאע"פ שבעל הקורה הוא המזיק, וחייב גם על אונס, מכל מקום מה שהכלל תמיד הוא שעל המזיק לשמור שלא יזיק ואין על הניזק לשמור שלא יוזק, זהו רק אם הניזק לא שמר ונהג כדרכו. אבל אם הניזק עשה מעשה של חוסר זהירות, פשיעה, שמחמתו אירע הנזק, והמזיק לא עשה פשיעה, באופן כזה הפשיעה של הניזק גורמת שנדון שהוא אחראי על הנזק ולכן המזיק פטור. שהניזק רק אינו צריך לשמור על עצמו מפני המזיק, אבל אם עשה הניזק מעשה חיובי של חוסר זהירות, והמזיק לא פשע, בזה נתחדש דין שהניזק נחשב אחראי והמזיק פטור.
לדברי הברכת שמואל לכעיל כ"ד ב' התוספות מפרשים כך בין בדעת רבא ובין בדעת ריש לקיש. והגר"א והים של שלמה מפרשים בדעת הרמב"ם שסברא זו היא רק לדעת רבא, והלכה כמוהו. ולריש לקיש יש בזה סברא אחרת, שהוא סובר שאע"פ שהניזק פשע אין בכך כדי לבטל את הכלל שתמיד על המזיק להרחיק את עצמו ואין בזה כדי לפטור את המזיק. והטעם שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור הוא משום שמה שהניזק שינה מחשיב כאילו הוא נכנס הניזק לחצר המזיק שאז אין על המזיק תורת מזיק כלל. ובכל אופן זהו רק לדעת ריש לקיש שאין הלכה כמותו.
אמנם לדעת תוספות באדם המזיק אם הראשון נחשב אנוס במה שהשני ניזק ממנו, יש בכך עוד טעם לפטרו. סוגייתנו מדברת בנזקי אדם המזיק, באופן שהשני נתקל בגוף הראשון שאז הראשון חייב משום אדם המזיק, ובזה נחלקו רמב"ן ותוספות אם יש פטור משום אונס, וגם בנזקי בור, שהשני ניזק בחרס של הראשון שנשבר על ידי נפילת הראשון. בנזקי בור לכל הדעות יש פטור של אונס לגבי הראשון.
לכן להבחין בכל מקום בסוגיות אלה האם הראשון פטור מפני שהפשיעה היא מצדו של השני, או משום שהוא אנוס.

– – –

כשהראשון נפל והשני נתקל בגופו, חיובו של הראשון הוא משום אדם המזיק ולא משום בור. ולעיל כ"ד ב' מבואר רבותא יותר שאפילו בהמה שרבצה ברשות הרבים ונתקלה בה בהמה אחרת, החיוב הוא משום שור ולא משום בור. ובברכת שמואל בסוף סימן ט"ז הניח בקושיא למה אינו בור ולמה אינו פטור עליו משום איש בור ולא בור שור. ולעניות דעתי בור שייך רק בדבר שאינו יכול ללכת, שאז מי שהניח אותו במקומו עשה כריית בור. אבל דבר שיש לו רצון משלו והולך ורובץ כרצונו, לא שייך לומר שהנחתו במקום מסויים היא כריית בור, שלא שייך בו הנחה במקום מסויים, שכל רגע ורגע הוא בוחר האם חפצו לנוח שם או ללכת. ולכן אין כאן לעולם כריית בור על הנחתו. כריית בור היא התחלת המעשה של ההיתקלות של הניזק בבור אחר כך. ורואים כאן המשך מעשה אחד, שהיתה הנחת בור או כריית בור וכל מה שממשיך לעמוד שם הבור הוא המשך מעשה ההנחה, ולכן גם מה שנתקל הניזק הוא המשך מעשה ההנחה וכאילו הכורה מזיק את הניזק בבור. אבל בדבר שיכול ללכת או לרבוץ כחפצו אין המשך מעשה בין ההנחה להיתקלות של הניזק ולכן אין כאן בור כלל. וכיוון שאינו נכנס תחת שם מזיק בור הוא נשאר שור או אדם המזיק.

ועיין ביאור נוסף בסברא זו לעיל ט"ז א' בתגובות, ושם בדברי התלמיד חכם שכינה עצמו בענווה "התלמיד" כתב גם שאפילו אם היה לפרה רובצת דין בור לא היה בזה פטור משום איש בור ולא שור בור עיין שם בדבריו הנפלאים.

כתבו בתוספות כאן בתוך דבריהם: "… דגוף השני הוי בור משום דאנוס יותר מן הראשון ולכך מטעם שהיה לו לעמוד לא הוי אלא בור, וראשון שאין אנוס כל כך, אע"ג דבאונס זה מפטר אדם המזיק כדמשמע בהאומנים, כיון שהיה לו לעמוד ולא עמד חשיב ליה אדם המזיק. אע"פ שזה דוחק אין לחוש כיון דלא קאי מסקנא הכי. אי נמי יש לומר דרבא סבירא ליה בנתקל פושע כרבי מאיר ולכך הראשון הוי אדם המזיק ולא בור".
ולכאורה אין מובן לחילוק שכתבו מתי גוף האדם שנפל נחשב בור ומתי אדם המזיק ותלו את זה בכמה הוא אנוס. ולפי מה שכתבתי הוא מבואר, שאם הוא אנוס על הנפילה כל כך שאין לייחס את מה שהוא שוכב על הארץ כמעשה שלו נחשב כבור. שמה שמפקיעו משם בור הוא מה שיש לו רצון ובחירה לשכב או ללכת כרצונו, ולכן אם הוא אנוס עד שצורת המעשה שאינו כמו שוכב או הולך נעשה גופו בור)

.

תא שמע: "הקדרין והזגגין [מוכרי כלי זכוכית. רש"י] שהיו מהלכין זה אחר זה, נתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון, והשלישי בשני, ראשון חייב בנזקי שני, ושני חייב בנזקי שלישי.

ואם מחמת ראשון נפלו ראשון חייב בנזקי כולם.

ואם הזהירו זה את זה פטורין".

מאי לאו שלא היה להן לעמוד? [ואעפ"כ לא נחשבים אנוסים כיוון שהיה להם להזהיר וכרב נחמן בר יצחק]

לא. שהיה להן לעמוד. אבל לא היה להם לעמוד מאי פטור? אי הכי [אם כך] אדתני סיפא "אם הזהירו זה את זה פטור" לפלוג וליתני בדידה 'במה דברים אמורים שהיה להן לעמוד אבל לא היה להן לעמוד פטורין'.

הא קמשמע לן דאע"ג דהיה להן לעמוד כי הזהירו זה את זה פטורין.

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא