בבא קמא – דף ל"ו עמוד ב'

by

אמר רבא לעולם כר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו [הם], ודקשיא לך "אחרון אחרון נשכר" 'ראשון ראשון נשכר' מבעי ליה, הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כשומר שכר לנזקין. [שתפסו ניזק כו', וכן שני וכן שלישי הלכך אין שמירתו אלא עליו. רש"י. הניזק הראשון זכה בשעבוד בגוף השור ולכן היה קודם לכל האחרים וראשון נשכר. כעת מעמיד רבא שהניזק תפס את השור לגבות ממנו שלא יוכל בעליו להבריחו, ועדיין לא גבה אותו שיוחלט להיות שלו לגמרי. אמנם מה שתפס גורם שיתחייב בשמירתו תחת הבעלים שנעשה כשומר שכר באותה הנאה שאין הבעלים יכול להבריח את השור, ושומר וגזלן נכנסים תחת בעלים להתחייב בשמירה ותשלומי נזק. לכן הניזק הראשון הוא זה שחייב לשלם על הנגיחה השנייה לניזק השני והבעלים פטור עליה לגמרי. ואם כעת תפס הניזק השני ונגח שוב, התחייב הניזק השני לניזק השלישי לשלם לו וכן הלאה. ועולה שאחרון אחרון נשכר שגובה דמי נזקו מזה שלפניו. וזה שלפניו אין לו בשור שמה שזכה בו התחייב לשלמו]
אי הכי [אם כך] יש בו מותר יחזיר לשלפניו יחזיר לבעלים מבעי ליה? [יחזיר לבעלים מבעי ליה דאין על הבעלים להפסיד מנה שהיה להן בו משעת נזק הראשון [שמשלם רק חצי נזק וחצי מהשור שלו] שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק, וכשהזיק לשני איבד ראשון מנה שלו ותפסו שני ונעשה עליו שומר וכן כולן נעשו שומרי שכר לשמור חלק הבעלים בההיא הנאה דמשתלמי נזקייהו מהשור דלא אעריקו ליה בעלים לאגמא [שלא הבריחו לו בעלים לאגם. אגם בכמה מקומות פירושו אגם מים, ובבכורות ח' ב' פירש רש"י שאגמא הוא יער]]
אמר רבינא הכי קתני אם יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו. [אם יש בו מותר בנזקיו כגון שהיה נזקו של רביעי מרובה משל חמישי כגון שור של רביעי שוה מנה [מאה זוז] יש לו במזיק חצי מנה, ושל חמישי שוה חמישים ואין לו על זה אלא דינר זהב [עשרים וחמשה זוז], יחזיר דינר זהב לשלפניו וכן כולם אם נזקו של ראשון יותר על של אחרון. רש"י]
וכן כי אתא רבין [כשבא רבין. מארץ ישראל] אמר ר' יוחנן משום פשיעת שומרין נגעו בה.

במאי אוקימתא? כר' ישמעאל. אי הכי [אם כך] אימא [אמור] סיפא: "ר' שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה. חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז. חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו נוטל חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב [עשרים וחמשה זוז]", אתאן [באנו] לר' עקיבא דאמר תורא דשותפי [שור של שותפים] הוא. רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא?
אמרי
[אומרים] אין [הן]. דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא [כינוי לרב יהודה], שבוק [עזוב] מתניתין ותא בתראי [ובוא אחרי]: רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא. [שבוק מתניתין ולא תטרח לאוקמי פלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון אליבא דחד. ואי קשיא נוקמא לדרבי מאיר נמי [גם] כר' עקיבא וכשתפסו ניזק וכדשנינן [וכמו שתירצנו], דמאי טעמא מפקינן לה מר' עקיבא משום דקתני יחזיר לשלפניו, והא אוקמינן אם יש בו מותר בנזקין, לא אפשר לאוקמא כר' עקיבא דאי אמרת ר' ישמעאל היא אצטריך לאשמועינן דאחרון אחרון נשכר דקא משמע לן הואיל ותפסו ניזק נעשה עליו שומר שכר וקם ליה ברשותיה ואע"ג דלא נישום השור בבית דין כדקא בעינן לר' ישמעאל, אלא לרבי עקיבא למה ליה למיתני כלל בלא תפיסה נמי הוי אחרון נשכר. רש"י]

תנן התם [משנה לקמן צ' א']: "התוקע לחבירו [המכהו כנגד אזנו לשון מורי. לישנא אחרינא תקיעה ממש. רש"י] נותן לו סלע [דמי בושתו לבד צער ונזק ורפוי אם ישנם שם. רש"י]. ר' יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה [מאה זוז]".

ההוא גברא דתקע לחבריה [והיה זה תפוס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל. רש"י. בבבל אין בית דין סמוכים, ואינם דנים דיני קנסות], שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה [לפניו] דרב יוסף [רב טוביה בר מתנה שלח שאלה אל רב יוסף], סלע צורי תנן [ד' זוזים. רש"י] או סלע מדינה תנן? [סלע מדינה שמינית שבסלע צורי והוא חצי דינר [דינר הוא זוז]. וכל מקום ששנינו שום כסף מדינה בין סלע בין שקל הוי שמינית לצורי. רש"י]
אמר ליה תניתוה: "ושנים הראשונים דינר זהב [עשרים וחמשה זוז]", ואי סלקא דעתך תני תנא סלע מדינה נפלוג ונתני עד תריסר וסלע. [לפלוג אכתי [לחלק עדיין] וליתני במתניתין חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים [זוז] האחרון נוטל מנה [מאה זוז] ושלפניו חמשים זוז ולשלפניו דינר זהב [עשרים וחמש זוז] ושנים הראשונים הבעלים וניזק ראשון י"ב דינר [דינר הוא זוז] וסלע מדינה שהוא חצי דינר אלא שמע מינה לא תני תנא סלע מדינה, ולהכי לא פליג תו [עוד. כלומר עד שנים עשר וחצי זוז], דלא בעי למיתני חצי דינר דבחצאין לא איירי. רש"י. סלע הוא ארבעה זוזים. סלע מדינה הוא שמינית סלע צורי דהיינו חצי זוז צורי. כל הכסף שמנה עד סלע מדינה האחרון הוא בכסף צורי. התנא בוודאי עיקר דבריו הם בכסף צורי, השאלה רק האם לפעמים הוא מדבר גם בכסף מדינה או שלעולם אינו מדבר בכסף מדינה. התנא אינו מדבר בחצאים, אם היה מדבר לפעמים בכסף מדינה היה יכול לומר במקום שתים עשרה וחצי זוז שתים עשרה זוז ועוד סלע מדינה שהוא חצי זוז צורי. מכיוון שלא אמר כן יש להוכיח שלעולם אינו מדבר בכסף מדינה, ומזה נלמד שהמשנה שאמרה "נותן לו סלע" דיברה בכסף צורי]

אמר ליה תנא כי רוכלא ליתני וליזיל? [תנא כמו רוכל ישנה וילך. כלומר הטעם שהמשנה לא המשיכה לבאר ששניים הראשונים שנים עשר וחצי זוז הוא משום שאין דרכה למנות כרוכל הכל. ולכן אי אפשר להוכיח מכך שאין התנא מדבר בכסף מדינה]

מאי הוי [מה היה] עלה?
פשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי, ושל דבריהם כסף מדינה.
[כגון האי דשיעורא דרבנן הוא. רש"י. כתבו בתוספות שרב יהודה דיבר דווקא בסלעים, שבכל מקום שנאמר סלע, אם הוא דין תורה הוא סלע צורי ואם הוא דין מדרבנן הוא סלע מדינה. אבל מעות אחרים מלבד סלע וכגון מנה ודינר זהב ודינר כסף שהוא זוז וכיו"ב תמיד הם בכסף צורי. וכן מנה שאמר כאן רבי יוסי הגלילי מודה רב יהודה שהוא צורי, וכמבואר לקמן צ' ב']

אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא,
[אמר לו אותו אדם הואיל וחצי זוז הוא איני חפץ בו. רש"י: הואיל ופלגא דזוזא הוא דמיחייב לי ותו לא, כסיפא לי מילתא למישקליה [בושה לי הדבר לנטלו], נתביה לעניים], נתביה [תנהו] לעניים. הדר [חזר] אמר ליה נתביה ניהלי [תנהו לי] איזיל ואברי ביה נפשאי [אלך ואברה בו את עצמי].
אמר ליה רב יוסף כבר זכו ביה עניים. ואף על גב דליכא
[שאין] עניים הכא [כאן] אנן יד עניים אנן [רב יוסף הוה גבאי בשילהי החובל (לקמן צ"ג). רש"י], דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינן צריכין פרוזבול.

וכן תני רמי בר חמא: "היתומים אינן צריכין פרוזבול. רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין היו". [אין צריכין פרוזבול דבלאו הכי לא משמט שביעית לחוב שלהן, דאנן ידייהו דיתמי אנן ורמי עלן להפוכי בזכותייהו [ומוטל עלינו להפך בזכותם] הלכך שטרות שלהן כמסורים לבית דין דמי, ותנן: "המוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין, וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין" במסכת גטין (דף ל"ו). להכי נקט רבן גמליאל דנשיא הוה ובית דינו בית דין חשוב. רש"י. עיין לעיל י"ב א' שביארתי מהו פרוזבול]
.
(עיין גיטין י"ג עמוד א' ועמוד ב': "אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לו לפלוני, במעמד שלשתן קנה". ומבואר שם שזהו בין בפקדון ובין בהלוואה. כלומר אם ראובן חייב פרעון הלוואה לשמעון, יכול שמעון לומר תנהו לפלוני, וקנה וחייב לתת לאותו פלוני ואין בעל החוב יכול לחזור בו. והוא הדין אם יש ביד ראובן פקדון של שמעון יכול שמעון לומר תנהו לפלוני ולא יכול לחזור בו. ומבואר שם שזה מתקנת חכמים ותקנוהו כדבר ללא טעם.
ביארו בתוספות שרב יוסף היה במעמד החייב ובעל החוב, וכיוון שהוא גבאי צדקה והוא יד עניים מייד כשאמר בעל החוב תנהו לעניים זכה רב יוסף בחצי הזוז מדין מעמד שלושתם ושוב אין בעל החוב יכול לחזור בו.
ועיין עוד בתוספות ובראשונים שיישבו מדוע צריך להגיע לדין מעמד שלושתם, שהרי צדקה נקנית באמירה בלבד, וגם יישבו למה לא מתחייב משום נדר)


%d בלוגרים אהבו את זה: