בבא קמא – דף ל"ז עמוד ב'

איבעיא להו [נסתפק להם. לבני הישיבה], נגח שור שור ושור חמור וגמל, מהו?

האי שור בתרא [אחרון] בתר שוורים שדינן ליה [אחרי שוורים מטילים אותו כיוון שהם מינו] ואכתי [ועדיין] לשוורים הוא דאייעד למידי אחרינא [לדבר אחר] לא אייעד, או דילמא [שמא] האי שור בתרא בתר חמור וגמל שדינן ליה ואייעד ליה לכולהו מיני?

חמור וגמל שור שור ושור מהו?

האי שור קמא [ראשון] בתר חמור וגמל שדינן ליה ואייעד ליה לכולהו מיני, או דילמא בתר שוורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד למינא אחרינא לא אייעד? [חמור וגמל שור שור ושור מהו. אם תמצא לומר היכא [היכן] דהתחיל בשוורים שדינן לשור בתראה בתר מינו [מטילים שור אחרון אחר מינו]. הכא [כאן] מאי. רש"י. אם נפשוט את הבעיא הראשונה שמטילים שור אחר מינו, שמא כאן גם מטילים אותו אחר מינו ויהיה מועד רק לשוורים, או שמא הולכים אחר השלושה הראשונים ומועד לכל המינים]

שבת שבת ושבת אחד בשבת ושני בשבת מהו?

הא שבת בתרייתא [אחרונה] בתר שבת הוא דשדינן ליה [אחר שבת מטילין אותו], ואכתי [ועדיין] לשבת הוא דאייעד לימות החול לא אייעד, או דילמא [שמא] בתר אחד בשבת ושני בשבת שדינן ליה ואייעד ליה לכולי יומא?

ה' בשבת וערב שבת ושבת שבת ושבת מהו?

הא שבת קמייתא בתר ה' בשבת וערב שבת שדינן ליה ואייעד לכולהו יומי, או דילמא הא שבת קמייתא בתר שבתות הוא דשדינן ליה ולשבתות הוא דאייעד?

תיקו.

(לכאורה למה לא נאמר בכל בעיות אלה שתמיד הוא מועד לכל מיני בהמה ולכל הימים. שאם נגח שור שור שור חמור וגמל, הרי יש כאן נגיחות שור חמור וגמל שעושות אותו מועד לכל בהמה, ומה הטעם שמה שנגח מקודם שני שוורים יגרע את העדאתו לכל בהמה. וכן בנגח חמור וגמל ושור ושור ושור, מדוע שתי הנגיחות האחרונות יגרעו מה שיש כאן נגיחות חמור גמל ושור שעושות אותו מועד לכל בהמה.

אם באו עדים לפני בית דין שנגח חמור גמל ושור, ועשאוהו בית דין מועד לכל בהמה, ואחר כך באו עדים אחרים שנגח אחר כך עוד שור ושור, פשוט שנשאר מועד לכל בהמה. ואם כן מה החילוק אם הכל היה בעדות אחת שהעידו שני עדים בעדות אחת שנגח חמור וגמל ושור ושור ושור.

ונראה שאם שלוש נגיחות הן גילוי שכך טבעו, הרי יש כאן גילוי שטבעו לנגוח שוורים, וגם יש כאן גילוי שטבעו לנגוח כל בהמה, ואין הגילוי שטבעו לנגוח שוורים סותר את הגילוי שטבעו לנגוח כל בהמה, ולכן באמת היינו צריכים לומר שבוודאי ייעשה מועד לכל בהמה.

הרי"ף פירש שסוגייתנו כרב פפא שמועד לשוורים בסתמא אינו מועד לכל בהמה, שאם לרב זביד הרי אם הועד לשוורים ממילא כבר הוא מועד גם לכל בהמה, ועיין תוספות. ולכאורה לרב פפא מה שהועד לשוורים אינו סותר לכך שהוא מועד לכל בהמה אלא רק אין לנו גילוי מספיק להעידו לכל בהמה ושמא הוא מועד רק לשוורים, וכאן שיש לנו גם גילוי שהוא נוגח כל בהמה אם כן למה לא נלך אחרי גילוי זה רק בגלל שיש גם גילוי שהוא נוגח שוורים. גם לא מובן הסברות של להטילו אחר מינו, או של ללכת אחרי הראשונים יותר מאחרי האחרונים, מה יש בסברות אלה שמחזק את הגילוי על טבעו של השור לצד אחד יותר מלצד השני.

אלא בוודאי אין שלוש נגיחות גילוי על טבעו, אלא הן השתקפות של צורה, שבשלוש נגיחות מצטיירת צורת שור נגחן. ובשלוש פעמים שעברו לפניו ולא נגח מסתלק ציור צורה זו. ועדות אחת זו שנגח חמור וגמל ושור ושור ושור, היא אספקלריא אחת להשתקפות הצורה, וכיוון שהיא אספקלריא אחת אי אפשר שישתקפו בה שתי צורות שונות, ואם משתקפת בה צורת שור שנוגח שוורים, כבר לא משתקפת בה צורת שור שנוגח כל בהמה. והסברות ללכת אחרי הראשונים או להטילו אחר מינו הן סברות של איך נתפשת הצורה בראיית המתבונן. אם נניח חרוזים צבעוניים בשורה לפני ילד, צהוב וכחול ואדום ואדום ואדום, ונשאל האם הוא רואה כאן שלושה חרוזים אדומים ושניים בצבעים שונים, או שהוא רואה שלושה בצבעים שונים ועוד שניים אדומים, התשובה תהיה מושפעת מאילו מונחים ראשונים ואילו אחרונים [כלומר באדום אדום אדום צהוב וכחול יותר נתפש ראיית שלושה אדומים מאשר בצהוב כחול אדום אדום אדום], וגם יש סברא שתמיד יראה כאן שלושה אדומים כיוון שאת האדום השלישי הוא מטיל אחר הדומים לו ולא אחר אלה שאינם דומים לו, וכך היא בדיוק בעיית הגמרא.

וזהו דבר יסודי מאוד בדרך לימוד התורה, שלגבי בריאת העולם נאמר אין צייר כאלוהינו שכל הבריאה היא דיבור של הבורא עם בריותיו בשפה של ציור, והמשכן והמקדש שהם צמצום העולם כולו הם על דרך ציור וההבנה בהתבוננות בהם היא על ידי ראייה של צורות, וכן המצוות כגון ציצית ותפילין ולולב וסוכה פועלים על הנפש בדרך שציור פועל, ובלא שהנפש פתוחה להתפעלות והתבוננות זו אין לאדם מבוא לדביקות שבמצוות ולעבודת השם שבהן. והתורה היא תוכנית העולם וכל גדריה הם על דרך ראיית צורות כמו התבוננות בציור.

ובזה יובנו דברי השיטה מקובצת כאן שכתב:

"שבת שבת ושבת וכו'. קשה לי דהנך בעיי [בעיות] דשבת וכו' לא צריכי כלל, דהיינו ממש הנך בעיי קמייתא דשוורים ואם כן למאי צריכי הני? ושמא יש לחלק דבעיי דשוורים איכא למיבעי משום דרצופין זה לזה ויש סברא להך גיסא ולהך גיסא, אבל שבתות דמופלגין זה מזה והשבת האחרון הוא קרוב לאחד ושני שלאחריו אימא דבתרווייהו שדינן ליה [נאמר שמטילים שבת עם יום ראשון ושני כיוון שהוא קרוב להם יותר מאשר לשבתות שמקודם], קמשמע לן דאפילו הכי איכא למיבעי".

ולכאורה אין מובן כלל מה נפקא מינה אם הוא רחוק או קרוב, ולדברי הוא מבואר היטב, שאם נניח צהוב וכחול ואדום קרובים, ועוד שני אדומים רחוקים, יש יותר צד שנראה שלושה בצבעים שונים ולא שלושה אדומים. ובאותו אופן יש חילוק לגבי תפישת הצורה אם הוא רחוק או קרוב בזמן)

נגח שור יום ט"ו בחודש זה ויום ט"ז בחודש זה ויום י"ז בחודש זה, פלוגתא דרב ושמואל, דאתמר [שנאמר] ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש זה ויום י"ז בחדש זה [ומתחילה היתה לימודה בימים אחרים. רש"י] רב אמר קבעה לה וסת [קבעה לה וסת לדילוג, וכי חזיא [וכשראתה] הך ראייה שלישית בי"ז בחדש שלישי דיה שעתה ואינה מטמאה טהרות מעת לעת, כדתנן: "כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה". רש"י. עיין משנה נדה ב' א', אשה שרואה דם טמאה מעת לעת [כלומר למפרע מאתמול באותה שעה] שחוששים שראתה דם מקודם וכתלי בית הרחם העמידוהו. ואם ראתה דם בזמן שיש לה וסת קבוע לראות אומרים שחזקתו שבא בזמנו ולא נטמאת למפרע אלא רק מאותה שעה שראתה ואילך], ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. [אין לה וסת קבוע עד שתראה ראייה רביעית בי"ח, דראייה קמייתא [ראשונה] לאו ממניינא דלאו בדילוג חזית [ראתה], והכא נמי [וכאן גם] לרב בג' נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נזק שלם בשלישית ולשמואל עד שיגח רביעית בי"ח בחדש רביעי דקמייתא לאו ממניינא. ונראה דהך ברייתא נמי דאייתינן לעיל [ראה] שור ונגח שור ולא נגח כו' לרב "נעשה מועד" דקתני אשלישית קאי [עומד], ולשמואל הכי קאמר נעשה מועד לסירוגין דכי הדר נגח משלם נזק שלם אבל בהך שלישית תם הוא. רש"י. עיין תוספות לעיל כ"ג ב' דיבור המתחיל "ולא" שרש"י חזר בו מכך שלרבא חייב בנגיחה שלישית נזק שלם וסובר שלהאמת גם לרבא רק בנגיחה רביעית משלם נזק שלם, ועיין מהרש"א כאן שכתב: "בפירוש רש"י בדיבור המתחיל ושמואל אמר כו': "ומשלם נזק שלם בשלישית ולשמואל עד שיגח רביעית בי"ח כו'", עד כאן לשונו. אלו דבריו לפי שיטתו שפירש רש"י בפרק כיצד [לעיל כ"ג ב'] דלרבא בנגיחה שלישית משלם נזק שלם. וכבר כתבו התוספות שם שרש"י חזר בו [וסובר שרק בנגיחה רביעית משלם נזק שלם] ואם כן לרב אינו משלם עד שיגח רביעית בי"ח ולשמואל עד שיגח חמישית בי"ט. והך דראה שור ונגח וראה שור ולא נגח כו' לא מתיישב אפילו לרב, אם לא שנחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים כמו שכתבו התוספות ודו"ק"]

אמר רבא שמע קול שופר ונגח, קול שופר ונגח, קול שופר ונגח, נעשה מועד לשופרות. פשיטא? מהו דתימא הך שופר קמא [ראשון] סיוטא בעלמא הוא דנקטיה [שאחזו], קא משמע לן. [סיוטא. ביעותא שנבעת מקול השופר. רש"י]

מתני' שור של ישראל שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של הדיוט, פטור. שנאמר: (שמות כא, לה) [וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן] "שור רעהו" ולא שור של הקדש.

שור של ישראל שנגח לשור של כנעני פטור, ושל כנעני שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם.

גמ' מתניתין דלא כרבי שמעון בן מנסיא, דתניא: "שור של הדיוט שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור, שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש.

רבי שמעון בן מנסיא אומר שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור, ושל הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם".

אמרי [אומרים. בני הישיבה] מאי קא סבר רבי שמעון, אי [אם] "רעהו" דוקא אפילו של הדיוט שנגח של הקדש ליפטר [לגמרי. רש"י], ואי "רעהו" לאו דוקא אפילו דהקדש נמי [גם] כי נגח דהדיוט ליחייב?

וכי תימא [תאמר] לעולם קסבר "רעהו" דוקא, ומיהו [ואף על פי כן] דהדיוט כי נגח דהקדש היינו טעמא דמיחייב משום דקא מייתי [שמביא] ליה מקל וחומר דהדיוט, ומה הדיוט שנגח של הדיוט חייב כי נגח דהקדש לא כל שכן דמיחייב?

דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להלן תם חצי נזק הכא נמי חצי נזק? [דין הוא בהלכות קל וחומר שהדבר הנלמד, דהיינו "הבא מן הדין", לא יהיה חמור יותר מהדבר שממנו למדים, דהיינו "הנדון". וכאן נגיחת הדיוט בהקדש נלמדת מנגיחת הדיוט בהדיוט ולכן אינה יכולה להיות חמורה ממנה, ואי אפשר ללמוד אלא חצי נזק בנגיחת תם הדיוט בשור הקדש. עיין עוד בזה לעיל כ"ה א']

אלא אמר ריש לקיש הכל היו בכלל נזק שלם, כשפרט לך הכתוב "רעהו" גבי תם, "רעהו" הוא דתם משלם חצי נזק מכלל דהקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם דאם כן נכתוב קרא להאי רעהו גבי מועד.

[הכל היו בכלל נזק שלם האמור במועד, דכתיב במועד: "שלם ישלם שור" [שמות כ"א ל"ו: אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ], ובמועד לא נאמר רעהו הלכך כולם במשמע, הרי לך הדיוט חייב בהקדש, הלכך כשפרט לך הכתוב "רעהו" בתם, לא לפטור הדיוט בנזק הקדש בא אלא להחמיר עליו בא לשלם נזק שלם בהקדש לימדך שלא להוציא תם מכלל נזק שלם אלא גבי רעהו [אם לא היה כתוב "רעהו" בתם היינו אומרים שעל כל נגיחה ישלם חצי נזק, ובא הכתוב "רעהו" ללמד שרק בהדיוט משלם חצי נזק ובהקדש נשאר דינו כמו של מועד שמשלם נזק שלם]. דאם כן דליפטר בא, נכתביה גבי מועד [אם בא לפטור שור הדיוט שנגח שור הקדש היה לו לכתוב "רעהו" אצל מועד והיינו לומדים שבין מועד ובין תם פטורים אם נגחו שור הקדש].

אבל הקדש בהדיוט פטור, דהקדש אפילו בכלל מועד לא היה, דליכא למימר והועד בבעליו. וכל שכן בתם דכתיב וכי יגוף שור איש [ולא שור הקדש]. רש"י. ועיין עוד ברש"י שהביא פירוש נוסף]

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא