בבא קמא – דף ל"ח עמוד ב'

by

[בראשית י"ט:
ל וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.  לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ.  לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.  לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ.  לד וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.  לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ.  לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן.  לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם.  לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקאמרה מואב [לשון פריצות שהוא מאביה. רש"י] אמר לו הקב"ה למשה (דברים ב, ט) "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", מלחמה הוא דלא הא אנגריא עביד [עשה] בהו. [אנגריא. להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון. רש"י]
צעירה דקאמרה בן עמי אמר לו הקב"ה למשה: (דברים ב, יט) [וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה] "וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם" – כלל, דאפילו אנגריא לא תעביד בהו.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל, עובד ישי ודוד ושלמה [שבאו מרות שהיא ממואב], ואילו צעירה עד רחבעם דכתיב: (מלכים א יד, כא) "ושם אמו נעמה העמונית".

(נחשב להן הדבר למצווה אע"פ שבן נח מצווה על העריות ולא מצווה על פריה ורביה [רמב"ם הלכות מלכים ט' א', ועיין תוספות נזיר כ"ג א' דיבור המתחיל "ללוט"], שדן אותן לפי כוונת הלב וכלשון הגמרא נזיר כ"ג א' "הן שנתכוונו לשם מצוה". וצריך ביאור לאיזו מצווה התכוונו שהרי אינן מצוות על פריה ורבייה גם משום בני נח וגם משום שאשה אינה מצווה, ונראה שלעשות מתוך החפץ בחיים היא כוונת מצווה הנעלה ביותר, והן סברו שלא נותר עוד איש בעולם וייפסקו החיים. וכמו שמתפללים זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים. מתוך שהוא עצמו אלוהים חיים הוא חפץ שיהיו חיים בעולם שהם הצמצום וההאצלה שלו עצמו בעולם, ולחפוץ בחיים היא המדריגה הגדולה ביותר בלהיות דומה לבורא ולדבוק בו)

תנו רבנן: "שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור [לקמן מוקי טעמא דקנס הוא שקנסו שלא יטמעו ישראל בבנותיהם, ודיין בקנס זה, אבל כולי האי לא קנסינן שיהא הם משלמים על התם נזק שלם. ורבי מאיר חשיב כותי כנכרי. רש"י] ושל כותי שנגח שור של ישראל תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.
רבי מאיר אומר שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור ושל כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם".

(כתב הברטנורא על המשנה בברכות תחילת פרק שביעי:
"הכותי. מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם כמפורש בספר מלכים (ב' י"ז), והיו שומרים תורה שבכתב, וכל מצוה שהחזיקו בה מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם, הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי".
בכמה מקומות בגמרא נחלקו אם גרי אריות הם ודינם כנכרים לכל דבר, או שגרי צדק הם, שאחר כך נתגיירו גיור שלם. ועיין חולין ו' בגזירה שגזרו עליהם משום דמות היונה.
וכתבו כאן בתוספות: "גרי אריות הן. ואע"ג דפסקינן בסוף פרק קמא דיבמות (דף ט"ז א') הלכה דגרי אמת כולן, הני מילי היכא שמתגיירים לגמרי, אבל גרי אריות דהכא לא נתגיירו לגמרי כדכתיב בקרא "את ה' היו יראין ואת אלהיהם היו עובדין". ומאן דאמר גרי אמת סבר דלבסוף נתגיירו לגמרי")

למימרא [לומר] דסבר רבי מאיר כותים גרי אריות הן? [בספר מלכים (ב' י"ז) מפורש "וישלח ה' בהם את האריות" וכותים כתיבי התם, "ויבא מלך אשור מכותה" וקא חשיב שאר מקומות. רש"י]
ורמינהי [מקשים ממשנה מסכת נדה נ"ו ב']: "כל הכתמים הבאים מרקם טהורים [שהן עובדי כוכבים ודמן טהור. רש"י נדה שם. כאן כתב רש"י: רקם עיר שרובה נכרים היא ודם נכרים טהור מדאורייתא דכתיב (ויקרא יב) "דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה", בת ישראל מטמאה בלידה ובנדה ולא נכרית. ואע"ג דרבנן גזרו עליהם שיהו כזבין, על כתמיהן לא גזרו, דהא כתמין דישראל גופייהו מדרבנן נינהו [הם], דמדאורייתא "דם יהיה זובה בבשרה" כתיב (שם טו) שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה, ואפילו ראתה מגופה אמרינן במס' נדה (דף לד.) שלא גזרו על דם נכרית טומאה אלא בעודו לח, דתנן: "דם הנכרית בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה מטמאין לח ואינן מטמאין יבש].
רבי יהודה מטמא מפני שהן גרים
[ודמן טמא. רש"י נדה] וטועים [שאין מצניעין את כתמיהם. רש"י נדה. ורש"י כאן כתב: רבי יהודה מטמא מפני שהן רובן גרים ודמן מטמא וכישראל הם, אלא שהם טועין ונוהגין בחוקות הנכרים והרי הן כישראל מומר].
מבין הנכרים טהורים.
מבין ישראל ומבין הכותים רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן".
[מבין ישראל כו'. במסכת נדה (דף נ"ו ב') פרכינן אי דישראל טהורין דמאן טמאין? [משמע מהמשנה שכתמי ישראל טהורין ושואלת הגמרא אם כן של מי יהיו טמאים, לכן מפרשת הגמרא את המשנה בדרך של חסורי מחסרא והכי קתני, שמגיהה את הלשון באופן שתתפרש המשנה נכון] ותרצינן לה הכי, מבין ישראל ומבין הכותים טמאים, והנמצאים בערי ישראל במקום הפקר טהורים שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן אלא מצניעין אותם שלא יטמאו בהן טהרות, והנמצאין בין הכותים רבי מאיר מטמא שנחשדו על כתמיהן, וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן אלא מצניעים אותם עד שיכבסום. אלמא מדאמר רבי מאיר דם כותים מטמא אלמא גרי אמת הן]
אלמא קסבר רבי מאיר כותים גרי אמת הם?
אמר רבי אבהו קנס הוא שקנס רבי מאיר בממונם שלא יטמעו בהם.
[וקניס ליה טפי מתנא קמא. רש"י. כלומר באמת גרי אמת הם ודינם כישראל רק חכמים תיקנו לקנוס שלא יטמעו בבנותיהם, ורבי מאיר החמיר בקנס שלא רק שפטור שור שנגח אותם אלא הם גם חייבים על תם נזק שלם כנכרים]

מתיב רבי זירא [מקשה ממשנה כתובות כ"ט א']: "ואלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית" ואי סלקא דעתך קנס ר' מאיר בממונם, הכא נמי [כאן גם] נקנוס כדי שלא יטמעו בהן?
אמר אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר.
ונתביה
[ויתנו] לעניים?
אמר רב מרי משום דהוי ממון שאין לו תובעים.
[אי אמרת ליהוי דעניים מאן אתי תבע ליה לדינא [אם אמרת יהיה לעניין מי יבוא לתבוע אותו לדין], אי תבע ליה עני אמר ליה לעני אחר יהיבנא ליה [אם יתבע עני אחד ידחה אותו ויאמר רצוני ליתן לעני אחר]. רש"י]


%d בלוגרים אהבו את זה: