"וכן בבן או בבת". [המשנה לעיל מ"א א': שור שנגח את האדם ומת מועד משלם כופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה. וכן בבן וכן בבת. נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד]
תנו רבנן: (שמות כא, לא) [וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ] ""או בן יגח או בת יגח" לחייב [סקילה. רש"י] על הקטנים כגדולים.
והלא דין הוא [ולא צריך קרא. רש"י], הואיל וחייב אדם באדם [הואיל וחייב מיתה באדם ההורג את האדם. רש"י] וחייב [מיתה. רש"י] שור באדם, מה כשחייב אדם באדם לא שנא בין קטנים לגדולים [לא חלקת בין נהרגים קטנים לגדולים דכתיב כי יכה כל נפש אדם אפילו קטנים במשמע. רש"י] אף כשחייב שור באדם לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים?
ועוד קל וחומר הוא ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים כגדולים [מה אדם באדם שלא עשה כו'. רוצח קטן כגדול דכתיב (ויקרא כד) ואיש כי יכה איש ולא קטן. רש"י] חייב בו על הקטנים כגדולים [חייב בו על הנהרגין קטנים כגדולים. רש"י], שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים [שור באדם שעשה בו שור קטן ההורג כשור גדול ההורג, דהא שור בן יומו קרוי שור דכתיב (ויקרא כב) שור או כשב כי יולד. רש"י] אינו דין שחייב על הקטנים כגדולים? [אינו דין שחייב בו סקילה על תינוק קטן כעל אדם גדול. רש"י. אדם שהרג אדם אם הרוצח הוא קטן פטור, ואעפ"כ חייב אדם שהרג אדם אם הנרצח קטן, ומזה יש ללמוד לשור שהרג אדם שגם כשהשור ההורג קטן חייב, קל וחומר שיהיה חיוב אם הנהרג הוא קטן]
לא. אם אמרת אדם באדם שכן חייב בארבעה דברים [כאן לומד חומרה באדם שהרג מאדם שהזיק, שאדם שהזיק אדם חייב מלבד נזק גם צער ריפוי שבת ובושת, ואילו שור שהזיק משלם נזק בלבד. רש"י: שכן חייב בנזקין ארבעה דברים שהשור פטור מהן ונזק לא חשיב דהא שור נמי נזקא משלם. רש"י] תאמר בשור שאינו חייב בד' דברים?
תלמוד לומר (שמות כא, לא) "או בן יגח או בת יגח" לחייב על הקטנים כגדולים [תלמוד לומר בן ובת קטנים משמע דלעיל מיניה כתיב והמית איש או אשה. רש"י. כיוון שמצאנו פרכה לקל וחומר צריכים אנו לפסוק ללמוד ממנו].
ואין לי אלא במועדין [דקרא במועד כתיב. רש"י], בתם מנין [שחיב סקילה אם הרג קטנים]?
דין הוא הואיל וחייב באיש ואשה [כשהרג השור איש או אשה] וחייב בבן ובת, מה כשחייב באיש ואשה לא חלקת בו בין תם למועד [לענין סקילה. רש"י] אף כשחייב בבן ובת לא תחלוק בו בין תם למועד.
ועוד קל וחומר מה איש ואשה שכן הורע כחם בנזקין [דאם הזיקו משלמין. רש"י] לא חלקת בו בין תם למועד, בן ובת שיפה כחם בנזקין [דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין. רש"י] אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד?
אמרת, וכי דנין קל מחמור [תם ממועד. רש"י] להחמיר עליו [על הקל דנימא כי היכי דחמור חייב קל נמי חייב, דקדרשת תם ממועד במה מצינו דקתני חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת במועד, דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב, וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה עשה בו תם כמועד אף בן ובת נעשה בו תם כמועד ואשתכח דקא ילפת [ונמצא שלמדת] תם ממועד, דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה דהא במועד גופיה אי לאו דרבינהו קרא לא מצית לאתויינהו [אם לא שריבהו הפסוק לא יכולת להביאו] מדינא לעיל. רש"י], אם החמיר במועד החמור תחמיר בתם הקל? [אם החמיר הכתוב בבן ובת באיש ואשה במועד כתב לך שהרי חמור הוא לענין כופר, נחמיר אנן מדינא בתם הקל בתמיה. רש"י]
ועוד אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות? [אם אמרת באיש ואשה כלומר וקל וחומר דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא דאם אמרת באיש ואשה כו'.
לישנא אחרינא וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה. וזה שמעתי וראשון מצאתי וכשר הוא מן האחרון, דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה וכי דנין כו' והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה. רש"י]
תלמוד לומר "או בן יגח או בת יגח" נגיחה בתם נגיחה במועד נגיחה למיתה נגיחה לנזקין". [תלמוד לומר "או בן יגח או בת יגח". יגח יגח תרי זמני דריבה לה נגיחה למועד ולתם למיתה ולנזקין. רש"י. אחרי שנפרך הקל וחומר צריכים אנו לפסוק]
מתני' שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם, נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לכנעני והרג בן ישראל, לנפלים והרג בן קיימא, פטור.
גמ' אמר שמואל פטור ממיתה [פטור ממיתה דהא לא נתכוין דאמרינן לקמן (עמוד ב') כמיתת בעלים אם הרג כן מיתת השור שהרג. רש"י] וחייב בכופר [דדרשינן כופר אם כופר להביא שלא בכוונה. רש"י].
ורב אמר פטור מזה ומזה [כדדריש רבא לעיל השור יסקל וגו' כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר. רש"י].
ואמאי [ולמה]? הא תם הוא. [אפילו למאן דדריש אם כופר הני מילי למועד שלא בכוונה והאי תם הוא בחיכוך זה. רש"י. תם חייב סקילה אם היה בכוונה, לכן לא קשה על המשנה שיש לפרשה בשור תם שפטור מחיוב מיתה כיוון שלא התכוון, אבל כופר שייך רק במועד וקשה על שמואל שחייב כופר]
כדאמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות [לקמן מ"ח ב'], הכא נמי [כאן גם] במועד להתחכך על בני אדם בכתלים.
אי הכי בר קטלא הוא. בשלמא התם דחזא ירוקא ונפל [בשלמא התם גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות כגון דחזא ירוקא ונפל שלא בכוונה על זה שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה ונפל. רש"י] אלא הכא מאי איכא למימר [אלא כאן מה יש לומר]? [אלא הכא הואיל ומועד לכך מאי שלא מתכוין איכא. רש"י]
הכא נמי [כאן גם] במתחכך בכותל להנאתו [הכא נמי דחזינן ליה דמתחכך להנאתו ולא להפילו עליו. רש"י]. ומנא ידעינן [ומניין אנו יודעים]? דבתר דנפל קא מתחכך ביה [שאחרי שנפל מתחכך בו. מכך שגם אחרי שנפל עדיין מתחכך בו מוכח שהתכוון להתחכך ולא להפיל על האדם].
ואכתי צרורות נינהו [ועדיין צרורות הם]? [ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש. רש"י]
אמר רב מרי בריה דרב כהנא דקאזיל [שהולך] מיניה מיניה [דקאזיל כותל מיניה מיניה על ידי דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו [כלומר אין כאן זריקה שעפות האבנים באויר אלא הוא דוחפן ישר עליו] ומיהו אינו מתכוין להרוג. רש"י]
.
(יש לעיין למה אין זה פשוט שיתחייב כופר גם בצרורות. ועיין לעיל י"ט א' לגבי הבעיא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק שמשמע שצרורות הם תולדת רגל או שן ולא נאמר דין צרורות לגבי קרן, וכופר הרי הוא קרן. ובכל התורה פשוט שכוחו כגופו, כלומר חץ שזרק נחשב כמו מעשה שעשה בגופו ממש, וכמו שכתוב "ונשל הברזל מן העץ" שבוודאי נחשב רוצח בשגגה. ועיין לעיל י"ז ב' "אמר רבא בשלמא סומכוס קסבר כחו כגופו דמי, אלא רבנן אי כגופו דמי כוליה נזק בעי לשלם ואי לאו כגופו דמי חצי נזק נמי לא לשלם [דלא אשכחן חצי נזק אלא במשונה [שהוא משום קרן תמה] אבל במידי [בדבר] דאורחיה [שהוא משום רגל] לא. רש"י]. הדר אמר רבא לעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני קיבלנו]".
ועיין שם מה שכתבתי בביאורו.
ועיין גם לעיל י"ח ב' בבעיא אם יש העדאה לצרורות.
וצריך ביאור לפי זה למה שייפטר מכופר משום צרורות, ובפשטות לפי זה גם חיוב סקילה של השור לא יהיה בצרורות.
והנראה בזה לעניות דעתי שהנה הגדר מהו "מעשה", הוא שיש לו מחשבה ומוציא לפועל את המחשבה על ידי כלי הגוף. לכן אנוס או מתעסק אינו נחשב מעשה כיוון שרק גופו עשה ולא היה זה הוצאה לפועל של מחשבה כלל. ושוגג הוא הוצאה לפועל של הכוונה לעשות פעולה זו, רק לא ידע שהיא אסורה או שעושה אותה באופן האסור. וכגון שבקע עץ ונשל הברזל מן העץ, היתה לו כוונה להכות בגרזן, ולכן נחשב מעשה שלו, רק הוא שוגג כי לא היתה כוונה להרוג. ואם אדם אחר דחף אותו על חפץ חבירו ונשבר, האדם האחר הוא המזיק, כיוון שמה שנפעל הוא הוצאת מחשבת האדם האחר לפועל.
וזהו יסוד דין שליחות, שכיוון שהשליח מוציא לפועל מחשבת המשלח ולא מחשבת עצמו, נחשב מעשה של המשלח. וזהו גם חצירו משום שליחות, שהחצר נחשבת שאוחז בידו את החפץ, כי ידו היא חומר גשמי שמוציא לפועל את המחשבה לאחוז, וזה נקרא שהוא עצמו אוחז. ואם כן מכיוון שמוציא לפועל את מחשבת ההחזקה על ידי חצירו זהו הוא עצמו המחזיק שלא אכפת לנו אם זו ידו או חצירו, בשתיהם הוא עצמו זה שמחזיק כי מחשבתו מתקיימת על ידי היד או החצר.
וכמו שנחשב מעשה שלו אם עושב בידו ממש, וכן אם יש בגד על ידו, וכן אם אוחז מקל בידו, שהכל הוא הוצאה לפועל של מחשבתו, הוא הדין אם זורק חץ והחץ פועל, נחשב שהוא עצמו פעל.
ולפי זה תמוה כל יסוד עניין צרורות מה החילוק בין הזיק בגופו להזיק על ידי צרורות.
ונראה שבשור כיוון שאין לו דעת כלל וגרע אף מחרש שוטה וקטן, לא שייך בו כלל דין מעשה באופן ששייך באדם. שאין מעשיו נחשבים הוצאת דעתו לפועל שאין לו כלל דעת והם כמו מעשה הרוח וכיו"ב שאין לו דין מעשה כלל.
ומה שמחלקים בין שור בכוונה או לא בכוונה, ובין התכוון להרוג או להתחכך, וכל כיו"ב, אין במת חילוק מצד עצמיות המעשה. אלא הוא רק ציור של מעשה כפי שנתפש אצל בני אדם. שכמו שבני אדם מבחינים בין צורת חמור לצורת שור, כך הם מבחינים בין צורת מעשה שיש לו ציור של מעשה בכוונה לבין צורת מעשה שיש לו ציור של מעשה שלא בכוונה. וכשהגמרא שואלת מניין אנו יודעים אם השור התכוון להרוג או להתחכך להנאתו, ואומרת שאם התחכך אחרי שנפל הכותל מוכח שהתכוון להנאתו, אין זה שצריך הוכחות כאלה רק כי השור אינו יכול לומר. שגם אם השור היה אומר אם התכוון להרוג או להנאתו לא היה אכפת לנו באמירתו. שגם לו היה נאמן על זה שבאמת כך התכוון, לא אכפת לנו כלל מה הוא מצד עצמו התכוון שאין כוונתו מעלה ומורידה כלל שאין לו דין כוונה כלל. אל אהכל נקמע רק לפי איך המעשה מצטייר בדעת בני אדם. ואם ממשיך להתחכך אחרי שנפל הכותל הרי המעשה מצטייר כמעשה של כוונת הנאתו בלבד ולא כמעשה של כוונת הריגה. ואכפת לנו רק הציור של הכוונה ולא מה באמת התכוון.
מעתה יובן שאף אם פשוט שבאדם חץ שזרק נחשב לכל דבר כמעשה בגופו, בשור אין זה פשוט. כי מה שבאדם נחשב כמעשה בגופו, כי גם פעולת גופו וגם פעולת החץ שזרק הם התקיימות כוונתו. אבל בשור שאין לעולם התקיימות כוונתו, מה שיכול לקשור אליו את הצרורות שהתיז ולהחשיבם כפעולה שהוא פעל, הוא רק הצורה האם יש כאן צורת היפעלות שנפעלה על ידי השור או לא. ובזה יש לחקור האם כוחו כגופו אע"פ שבאדם אין מקום לחקירה כזו.
ולפי זה בכל דין השייך למעשה בהמה אין זה פשוט אם כוחו כגופו או לא וצריך שיהיה גילוי כלפי זה ביחס לאותו דין. ולגבי דין חיוב מזיק נתבאר לעיל י"ז ב' בחקירה של רבא, ובאיבעיות לגבי יש שינוי לצרורות לחצי נזק והעדאה לצרורות. ולגבי דין כופר וסקילה לא נתבאר בתורה האם כוחו כגופו, ואין אנו יודעים מה דינם של צרורות, ומספק איננו מחייבים.
ובזה מיושב דקדוק לשון רש"י שכתב "ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש" שלכאורה קשה שמשמע מדבריו שמכיוון שנאמר נגיחה בתורה לגבי כופר אין לנו אלא נגיחה ותו לא. והרי יש חקירה לעיל לגבי צרורות באב של קרן, וגם הרי רבא הסיק לעולם כוחו כגופו ורק הלכה למשה מסיני באה למעט צרורות לחצי נזק, ואם כן בכופר שאין הלכה למשה מסיני יהיה כוחו כגופו ויתחייב. וכל זה הוא לכאורה דיון על דין כוחו כגופו וצרורות ומרש"י נראה שהתעלם מכל זה ומשמע מדבריו שאין שום אמירה לגבי צרורות בכופר. אלא ודאי אחרי שמעיקר צורת המעשה אינה צורה מבוררת של מעשה השור, מעתה לגבי כל דין בפני עצמו צריך שיהיה גילוי מה דינם של צרורות. ומסתבר שזה התוכן העמוק של ההלכה של חצי נזק צרורות שאינו מוכרע האם הוא צורת מעשה שור. וזכינו בזה לאור חדש בסוגיא של צרורות בע"ה. ועיין עוד לקמן עמוד ב' שנתבאר לפי יסוד זה גם החילוק בין פטור מזיק שלא בכוונה בקרן לבין שלא בכוונה בשן ורגל שחייב)
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 