בבא קמא – דף מ"ו עמוד ב'

אמרי, ואי ליכא לאשתלומי מיניה [ואם אין להשתלם ממנו. שאין למוכר מעות אחרות] לישקליה לתורא בזוזי [שיקח את השור במקום מעות], דאמרי אנשי [שאומרים אנשים] ממרי רשוותך [מבעל חובך. רש"י בבא מציעא קי"ח א'] פארי אפרע [אפילו נותן לך סובין קבלם. רש"י שם. פארי פירושו סובין]?

[אחרי שאמרנו ששור לחרישה ושור לשחיטה דמיהם שווים, אם כן אין נפקא מינה במחלוקת, לרב שאמר מקח טעות הקונה יכול לתבוע מהמוכר לקבל בחזרה את מה ששילם לו, ואם כן השור הנגחן שמחזיק אצלו הוא הוא פרעון התביעה הזו, שגם אם אינו יכול לחרוש בו אם ימכרנו לשחיטה הרי הוא שווה כהדמים שתובע. ולשמואל שאינו מקח טעות גם הוא אומר שיישאר השור בידי הקונה. ונמצא שלשניהם ישאר הלוקח עם השור ובמה נחלקו]

לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה [שיש להשתלם ממנו, שיש למוכר מעות ואז לרב שהוא מקח טעות יכול הלוקח לתבוע מעות ולא חפץ שווה כסף]. רב אמר הרי זה מקח טעות, זיל בתר רובא ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני [ולרב חייב המוכר לשלם מעות ויקח את השור בחזרה אליו, ואין צריך הלוקח לטרוח במכירתו].

ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך ולא אזלינן בתר רובא. כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה [עיין בזה לעיל כ"ז א'].

תניא נמי הכי: "שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד דברי סומכוס. וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה".

אמר ר' שמואל בר נחמני מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר: (שמות כד, יד) [וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם] "מי בעל דברים [תובע. רש"י] יגש אליהם" – יגיש ראיה אליהם.

מתקיף לה רב אשי הא למה לי קרא [פסוק]? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא [מי שכואב לו כאב הולך לבית הרופא].

.

(בביאור המוציא מחבירו עליו הראייה.

עיין חולין י' ב': "מנא הא מלתא [מניין דבר זה] דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה [העמד דבר על חזקתו] אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אמר קרא: (ויקרא יד, לח) "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים", דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא [שמא עד שיצא ובא נתמעט לו השיעור], אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה".
רש"י: הא דאמור רבנן כו'. במקומות הרבה סמכו על החזקה לאסור ולהתיר כי ההוא דלעיל. ויצא הכהן וגו'. דבעינן דניפוק [שייצא] מכל הבית ואחר כך יסגיר את הדלת, ואע"ג דאיכא למימר דלמא עד דנפיק ואתי בציר ליה שיעוריה מכגריס, ונמצא שלא היה נגע בשעת הסגר ואין הסגרו הסגר דכמאן דליתיה דמי [שכמי שאינו דומה. הנגע אם אין בו כגריס].

ולפום ריהטא צריך לומר שנחשב שנולד ספק שמא נתמעט הנגע כיוון שדרכו בכך ואנו ממתינים לו שיתמעט, שללא שנולד ספק אין מקום להעמיד על חזקה.

מפסוק זה לומדים לכל המקומות שמעמידים על חזקה, שאם יש ספק אם דבר נשתנה מכפי שהיה אומרים שלא נשתנה מהפעם האחרונה שנתברר, בין לקולא בין לחומרא [כלשון רש"י "לאסור ולהתיר"], ויש מקומות רבים בכל דיני התורה שמעמידים על חזקה. חזקה זו נקראת לרוב חזקה דמעיקרא, כלומר מחזיקים כמו שהיה מעיקרא [מתחילה].

מסוגייתנו מבואר שהמוציא מחבירו עליו הראיה אינו שייך לדין חזקה זו, שלא אמרו שנלמד מנגע וחיזרו אחר לימוד אחר. ונראה הטעם שחזקה מועילה רק אם היא על הדבר עצמו שעליו דנים, בין על גופו או הדין שלו.

לומר שלפני התעוררות הספק היה ברור שהממון של ראובן, וכעת שאיננו יודעים אם נשתנה או לא מעמידים כמו שהיה מבורר מקודם מהלימוד מנגע, לזה צריך שהשינוי המסופק יהיה בעצמות הממון בין במציאותו הגשמית בין בדינו.

לגבי מציאות גופו, וכמו מקווה שמסתפקים האם נחסר מארבעים סאה, דהיינו שנשתנה גופו, בוודאי שינוי בבעלות אינו שינוי בגוף הגשמי.

לגבי שינוי בדין, שיהיה כמו אשה שיש ספק אם נתקדשה או לא שמעמידים בחזקת הדין הראשון שהיא פנויה, נראה שלהיות שייך לראובן דווקא ולא לשמעון אין זה דין בממון, כמו שבאשה הוא דין בה אם היא מקודשת או פנויה.

דיני ממונות אינם כמו דיני איסור והיתר, שבדיני איסור והיתר דנים על הדבר מה דינו, ובדיני ממונות לא דנים על הממון מה דינו האם הוא של ראובן או של שמעון, שבעלות על ממון היא גם לולא שהיתה תורה והיא בגדר מציאות בעולם ולא דין של תורה. על דרך משל, אם נולד ולד, וראובן טוען שנולד ממנו ושמעון טוען שנולד ממנו, אין זה עניין של דיני התורה לומר דין ההלכתי של הולד שהוא בן של ראובן או דין הולד שהוא בן של שמעון. שזה עניין של מציאות, והדינים התלויים בזה נולדים מכח שהמציאות כך או אחרת. ואם היה שינוי בגופו ממש היינו מעמידים על חזקה שלא נשתנה גופו גם אם הוא נדון איך היתה המציאות ולא נדון על הדין. אבל כיוון שלא נשתנה גופו, אנו באים לדון על דינו, ובעלות עליו אינה נחשבת דין בו.

לכן בדיני ממונות אם באים הצדדים לפני בית דין, וזה טוען שמציאותו של הממון כך וזה טוען אחרת, ההלכות הן לגבי איך בית דין מכריעים בין הטענות ולא מה דין התורה על הממון. וכמו שראובן היה טוען שכעת יום ושמעון פועל שלו וצריך לצאת לעמלו, ושמעון היה טוען שכעת לילה ועליו לנוח, אין בית הדין פוסקים שדינו של הזמן כעת הוא שיש לו דין יום או דין לילה. שזה לא שייך לדין אלא למציאות. אלא פוסקים רק איך להכריע בין הטענות האם לעשות כדברי ראובן או שמעון. וכך מה שממון שייך לראובן זו מציאות, ואין בית דין פוסקים על הממון אם דינו שהוא של ראובן או של שמעון, אלא רק פוסקים איך להכריע בין הטענות וכדברי מי לעשות.

לכן כיוון שלגבי הממון עצמו אין בו שינוי לא בגופו ואל בדינו לא שייך להעמיד אותו על מציאות גופו או דינו כמו שהיה מבורר מקודם לפני הספק, ולא שייך בזה חזקה הנלמדת מנגע.
ולפי זה מובן שכשבאו ללמוד מניין לנו שהמוציא מחבירו עליו הראיה דנו כלפי בית הדין. לר' שמואל בר נחמני הוא לימוד מהפסוק לגבי בית דין, שמי שרוצה שהבית דין יפסקו כדבריו עליו להביא ראיה אליהם.

ורב אשי אמר אותו דבר עצמו, רק אמר שיש לנו לאמרו מסברא ואין צורך ללימוד מהפסוק. שמי שכואב לו הולך לבית הרופא.

ונראה הביאור שהמוחזק אין לו כאב ואינו רוצה ללכת לבית דין, וטוען לי לא כואב ולא חסר מאומה ואני לא צריך ללכת לבית הרופא ומכח מה יהיה מוטל עלי להביא ראיות.

ובית הדין אומרים לתובע שבא להוציא, לך חסר ולך יש כאב, אם אתה רוצה שנעשה מעשה ונכריע כמו טענתך עליך ללכת לבית הרופא, כלומר עליך מוטל להביא לנו ראיה כדבריך.

ומונח כאן שבית הדין אינם פועלים מיוזמתם ואין להם עניין לברר מה דינו של הממון, ולכן לא די להם בכך שיש לפנינו סיבה לעורר ספק כדי שיכריעו לחלוק את הממון. וזהו כמו שכתבתי שהשאלה האם הממון בבעלות ראובן או שמעון היא שאלה במציאות ולא בדין, ולכן אינה מעניינו של בית הדין. ולכן מה שנולד ספק אינו סיבה לבית הדין לדון מיוזמתו להכריע את הספק שאין זה ספק דיני כמו ספק בדיני איסור והיתר. אלא בית הדין עניינם הוא לעזור לאדם שלא יעשוק אותו חבירו. והם דנים בכאבו של האדם הבא לפניהם ולא בדינו של הממון. וכלפי זה הם אומרים אע"פ שיש ספק במציאות, אם אתה רוצה שנעזור לך נגד חבירך להוציא ממנו, כיוון שהוא לא פונה אלינו כי לו אין כאב, ואנו צריכים לבוא אליו נגד רצונו להוציא ממנו כדי לרפא את כאבך, עליך מוטל להביא לנו ראיות שכדבריך הוא ורק אז נוכל לרפא את כאבך כנגד מה שחבירך אינו רוצה לבוא לפנינו לדון. והדמיון לרופא הוא שהרופא אינו בא מיוזמתו אל החולה לרפאו, אלא החולה בא אליו עם כאבו ואז הוא עוזר לו. וכך בית הדין לא דנים מיוזמתם לומר שמכח הספק נוציא ממון, אלא מי שכואב לו מביא אליהם את כאבו ואז הם עוזרים לו, ועד שלא הביא ראיה לא נחשב שהביא אליהם את כאבו שאינם יודעים אם יש ממש בדבריו שתהיה להם סיבה לדון לגבי כאבו.

(בשיטה מקובצת כתב: "דפשיטא הוא דלא גרע דין אחד ממשפט הרופאים, שאין הרופא דן את החולה לפי סברתו לבדו עד שאומר לו החולה ראשי כבד עלי ובמקום פלוני ומשתנה עלי במקום פלוני למקום פלוני, ולפי שהוא מראה לו פנים הוא דן אותו. כך התובע צריך להראות לו פנים שתביעתו חזקה וברורה כלומר בעדים. ה"ר יהונתן ז"ל".

ונראה פירוש "שאין הרופא דן לפי סברתו לבדו" שהכוונה ליוזמה, שהרופא לא יוזם לבוא ולרפא את החולה ממה שנראה לו לבד שאולי יש לו חולי. אלא הוא מחכה שהחולה יבוא אליו ויראה לו את הכאב. ומה שכתב "ולפי שהוא מראה לו פנים", פירושו בגלל שהוא מראה לו פנים ויוזם לבוא ולהראות לו את כאבו, הוא דן אותו)

לפי זה ההגדרה היסודית מי נחשב מוחזק ומהי מוחזקות בממון, זהו לפי מי שאין לו כאב ורצונו שלא יבוא הדבר לפני בית דין, הוא זה שנחשב מוחזק וזוהי מוחזקות בממון)

.

אלא קרא לכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנאמר "מי בעל דברים יגש אליהם" יגיש דבריו אליהם. [שאין נזקקין אלא לתובע תחילה כגון ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו בעדים או בשטר, ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת, או משכון היה בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו, בתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאים לו המנה משמעון, ואחר כך נזקקין לו לטענת שמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון. רש"י]

אמרי נהרדעי [אומרים חכמי נהרדעא] פעמים שנזקקין לנתבע תחלה והיכי דמי דקא זילי [שנעשים זולים] נכסיה. [דקא זילי נכסיה. שיש כאן תגרין שיקנוהו בדמים יקרים ומחר ילכו להם, אי נמי [אם גם] שקרקעותיו זלות על ידי תביעה זו שרואין אותו דחוק, ואם יוציאו לו תפיסתו או משכונו ימכרם וישלם לו מהן. רש"י]

"וכן פרה שנגחה את השור וכו'". [וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה, משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד]

חצי נזק ורביע נזק? פלגא נזקא הוא דבעי שלומי, כולי נזקא נכי רבעא מאי עבידתיה [כל הנזק פחות רבע מה עניינו]?

[חצי נזק ורביע נזק הרי כל הנזק חסר רביע, ואמאי הא תם הוא ופלגא נזקא הוא דבעי שלומי ותו לא, והאי כל נזקא נכי רבעא דמחייבת ליה לשלומי מאי עבידתיה. רש"י]

אמר אביי חצי נזק – אחד מארבעה בנזק [כשאמרו חצי נזק התכוונו לרבע נזק. ולקמן מקשה רבא שאין זה במשמעות הלשון], ורביע נזק – אחד משמנה בנזק [אמר אביי חצי נזק דקתני היינו חצי תשלומין שישנו על הפרה אם אין ולד, דהא איהי משלמת חצי נזק השתא משלם רבעא משום דאית ליה שותפות וכדמפרש ואזיל [והולך], דולד דאיניש אחרינא הוא [של אדם אחר הוא], ורביע נזק דקתני אולד רביע חצי נזק שהיה חייב אם הוא לבדו נגח דהיינו אחד משמנה בנזק כדמפרש טעמא. רש"י], ואי פרה וולד דחד נינהו הכי נמי [כך גם] דמצי אמר ליה [שיכול לומר לו] לבעל פרה ממה נפשך חצי נזק הב לי [תן לי], אלא לא צריכא דפרה דחד [של אחד] וולד דחד, ואי דקדים תבעיה לבעל פרה תחלה הכי נמי דאמר ליה לבעל פרה פרה דידך אזיקתן [פרה שלך הזיקתני] הב [תן] לי ראיה דאית לך שותפי [שיש לך שותפים], אלא דקדים תבעיה לבעל ולד תחלה דאמר ליה גלית אדעתך דשותפא אית לי [ואי פרה וולד כו'. דפרה דחד וולד דחד. כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה. דאמר ליה בעל הפרה גלית אדעתיך דשותפא אית לי ורבעא דנזקא הוא דמחייבנא לך, ובעל ולד אמר ליה אי ודאי עם ולד נגחה הואי אנא שותפא ומחייבנא לך רבעא דנזקא השתא דמספקא לך שמינית משתלמת מינאי. רש"י].

.

[פשט הגמרא לפי רש"י ותוספות.

אם הפרה והולד שייכים לאותו אדם פשוט שמשלם חצי מהנזק ולא אכפת לנו מהיכן משלם והמשנה לא דיברה באופן כזה (אלא אם כן אין די בגוף הפרה כדי לשלם על הנזק, ורוצה הניזק לגבות את השארית מגוף הולד, שאינו גובה אלא חצי מהשארית מגוף הולד כי יש ספק אולי הפילה אותו לפני הנגיחה ואז אינו גובה מגופו. והגמרא לא מדברת בזה אלא באופן שיש די בגוף הפרה לשלם חצי הנזק).

לפי אביי, המשנה מדברת באופן שבעל הפרה אינו בעל הולד. וכגון שלראובן היתה פרה מעוברת ושמעון קנה מראובן את הפרה חוץ מהעובר שבמעיה שנשאר שייך לראובן ונמצא פרה של שמעון וולד של ראובן (בפשטות אפשר גם שלשמעון היתה פרה מעוברת וראובן עשה בה משיכה לקנות רק את העובר שבמעיה וגם כך יהיה פרה של שמעון וולד של ראובן, וצריך עוד עיון).

אם הניזק תבע מקודם את בעל הפרה, יכול לתבוע ממנו חצי נזק. הטעם נראה לפום ריהטא לפי המבואר בשולחן ערוך חושן משפט ע"ה סעיף ט', מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני פטור. מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר יודע אני שהלויתני מנה ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם.

ואע"פ שהנתבע מוחזק חייב לשלם כיוון שודאי חייב וספק אם נפטר מהחיוב.

שם מדובר שאין סיבה לעורר ספק מכח המציאות אלא יש רק טענות. לכן דווקא אם הנתבע טוען שמא החזרתי חייב, ואם יטען ודאי החזרתי פטור. אבל כאן אין הדין מכח טענותיהם לחוד, שאנו יודעים מכח העדות שוודאי נגחה פרתו את השור ובוודאי התחייב כל החצי נזק, ויש במציאות שראו העדים ספק שמא נפטר מחלק מחיובו כי שמא היה העובר במעיה בזמן הנגיחה ובעל העובר שותף בחלק מהנזק, וכיוון שבעל הפרה וודאי חייב וספק נפטר מהחיוב משלם את כל חיובו.

נראה לעניות דעתי שהטעם לומר שנחשב שיש כאן וודאי חיוב על בעל הפרה על כל החצי נזק, וספק אם נפטר מחלק העובר, ולא אומרים שיש ספק אם נתחייב כל החצי נזק כיוון שאפשר שהעובר היה במעיה בשעת נגיחה, זהו משום שהעובר מוסתר במעיה ואינו גלוי לעדים, וצורת הדברים שרואים העדים היא את הפרה לבדה נוגחת את השור. וזה יוצר כח עדות של חיוב וודאי על כל החצי נזק, וכעת הספק הוא אם נפטר מחלק העובר או לא [כתבו בתוספות שבעל העובר חייב כפי חלק שותפותו, שאם שווי העובר אחד מעשר מהפרה משלם אחד מעשר מחצי הנזק, ולשון המשנה שאמר שמשלם רביע הוא רק על דרך משל].

אם תבע הניזק מקודם את בעל העובר, נחשב שהודה שיש שותף לבעל הפרה, ומכח הודאתו זו לא אומרים שאנו רואים כאילו וודאי התחייב בעל הפרה בכל חצי הנזק ויש ספק אם נפטר מכח חלק העובר, אלא רואים שתחילת חיובו של בעל הפרה לא היה בוודאי על כל החצי נזק, אלא התחייב בתורת וודאי רק על חלקו, ועל חלק העובר תחילת חיובו היא בספק.

באופן זה אמר אביי שישלם רק את חלקו ללא חלק שותפות העובר, ובעל העובר ישלם חצי מחיובו מחמת הספק, שלסומכוס בספק משלם חצי.

ויש לעיין, לגבי חלק העובר יש ספק אם היה העובר במעיה בשעת הנגיחה ואז חייב בעל העובר לפי חלקו כשותף בפרה, או שהפילה לפני הנגיחה ואז בעל הפרה חייב בכל הנזק. לסומכוס מספק משלם חצי. לכן על חלק העובר היה על בעל העובר לשלם חצי מספק, ועל בעל הפרה גם הוא לשלם חצי מכח צד הספק שהפילה לפני הנגיחה. ואילו אביי אומר שעל חלק העובר ישלם בעל העובר חצי, ואת החצי השני של חלק העובר לא ישלם בעל הפרה אלא יפסיד אותו הניזק.

בתוספות יישבו, שלגבי השינוי בגוף הפרה האם ילדה, מכיוון שיש ספק מתי השינוי קרה, מדין חזקה דמעיקרא, שלומדים מבית המנוגע להעמיד כל דבר על חזקה שלא השתנה עד הזמן שוודאי היה השינוי, אנו אומרים שילדה בזמן הכי מאוחר שניתן לומר, ולפי זה החזקה מכריעה שילדה אחרי הנגיחה ובעל העובר חייב.

בעל הפרה שמוחזק בממון, אין להוציא ממנו חצי חלק העובר כיוון שהממון בחזקתו ומסייעת לו החזקה דמעיקרא שילדה אחרי הנגיחה ולכן בעל הפרה פטור לגמרי על חלק העובר. אבל בעל העובר אי אפשר להוציא מחזקתו את כל חלק העובר מכח החזקה דמעיקרא שמורה שחייב שילדה אחרי הנגיחה. ולכן בעל העובר משלם חצי מחלק העובר, והחצי השני מחלק העובר מפסיד הבעלים.

ביאור התוספות מיוסד על כך שגם סומכוס מודה לעיקר הסברא של המוציא מחבירו עליו הראיה. רק הוא סובר שאם יש צד ספק מכח המציאות, יש כח בצד הספק הזה להוציא מהמוחזק, ורק בזה מחלוקתו עם חכמים. וחזקה דמעיקרא מועילה למוחזק (בעל הפרה) שצד הספק מהמציאות לא יהיה בו די כדי להוציא מהמוחזק. אבל להוציא ממוחזק (בעל העובר) יותר מהחצי שהספק מורה להוציא ממנו, בזה חזקה דמעיקרא אין בה כח להוציא ממוחזק אף לסומכוס.

וכך משמע שסומכוס אינו חולק על יסוד העניין של המוציא מחבירו אלא רק על פרטיו, שהגמרא הביאה פסוק וסברא שהמוציא מחבירו עליו הראייה, ולא אמרה שאלה הוכחות נגד סומכוס ולא שאלה מה סומכוס יתרץ עליהן]

.

איכא דאמרי [יש שאומרים] אף על גב דקדים תבעיה [שהקדים לתבוע] לבעל פרה תחלה מצי מדחי ליה [יכול לדחותו] דאמר ליה מידע ידעי דשותפא אית לי [אני יודע שיש לי שותף. לדעה זו לא נחשב שוודאי התחייב בעל הפרה חצי נזק וכעת בא להיפטר ממה שחייב בוודאי בטענה שחלק הזיק בעל העובר, אלא מתחילה נחשב ספק אם בעל הפרה חייב גם על חלקו של העובר].

.

(תוספות:

"גלית אדעתיך דשותפא אית לי. ומאחר שהודה שיש לו שותף לא ישלם רק חצי התשלומין, ואידך פלגא לא משלם כולו בעל הולד דשמא ילדה ואח"כ נגחה וחולקין [בעל הפרה פטור לגמרי על חלק הולד ולא משלם חציו מחמת הספק כיוון שמסייעת לו החזקה דמעיקרא שילדה אחרי הנגיחה. ובעל הולד משלם מספק רק חצי, והניזק מפסיד חצי מחלקו של הולד בחיוב, כיוון שהחזקה דמעיקרא לא מועילה להוציא ממון ולגבות מכוחה את כל חלקו של בעל הולד].

ואפילו לר' נתן דאמר (לקמן דף נ"ג א') כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי [עיין לעיל י"ג א' ביאור המחלוקת רבי נתן וחכמים. רבי נתן סובר ששניים שהזיקו ביחד, אם אי אפשר לגבות מאחד כל חלקו, כל מה שאי אפשר לגבות ממנו גובה מהשני עד מלוא הנזק. ולפי זה לכאורה חצי מחיוב בעל הולד שאין הניזק יכול לגבות ממנו, יגבה מבעל הפרה] מודה הכא.

דעד כאן לא קאמר רבי נתן אלא בשור תם שדחף את חבירו לבור שבעל השור אין לחייבו אלא רביע אע"פ שודאי הזיק [בעל הבור מועד והיה לו לשלם כל הנזק ומשום שותפות השור חלקו חצי. והשור תם והיה לו לשלם חצי ומשום שותפות הבור חלקו רביע. והרביע החסר לא משלם הניזק אלא בעל הבור] לפיכך משתלם כל השאר מבעל הבור כיון שהבור הרגו לשור. אבל כאן שאם הולד במעי אמו בשעת נגיחה יש לו להתחייב בתשלומין, אין לחייב הפרה תשלומין שהם על הולד לשלם אם נגח".

נראה בכוונתם לפום ריהטא שבשניים שהזיקו ביחד, אם הפטור של האחד הוא משום שותפותו של השני בלבד, אם חלק שותפות השני חסר כי הוא תם ולא חייב נזק שלם, כל מה שחסר בחלקו של השני, לרבי נתן משלם הראשון.

אבל כאן יש לבעל הפרה חזקה דמעיקרא שכיוון שהוא מוחזק מכריעה לגבי בעל הפרה שהולד היה במעיה כשנגחה. ולגבי תבעית הניזק להוציא מבעל הולד לא אומרים חזקה זו שאינה מועילה להוציא. חזקה זו שהיא רק לטובת בעל הפרה היא סיבה בפני עצמה לפטרו, וכשיש לו סיבה להיפטר מלבד עצם מה שיש כאן שותף, אינו משלם על הפטור הזה גם אם השותף אינו משלם עליו. וצריך בזה עוד עיון)

.

אמר רבא אטו [וכי] אחד מארבעה בנזק ואחד משמנה בנזק קתני? חצי נזק ורביע נזק קתני [תירוץ אביי אינו מתאים ללשון המשנה שלא אמרה רביע נזק ושמינית נזק].

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא