בבא קמא – דף מ"ז עמוד א'

by

[לשון המשנה: "וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה, משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד". הגמרא הקשתה כיצד ייתכן שמשלם מהפרה והעובר ביחד שלושת רבעי מהנזק, והרי אינו חייב יותר מחצי נזק. רבא דחה תירוצו של אביי וכעת מתרץ תירוץ אחר]

אלא אמר רבא לעולם בפרה וולד דחד [פרה וולד של אחד. שלא כאביי שהעמיד בפרה של אחד וולד של אחר], והכי קאמרינן [וכך אנו אומרים. במשנה], איתה [ישנה] לפרה – משתלם חצי נזק מפרה, ליתא [אינה] לפרה – משתלם רביע נזק מולד. [ליתא לפרה, ותם אין משלם אלא מגופו, ואמר ליה הב לי כולה פלגא הזיקא [תן לי כל חצי הנזק] מולד דאיהו נמי אזקן בהדי פרה [שהוא גם הזיקני ביחד עם הפרה]. ורבא סבירא ליה דחד גופא הוא והוי כאחד מאבריה, כדמפרש בסיפא דמילתיה, משלם ליה מינה רבעא דנזקא [משלם לו ממנו, מהולד, רבע נזק], ואידך רבעא מפסיד [והרבע האחר מפסיד. מחמת שהוא ספק] ואפילו שוה הולד כל פלגא נזקא. רש"י]
טעמא דלא ידעינן [שאיננו יודעים] אי הוה ולד בהדה [אם היה ולד עמה. כלומר במעיה] כי נגחה [כשנגחה] אי לא הוה [אם לא היה], אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה [אבל אם היה פשוט לנו שהיה ולד עמה כשנגחה] משתלם כוליה חצי נזק [משתלם כל חצי הנזק] מולד [כי ליתא לפרה [כשאין את הפרה]. רש"י].
רבא לטעמיה, דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה. מאי טעמא? גופה היא.
תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה, מאי טעמא? פירשא בעלמא הוא.
[פירשא. דבר המופרש ממנה. רש"י]
.

(לולא דברי רבא היינו אומרים שאם הולד שווה עשירית מדמי הפרה, אם היה במעיה כשנגחה ואחר כך הפילה אותו, אם אבדה הפרה יכול הניזק לגבות מהולד רק עשירית מחצי הנזק. כמו חלקו בנגיחה. וכמו שהיה משלם אם היה הולד שייך למי שאינו בעל הפרה.
שמה שנגחה כשהולד במעיה, גם אם הפרה והולד שניהם של ראובן, זהו כמו שני שוורים של ראובן שנגחו ביחד שור של שמעון. אחד גדול ואחד קטן. רק בשני שוורים יש מקום לראות שכל אחד הזיק בפני עצמו הכל, ובשני שוורים לרבי נתן מה שאי אפשר לגבות מהאחד גובה מהשני. ואילו כאן הוא כמו בשר ואימורים, שהחלק הקטן נחשב שהזיק רק לפי חלקו, וגם לרבי נתן לא אומרים שנגבה מזה מה שאי אפשר לגבות מזה. עיין לעיל י"ג א' שביארתי שיטות רש"י רמב"ם ותוספות בחילוק שבין שני שוורים שנגחו בבת אחת שור אחד, לבין שור אחד שיש בו שני שותפים שנגח שור אחר, וכגון שור שיש בו חלק אימורים למזבח.
וכלפי זה חידש רבא שאינו כן, אלא אם נגחה כשהולד במעיה רואים כאילו הוא שור אחד שנגח, ואם הפילה אחר כך נחשב הולד חלק מגופה עצמו, שאומרים עובר ירך אמו, וגובה הניזק מהולד עד מלוא דמי חצי הנזק.

לגבי ביצה עיין בשיטה מקובצת מחלוקת ראשונים. יש שאומרים שאם הביצה היתה שייכת לאחר אם שוויה הוא עשירית מדמי התרנגולת האחר שותף לעשירית מהנזק ומשלם עשירית מחצי הנזק. וגם אם הביצה והתרנגולת שייכים לאותו אדם, אם אחרי הנזק אבדה התרנגולת ונשארה רק הביצה, גובה הניזק עד דמי עשירית הנזק מהביצה, והביצה חלוקה מולד פרה שאינו כגוף התרנגולת עצמו לגבות ממנו עד מלוא חצי הנזק, אלא הוא כחלק נפרד וגובה ממנו רק כפי חלק שותפותו בנזק.
ויש ראשונים שסוברים שהביצה אין לה שותפות בנזק כלל, ואם היא של אחר פטור לגמרי, ואם היא של בעל התרנגולת ואבדה התרנגולת לא משלם מאומה מהביצה. שהיא כאבן שמוטלת במעיה ולא כחלק מבשרה כמו עובר, וכמו שאם תרנגולת בלעה אבן של אחד ואחר כך הזיקה אין בעל האבן שותף לשלם את הנזק כמו מי ששותף בחלק מהתרנגולת)
.

ואמר רבא אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גב פרה [אם היה מוכר את הולד שבמעי הפרה בפני עצמו, היו דמיו עשרים וחמש זוזים. אבל אם מוכר את הפרה במאה זוזים היו מוסיפים לו רק עשרים אם היא מעוברת ולא עשרים וחמש. ומחדש רבא שעל הולד אינו משלם עשרים וחמש אלא עשרים כפי פחת דמי הפרה ולא כשוויו בפני עצמו. רש"י: אין שמין. ארישא קאי שור שנגח את הפרה והפילה, אין שמין כל אחד בפני עצמו שעולין דמי הנזק הרבה, אבל שמין פרה מעוברת כמה היתה יפה תחילה וכמה היא שוה עכשיו אם מתה אם חיה. רש"י] שאם אי אתה אומר כן נמצא אתה מכחיש את המזיק [מכחיש. מפסיד. ולקמיה פריך אי דינא הוא לכחוש. רש"י].
וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו
[אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה, דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים, אבל שמין עבד זה כמה הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה. רש"י], וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו [המזיק שדה חבירו, קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת, אין שמין אותה לבדה אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו. רש"י. אם היו שמין כמה שדה גדולה נמכרת עם ערוגה או בלי ערוגה לא היה ההפרש מגיע לשווה פרוטה, אלא משערים לפי סאה כמה היא שווה עם ערוגה זו ובלעדיה. ואם אכלה סאה שלמה, משערים שישים סאה באותה שדה כמה פחתו דמיהן, ולא בכל השדה כמה נפחתה מאכילת סאה זו. עיין בזה לקמן נ"ח ב'].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי דינא הוא ליכחוש מזיק? [אם הדין הוא לשום ולד בפני עצמו ולא אגב הפרה, אם כן ראוי שיפסיד המזיק, ואדרבה אם נשום את הולד אגב הפרה זהו הפסד שלא כדין לניזק, ומה טעם הוא זה]
משום דאמר ליה פרה מעברתא אזיקתך פרה מעברתא שיימנא לך. [מבאר שמה שאמר שאם אין אתה אומר כן נמצאת מפסיד את המזיק אין זה בעצמו טעם הדין אלא זה נובע מטעם הדין. וטעם הדין הוא שפרה מעוברת נחשבת כחפץ אחד ולא כשני חפצים נפרדים]
.

(תוספות:
"אי דינא הוא ליכחוש מזיק כו'. סובר המקשה כיון שפרה וולד שני גופין הן שמין ולד בפני עצמו, ולא דמי לקוטע יד עבד שכל העבד גוף אחד, וכן כל השדה שהיא הכל של ניזק כגוף אחד דמי, ולהכי מקשה אי דינא הוא כאשר נראה מתוך הסברא לפי שהן שני גופין לכחוש מזיק, ומשני הא נמי כגוף אחד דמי דאמר ליה פרה מעוברת כו'".
אם היה כסף קונה מטלטלין כמו שקונה קרקע, שנתינת פרוטה אחת קונה את הכל ואת שאר דמי המקח נעשה הקונה בעל חוב לשלם, אם היה קונה שתי פרות או שני חפצים שהם גופים מחולקים, היה צריך לתת על כל חפץ פרוטה בפני עצמה. אבל אם קונה פרה אחת אינו צריך לתת פרוטה נפרדת על כל רגל שלה כיוון שהוא גוף אחד. ואם קונה שתי שדות נקנים שתיהן בפרוטה אחת כיוון שהן גוף אחד שהגדר ביניהן אינה עושה שיהיו כמו שני גופים. פרה ועובר שבמעיה הם מקרה אמצעי, שיש צד לומר שהוא כמו רגל שלה, ויש צד לומר שהוא גוף נפרד. המקשה סבר שנחשבים כשני גופים, ומתרץ שנחשבים כגוף אחד.
לעיל כבר חידש רבא שעובר ירך אמו שהניזק גובה כל דמי חצי הנזק מהעובר ולא רק כפי חלקו בנזק, כיוון שהוא כגוף האם עצמו. ויש לעיין אם כאן משמיע לנו שוב אותו דין, או שמא עובר ירך אמו הוא גדר בדיני תורה לעניין איסור והיתר, וכן לגבי גזירת הכתוב ששור תם אינו גובה אלא מגופו, מה נחשב גופו תלוי בגדרי דין התורה כמו לעניין איסור והיתר. אבל לגבי השומה כמה הזיק לו תלוי בשוק ובזה הכל לפי דעת בני אדם שקונים ומוכרים כפי הסכמתם ולא לפי גדרי דיני התורה. וכאן מחדש שגם לפי דעת בני אדם בשוק נחשב הפרה והולד כגוף אחד)
..
פשיטא פרה דחד וולד דחד פיטמא לבעל פרה. [פשוט הוא שאם פרה של אחד וולד של אחד, מה שהשמינה משום הולד הוא של בעל הפרה. אם הולד שווה חמישית מדמי פרה, ופרה כזו כשהיא מעוברת ולא השמינה מחמת העיבור שווה מאה, הרי אם נגח אותה שור כשהולד במעיה, נוטל בעל ולד עשרים ובעל פרה שמונים. אם העיבור הוסיף בה שומן יותר, ומשום השומן היא שווה עוד עשרה נוספים, עשרה אלה הם לבעל הפרה לבדו ולא חולק חמישית מהם לבעל הולד, שהשומן בא מחמת הפרה שכך טבעה שמה שנתעברה גרם לה להשמין ואין זה מחמת גוף הולד עצמו. רש"י: פטומא. מה ששמין אותה שהיתה יפה מפני שומנה הוי דבעל פרה, דהא ולד מחמתיה לא אתי [בא] שומנה]
נפחא מאי? [מה שהיתה יפה מפני נפחא למי ישלם. רש"י]
רב פפא אמר לבעל פרה. רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין. והלכתא חולקין.

.


(אם העיבור גרם לה להיות בעלת נפח יותר, ומשום הנפח שוה עשרה זוז יותר מפרה מעוברת אחרת שלא הוסיף לה העבור נפח, העשרה הנוספים ששווה יותר לרב פפא הם לבעל הפרה, אע"פ שהנפח בא מחמת הולד. נראה הטעם שאם ימכור את הפרה ללא הולד שבמעיה, ישלם לו הלוקח את כל מה ששווה יותר בגלל תוספת הנפח. שהשבח של הנפח הוא כולו רק  בפרה ולא בולד, וכלשון המאירי "שהיא נראית בעלת אברים ועורה מתפשט ומתגדל לסיבת הנפח". ומה שהולד גורם לפרה שתשביח אינו על ידי שנחסר בו דבר אלא ממילא מחמת שהוא שם. וכמו שאם לאדם יש חנות, וחבירו הניח בקרבתה דבר שגורם להרבה אנשים לבוא לשם ומרויח בעל החנות, אינו חייב לו מאומה שלא מחמת חסרונו הרויח אלא מחמת שהוא שם ממילא מרויח.
מי שאומר חולקין משום שהולד גורם את הנפח, נראה ביאורו שסובר שזה נחשב שהולד יצר דבר חדש בגוף בהמה, ולא רק שמחמת שהוא שם ממילא היא נפוחה יותר. שאם צמח חידוש שבח מכח פעולת הולד השבח שלו גם אם לא נחסר ממון. והולד נוטל רק חצי כיוון שהוא רק נתן צורה לגוף הבהמה ולא פעל בעצמו חידוש של דבר גשמי, וללא שהיה כאן גוף הבהמה לא היה מעשה הולד מאומה, ולכן נחשב שהוא והבהמה שותפים ביצירת השבח החדש.

מה שהפרה הוסיפה נפח מחמת הולד, מסתבר שאינו שבח בפרה עצמה. שאין בה יותר בשר ואין בה יותר כח או שום מעלה אחרת שעבורה משלמים על הפרה. אפשר שהטעם שנחשב שבח בפרה הוא משום שיש בה יותר עור ושווי השבח הוא כפי מה שנמכרת תוספת העור, וזה דוחק.
ויותר נראה שהשבח הוא משום הנאת הלוקח שרואה אותה גדולה יותר, וזה אינו שבח בגוף הפרה, ואם מזיק את הפרה אינו משלם עבור זה, שמה שמפסיד דבר זה הוא רק גרמא שמזיק את האפשרות לגרום הנאה זו ללוקח.
מה שהתורה חייבה את המכה אשה הרה לשלם דמי ולדות לבעל זהו חיוב מחודש, ואינו בכלל פרשת המזיק ממון חברו משלם מה שהזיק, כיוון שהולדות אינם חפץ שווה כסף בבעלות שום אדם. לקמן מ"ט א' מבואר ברש"י, שבכלל שומת דמי ולדות הוא גם מה שפחתה האשה מהנפח שגרמו לה הולדות שכתב: "ויש בכלל שומא זו [שהמכה משלם לבעל מהדין המחודש של דמי ולדות]  דמי ולדות, ומה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין", וכתב עוד שם: "שמין את האשה כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל. ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר, אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית, הוא נזק, ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא". ומבואר שתוספת הנפח משום הולדות אינו נחשב נזק באשה. ולפי זה היה לנו לפטור את המזיק על תוספת השווי שיש בבהמה משום הנפח שגורם לה הולד, וצריך עיון.
אמנם כל זה כדעת חכמים שם ורבן שמעון בן גמליאל חולק וכתב רש"י בדעתו: "הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי [גם בא] ונזק הוא". אבל הלכה כחכמים עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן תכ"ג סעיף א' ובביאור הגר"א שם. ולפי חכמים כאן היה לנו לפטור את המזיק משבח הנפח.

בתוספות כאן כתבו בזה:
נפחא מאי, רב פפא אמר לבעל הפרה. ולא דמי לשבח ולדות דהוי כולה לבעל לרבנן [כי אינו נחשב נזק של האשה עצמה] ולרבן שמעון בן גמליאל חולקין, דהכא כיון שבעל הפרה יכול למכור פרתו בלא ולד נמצא כשמפסידו מפסיד כל מה שדמיה נפחת, אבל אשה דאינה יכולה למכור אותו שבח אין ליפות כחה בשבח ולדות אע"ג דבשאר נזקין גופה יש לה אע"פ שאין יכולה למכור עצמה. מטעם זה יפה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בין לרבנן בין לרשב"ג, וכן למאן דאמר דבנפחא חולקין יפה מטעם זה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בשבח ולדות לרבנן".

דברי התוספות צריכים ביאור רב, שאם הנפח הוא שווי של עצם הגוף, יהיה נחשב נזק גם באשה אע"פ שאינה יכולה למכור את עצמה כמו שאר נזקים בגופה כגון חבלה וכחש. ואם אינו שווי בעצם גוף האשה אז גם בפרה אע"פ שיכול למכור את הפרה ללא ולד ולקבל תוספת מעות עבור הנפח, תוספת מעות אלה אינם שווי של הפרה בעצמה, אלא תשלום נוסף שמשלם הלקוח מלבד שווי הפרה עצמה כיוון שיש לו הנאה במה שהפרה שהוא לוקח גדולה, ואם מזיק שווי זה הוא רק גרמא אין זה שווי של גוף החפץ ולכן מעשה ההיזק שנעשה על גוף החפץ לא נעשה על שווי זה, ונפסד השווי ללא חפצא של "מעשה מזיק" עליו וזה גדר גרמא.

והנראה לעניות דעתי בזה, שהנה מה שהפרה או האשה יש בהן נפח, הוא כמו עניין נוי. שהנפח הוא נפקא מינה רק לעניין המראה שגורם מראה חביב על הלקוח, ואינו גורם יותר כח לעבוד או בפרה יותר בשר וכו'.
צמר שנצבע ועל ידי הנוי נעשה שווה יותר, או בגד שנעשה בו עניין נוי המשביח אותו, פשוט שהוא שבח בגוף החפץ והמזיק אותו משלם כפי שוויו בשוק שנמכר יותר משום הנוי. זהו משום שהחפץ שימושו הוא להיות נאה, ועומד לזה. מה נחשב "גוף החפץ" הוא מה השווה כסף שיש לבעלים על החפץ בחפץ, וזה תלוי במה החפץ עומד לו בדעת בני אדם. חפץ שעומד לנוי וודאי תוספת נוי היא שבח בגוף החפץ. גם גודל הוא עניין נוי, ולמשל טווס שעומד לנוי ולזה קונים אותו ומשלמים עליו, אם יש בו וולד שעושהו בעל נפח יותר והוא מרשים יותר בוודאי זהו שבח בגופו והמזיק משלם עליו.
יש דברים שפשוט שהנוי אינו תוספת שווי בגופם כיוון שהדבר שלו הם עומדים אינו שייך לנוי כלל. וכגון טיט לבניין, שאם אדם יתן בו גוונים ויוסיף בו נוי גדול, ואפשר שמשום כך יימכר יותר ביוקר בשוק כיוון שיש הנאה לקונים במראהו, נראה פשוט שתוספת דמיו אינם שבח בגוף החפץ, והמזיקו ישלם רק כפי שוויו לולא היה צבוע, ומה שהיו משלמים עליו יותר משום הנוי נחשב כמזיק על ידי גרמא.
יש בני אדם שפרנסתם הוא להיות סוחרי פרות. לגבי שימוש זה מה שהיא נאה בעיני הלקוחות משום גודלה וקופצים לקנותה הוא שבח בגוף הפרה. סתם אדם אינו סוחר פרות ופרה אצל סתם אדם עומדת לחרישה או אכילה ועבור זה שילם כשקנאה ובזה אין הנפח שבח בגופה. אבל מחדשים התוספות שמכיוון שיכול למכור יש בדעתו גם אפשרות זו ויש צד לראות משום כך את הנפח כשבח בעצם הפרה.
אשה נישומה לפי שוויה כשפחה, אבל כיוון שהיא ישראלית אסור להעמידה למכירה ורק משערים מה היה שוויה לו היתה שפחה. מכיוון שסתם אדם קונה שפחה לעבודה ולא לסחור בה, ולגבי זה הנפח אינו שבח בה, אע"פ שהוא גורם שיקפצו קונים ומעלה את שוויה בשוק, הסברא לשער שוויה ללא שבח הנפח. ומה שיכול למכור ומשום כך מעלה בדעתו גם את שבח הנפח, זה פחות יש מקום לומר באשה כיוון שבאמת אי אפשר למכרה, ולא בהכרח לומר שאם היתה שפחה היה יכול למכרה ולכן אם שומתה כשפחה שווה יותר משום הנפח גם כעת שהיא אשה יהיה כך. שסוף סוף גם שפחה עצמה עיקרה לעבודה ולא לסחור בה. ובזה חולקים חכמים ורבן שמעון בן גמליאל באשה, אבל שניהם מודים שבפרה שממש יכול למכרה יש יותר צד לראות בנפח שבח שבגופה. זהו הנראה לעניות דעתי כעת בעניין חמור זה וצריך עוד עיון)
.

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: