בבא קמא – דף מ"ז עמוד ב'

by

מתני' הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברה בהמתו של בעל הבית [את הקדרות] פטור [בעל הבית], ואם הוזקה בהן [אם בהמת בעל הבית הוזקה בקדרות] בעל הקדרות חייב, ואם הכניס ברשות – בעל החצר חייב [בעל החצר חייב בנזקי הקדרות].
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב, ואם הכניס ברשות – בעל החצר חייב.
הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור, נגח הוא שורו של בעל הבית חייב, נפל לבורו והבאיש מימיו חייב, היה אביו או בנו לתוכו
[היה אביו או בנו של בעל הבית בתוכו. רש"י] משלם את הכופר [בגמרא פריך הא תם הוא ואמאי נקט הכי. רש"י. תם ומועד חייבים בסקילה אם הרגו נפש, אבל כופר הוא רק במועד], ואם הכניס ברשות – בעל החצר חייב.
רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור.

.
(תוספות: "הקדר שהכניס קדרותיו כו'. הנך תלתא בבי [אלה שלושה חלקים של המשנה] צריכי, ולא זו אף זו קתני, דאי [שאם] תנא קדירות הוה אמינא [היינו אומרים] ברשות חייב לפי שנוחות לישבר ובסתמא קבל עליה נטירותא [קיבל עליו שמירה], אבל פירות לא. ואי תנא פירות שנוחות להתקלקל, אבל בהמה לא".
באופן של המשנה, המחלוקת אם בסתמא קיבל עליו שמירה היא מכח אומדן הדעת של סתם בני אדם האם כוונתם מן הסתם לקבל שמירה או לא. לכן היה מקום לחלק בין קדירות לפירות לבהמה)
.

גמ' טעמא דשלא ברשות [משום הכי אם הוזקה בהם בעל קדירות חייב. רש"י], הא ברשות לא מיחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל חצר, ולא אמרינן קבולי קביל בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל חצר [משמע מהמשנה שכשהכניס ברשות ולא פירש לא אומרים שמן הסתם קיבל בעל הקדרות על עצמו התחייבות לשמור שבהמתו של בעל החצר לא תוזק בקדרותיו].

מני [מי היא], רבי היא, דאמר כל בסתמא [כשלא פירש שמקבל עליו שמירה וגם לא פירש שאינו מקבל, אלא הכניס בסתם] לא קביל עליה נטירותא. [לא קיבל עליו שמירה. דברי רבי הם גם על קבלת השמירה של בעל החצר שלא יוזקו הקדירות, וגם על קבלת השמירה של בעל הקדרות לשמור שלא תוזק בהם בהמתו של בעל החצר, שאין סברא לחלק, ואם אמר שמסתמא לא מקבל אדם על עצמו שמירה זהו בשני האופנים. רש"י: מני רבי היא, דאמר בסיפא בכולן אינו חייב כו'. דקא סלקא דעתך דלרבנן כי היכי דבעל חצר [כמו שבעל החצר] ברשות מיחייב בנזקי קדירות דבסתמא קביל עליה נטירותא [שמירה], הכי נמי [כך גם] מיחייב בעל קדירות בנזקי בעל הבית, דבסתמא [כשלא פירשו] כי יהיב ליה [כשנתן לו] בעל הבית רשותא למיעל [רשות להכניס] קביל עליה קדר נטירותא [קיבל על עצמו הקדר שמירה] דלא ליזקו [שלא יזיקו] קדירותיו לבעל החצר]

אימא [אמור] סיפא: "אם הכניס ברשות – בעל חצר חייב", אתאן [באנו] לרבנן דאמרי בסתמא נמי [גם] קבולי קביל עליה נטירותא [מבואר שבעל החצר קיבל עליו שמירה על הקדרות אע"פ שלא פירש].

ותו [ועוד]: "רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור".

רישא וסיפא רבי, ומציעתא רבנן?

אמר ר' זירא תברא [שבורה] מי ששנה זו לא שנה זו. [תברא. קשה אהדדי [זה על זה] רישא וסיפא דתנא קמא ומי ששנה זו לא שנה זו, ותנאי היא [מחלוקת תנאים היא] אליבא דרבנן, מר סבר פליגי רבנן עליה דרבי ומר סבר לא פליגי. רש"י]

רבא אמר כולה רבנן היא, ו"ברשות" – שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר ואפילו נשברו ברוח. [דעול ואנטריה לך קאמר ליה [ש"הכנס ואשמור לך" אמר לו], אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי [לא קיבל עליו דבר]. רש"י. עד כאן סברנו שלא היה ביניהם עסק אלא רק הסכמה לשימוש בחצר, ולעניין השמירה תלוי רק בדין האם בסתמא יש קבלת שמירה או לא, ובזה שניהם שווים זה לזה, שלחכמים בסתמא שניהם מקבלים שמירה זה כלפי זה, ולרבי אינם מקבלים. וכעת מחדש שברשות פירושו שעשו ביניהם עסק על השמירה שבעל החצר הסכים להשתעבד לבעל הקדרות לשמור קדרותיו בחצירו, וממילא כאילו פירשו שבעל הקדרות לא מתחייב לו מאומה]

"הכניס פירותיו לחצר בעל הבית וכו'". [הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב]

אמר רב לא שנו [הא דקתני אם הוזקה בהן בעל הפירות חייב. רש"י] אלא שהוחלקה בהן, אבל אכלה [יותר מדאי ומתה. רש"י] פטור. מאי טעמא הוה לה שלא תאכל.

אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא [כאשר נרדם ושכב רב אמרה לשמועה זו], דתניא: "הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", סם המות הוא דלא עבידא דאכלה [שאין דרכה לאכול. ולכן פטור מדיני אדם], אבל פירות דעבידא דאכלה בדיני אדם נמי [גם] מיחייב. ואמאי, הויא לה שלא תאכל?

אמרי [אומרים], הוא הדין אפילו פירות נמי [גם] פטור מדיני אדם, והא קא משמע לן דאפילו סם המות נמי דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים [החיוב בדיני שמיים הוא משום שהתכוון להזיק, ואע"פ שאין כאן מעשה מזיק לחייבו בדיני אדם, המזיק בגרמא חייב בדיני שמיים. ומשמיע לנו שלא נאמר שמכיוון שאין דרכה לאכול לא נחשב כמזיק אפילו בגרמא שאע"פ שהתכוון שתינזק אין שייכות בינו לבין מה שהוזקה כי הדרך היה שלא תאכל].

ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור] סם המות נמי באפרזתא [עשב דעבידא למיכליה [שעשוי לאכלו] והוא סם המות לבהמה. רש"י], דהיינו פירי [פירות].

.
(תוספות: "הוה לה שלא תאכל. אין לפרש דלכך פטור דחשיב כרוח שאינה מצויה [התוספות באים לבאר למה הטעם "היה לה שלא תאכל" יש בו כדי לפטור. ואומרים שאין זה משום שאין דרך שבהמה תאכל באופן שמזיק לה והוא דבר שאין מצוי ולכן אין חיוב שמירה על זה וגם הנותן לפני בהמה בכוונה לא נחשב מזיק כי אין מצוי שיארע מזה נזק], דהא לקמיה אמרינן דברשות חייב גבי היה אוכל חטין והתריז ומת משום דברשות מקבל עליה נטירותא, ומה בכך והלא שומר חינם פטור ברוח שאינה מצויה כדפירשתי בריש המניח (לעיל דף כ"ז ב'), אלא היינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו [הבהמה מביאה עליה] דבר שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך".
תירוץ התוספות למסקנא נראה שהכוונה שכיוון שיש כאן מעשה הבהמה שאכלה, אין זה נחשב מעשה מזיק מצד מי שהניח את הפירות לפניה, ולכן מעשהו נחשב גרמא. לגבי מי שהניח סם המוות לפני בהמה ואנו באים לחייבו משום אדם המזיק בוודאי מובן שההנחה לפניה היא גרמא ולא מעשה מזיק, שלא מעשה ההנחה לפניה הזיק אלא מעשה האכילה ואת זה לא האדם עשה.
אמנם רב פוטר מטעם זה גם מי שהניח פירותיו בחצר בעל הבית שלא ברשות, שחיובו מטעם בור. ובכל בור ההיזק נעשה על ידי הליכת הבהמה שהלכה לבור ונפלה. והמניח רק זימן לה דבר שתוכל להזיק עצמה בו. ואם כן לכאורה גם באכלה בכוונה בעצמה יתחייב משום בור.
אבל זה בוודאי לא קשה, ומשום כך כתבו התוספות שאכלה בכוונה. שחיוב בור הוא רק כשנפלה בלי כוונה, ואז נחשב שכריית הבור היא מעשה של הפלה כלפי הבהמה שהלכה כדרכה ואל ראתה שיש שם בור והבור עשה את הנפילה ומה שהור שם הוא המשך מעשה הכרייה וכאילו הכורה הפיל אותה. אבל אם ראתה שיש שם בור והלכה בכוונה אל הבור ליפול אין הנפילה מעשה של הכורה.
וכמו שמפורש לקמן נ"ב ב' "נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב [שור שהוא חרש או שור שהוא מהלך בלילה אפילו הוא פקח חייב. רש"י] פקח ומהלך ביום פטור [[שור שהוא] פקח ונפל לתוכו ביום פטור, דאיבעי לעיוני ומיזל [שהיה לו להסתכל וללכת]. רש"י]". וזהו ביאור דברי רב שהיה לה לעיין ולאכול כמו שור פקח ביום שהיה לו להסתכל וללכת, והנפילה בבור היא מכח מעשה השור ולא מכח מעשה מניח הבור. ועיין לקמן מ"ח א' בהערה ביאור עומק החידוש כאן, ושלשיטת תוספות זהו דווקא משום שאכילתה היא בכוונה, ולרש"י גם שלא בכוונה.

צריך לי עיון בקושיית התוספות, שמשמע שאפרזתא דרך הבהמה לאכלו כמו פירות. לאכול פירות יותר מדי עד שתמות אפשר לומר שהוא כרוח שאינה מצוייה, אבל באפרזתא גם אם אכלה מעט מתה, וזה ודאי כמו רוח מצוייה, ואעפ"כ פוטר רב משום שהיה לה שלא תאכל. ובוודאי הטעם של הפטור "היה לה שלא תאכל" אינו משום שהוא כרוח שאינה מצוייה. ולא היו צריכים להוכיח כן מאוכל חיטין והתריז.
ויש ליישב שאפרזתא אין מצוי שתאכל וכמו שאין מצוי שתאכל הרבה עד שתמות. ושניהם הוא כמו רוח שאינה מצוייה. ורק מיישב שאין קושיא מהברייתא על רב. כי היה משמע מהברייתא שדווקא סם המוות ממש שאין דרך לאכול לעולם וגרע מרוח שאינה מצויה אז פטור, וברוח שאינה מצוייה חייב. ומתרץ שסם המוות הוא אפרזתא והוא רוח שאינה מצויה כמו אכלה יותר מדי ובשניהם פטור)
.

מיתיבי: "האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור. אם הוזקה חייבת".

ואמאי, נימא [נאמר] הוה לה שלא תאכל?

אמרי, ומי [והאם] עדיפא ממתניתין דאוקימנא [שהעמדנו] שהוחלקה בהן [וכך גם את לשון הברייתא נעמיד בשהוחלקה].

ודקארי לה, מאי קארי לה [מי שהקשה כן מה סבר]?

אמר לך בשלמא מתניתין קתני "אם הוזקה בהן" שהוחלקה בהן הוא, אבל הכא [כאן] קתני "אם הוזקה" ולא קתני "בהן" אכילה הוא דקתני.

ואידך [והאחר שהקשה שהברייתא לא עדיפא ממתניתין] אמר לך לא שנא [אינו סובר שיש דיוק מהתיבה "בהן"].


תא [בוא] שמע: "הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכל חטין והתריז ומת פטור. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב". ואמאי, הוה ליה שלא יאכל?

אמר רבא ברשות אשלא [על שלא] ברשות קרמית [אתה מקשה]? ברשות שמירת שורו קבל עליו ואפילו חנק את עצמו. [אם אין עליו חיוב שומר ובאים לחייבו משום מזיק צריך שיהיה מעשה היזק ואם אכלה בעצמה פטור כי לא עשה מעשה. אבל אם התחייב שמירה על שור אין צריך לעשות מעשה כדי להתחייב חיובי שומר, אלא כל נזק שאירע, גם ללא מעשה שלו כלל, אם היה יכול להימנע על ידי שמירתו חייב עליו]

איבעיא להו [נסתפק להם], היכא דקביל עליה נטירותא [היכן שקיבל עליו שמירה. רש"י: היכא דקביל עליה נטירותא. כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר ליה כנוס שורך ואני אשמרנו] מהו? דנפשיה [של עצמו] הוא דקביל עליה [דנפשיה. שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו [של בעל החצר]. רש"י] או דלמא [שמא] אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה [לשמור שלא יבוא שור מבחוץ ויגחנו]?

.
(תוספות: "או דלמא אפילו מעלמא נמי. ואם תאמר דאפילו נשברו ברוח מצויה אמר לעיל דקביל? ויש לומר דמבעיא ליה אי הוי דחוי בעלמא או לא.
ועוד יש לומר נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרים דלא מסיק אדעתיה [שלא מעלה על דעתו] שיכנסו בחצרו ויגחו את שורו של זה מבעיא ליה, אבל אם יצא השור חוץ מחצרו של בעל הבית ובאו שוורים ונגחוהו לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמקבל עליה נטירותא אפילו מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר").

תא שמע דתני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא: "הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור, ואם הכניס ברשות חייב". מאן פטור ומאן חייב? לאו פטור בעל חצר וחייב בעל חצר? [ומוכח שברשות קיבל עליו גם שמירה מעלמא]

אמרי, לא. פטור בעל השור וחייב בעל השור [השור שבא ממקום אחר ונגח]. ואי [ואם] בעל השור מאי ברשות ומאי שלא ברשות איכא [יש]? [השור המזיק ודאי אינו ברשות, והניזק מה נפקא מינה אם הוא ברשות או לא]
אמרי, ברשות הויא לה שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייבת. [הויא שן בחצר הניזק. דכיון דיהיב ליה בעל חצר רשותא לעיולי [כיון שנתן לו בעל החצר רשות להכניס], דוכתא אקני ליה בגוה [מקום הקנה לו בתוכה] והויא ליה חצר הניזק. וחצר השותפין דפטור בה על השן ועל הרגל הני מילי משותף לחבריה דחצר של שניהם [כלומר חצר השותפין שפטור בה  היא חצר המשותפת למזיק ולניזק, שאין זה נחשב שדה אחר ביחס למזיק שהיא גם שלו], אבל שור מעלמא דעל [שנכנס] ואזיק לחד מינייהו [לאחד מהם. מהשותפים בחצר] ובער בשדה אחר קרינן ביה [לגבי השור הנכנס שאין לו שותפות בחצר זו היא נחשבת שדה אחר]. רש"י]. שלא ברשות הויא לה שן ברשות הרבים ושן ברשות הרבים פטורה. [ברשות הרבים. לאו דוקא כלומר לאו בשדה אחר דניזק קרינא ביה. רש"י. לעיל י"ט ב' הארכתי בביאור יסוד עניין זה]

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: