מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו [הוא הדין למתכוין לאשה נמי פטור כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מ"ב א') נקי מדמי ולדות [רק אדם שהכה חייב בדמי ולדות ושור אינו חייב לעולם], ובגמרא מפרש אמאי נקט מתכוין לחבירו. רש"י] והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות, ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות.
כיצד משלם דמי ולדות? שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה.
אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן משהאשה יולדת משבחת [מפרש בגמרא. רש"י]? אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותן לבעל [שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה (שמות כא). רש"י], ואם אין לה בעל נותן ליורשיו.
היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. [היתה שפחה ונשתחררה. כלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר ואין לה בעל, שמת [ואין לה בעל כיוון שבעלה מת], פטור, דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה, וזה [המכה] קודם לזכות במה שבידו. והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דעל כרחך בשאין לה בנים הימנו קאמר [שאם יש בנים חייב המכה לשלם להם] והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים, והוא הדין נמי [גם] לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעל, והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר. רש"י]
גמ' טעמא דמתכוין לחבירו, הא מתכוין לאשה משלם דמי ולדות. לימא תיהוי תיובתא [לומר תהיה קושיא] דרב אדא בר אהבה [לעיל מ"ב א']? דאמר רב אדא בר אהבה שוורים שנתכוונו לאשה פטורים מדמי ולדות.
אמר לך רב אדא בר אהבה הוא הדין דאפילו נתכוונו לאשה נמי [גם] פטורים מדמי ולדות, והא דקתני "שור שהיה מתכוין לחבירו" איידי דקא בעי למיתנא סיפא [אגב שרוצה לשנות בסוף] "אדם שהיה מתכוין לחבירו", דהכי כתיב קרא [שכך כתוב בפסוק. רש"י: "כי ינצו אנשים" אלמא [אמור] במתכוין לחבירו משתעי [מדבר. וכל שכן אם התכוון לאשה]], קתני רישא נמי [גם] "שור שהיה מתכוין לחבירו".
אמר רב פפא שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות.
מאי טעמא? חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק, דאמר קרא: (בראשית כב, ה) "שבו לכם פה עם החמור" – עם הדומה לחמור.
.
(תוספות: "חמרתא מעברתא כו'. ואם תאמר הא גבי בור תנן בשלהי פרקין "נפל לתוכו עבד או אמה פטור" ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטיה משור ולא אדם?
ויש לומר דהכא לא מיעט הכתוב שור בדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתיב בעל האשה אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה".
הפסוק ובעל השור נקי בא ללמד ששור פטור מדמי ולדות של אשה. בתחילה סברו התוספות שמהדרשא עם הדומה לחמור אנו לומדים שדינה של שפחה לדיני נזיקין אינו כדין אדם ולא נחשבת אשה אלא ממון של אדונה, ולכן חייב עליה השור בדמי ולדות.
לפי זה הקשו התוספות, שבבור דורשים שור ולא אדם, שאם נפל שור ומת חייב בעל הבור, ואם נפל אדם ומת פטור בעל הבור. ואם אומרים ששפחה אין דינה כאדם לדיני נזיקין אלא כשור, היה מן הדין שאם נפלה לבור ומתה יהיה חייב בעל הבור, ואילו במשנה לקמן נ"ב א' נאמר במשנה שפטור גם על עבד ושפחה אם נפלו לבור ומתו.
לכן מבארים תוספות שבאמת הלימוד עם הדומה לחמור לא בא למעט עבד ושפחה מדין אדם לגבי נזקי ממון, אלא בא רק ללמד שהנה עבד עברי בעלות האדון עליו אינה גמורה אלא הוא קנוי רק לעבודה, ואינו יכול לקנותו לאותה בעלות כמו שיש על חמור כיוון שהוא אדם. ולגבי זה בא ללמד שעבד ושפחה כנענים דומים לחמור רק בכך שמה שהם אדם אינו מעכב את קניין האדון בהם להיות קניין גמור, וקניינו בהם הוא אותו קניין כמו שיש לו על חמור. אבל עדיין לדינים כמו דמי ולדות או נפילה בבור דינם כאדם.
הולדות אינם קניין ממון של אביהם או אמם, ומהדין הכללי של כל מי שהזיק ממון חבירו משלם מה שהזיק אין לחייב את המכה אותם שאינם ממון של שום אדם, ומה שחייבה התורה דמי ולדות הוא דין מחודש. הלימוד מבעל השור נקי שאין שור חייב בדמי ולדות הוא דווקא לגבי דין מחודש זה, אבל אם הולדות הם קניין ממוני גמור של מישהו, בוודאי יש לשלם לו מה שניזק כמו שבר את כדו. היינו סוברים ששפחה כיוון שבאמת היא אדם אינה קנוייה קניין גוף כמו חמור לאדוניה, ולכן תשלום דמי הולדות אצלה הוא גם מהדין המחודש של דמי ולדות ושור פטור עליו. כלפי זה הביא רב פפא את הדרשא עם הדומה לחמור, לומר שאע"פ שעבד ושפחה הם אדם, מכל מקום קניינו של האדון בהם הוא קניין ממוני גמור כמו בחמור. ולכן מה שמשלם עליהם השור אינו מהדין המחודש של דמי ולדות, אלא מהדין הכללי של כל מי שהזיק ממון חבירו משלם וכמו שבר כד שלו. ולגבי דין זה לא נאמר המיעוט של בעל השור נקי לפטור שור מדמי ולדות. וזהו שחילקו התוספות שהמיעוט לפטור שור הוא רק במקום שדמי ולדות לבעל, שזהו הדין המחודש לשלם דמי ולדות אע"פ שאינם נזק ממון. ואילו במקום שדמי ולדות לאדון התשלום הוא מדין מזיק וזה לא נתמעט בשור)
.
"כיצד משלם דמי ולדות". [כיצד משלם דמי ולדות, שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה]
דמי ולדות ושבח ולדות מיבעי ליה? [דמי ולדות שבח ולדות הוא דקתני שמין את האשה כו' ויש בכלל שומא זו דמי ולדות, ומה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין. רש"י]
הכי נמי [כך גם] קאמר, כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות [שהן משביחין את האשה. רש"י] שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה. [שמין את האשה כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל. ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר, אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא [שמשלם לאשה והיא קונה בדמים קרקע, וגוף הקרקע שלה והבעל אוכל פירות], והדין קצוב בכתובות (דף סה:) בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים כו' [זהו דין בכל נזק של אשה, שנחשב שהבעל גם הוא ניזוק ולכן נוטל חלק. עיין שם ברש"י ותוספות]. רש"י]
"אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן משהאשה יולדת משבחת".
מאי קאמר? [דמשמע דהכי קאמר ליה דאם כן לדידך אית לך דמשהאשה יולדת משבחת, ותנא קמא הא קאמר דמפחתא. רש"י]
אמר רבה הכי קאמר וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד [והלא אשה משבחת בדמים לאחר שתלד, דמתחילה דמיה פחותין לימכר שמסוכנת היא למות בצער לידה, והכי משמע מתניתין: אם כן דכך שמין כדקאמרת אשתכח דלא יהיב ליה מידי [נמצא שלא נותן לה מאומה] דמשהאשה יולדת משבחת. רש"י]. אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל.
תניא נמי הכי [גם כך]: "וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד. אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל".
רבא אמר הכי קתני וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום? [וכי למי שהאשה יולדת. למי שזכתה תורה דמי ולדות [דהיינו לבעל, ומשום שדמי הולדות אינם תשלום נזק] יהבינן נמי [נותנים גם] שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין, הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי [גם בא] ונזק הוא [עיין לעיל מ"ז א' בסוף העמוד ביאור המחלוקת אם שבח ולדות נחשב נזק. ועיין ביאור היטב בזה בברכת שמואל סימן כ"ט]. רש"י] אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל, ושבח ולדות חולקין [שדמי הנפח מחמת שניהן באין. רש"י].
.
(כאן מבואר ברש"י שלרבן שמעון בן גמליאל שבח הנפח הוא נזק ממון בגופה וכמו שאר חבלה בה, ובזה חולק עם חכמים. אמנם לקמן עמוד ב' הגמרא מוכיחה מרשב"ג לחכמים שתזכה האשה בדמי ולדות כמו שזוכה בחלקו של בעל בשבח ולדות. ובברכת שמואל סימן כ"ט כתב שמוכח מזה שגם לרשב"ג שבח ולדות הוא דין מחודש ולא מדין נזק ממון, שמודה לחכמים שאינו נחשב ממון שלה, שאם לא כן לא מובן מה ראייה משבח ולדות לרשב"ג לגבי דמי ולדות לחכמים. וצריך עיון)
.
תניא נמי הכי: "אמר רבן שמעון בן גמליאל וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום? אלא שמין נזק בפני עצמו [היינו כחש הגוף מחמת מכה ודמיה פחותים משהיתה ריקנית בריאה ואין כאן שומת פחת ריקון. רש"י], וצער בפני עצמו [ונזקא דהכא כחבלה דעלמא הקצוב במסכת כתובות כדפרישית לעיל. רש"י], ושמין את הולדות ונותנין לבעל [ונותן כל דמיהן לבעל רש"י], ושבח ולדות חולקין [דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד חולקין. רש"י]".
קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל? [דהכא קתני ושבח ולדות חולקין אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית ולעיל קתני אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן. רש"י]
לא קשיא כאן במבכרת [דמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא. רש"י] כאן בשאינה מבכרת.
ורבנן דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מאי טעמא?
כדתניא: "ממשמע שנאמר: (שמות כא, כב)[וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ] "ויצאו ילדיה" איני יודע שהיא הרה? מה תלמוד לומר "הרה" לומר לך שבח הריון לבעל.
ורבן שמעון בן גמליאל האי "הרה" מאי דריש ביה? מבעי ליה לכדתניא: "רבי אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית ההריון".
אמר רב פפא לא תימא כנגד בית הריון ממש אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לולד [חמימות והיינו כנגד כל החלל כולו. רש"י] לאפוקי יד ורגל דלא.
"היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור".
אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר, דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר, וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר [כיוון שמת הגר ואין לו יורשים כל הקודם זכה בנכסיו, וזה החובל כיוון שעוד לא שילם זוכה בממון. ודווקא גר אם אין לו בנים אין לו יורשים, אבל ישראל אי אפשר שלא יהיה לו קרוב יורש עד יעקב אבינו]. אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו [זכתה היא בהם] ומיחייב לשלומי לה לדידה [וחייב לשלם לה עצמה].
אמר רב חסדא מרי דיכי [בעל שמועה זו. כך הוא פונה לרבה כיוון שתמה על דבריו] אטו [וכי] ולדות צררי נינהו [קשרי מעות וכספים הן שתזכה בהן מן ההפקר. רש"י] וזכיא בהו [וזוכה בהם]?
.
(מלשון רש"י שכתב "שתזכה בהן מן ההפקר" משמע שזה היה פשוט גם לרבה שדין דמי ולדות המחודש שבתורה הוא דווקא לבעל ולא אומרים שאם אין בעל אמרה תורה לשלם דמי ולדות לה, שאם לא כן הרי זוכה מדין דמי ולדות ולא מן ההפקר. והיה גם פשוט שאין הוולדות ממון ששייך לאשה שיתחייב לה משום מזיק שגם אז היתה זוכה מדין מזיק ולא מן ההפקר. אלא סברת רבה היתה שהיא הראשונה לזכות מן ההפקר בדמי הולדות.
וכן הוא לשון הרשב"א לעיל מ"ג א': "ואפילו לרבא [צריך להיות רבה] דאמר בפרק שור שנגח את הפרה (מ"ט א') חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא ליה איהי בגוייהו, לאו למימרא דלדידה נינהו לאחר מיתת הגר [לא בא לומר שחיוב דמי ולדות שאמרה תורה הוא לשלם לה], אלא דסלקא דעתין דאיהי זכיא בהו [שהיא זוכה בהם] כמחזיק בנכסי הגר, ואיהי קדמה לזכות בהן מיד שמת הגר, והיינו דאקשי ליה רב חסדא אטו צררי נינהו לזכות בהן".
(אמנם לעיל מ"ג א' היה סלקא דעתא אחר לומר שאם אין בעל, אז דין התורה המחודש של דמי וולדות הוא לשלם לאשה, ונדחתה שם סברא זו. וכן הוא לשון הרשב"א שם: "ולעיקר קושיין קמייתא נראה לי דהכי קאמר, כיון דזכי רחמנא דמי ולדות לבעל נימא כל דאיתיה בעל נשקול בעל, נתגרשה תשקול איהי דהא תשלומין דולדות חייב רחמנא, ואהדר ליה רב פפא דהתורה זכתה לבעל בלבד דמי ולדות, ואם אין בעל יתנו ליורשיו [ואם אין לו יורשים פטור החובל]".)
נראה ביאור מחלוקת רבה ורב חסדא, שהנה רבה מודה שאם חבל בה בחיי הבעל ואחר כך מת הבעל שאין האשה גובה דמי ולדות. והטעם שנתחייב החובל לבעל ועוד לא שילם וכשמת הבעל ואין לו יורשים כל הקודם לזכות בממונו זכה, ומודה רבה שמי שקודם לזכייה הוא החובל ולא האשה וזה פשוט.
אלא נראה שהמחלוקת היא, שרבה מפרש שהדין המחודש שזכתה תורה לבעל בדמי ולדות, הוא שכשחידשה התורה שדמי ולדות לבעל נאמר בזה שזכתה התורה לבעל קניין על הולדות עצמם לעניין שאם יוכו ויפלו יגבה דמיהם מהחובל. כל זמן שיש בעל הולדות הם קניינו לעניין לגבות דמי ולדות, ולכן אם הכה בחיי הבעל נתחייב לו ואם לפני ששילם לו מת בלי יורשים זכה החובל בחוב ופטור. אבל אם מת הבעל ועוד לא הוכו הולדות, נעשתה הבעלות הקניינית על הולדות הפקר, והאשה קודמת לזכות בולדות שבמעיה מן ההפקר. ואז אם חובל בהם משלם לה. וכן הוא לשון רשב"א ורש"י שהאשה זוכה בולדות עצמם מן ההפקר.
רב חסדא חולק משום שולדות אינם צררי. היה לכאורה אפשר לפרש שלרב חסדא אין שום זכייה של בעלות על גוף הולדות לעניין לגבות דמי ולדות, אלא החובל משלם דמי ולדות לבעל מכח גזירת הכתוב אע"פ שאין לבעל שום קניין בולדות.
אמנם לשון הגמרא לא משמע כן, שקושיית רב חסדא היא "אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו" [רש"י: קשרי מעות וכספים הן שתזכה בהן מן ההפקר. רש"י]. ולא משמע ששואל שאין לה במה לזכות כיוון שהולדות לא היו מעולם ממונו של הבעל. שאם כן היה לו לומר אטו ולדות ממונא דבעל נינהו. ומשמע שמודה שהם ממונו של בעל, רק סובר שאין אדם יכול לעשות קניין לקנות ממון זה. שהרי גם לרבה אם הבעל מוכר את הולדות והקונה יגביה את האשה לזכות בולדות, האם נאמר שהחובל ישלם לקונה?
ובאמת צריך טעם למה לא מועיל קניין בזה, ונראה שזה גרע יותר ממוכר עבדו לקנס [גיטין מ"ב ב'], וכן ממוכר פרתו לכפל [בבא מציעא ל"ד א' שלא מועיל אלא אם כן אמר לו לכשתגנב קנוייה לך מעכשיו עיין שם], ששם העבד והפרה הם עצמם ממון שמועיל בו קניין, רק קונהו לדבר שלא בא לעולם, אבל כאן מעולם לא היה לו בעלות על גוף הולדות אלא רק לעניין זכיה בדמי ולדות אם יוכו, וזה דומה למה שאי אפשר שהמלווה ימכור את שעבוד הגוף שיש לו על הלווה לאדם אחר, שאע"פ ששעבוד הגוף הוא קניין ממוני, כיוון שהזכות בקניין זה אינה על זכויות הנקראות "גוף" או "אכילת פירות" אלא רק לעניין לגבות החוב, לא מועיל בזה מעשה הקנין. שהוראת צורת מעשה הקניין היא על מימוש הבעלות לאחוז ולשלוט בחפץ כבעלים, ואם יש בעלות שאין בה עניין רשות ושלטון לא מועיל בה מעשה הקניין. וכעין זה יש מי שסובר שבמשכון לא מועיל קניין אע"פ שיש עליו בעלות לעניין לגבות, וכן שעבוד קרקעות לא מועיל בו קנייני קרקע כגון חזקה להקנותו, ועוד כיו"ב שהם ממון גמור רק אין לנו מלקחיים לאחוז בו להעבירו מבעלות לבעלות. ואף כאן כך הוא, שאע"פ שיש לבעל קניין ממון בולדות, כיוון שאינו לעניין רשות ושלטון, ואין זכויות "גוף" ואל אכילת פירות, אלא רק שהם שלו לעניין לגבות עליהם דמי ולדות, לכן לא יועיל בהם מעשה קניין. ולכן אין האשה יכולה לקנותם כשהם במעיה מן ההפקר. והם נשארים הפקר ולכן פטור החובל. וזוהי קושיית רב חסדא, שולדות אינם כמו צררי שיתפוס בהם מעשה קניין)
.
אלא איתיה [ישנו] לבעל זכה ליה רחמנא [איתיה לבעל או ליורשיו זכי להו רחמנא. רש"י], ליתיה [אינו] לבעל לא. [ליתיה לבעל כו', דחיובא אימת אתי לה [מתי בא לה] בשעת חבלה, והרי אין לה תובעין [כיוון שאין הוולדות ממון שלה שיתחייב לה משום מזיק, והדין המחודש שדמי ולדות לבעל לא שייך כאן כיוון שאין בעל או יורשיו, לכן פטור החובל]. רש"י]
מיתיבי: "הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה [שזה ממון שלה שהזיק וחייב לה כמו כל חובל בחבירו] ודמי ולדות לבעל [שהולדות אינם ממון שלה והתורה זכתה בהם לבעל]. אין הבעל נותן ליורשיו. אין האשה נותן ליורשיה [את דמי הנזק והצער. רש"י: אין האשה נותן ליורשיה. הא אוקימנא בגרושה לפיכך אין הבעל יורשה בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מ"ג א')]. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה [זכה החובל במה שבידו ואפילו לאחר מיתת הגר חבל בה זכה בה. רש"י. וקשה על רבה]".
אמרי [אומרים], ומי [והאם] עדיפא ממתניתין דאוקימנא [שהעמדנו] שחבל בה בחיי הגר ומת הגר, הכא נמי [כאן גם] שחבל בה בחיי הגר ומת הגר [ורבה מודה שבחיי הגר נעשה חייב לגר וכשמת הגר קדם החייב לזכות בממון החוב, ולא אמר אלא בחבל בה אחרי מיתת הבעל שאז קדמה וזכתה בולדות מן ההפקר].
ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור] לאחר מיתת הגר ותני 'זכתה' [תוספות: ואין מגיה הברייתא אלא כלומר זכה מי שיש לו זכות].
.
– – –
.
הערה:
אני מעתיק מקצת מדברי הברכת שמואל סימן כ"ט ששייכים לעיקר פשט הגמרא.
.
ונראה דגם שבח ולדות דהוי כולה לבעל לרבנן, ולרשב"ג דחולקין, אינן חבלה בגוף דאין זה פחת הגוף וראשי אברים, אלא הוא תשלום מחודש כמו דמי ולדות. וראיה לזה מהא דאמרינן בגמרא בדף מ״ט ב' לימא כתנאי, בת ישראל שנשאת לגר ונתעברה ממנו וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לגר, לאחר מיתת הגר, תני חדא חייב ותני חדא פטור, מאי לאו תנאי נינהו, לרבה ודאי תנאי היא לרב חסדא מי לימא תנאי וכו', ואי בעית אימא הא והא רשב״ג כאן בשבח ולדות כאן בדמי ולדות, אמרי משבח ולדות לישמע לדמי ולדות, ופירש רש״י אם כן קשיא לרב חסדא דשבח ולדות המגיע חציו בחיי הגר לגר וקאמר רבן שמעון בן גמליאל דכשמת והיא מעוברת זכתה היא בחלקו נשמע דזכתה נמי בדמי ולדות דבעלה, דמאי שנא דמי ולדות משבח ולדות.
וחזינן דפריך הגמרא מן שבח ולדות על רב חסדא, דמדהוי שבח ולדות בר זכיה, על כן גם דמי ולדות להוי בר זכייה, ואם הוה דין שבח ולדות כמו עצם חבלת הגוף מאי הקשה בגמרא דשבח ולדות ודאי הוי צררי כיון דהוי בעצם חבלת הגוף, ואפשר שתזכה בהן על ידי שהוא בגופה, ומבואר מזה דגם שבח ולדות אין זה דין חבלת הגוף ודין זכות לבעל, ועל כן הקשה דאיך תזכה בהן לאחר מיתת הגר דאטו צררי נינהו, ומאי שנא מולדות דלא זכיא ומשני, אמרי לא שבח ולדות דשייכא ידה בגווייהו זכיא בהן בכולהו, דמי ולדות דלא שייכא ידה בגווייהו לא זכיא בהן כלל.
נראה דהביאור הוא, דעל ידי דיש לה עצם הדין דשבח ולדות, ועל כן מה דנתנה התורה חציים להבעל, אי אפשר לומר דכל הדין נעשה דוקא להבעל דנאמר דהדין הוא דשבח ולדות דוקא כי איכא בעל, ואי ליכא בעל ליכא הדין, דודאי אף כי ליכא בעל נמי שייך דין זכייה בשבח ולדות, ואף דאין זה כמו חבלה בגוף דאין זה פחת הגוף, מכל מקום לענין זה הויא כמו שארי חבלות שבגוף, דודאי לא שייך שם לומר דכי ליכא תובע אז ליכא גם הדין, והוי ממון שאין לו תובעין, הכי נמי בפרט זה שייך גם כן זכיא בשבח ולדות לגבי האשה, דמכיון דיש לה גם עצם הדין דשבח ולדות, אם כן ידעינן מזה דנעשו כמו צררי לענין דשייך בהם זכיית האשה.
[בדעת חכמים כתב רש"י ששבח ולדות אינו נזק: "שמין את האשה כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל. ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר, אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא".
אבל בדעת רשב"ג כתב שהוא נזק:
"וכי למי שהאשה יולדת. למי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין? הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא".
ויש לעיין כיצד זה מתיישב עם הראייה שהביא רבינו שגם לרשב"ג שבח ולדות אינו כשאר חבלה]
.
– – –
.
ה) ואגב ראיתי להסביר תירוץ של הראשונים, על מה שמקשה הגמרא לעיל [מ"ג א'] גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות, הרי מבואר מקושית הגמרא דיש לה חלק בעצם הדין דולדות אף דהוי הנגיפה תחתיו, וקשה הא אפילו אליבא דרבה נמי לא אמרינן דהאשה יש לה הדין דדמי ולדות, אלא דרק זוכה בהן מהפקירא על ידי דהם בגופה, ודוקא כי הוי החבלה אחר מיתת הגר, וכל שכן דאליבא דרב חסדא קשה יותר דהא סובר דעיקר הדין נעשה דוקא להבעל, ואי ליכא בעל ליכא הך דינא דדמי ולדות כלל, והיכי פריך דאפילו החבלה היתה תחתיו דבעל, כיון דבשעת תשלומין היא גרושה תיטול גם היא.
ותירצו הראשונים, דהסלקא דעתא היתה דאי איכא בעל אז נעשה הדין גם עבור האשה, ואפילו אליבא דרב חסדא נמי דסובר דלא זכיא מהפקירא, דעיקר הדין הוא להבעל ואי ליכא בעל לא זכי ליה רחמנא, הוא דוקא אם היתה החבלה לאחר מיתת הגר דליכא בעל, אבל בהיתה החבלה מחיים הוי זה איכא בעל, וממילא שייך הדין גם להאשה מלימוד הקרא דוילדיה כמבואר בכסף משנה שם.
ותירוץ הגמרא דאפילו נתגרשה יש לו דין בעל דלא בעינן שתהא תחתיו בשעת תשלומין דלא גרע מבא עליה בזנות. ואולם היתה שפחה בשעת הריון ונשתחררה דלא חשיב בעל כלל על ידי דלא תפשי קידושין, יש לה דין כמו אם היתה החבלה לאמר מיתת הבעל, ותלוי בפלוגתא דרבה ורב חסדא.
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 