בבא קמא – דף נ' עמוד ב'

תנו רבנן: "לא יסקל [לפנות אבנים. רש"י] אדם מרשותו לרשות הרבים.

מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד, אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? [מרשות שאינה שלך. שמא אתה עתיד למוכרה. לרשות שלך. רשות הרבים כל ימיו הוא שלו. רש"י]

לגלג עליו. [לא היה מכיר טעמו של דבר. רש"י]

לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים. אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".

מתני' החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור חייב.

אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין חייב. [בור – עגול הוא. שיח – ארוכה וקצרה. מערה – מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה. חריצין – רחבין ומרובעין כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוח. נעיצין – קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה. רש"י]. אם כן למה נאמר "בור"? מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. [סתם בור עשרה טפחים. מה בור שיש בו כדי להמית – דהיינו י' טפחים. רש"י]

היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, ואם הוזק בו חייב.

גמ' אמר רב, בור שחייבה עליו תורה להבלו [משום דעבד [שעשה] ליה הבל לבור ולא משום חבטו. רש"י] ולא לחבטו.

אלמא קסבר חבטה קרקע עולם [ואינו שלו. רש"י] הוא דמזקא ליה [הוא שמזיקה לו].

ושמואל אמר להבלו וכל שכן לחבטו. [שמואל אמר להבלו חייבה תורה כדקאמרינן, ואע"ג דהבלא ממילא אתי [בא] ליה, וכל שכן לחבטו דאיהו עבד ליה חבטה [שהוא עשה את החבטה]. רש"י]

ואם תאמר לחבטו אמרה תורה ולא להבלו? [ואם תאמר דוקא לחבטו ולא להבלו, דהא ממילא הוא ואיהו לא עבדיה [והוא לא עשהו, את ההבל]. רש"י]

התורה העידה על הבור [דכתיב בור סתם. רש"י] ואפילו מלא ספוגין של צמר [דליכא [שאין] חבטה. רש"י].

.

(בחיוב בור יש שני דינים של עשייה. האחד הוא משום שבכל ד' אבות נזיקין צריך שיהיה ממונו, וכן בבור, וכמבואר לעיל ג' ב' "מאי שנא בור שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך". שאם אינו ממונו אין לו שייכות אליו להתחייב עליו. למי שמחייב בור ברשות הרבים לומדים שחייב אע"פ שאינו ממונו משום שעל עסקי פתיחה וכרייה בא לו, וכדלעיל מ"ט ב' ונ' א'. והיינו שנתחדש כאן דין ממונו חדש, שמעשה הכרייה מחשיב את הבור כממונו לעניין חיוב נזק. שכיוון שעשה את הבור הבור הוא שלו להתחייב עליו ואע"פ שאין לו קניין ממון בבור.

דין עשייה השני שיש בבור הוא משום שגדר מזיק הוא רק כשעושה מעשה פעיל לפשוע כלפי ממון חבירו להזיקו, וכמבואר בדברי הגאון רבי חיים הלוי שהביא בברכת שמואל בבא בתרא. בבור מעשה המזיק שעושה הוא בכריית הבור, ומה שהבור מונח והולך נחשב כמו המשך מעשה הכרייה, וכשנתקל בו הניזק נחשב שכעת הכורה עושה מעשה כלפיו להפילו לבור או להזיקו בהיתקלות. גם אם חפר שור של אדם אחר בחצירו והוא אחר כך הפקיר חצירו מה שלא כיסה לפני שהפקיר גם זה נחשב כעשיית מעשה מזיק כלפי ממון חבירו [לעיל מ"ח א'], שפשיעה גם היא נחשבת כמעשה מזיק לעניין זה. וכן בנפל באונס שחייב על החרסים כיוון שהיה לו לסלק ולא סילק.

מחלוקת רב ושמואל שייכת לדין עשייה שבבור. לדעת רב מה שבעל הבור עשה הוא רק את ההבל. שקרקע העולם היתה כאן גם מקודם והוא לא עשה אותה, ולכן פטור על חבטה שהיא עושה. ואע"פ שיש כעת הבדל בגובה שגורם נזק, מכל מקום אין כאן חפץ מזיק שהוא עשה אותו, שהקרקע שבעומק הבור כבר היתה שם גם לפני שחפר, ולגבי נזק הקרקע אין כאן ממונו המזיק. ורק את ההבל נחשב שהוא עשה, שקודם לא היה כאן הבל, וכעת נתחדש להיות כאן הבל.

(לכאורה לפי רב היה אפשר לתלות כל נזק בחבטת הקרקע ולומר שמא מהחבטה מת ולא מההבל, אבל משום שהתורה חייבה בור, ולא מסתבר שחייבה רק בבור מלא ספוגים, לומדים שהדין הוא לתלות כל נזק בהבל מלבד במקום שלא שייך כלל שניזוק מההבל).

שמואל סובר שגם לגבי קרקע עולם נחשב שהוא חידש כאן מציאות חפץ מזיק, ולכן משום שעשה את המזיק נחשב ממונו המזיק ואע"פ שאינו קנוי לו. ונראה טעמו משום שלפני שחפר הקרקע לא היתה דבר שדרכו להזיק כלל, וכעת חידש אותה להיות דבר שדרכו להזיק. לכן רואים את הקרקע במקום הזה כחפץ מזיק חדש שהוא יצר, שהיא נהפכה להיות דבר חדש שדרכו להזיק מה שלא היתה מקודם, ולגבי הלכות נזקי ממון זה כמו יצירת חפץ חדש.

ואם כן קרקע עולם היא יותר בור שהוא עשה מאשר ההבל, שלחדש את הקרקע להיות דבר שדרכו להזיק הוא עשה במעשה גמור בידיים, ואילו לעשות שיהיה כאן הבל הוא רק חפר וההבל בא מעצמו, ואעפ"כ מודה שמואל שגם ההבל נחשב דבר שהוא עשה.

לפי רב אם הניח אבנו סכינו ומשאו ברשות הרבים והפקירם ובא אדם ונתקל והוזק חייב משום בור, אע"פ שזה היזק חבטה ולא היזק הבל, וכמבואר לעיל דף ג' סוף עמוד א'. ולמה שכתבתי אין בזה קושיא כלל, שהרי כאן הוא הניח ועשה מעשה לכרות את הבור, וכל טעמו של רב לפטור בחבטה הוא משום שאת הקרקע לא הוא עשה. וכן כתבו תוספות לעיל ג' א' לגבי אבנו סכינו ומשאו שהניח ברשות הרבים והפקירם: "בין לרב בין לשמואל היינו בור. ואם תאמר הא רב אית ליה לקמן (דף נ' ב') בור שחייבתו תורה להבלו ולא לחבטו? ויש לומר דהתם משום דקרקע עולם הזיקתו אבל הכא חבטא דידיה הוא".

יש לעיין אם מה שחולקים לגבי קרקע עולם אם נחשב שהוא עשה הוא לגבי עשייה שדרושה להחשיב שהבור שייך לו או גם לגבי העשייה להחשיב שיש כאן פשיעה שהוא עושה פשיעה כלפי ממון חבירו ולכן לא אומרים שאינו נחשב מזיק ועל הניזק להרחיק את עצמו.

רש"י כתב בדעת רב שפטור על חבטה כי קרקע עולם הזיקתו "ואינו שלו".

וכן גם תוספות בדף ג' כתבו שבאבנו סכינו ומשאו חייב לרב אע"פ שאין זה הבל, כי חבטא דידיה [שלו] הוא.

ומשמע שכל הנדון הוא לגבי האם יש בחבטה מעשה לגבי להחשיבו שהוא שלו ויש בו דין ממונו. שדין ממונו בבור ברשות הרבים הוא משום שעל עסקי פתיחה ועסקי כרייה בא לו וזה מחשיב את הבור שהוא שלו, שמחשיב אותו בעל התקלה. ועל זה סובר רב שלגבי קרקע עולם והחבטה אין כאן כרייה ואין עסקי פתיחה ועסקי כרייה ולכן אינו נחשב שלו להיזק זה. ומעשה הכרייה יוצר רק את ההבל ולכן רק ההבל נחשב שלו אע"פ שאינו ממונו.

שור אע"פ שהוא ממונו פטור בחצר המזיק משום שאז הניזק הוא שהזיק את עצמו, שעל הניזק להרחיק את עצמו משור בחצר המזיק. לרב שאבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים ולא הפקירם הוא שור, וכן בור בחצירו שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו גם כן חייב מדין שור לשיטת רש"י [עיין בזה לעיל נ' א' בהערה], אם זהו שור שעומד במקומו ולא עושה נגיחה כלפי הניזק עדיין יהיה הדין שעל הניזק להרחיק את עצמו מלעשות מעשה לבוא לשור הזה ולהינגח על ידו, וייפטר מדין שור משום שעל הניזק להרחיק את עצמו וכמו שור בחצר המזיק שאומר שורך ברשותי מאי בעי ועליך להרחיק את שורך.

ולכאורה היה מקום לומר שאם רב סובר שחפירה אינה כרייה לגבי הקרקע עולם של תחתית הבור, שקרקע זו היתה שם גם מקודם, ולכן אין הבור נחשב שייך לו להתחייב עליו, אם כן שמא גם אין די בחפירה להחשב פשיעה כלפי הניזק, ולכן דווקא בהניח אבן שלו ברשות הרבים ולא הפקיר חייב משום שור, כיוון שההנחה היא ודאי מעשה פשיעה, אבל על בור בחצירו והפקיר חצירו ולא הפקיר בורו אין החפירה מעשה בבור כלל לגבי החבטה בקרקעו, שהקרקע עמדה שם מקודם, ואין כאן מעשה פשיעה שלו ביצירת בור זה ולכן אע"פ שהוא ממונו ולא צריך מעשה כרייה כדי להחשיבו שלו, אין זה שור שעושה נגיחה על הניזק אלא הניזק מגיח את עצמו בו ועל הניזק להרחיק את עצמו ופטור אף מדין שור.

אמנם זה מפורש לקמן נ"ג ב' שלרב חייב בבור ברשותו מדין שור. שנאמר שם: "איתיביה: "בבור בין לפניו בין לאחריו חייב" תיובתא דרב [שדורש דרך נפילה שרק בנפל לפניו חייב, ובנפל לאחריו אין חיוב, והטעם שהחיוב רק משום הבל ובנפל לאחריו ופניו למעלה אין ההבל חונקו]. אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו דחייב, משום דאמר ליה ממה נפשך אי [אם] בהבלא מית [מת] הבלא דידך [שלך] הוא, אי בחבטא מית חבטא דידך הוא".

ומוכח מזה שלרב אחרי שהקרקע שייכת לו ואין צריך מעשה כרייה להחשיב הבור כממונו ושלו כמו בור ברשות הרבים, מה שחפר ועשה שיהיה הבדל גובה בין הקרקע הזו למקום ההילוך, ועשה אותה דרכו להזיק, די בחפירה כדי להחשב פשיעה, ולכן יהיה חייב בבור בחצירו שהפקיר חצירו ולא הפקיר בורו מדין שור. שבלא פשיעה גם מדין שור היה פטור וכאמור.

וכיוון שהוא מדין שור חייב אף על החבטה ואף על כלים (ואין לומר כמו שכתבו תוספות לעיל כ"ח ב' דיבור המתחיל "ה"מ", שאי אפשר שרב יחייב בור ברשותו משום שור ואף על כלים, ששור פטור ברשות המזיק. שהרי שור ברשות המזיק פטור מטעם שאומר המזיק שורך ברשותי מאי בעי כמבואר לעיל י"ג ב'. ומטעם זה גם על בור פטור. ולכן בור ברשותו מוכרחים להעמיד שהפקיר חצירו ואז לא יכול לומר שורך ברשותי מאי בעי. וכיוון שאינו יכול לומר כן אף משום שור יהיה חייב. ודברי התוספות צריכים לי עיון). שהפשיעה עושה שהשור הזה נגח את הניזק ולא שהניזק הגיח את עצמו בשור. ומודה רב שחפירה עושה פשיעה, ורק אינה כרייה להחשיב אותו בעלים על התקלה אם חפר ברשות הרבים. ובאמת כך מסתבר בפשטות כיוון שכדי שייחשב פשיעה די בכל שהיה לו לסלקו ולא סילק, או ששור של אחר חפר בחצירו והוא הפקיר ולא מילאו. ולרש"י לעיל כ"ח ב' אם הפקיר בורו ורשותו חייב שההפקרה עצמה היא פשיעה, והרי שכדי שיהיה פשיעה לא צריך מעשה ממש, ורק כדי להחשיבו שהוא שלו אע"פ שאינו ממונו אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו צריך כרייה ממש ולרב על הקרקע של הבור לא עשה כרייה, אבל פשיעה ודאי עשה.

.

(לעיל כ"ט ב' יש מי שסובר לדעת רבי מאיר שבנתקל ונפל נפילת אונס והפקיר את החרסים והיה לו לסלק את החרסים ולא סילק חייב משום בור. אם לא הפקיר ודאי שאין צריך כרייה להחשיב את החרסים שלו. אבל בהפקיר כל מה שהם שלו הוא משום מעשה הכרייה. ואם נאמר שהכרייה היא בנפילה עצמה שיש בה מעשה, ומה שלא סילק אחרי שהיה לו לסלק מוציא את הכרייה מדין אונס לדין מזיד יהיה נוח. אבל אם נאמר שההיתקלות אינה כרייה כלל כיוון שנתקל באונס, וכל הכרייה היא רק מה שלא סילק אחרי שהיה לו לסלק, ודי בזה להחשיבו מעשה כרייה לחייבו, אם כן נצטרך להידחק שלרב הפשיעה שעשה בכרייה לגבי החבטה בקרקע עולם היא פחות נחשבת מעשה כרייה לתת לו דין בעלים על הבור מאשר מה שהיה לו לסלק את החרסים ולא סילק. וגם יהיה נראה לפי זה שגדרי מעשה כרייה להיות בעלים של הבור וגדרי פשיעה להחשיב שהוא עשה פשיעה כלפי הניזק ולא שהניזק הוא שפשע, הם גדרים שווים, ואם לגבי החבטה אין כאן כרייה גם לא יהיה פשיעה. ושמא מחלוקת רב ושמואל כאן אינה כשיטת רבי מאיר כלל, וצריך עוד עיון בכל זה)

.

– – –

..

לכאורה היה מקום לעיין לרב בנפל בבור ברשותו ומת בהבל וכגון שהיה בור מלא ספוגין האם חיובו מדין שור או מדין בור. הצד להסתפק הוא משום שגם בחצירו בפשטות אין לו קניין ממון בהבל, שאינו חפץ שווה פרוטה. ורק חייב עליו משום שבא בפשיעתו שהניח בור והפקיר חצירו. ועל דבר שאינו שלו משום קניין אלא רק משום שעל עסקי כרייה בא לו זה עצמו דין בור שיצא מגדר שור ונעשה שם בור. אמנם בהכרח לומר שגם ההבל נחשב קניין ממון שלו, ולא משום שההבל גופו קניינו אלא משום שאויר חצירו קנוי לו וההבל הוא כמו האויר והאויר הוא מקום להשתמש והוא חפץ שווה פרוטה ושייך בו קניין שכירות. שהרי רש"י כתב בדף כ"ח ב' שלרב בור הוא רק בהפקיר בורו וחצירו, או בחפר ברשות הרבים, ואין לרב חיוב בור ברשותו כלל. והתוספות שם הקשו עליו מגמרא אחרת ותירצו שאינה למסקנא ולא הקשו מהגמרא לקמן נ"ג ב' מדברי רב חסדא שלרב יש חיוב בור ברשותו. אלא ודאי לרש"י לא קשה שהוא מעמיד מה שאמר רב חסדא שלרב חייב בבור ברשותו גם על חבט וגם על הבל שניהם מדין שור ולא מדין בור ובעל כרחך שגם ההבל הוא קניינו.
ושיטת תוספות שם וכן לקמן נ"ד א' דיבור המתחיל "בין לרבנן", ועוד, שרב מחייב בור ברשותו בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מדין בור, שלשיטתם ברשות הרבים אפשר לחייב משום בור ומשום שור ומחייבים משום שור כיוון שהוא עדיף שמחייב גם כלים, וברשות המזיק שור פטור ולכן חייב רק משום בור, וכאמור קשה לי מאוד שאם לא הפקיר רשותו פטור גם על חיוב בור משום שורך ברשותי מאי בעי, ואם הפקיר רשותו אינו יכול לומר שורך ברשותי מאי בעי ויתחייב גם משום שור)

.

מאי בינייהו [מה ביניהם]? [מכדי היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב, ואפילו נבקעת כריסו או נשברה מפרקתו מחייב נמי רב דאיכא למימר [שיש לומר] הבלא נמי קטלתיה, ואפילו נשברה רגלו וכיחש איכא למימר מחמת הבל הבור חלה וכיחש, מה לי אי [אם] טעמא דחיובא משום חבטה מה לי משום הבל. רש"י]

איכא בינייהו [יש ביניהם] דעבד [שעשה] גובה ברשות הרבים [דעבד גובה. תל גבוה עשרה ברה"ר ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבלא אלא חבט. רש"י]. לרב אגובה לא מיחייב לשמואל אגובה נמי מיחייב. [ביאור התוספות דיבור המתחיל "לשמואל" כתבתי לקמן נ"ג א']

מאי טעמא דרב, דאמר קרא "ונפל" עד שיפול דרך נפילה [בעומק משמע ועל פניו. רש"י], ולשמואל ונפל כל דהו משמע.

.

(לרב החיוב רק על דרך נפילה שהיא בעומק ועל פניו. ואם חייב משום חבטה אין סברא לחייב דווקא על דרך נפילה. לכן למד שטעם הדרשה דרך נפילה היא משום שהחיוב הוא רק משום הבל, ובבור צריך שיפול על פניו, כי אם נופל לאחוריו כשפניו למעלה אין ההבל חונקו. וגם לומדים שדרך נפילה שיפול בעומק, דהיינו לתוך בור, ואם נפל מתל גבוה אין זו דרך נפילה ופטור אפילו אם נפל על פניו, וגם זה משום שבנופל מגובה אין הבל.

בנפל על אבן שהונחה ברשות הרבים והופקרה, רב מחייב על החבט באבן מדין בור, שהרי הפטור על החבט הוא רק משום שקרקע עולם אינה שלו והיתה שם גם מקודם וההבל נחשב שלו שבא כתולדה מהכרייה שלו. ובהניח אבן ברשות הרבים והפקירה הרי את החבט באבן הוא עשה כמו שאת ההבל הוא עשה. והאבן עצמה היא ההבל. אמנם בנחבט באבן אין חילוק בין נפל עם פניו למעלה או פניו למטה, ורק בבור שייך חילוק שבפניו למטה ההבל חונקו ובפניו למעלה ההבל לא חונק אותו. ויש לעיין האם בנפל ופניו למעלה על האבן יפטור רב כיוון שדורשים דרך נפילה שיפול בפניו למטה, או שהדרשא היא  רק ללמד שבחפר ברשות הרבים החיוב רק על הבל ולא על חבט. שהרי אם יש גזירת הכתוב שצריך דרך נפילה ואף בנפל על אבן, אי אפשר ללמוד מזה שהחיוב דוקא על הבל ולא על חבט, שאולי חייב גם על חבט ואעפ"כ צריך דרך נפילה כמו בנפל על אבן. ובעל כרחך שאין דין גזירת הכתוב של דרך נפילה אלא דרך נפילה רק בא ללמד שהחיוב משום הבל. ולפי זה יש לחייב באבן גם בנפל לאחריו. ושמא אע"פ שהטעם של גזירת הכתוב דרך נפילה הוא משום שהחיוב רק על הבל, מכך שיש טעם לגזירת הכתוב למדנו שחייב רק על הבל. אבל עדיין גזירת הכתוב נאמרה והיא דין גם במקום שלא שייך הטעם ויהיה פטור לרב בנפל על אבן ופניו למעלה. ומה שנאמר לקמן נ"ג ב' שלרב בבור ברשותו חייב גם שלא כדרך נפילה משום החבט, זהו משום ששם החיוב מדין שור, וכמו שכתבתי לעיל.

אמנם נראה להוכיח שחייב לרב אם נפל על אבן לאחוריו ופניו למעלה, שהרי דרך נפילה הוא גם שיפול לתוך עומק, וכשאין עומק פטור גם בנופל ופניו למטה שהרי מגובה פטור גם בפניו למטה, ואם דרך נפילה היא גזירת הכתוב גם במקום שלא שייך הטעם, היה לרב לפטור תמיד על אבן ברשות הרבים גם בנפל ופניו למטה כיוון שאין בה נפילה לעומק. ובעל כרחך אין כלל גזירת הכתוב של דרך נפילה לעניין גובה ופניו למטה אלא רק בא ללמד שהחיוב משום הבל ולא משום חבט)

.

תנן: "אם כן למה נאמר "בור", מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים".

בשלמא לשמואל "אף כל" לאתויי [להביא] גובה, אלא לרב "אף כל" לאתויי מאי?

לאתויי חריצין ונעיצין חריצין ונעיצין.

בהדיא [בפירוש] קתני להו?

תני והדר מפרש. [תני חריצין ונעיצין ברישא והדר מפרש מהיכא נפקי [מהיכן נלמדים]. רש"י]

והני כולהו דקתני למה לי?

צריכא, דאי [שאם] תנא בור הוה אמינא [היינו אומרים] בור עשרה הוא דאית ביה הבלא [שיש בו הבל] משום דקטין וכריכא [קצר ועגול. רש"י], אבל שיח דאריך [שארוך] אימא [אמור] בעשרה לית ביה הבלא [אין בו הבל. וצריך עומק יותר].

ואי תנא שיח, הוה אמינא שיח עשרה הוא דאית ביה הבלא משום דקטין [שקטן. שהוא ארוך וצר], אבל מערה דמרבעא [שמרובעת. שארכה ורחבה שווים] אימא בעשרה לית בה הבלא.

ואי תני מערה הוה אמינא מערה בעשרה הוא דאית בה הבלא משום דמטללא [שיש לה תקרה], אבל חריצין דלא מטללי אימא בעשרה לית בהו הבלא.

ואי תנא חריצין הוה אמינא חריצין עשרה הוא דאית בהו הבלא משום דלית בהו רויחא מלעיל טפי מתתאי [שאין בהם רווח מלמעלה יותר מלמטה], אבל נעיצין דרויחי מלעיל טפי מתתאי אימא בעשרה לית בהו הבלא, קא משמע לן.

תנן: "היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, ואם הוזק בו חייב".

"נפל לתוכו שור או חמור ומת פטור", מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטה? [לאו משום דלית ביה [שאין בו] חבט ואע"ג דאית ביה [שיש בו] הבל, וקשיא לתרוייהו [לשניהם]. רש"י]

לא. משום דלית ביה הבלא. [וכל שכן דחבטה לית ליה. רש"י]

אי הכי [אם כך] "אם הוזק בו חייב", הא לית ביה הבלא?

אמרי אין הבלא למיתה ויש הבלא לנזקין [חלה מחמת הבל וכיחש. רש"י. מעט הבל שיש בו אין בו כדי להמית אבל די בו לגרום שיחלה].

[רשב"א: ואם תאמר תינח לרב, אלא לשמואל דמחייב משום חבטה למה לי למיתני כל הני. יש לומר דאצטריך למלא ספוגין של צמר]

ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי [אריתא – יאור. דדלאי – משקה שדות. והיא עמוקה אמה [שישה טפחים. ואין זה בור שיש בו שיעור מיתה שהוא בעשרה טפחים] ולפיכך היא נקראת אמת המים דעמוקה אמה ורחבה אמה. רש"י] שחטיה מריה [שחטו בעליו. השור לא מת בנפילה].

טרפיה רב נחמן. [רב נחמן הטריף את השור. שפסק שנעשה טריפה לפני השחיטה משום שנפל ולכן אסור באכילה. רש"י: משום ריסוקי אברים דהיא אחת מי"ח טריפות, דתנן (חולין דף מ"ב א') נפלה מן הגג, ואע"פ דלא חזינן ביה [שאין אנו רואים בה] מכה אלא שאין יכול לעמוד. ואמרינן התם (דף נ"א ב') אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה, ואם עמדה והלכה אינה צריכה מעת לעת. ושור זה לא עמד]

אמר רב נחמן אי שקיל מריה דהאי תורא קבא דקמחא [אם לקח בעליו של שור זה קב של קמח] ואזל תנא בי מדרשא [והלך שנה בבית המדרש] "אם שהתה מעת לעת כשירה", לא אפסדיה לתורא דשוה כמה קבי. [לא היה מפסיד לשור ששווה כמה קבין. רש"י: קבא דקמחא להוצאותיו עד שיבא לפני חכמים לשאול ויורוהו אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה. לא אפסיד. שהיה ממתין]

אלמא [אלא לומר] קסבר רב נחמן יש חבטה בפחות מעשרה.

איתיביה [הקשה מהמשנה] רבא לרב נחמן: "היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור".

מאי טעמא, לאו משום דלית ביה [שאין בו] חבטה?

לא משום דלית ביה הבלא [אבל חבטה אית ביה [יש בו] ואפילו הכי פטור כרב. רש"י].

אי הכי "הוזק בו חייב" הא לית ביה הבלא?

אמר ליה אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין.

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא