תנו רבנן: "אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ', ובא אחר והשלימה לשלשים, כולן חייבין".
ורמינהו [הקשו מברייתא שנראית כסותרת]: "אחד החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד האחרון חייב". [סייד וכייד. שמתחילה רחב היה ולא היה בו הבל כל כך וזה שסיידו קצרו. כייד – עשה בו ציורין בכתלים בטיח הסיד שטח בו. רש"י]
לימא [לומר] הא רבי הא רבנן? [לימא הא דקתני חייבין רבי היא דאמר לעיל גבי חופר בור תשעה הואיל ועבד בו שיעור נזקין דהוי שותף בנזקין, והכא דעבדי קמאי שיעור מיתה הוו כולם שותפין בתשלומי מיתה, והא דקתני אחרון חייב וראשון פטור רבנן דדייקי איש אחד ולא שנים. רש"י]
אמר רב זביד הא והא רבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן אחרון חייב [ולא הראשון] אלא היכא דלא עבד קמא [שלא עשה הראשון] שיעור מיתה, אבל היכא [היכן] דעבד קמא שיעור מיתה אפילו רבנן מודו דכולן חייבין. [אפילו רבנן מודו דכי כתיב מיעוטא אחופר [על חופר] בור ט' כתיב, דליכא לחיוביה מן והמת יהיה לו, דהא מסקנא דמילתא מן והמת יהיה לו נפקא לן דההוא דעבד שיעור מיתה מחייב. ומיהו כולה מילתא לא מצינו למילף מינה דעיקר קרא לכדרבא אתא. רש"י]
והא סייד וכייד דקא עבד קמא שיעור מיתה וקתני אחרון חייב?
אמרי, התם [שם] שלא היה בו הבל למיתה ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה. [שלא היה בה הבל למיתה. שהיתה רחבה הרבה, משום הכי [כך] פטור אף בנזקין כדאמרינן איש אחד ולא שנים, דהוה ליה כחופר בור ט' ובא אחר והשלימה לעשרה. רש"י]
איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רב זביד הא והא [זו וזו] רבי [דאילו רבנן כי היכי דפטרי [כמו שפוטרים] חופר ט' מנזקין, פטרי נמי הכא לקמאי [פוטרים גם כאן את הראשון. ואע"פ שעשה שיעור מיתה]. רש"י], הך דקתני כולן חייבין שפיר, הא דקתני אחרון חייב כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין, ובא אחר והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין. [כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין, הלכך ראשון פטור אף בנזקין, ואליבא דרב דאמר להבלו ולא לחבטו. ואליבא דרבי אצטריך לשנויי שלא היה בו הבל אפילו לנזקין דאילו היה בו הבל לנזקין הוי ראשון שותף לנזקין. ולשמואל דאמר אף על החבטה חייבה תורה מוקי לה [מעמיד אותה] במלא ספוגות בקרקעותיו דאין כאן חבט. רש"י]
אמר רבא, הניח אבן על פי הבור והשלימה לעשרה באנו למחלוקת רבי ורבנן [לרבנן אחרון חייב בין לנזקין בין למיתה, לרבי אחר אחרון למיתה אחר שניהן לנזקין. רש"י].
פשיטא? [מה לי הוסיף למטה מה לי הוסיף למעלה. רש"י]
מהו דתימא [שתאמר] למטה הוא דהבלא דידיה קא קטיל ליה, אבל למעלה דלא הבלא דידיה קא קטיל אימא לא [מהו דתימא בין לרבי בין לרבנן אחרון פטור דלאו הבלא דידיה קטליה [שלא הבל שלו הרגו]. רש"י]? קא משמע לן.
בעי רבא טם טפח וסילק אבניו מהו? [טם טפח. החופר בור ט' ואחר השלימו לעשרה, וחזר אחרון וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף. טם – סתם בלשון ארמי. סתמום טמונון פלשתאי (בראשית כו). רש"י. "וסילק אבניו" הכוונה או סילק אבניו, שהראשון חפר בור ט' טפחים, והשני הוסיף לו אבנים מלמעלה והגביה את שפת הבור ועשאו גובה י' טפחים, כמו שאמר רבא לעיל הניח אבן וכו', ואחר כך סילק את האבנים והחזירו להיות גובה ט' כשהיה]
מי [האם] אמרינן מאי דעבד שקליה [מה שעשה נטלו] או דלמא [שמא] נסתלקו מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה [ועמדה לה כולה ברשותו]?
[מאי דעבד שקליה וראשון חייב בנזקין. קמה ליה ברשותיה והוה ליה השתא [עכשיו] בור תשעה דאחרון [של אחרון] וחייב מיהא [על כל פנים] בנזקין. רש"י]
תיקו.
.
(לעיל כ"ט ב': "הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה, דאסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא לה ברשותו". כשמילא השני את בורו של הראשון סילק מעשיו, וכשחזר וחפר הוא בור של השני, ולא אומרים מה שעשה השני נטל ונשאר בור של הראשון כשהיה. ומבואר שם שזה דווקא כשסתם ומילאו בעפר. אבל אם השני כיסה את הבור וחזר וגילהו אומרים שמה שעשה נטל ונשאר כאן בור של הראשון כשהיה. שגוף מעשה הראשון לא נתבטל כשכיסהו.
לכאורה היה אפשר לומר שזהו הספק כאן, שרבא הסתפק האם כשעשה השני גובה עשרה לבור יש כאן מציאות גוף בור חדש שכולו חפירה של השני ולא נשאר גוף מציאות הבור של הראשון ונסתלקו מעשיו והבור כולו של השני בלבד. וכמו לעיל כ"ט ב' שסתם את בור הראשון לגמרי. וכשחוזר השני ומפחיתו לט' יש כאן בור של השני לחיוב נזק.
או שנאמר שגם כשהעמיק השני טפח עשירי, עדיין החלל של גובה ט' שעשה הראשון רואים את גוף מציאותו קיימת כאן, ואף שמבחינת דין החיוב נתבטל דין בור ט' לחייב את הראשון, עדיין במציאות גופו קיים, וזה דומה לכיסהו השני במכסה, שמבחינת הדין נתבטל דין חיובו של הראשון כשבורו מכוסה, אבל מכיוון שגופו של מעשהו של הראשון עדיין קיים במציאות, כאשר חוזר השני ומגלהו חוזר להיות כאן בורו של הראשון. וגם כאן נאמר שכשיטול השני מה שעשה עדיין יש כאן במציאות החלל בגובה ט' שחפר הראשון וחוזר להיות בור של הראשון.
אמנם לכאורה צריך עיון שלעיל נ"א א' נאמר: "ואי דכרה האי חמשה והאי חמשה נסתלקו להו מעשה ראשון". ומבואר שם שלגבי חיוב על מיתת השור בין לרבי בין לחכמים רק השני חייב על הכל כיוון שנחשב שהוא לבדו כרה בור עשרה שלא רואים שיש כאן חפירת חמשה של הראשון שמעשה השני סילק מעשהו של הראשון. ולפי זה גם כאן כשהעמיק השני טפח עשה הוא בור של חיוב מיתה ונסתלקו מעשי ראשון והוא בור שכולו של השני. וכשהפחית השני את הבור לגובה ט' יש כאן בור של השני לחיוב נזיקין, ולמה נסתפק רבא בזה.
אמנם נראה שאין כאן קושיא, שנסתלקו מעשה הראשון שנאמר לעיל כ"ט ב' הכוונה נסתלקו מבחינת גוף המעשה במציאות. ובזה תלוי האם נאמר שכשחזר השני ונטל מה שעשה האם חוזר להיות כאן בור של הראשון.
אבל מה שנאמר לעיל עמוד א' שכשכרה האחד חמש והשני חמש נסתלקו מעשיו של ראשון, לא מדובר שנסתלקו גוף מעשיו במציאות, אלא רק אומרים שנסתלק דין החיוב שלו ורק השני חייב על הבור ואין זה בור של שותפין. וגם בכיסה השני את הבור במכסה נסתלק דין החיוב של הראשון. ונסתלקו מעשיו שנאמר לעיל עמוד א' יכול להתפרש נסתלקו במציאות לגמרי כמו סתם לגמרי בורו של ראשון, או רק נסתלק דין החיוב וכמו כיסה את בורו של הראשון. שלגבי השאלה האם שניהם יתחייבו או רק האחרון תלוי רק במה שנסתלק דין חיובו של הראשון, ולא אכפת לנו אם נסתלק גוף מעשהו כמו סתם בעפר או נסתלק רק דין החיוב כמו כיסה במכסה, ולכן אין זה נוגע לספיקו של רבא כאן שדן האם נסתלק גוף מעשהו של הראשון במציאות, שבזה תלוי האם אומרים שהשני נטל מה שעשה או שכבר הוא בורו של השני לגמרי, ושפיר יש לפרש את הספק כמו שכתבתי בתחילה)
.
אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל בר מרתא, בור שמונה ומהן שני טפחים מים חייב.
מאי טעמא? כל טפח דמיא [של מים] כתרי דיבשה דמי [כשניים של יבשה דומה. רש"י: מיא מוסיף הבלא].
איבעיא להו בור תשעה ומהן טפח אחד מים מהו?
מי [האם] אמרינן כיון דלא נפישי מיא [שלא רבים המים] לית ביה הבלא [אין בו הבל. הכוונה אין בו הבל יותר מבור ט' אחר. שרק בשני טפחים מים שמענו שמוסיפים הבל יותר מבור שאין בו מים], או דלמא [שמא] כיון דעמיק טפי אית ביה הבלא? [כיווון שעמוק יותר יש בו הבל. כלומר מה ששמענו מרבה בר בר חנה ששני טפחים מים גורמים לתוספת הבל, זה דווקא בבור שעמוק ח'. אבל בור שעמוק ט' כיוון שהוא יותר עמוק שמא די בטפח אחד של מים להוסיף בו הבל יותר מבור ט' שאין בו מים. הסוגיות שמדברות בהבל הן גם לשמואל שאמר שחייב גם על חבטה, ומדובר בבור שמלא ספוגים בקרקעיתו. רשב"א]
בור שבעה ומהן שלשה טפחים מים מהו?
מי אמרינן כיון דנפישי מים טפי [שמרובים המים יותר] אית ביה הבלא [יש בו הבל. ואע"פ שלא שמענו חיוב משום ריבוי הבל אלא בבור עמוק ח'], או דלמא [שמא] כיון דלא עמקא [שאינו עמוק] לית ביה הבלא [אין בו הבל]?
תיקו.
בעא מיניה [שאל ממנו] רב שיזבי מרבה, הרחיבה מהו? [אחד חופר בור י' ובא חבירו והרחיב פיו. רש"י]
אמר ליה הרי מיעט הבלא [ותבא לו ברכה. רש"י].
אמר ליה אדרבה הרי קירב הזיקא? [שמיעט מקום מעמד רגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה. רש"י]
אלא אמר רב אשי ניחזי אנן [נראה אנו], אי בהבלא מיית [אם בהבל מת] הרי מיעט הבלא, אי בחבטה מיית הרי קירב הזיקא. [אי בהבלא מיית. הרבה הוא תימה דנהי [שאע"פ] דמיעט הבלא מכל מקום אם לא דהרחיב לא היה נופל. תוספות. ועיין בפני יהושע שכתב ליישב]
איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רב אשי ניחזי אנן, אי מההיא גיסא נפל [אם מהצד ההוא נפל. הצד שהרחיב בו את הבור] הרי קירב הזיקא, ואי מאידך גיסא [ואם מהצד האחר] נפל הרי מיעט הבלא.
איתמר [נאמר], בור שעומקה כרחבה, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמיה דרבי מני, חד [אחד. או רבה או רב יוסף, משמו של רבה בר בר חנה משמו של רבי מני] לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה, וחד אמר לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רחבה.
"עבר עליו הראשון ולא כסהו". [בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב]
וראשון מאימת מיפטר [ממתי נפטר]? [וראשון מאימת מיפטר דניטעון על השני היתה השמירה. דפשיטא לן דהני "עבר" דקתני מתניתין נשתמש קאמר, דאי [שאם] כדקתני מתניתין שעברו עליו שניהן זה אחר זה אמאי [למה] ראשון פטור הרי גם הוא פשע. רש"י]
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמיה דרבי מני, חד אמר משמניחו משתמש [שהשני בא והשתמש, ותוך שהוא משתמש הסתלק הראשון, ואז חייב רק השני], וחד אמר משימסור לו דליו [דליו – כסוי הבור לכסותו. שהראשון פתחו ודלה ובא שני ומצאו, ומסר לו ראשון את כיסוי הבור. רש"י].
כתנאי [מחלוקתם היא מחלוקת תנאים]: "המדלה מים מן הבור ובא חבירו ואמר לו הנח לי ואני אדלה מים, כיון שהניחו משתמש פטור. רבי אליעזר בן יעקב אומר משימסור לו דליו".
במאי קמיפלגי רבי אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה, האי מדידיה קא ממלא [זה משלו ממלא] והאי מדידיה קא ממלא. [והאי מדידיה קממלא ולא הוי ליה שני שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו, הלכך אם הזיק שניהם חייבין. אבל מסר לו את הדלי נעשה זה שומר שקיבל עליו לכסותו. רש"י]. ורבנן סברי אין ברירה.
אמר רבינא ואזדו לטעמייהו [והולכים לטעמם] דתנן [משנה בנדרים מ"ה ב' ועיין שם בר"ן שהאריך]: "השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר [של שניהן. רש"י]. רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו [כל היכא דעייל [כל היכן שנכנס] יכול לומר זה חלקי שאני בורר ומהני ליה [ומועילה לו] ברירה. רש"י]".
במאי קמיפלגי [במה חולקים]? רבי אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה, האי לדנפשיה עייל [זה לשל עצמו נכנס] והאי לדנפשיה עייל. ורבנן סברי אין ברירה.
.
(בעניין ברירה.
בשותפין כל אחד בעלים על חצי מהחצר, והחצי של כל אחד משועבד לשני לשימוש המוסכם ביניהם כעין זכות השוכר להשתמש בחצר של המשכיר. הנדר יש בכוחו להפקיע מידי שעבוד זה שמשועבד לכל אחד חלקו של חבירו לשימוש, ולכן סוברים חכמים שמועיל הנדר לאסור על כל אחד להשתמש, שהרי בכל שימוש הוא משתמש גם בשל חבירו.
החלק של כל אחד נמצא במקום שאינו מבורר. כשיחלקו לבסוף את החצר אז יתברר שחלקו של כל אחד נמצא בחלק שנטל בחלוקה. אבל לפני חלוקה אין מבורר חלקו של כל אחד היכן הוא. עיין בחלק החידושים על ברירה שהארכתי לבאר כיצד ייתכן שיהיה דבר קיים באופן שאינו מבורר.
יש מחלוקת בכמה מקומות האם יש ברירה או אין ברירה (עיין בר"ן על המשנה בנדרים שלא כל האופנים דומים ובעניין השותפין שנדרו הנאה פוסקים כרבי אליעזר בן יעקב שיש ברירה, אע"פ שבמחלוקות אחרות האם יש ברירה או לא פוסקים שבדינים מדאורייתא אין ברירה ורק בדינים מדרבנן יש ברירה). שורש המחלוקת הוא שבעומק הדברים המצב המבורר והמצב שאינו מבורר הם רק שני פנים של אותו הדבר. במכות מצריים נאמר במדרש: "חזר ואמר המצרי לישראל, נמלא אני ואתה בספל אחת ונשתה בספל אחת, והיו שניהם כאחד כורעים ראשיהם ופיהם בספל, והיה ישראל שותה מים, ומצרי שותה דם". מה שהיה בספל מצד עצמו, ללא ששתה אותו ישראל או מצרי, היה דבר שאינו מבורר אם הוא מים או דם. כששתה ישראל נתברר להיות מים וכששתה המצרי נתברר להיות דם. בזמן שתיית הישראל כשנתברר הדבר שהיה בספל להיות מים, לא נעשה בו מעשה של עקירה ממציאותו הלא מבוררת למציאות חדשה של להיות מבורר שהוא מים. וכן כששתה המצרי לא נעשה עקירה ושינוי מלהיות מה שהיה קודם דבר שאינו מבורר להיות מבורר כדם. אלא כבר מקודם היתה מציאותו שלגבי ישראל הוא יתברר כמים ולגבי מצרי יתברר כדם, וכנתברר לא נעשה שום שינוי וחידוש במהותו אלא נשאר כמו שהיה, והפן המבורר והפן הלא מבורר הם שתי פנים של מציאותו בשני פנים של מציאות העולם, ופעם נגלה צד זה שבו ופעם נגלה צד זה שבו, ושניהם בו כל הזמן.
זה הטעם של מי שאומר יש ברירה. אם אחים ירשו מאביהם ולא מבורר היכן נמצא בשדה חלקו של כל אח, בשעת חלוקה כשראובן חולק בצפון ושמעון בדרום, אין ראובן צריך לקנות מה שהיה לשמעון בצד צפון. שהצד הצפוני של השדה לא נעקר מלהיות בבעלות משותפת ללהיות בבעלות של ראובן לחוד שנצטרך קניין לעקירה זו, אלא לפני החלוקה היה חלקו של ראובן תמיד במקום שיתברר שיהיה בשעת החלוקה. רק שעוד לא היה מבורר האם יהיה בצפון או בדרום, אבל מציאותו של המקום של חלקו של ראובן כבר היא להיות במקום שיתברר שתהיה.
כמו שמציאות מה שהיה בספל במצריים היתה מראש להיות דם על צד שישתה מצרי או להיות מים על צד שישתה ישראל, כך מתחילה מקומו של חלק ראובן היה בצפון על צד שיחלוק בצפון או בדרום על צד שיחלוק בדרום. ואם לבסוף חלק בצפון הרי שתמדי חלקו היה בצפון. זה פירוש מי שאומר שהוברר למפרע כעת שכאן חלקו וכעת נתגלה הפן המבורר של המציאות שקודם נתגלתה בפן הלא מבורר שלה. ולא נתחדש מאומה ותמיד היה כך ולכן לכל הדינים אנו אומרים שמשעת מיתת האב הצפון היה של ראובן ואינו צריך לקנות משמעון את מה שיש לו שם. זה פירוש "יש ברירה".
ועל אותה דרך אם מתחיל לשתות כוס יין ואומר שמה שיישאר לבסוף יהיה תרומה, הרי אף שלא מבורר איזה יין יהיה זה שיישאר בסוף, אחרי שנשאר יין בסוף והוא התרומה, נתברר כעת ששתה בהיתר, שכבר מראש דווקא יין זה היה התרומה, ומה ששתה היה החולין. שבשעה שהפריש תרומה בתחילת שתייתו כבר עכשיו יש מציאות של יין תרומה, והוא היין שיישאר בסוף, והוא קיים כתרומה שמציאותה אינה מבוררת, וכבר היא קיימת באופן שכל יין על צד שהוא זה שיישאר בסוף הוא התרומה, ולכן יכול לשתות לכתחילה כיוון שכל יין ששותה מתברר שלא הוא התרומה שהרי שתהו ולא הוא זה שנשאר בסוף, ומעולם לא היה הוא התרומה. ומה שנשאר הוא היה התרומה משעה ראשונה רק שכעת זה נגלה בפן המבורר.
וכן בחצר כשדורך, חלקו קיים באופן לא מבורר ומציאותו היא במקום שיתברר ששם ידרוך. וכל דריכה מתברר שחלקו שם. ולמחר כשהשני ידרוך יתברר אז ששם הוא חלקו. כי מייד אחרי הדריכה חוזרים החלקים להיות לא מבוררים, עד שיחלקו לגמרי. ופעם מתגלה מציאות מקום החלקים בפן המבורר ופעם בפן הלא מבורר.
בחלוקת ירושה ובכוס יין שמפריש תרומה על מה שייותר, אנו צריכים לומר שמתברר למפרע שכבר בשעת מיתת האב חלקו של ראובן בצפון. וכבר בתחילת השתייה התרומה כבר היתה אותו חלק שבסוף נותר. ועל בירור זה שלמפרע ההלכה היא שיש ברירה רק בדרבנן ולא בדאורייתא. אבל לגבי שימשו בחצר לא מתברר כעת על מה שהיה מקודם, אלא רק על עכשיו, שבשעה שדורך מתברר עכשיו שעכשיו זה חלקו שלו לבדו ואינו נהנה מחלק חבירו. וזה בירור עכשיו על מה שעושה עכשיו. ובאופן כזה ההלכה שיש ברירה גם בדין דאורייתא. לפי שיטת הר"ן על המשנה בנדרים שחלק שם על רבינו תם ור"י.
מי שסובר שאין ברירה מודה לעיקר הסברא שכתבתי. רק הנה מציאות העולם האמיתית היא כמו שנתגלה במכות מצריים שכל העולם תמיד אינו מבורר. כי אין עוד מלבד הקב"ה, והוא אחד, והמציאות היא רק דיבור עם בני האדם. וכמו שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם, ולעולם ה' דברך ניצב בשמיים. לחשוב שיש במציאות דבר שקיים באופן מבורר זו הכחשה של אחדות הבורא ושאין עוד מלבדו. זה ההסתר הפנים והחושך של הגשמיות שבעולם החומר.
אמנם כך הוא העולם של הנסיון שאנו בו וההלכה ניתנה לפי הראייה בעולם החומרי. לכן מכיוון שאין אנו יכולים להשיג לפי אופן ההשגה השולט בעולם החומרי שהמציאות קיימת באמת באופן שאינו מבורר, ואיננו משיגים שהאופן המבורר והאופן שאינו מבורר הם אחד והם שני פנים ושתי בחינות של אותו הדבר, לכן כשדבר חדל מלהתגלות כדבר שאינו מבורר ועובר להיות נגלה כדבר מבורר, אין אנו יכולים לתפוש שלא נתחדש דבר ותמיד היה כך, אלא התפישה היא כאילו נתחדש כאן אופן מציאות חדש שלא היה קודם. לכן כשאחים חולקים וראובןנוטל בצפון, אין הדין לראות בזה שתמיד חלקו היה בצפון, אלא שחלקיהם שרויי באופן שאינו מבורר בכל השדה, וכעת הוא צריך לקנות משמעון מה שיש לשמעון בצפון, ושמעון צריך לקנות ממנו מה שיש לו בדרום. וזה דעת מי שסובר אין ברירה, ובדין דאורייתא כשהברירה צריכה להתגלות על למפרע ההלכה כמותו.
וכן בהפרשת תרומה, אם מפריש על מה שיוותר בסוף, כשנותר בסוף אין לנו ראייה שזה מה שהיה תמיד תרומה, אלא הוא נתחדש כעת להיות תרומה. ונמצא שכששתה מקודם שתה באיסור.
וכן בחצר אם אומרים שאין ברירה לא רואים שחלקו יש לו פן שהוא נמצא באופן לא מבורר בכל החצר, ויש לו פן שהוא גם מבורר להיות בכל מקום שכעת דורך בו. אלא רואים שחלקו נמצא באופן שאינו מבורר בכל החצר, וזה האופן היחיד שיכולים לתפוש את מציאותו, וכדי שיהיה חלקו לבדו במקום שדורך צריך שיקנה מהשותף את מה שיש לו באותו מקום שדורך. וכיוון שכך אם השותף אסר עליו בהנאה אסור לו לדרוך)
.
אמר רבי אלעזר, המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה. [בור הוא קרקע. בקידושין כ"ו א' נאמר במשנה שקרקע נקנית בכסף [שנותן פרוטה למוכר וכל השדה שלו ומתחייב לו דמיה], בשטר [שכותב המוכר ללוקח בשטר שדי קנויה לך ונותן לו], או בחזקה [המוכר אומר לו "לך חזק וקני" והלוקח עושה מעשה המורה על החזקה בקרקע כגון נעל או גדר או פרץ]. לכן מוכרח שמסירת הדלי שייכת לאחד מקניינים אלה, וזהו ששואלת הגמרא מייד]
היכי דמי [באיזה אופן]? אי [אם] בכספא ליקני בכספא? אי בחזקה ליקני בחזקה? [ליקנייה בחזקה משנשתמש בו, שהרי קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. רש"י]
לעולם בחזקה, ובעי למימר ליה [וצריך לומר לו] "לך חזק וקני" [חלק מקניין חזקה הוא שלפני המעשה המורה על החזקה שעושה הלוקח יאמר המוכר "לך חזק וקני"], וכיון שמסר לו דליו כמאן דאמר ליה [כמי שאמר לו] "לך חזק וקני" דמי. [ואחר כך יעשה הלוקח מעשה של חזקה, ולא נשלם קניינו במסירת הדלי בלבד, שהיא רק במקום אמירת לך חזק וקני. רש"י: לעולם בחזקה. לבד מסירת דליו בעי לאחזוקי ביה, ומיהו להכי מהני מסירה דאי בחזקה לחודה בעי למימר ליה לך חזק וקני כו']
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 