"נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו'". [נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים]
מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא: "רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור".
מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא: (שמות כא, לג) "ונפל שמה שור או חמור" שור ולא אדם, חמור ולא כלים. [שור ולא אדם. מדלא כתיב ונפל שמה הנופל, אלמא למעוטי אתא [בא]. ולקמיה פריך שאר בהמות מנא ליה, דלמא כולם ממעטינן. רש"י]
ורבי יהודה, "או" לרבות את הכלים.
ורבנן "או" מבעי ליה לחלק. [לחלק דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד. רש"י]
ורבי יהודה לחלק מ"ונפל" נפקא. [ונפל, לשון יחיד. רש"י]
ורבנן "ונפל" טובא [הרבה] משמע. [כמו "ועשה בצלאל ואהליאב" (שמות לו), "ובא האות והמופת" (דברים יג), "ובא הארי ואת הדוב" (שמואל א יז). רש"י]
אימא [אמור], "ונפל" – כלל, "שור וחמור" – פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור וחמור אין [הן], מידי אחרינא [דבר אחר] לא. [ושאר מילי מנלן [ושאר דברים מניין לנו]. רש"י].
.
(קצת משמע ברש"י שאין כוונת הקושיא שבאמת יתחייב רק על שור וחמור ולא על שאר דברים. אלא גם לפי הקושיא בוודאי יתחייב גם על שאר דברים, והקושיא היא רק היכן נמצא מקור ללמוד אותם דברים מהפסוק. וכן לקמן שואלת הגמרא "אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא?" ומדנקט בלשון תמיה משמע שידע שהדין שגם עופות חייבים, והקושיא היא רק על אופן הדרשה ולא שבאמת יש צד לפטור עופות לדינא. ובאמת נראה מוכח בבירור מכמה מקומות שדרשות הפסוקים אינן כדי לחדש את הדין, אלא הדין היה ידוע במסורת גם ללא הדרשה, והדרשה היא רק למצוא לו רמז בפסוקים.
הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה כתב:"וכאשר מת [משה רבינו] עליו השלום, אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו וכל מה שקיבל ממשה הוא או אחד מן הזקנים אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת. ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא עליו השלום מן העניינים המשתרגים מהם הוציא דינים בסברות במידות השלוש עשרה הנתונות על הר סיני שהתורה נדרשת בהם. ובאותם הדינים שהוציאו יש דברים שלא נפלה בהן מחלוקת אבל הסכימו עליהם ויש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות זה אומר בכה וזה אומר בכה וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו, כי מידות ההיקש שעל דרך התוכחת יקרה בסברותיהם המקרה הזה. וכשהיתה נופלת המחלוקת היו הולכים אחרי הרוב כמו שנאמר אחרי רבים להטות".
ובאמת פשוט שאין כאן סתירה כלל, שכל הלכה נאמרה בהר סיני בעל פה וגם נרמזה בכתוב. ואם ידועה לנו המסורת שהלכה פלונית נאמרה בעל פה ולא ידוע לנו מקורה בפסוק, מחזרים חז"ל למצוא את מקורה בדרשת הפסוק אע"פ שהדין עצמו כבר ידוע. ואם מוצאים על ידי מידות שהתורה נדרשת בהן שעולה מרמז הפסוק הלכה שלא ידענו מקודם, לומדים שודאי כך ההלכה נאמרה בעל פה בהר סיני ולא ידענו שכך נאמרה ואחרי שמצאנו אותה רמוזה בפסוק אנו יודעים כעת שבודאי נאמרה בעל פה בהר סיני)
.
אמרי, "בעל הבור ישלם" חזר וכלל [כלל ופרט, וכן כלל ופרט וכלל, הן מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, כמבואר בברייתא דרבי ישמעאל המובאת בתחילת מדרש ספרא על ויקרא וגם בסידור. חזר וכלל הכוונה שיש ללמוד כאן במידת כלל ופרט וכלל כיוון ששוב נאמר כלל אחרי הפרט, ולא במידת כלל ופרט]. כלל ופרט וכלל אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים. [לרבנן קמתרץ לה ולר' יהודה אתא [בא] "או" ורבי [וריבה] אף שאר מטלטלין. רש"י]
אי [אם] מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא? [עופות אין מטמאין במגע ובמשא. רש"י]
אם כן נכתוב רחמנא חד פרטא. [פרט אחד. רש"י: אם כן דלא רבי אלא מאי דדמי ליה לפרטא משני צדדין [שדומה לפרט מצד שהוא בעל חיים וגם מצד שנבלתו מטמאה במגע ובמשא] לכתוב רחמנא חד פרט או שור או חמור ודרשינן כל כעין הפרט, ומדכתב אידך [את האחר, אם היה כותב שור, האחר הוא חמור] אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה דהא אתי בכללא תנהו ענין לעופות דדמו לפרטא בחד צד דהוה בעלי חיים. ואיכא למפרך השתא דתרוייהו צריכי [כעת ששניהם צריכים] מהיכא [מהיכן] ממעט אדם, אלא מהך מלתא דעופות מקשי ואזיל עד דמפיק ליה מכוליה טעמא]
הי [איזה] נכתוב, אי [אם] כתב שור הוה אמינא [היינו אומרים] קרב לגבי מזבח אין [כן] שאינו קרב לגבי מזבח לא, ואי כתב רחמנא חמור הוה אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא. [כגון סוסים וגמלים. כתב רחמנא שור דלא איצטריכא דהא מכלל אתי, לרבויי אפילו סוסים וגמלים הואיל ודמו לפרטא משני צדדין בעלי חיים ונבלתן מטמא, אבל עופות דלא דמו אלא בחד צד לא. רש"י]
אלא אמר קרא: (שמות כא, לד) "והמת יהיה לו" כל דבר מיתה. [אלא לא תימא חזר וכלל למדרשיה בכלל ופרט וכלל, אלא אימא אמר קרא והמת יהיה לו כו'. רש"י]
בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים, ובין לר' יהודה דקא מרבי להו לכלים, כלים בני מיתה נינהו [הם]? [כלים בני מיתה נינהו בתמיה, ולמה לי קרא למעטינהו לרבנן, ורבי יהודה היכי מצי לרבויינהו [איך יכול לרבותם] הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו. רש"י]
אמרי [אומרים], שבירתן זו היא מיתתן. [הלכך לרבנן אתא [בא] חמור למעוטינהו הואיל ולאו מיתה ממש היא, ושור למעוטי אדם שאינו מין בהמה. ואי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי אדם אבל כלים לא דכי קא ממעט בעלי חיים דכוותיה [שכמותו] קא ממעט, להכי איצטריך [לכך נצרך] חמור. ולרבי יהודה או לרבויי כלים אתא אף על גב דלאו בני מיתה נינהו ממש, ושור למעוטי אדם בעלי חיים דכוותיה. ולקמן פריך לר' יהודה חמור למה לי. רש"י]
ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לרבי יהודה כלים בני הבלא נינהו?
אמרי בחדתי דמיפקעי מהבלא. [בחדשים שפוקעים מההבל]
האי "והמת יהיה לו" מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור, שנאמר "והמת יהיה לו" במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו. [שור פסולי המוקדשין שנפדה אין המיתה שלו, דקיימא לן בבכורות בפרק ב' (דף ט"ו א') גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונו "תזבח" – ולא גיזה, "בשר" – ולא חלב, "ואכלת" – ולא לכלביך. רש"י]
אלא אמר קרא: (שמות כא, לד) [בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ] "כסף ישיב לבעליו", לרבות כל דאית ליה [שיש לו] בעלים.
אי הכי [אם כך] אפילו כלים ואדם נמי [גם]?
אמר קרא "שור" – ולא אדם [שאינו מין בהמה. רש"י], "חמור" – ולא כלים.
ולרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט ביה אדם, אלא חמור מאי ממעט ביה?
אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה, ושה דאבידה לדברי הכל, קשיא. [ושה דאבידה. כיון דכתיב לכל אבידת אחיך למה לי דכתב רחמנא חמור ושור ושה ושלמה, ובפרק אלו מציאות דרשינן להו לכולהו בר [חוץ] משה. רש"י]
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 