שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב [גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן למען ייטב לך. רש"י]?
אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה [הלך אצל רבי תנחום בר חנילאי].
אמר ליה [רבי תנחום בר חנילאי לרבי חנינא בן עגיל] ממנו [מרבי יהושע בן לוי] לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא, הואיל וסופן להשתבר.
וכי סופן להשתבר מאי הוי?
אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל.
.
(שלמות התיקון בעבודת השם בעולם הזה הוא שהצד הגשמי ביותר בחיות האדם יהיה חי עד מלוא תקפו, ועדיין יהיה תמים וישר ועניו וזך בתכלית. וכמו שאמר רבי ירוחם הלוי באחת משיחותיו שכשנודע לו שיש קפה בלי קפאין הועיל לו המשל להבין מה שיש הרבה מעשים בגמרא על חז"ל הקדושים שנראה מהם שהיו בהם תאוות היצר ועולם הזה בכל תוקף, ואמר שהתיקון הוא לא לעקור תאוות אלה, אלא שיהיו כמו קפה בלא קופאין, אותו דבר עצמו בלא שינוי צורתו וטעמו ורק בלא הארס הממית שבו. שעל ידי שהכל נעשה בתמימות ויושר לב וזכות הלב כבר אין בזה את הסם הממית.
ולכן בחר יצחק בעשיו שאצלו הצד הגשמי היה חי עד מלוא תקפו. וביעקב היה יותר היושר והתמימות וזכות וטהרת הלב והענווה, אבל היה חסר לו בתוקף החית הגשמית. וזהו שהוצרכה רבקה להלבישו עורות עיזים ולומר והידיים ידי עשיו להראות שיכול שתהיה בו חיות זו כמו אצל עשיו. וזה תכלית התיקון בעבודת האדם בעולם הזה.
ועשיו צעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד, ויצחק חרד חרדה גדולה עד מאוד, שחרדו שיעקב לא תהיה בו חיות הגשמית במלא תוקפה ולא יושלם תיקון עבודת האדם בעולם ותיקון חטא אדם הראשון.
והברכה שזכה אז יעקב מעשיו היתה על טוב עולם הגשמי, שהברכה היתה לאחר שאכל מטעמים מגדיי עיזים, והיתה על טל השמים ומשמני ארץ ורוב דגן ותירוש. ואבדה הברכה הזו משום שקלקלנו. שכדי לחיות במלוא תוקף החיות הגשמית נדרש עושר ומשמני ארץ. ולכן האריכה התורה בנכסיהם של אבותינו הקדושים כמה גמלים וחמורים היו להם, ולכן צדיקים ממונם םחביב עליהם יותר מגופם ויעקב חזר על פכים קטנים שהממון נדרש לתוקף החיות הגשמית והוא תכלית התיקון והעבודה. ודווקא שם כשחזר על הפכים הקטנים פגע בו שרו של עשיו, כי בעניין זה היתה המחלוקת עם עשיו על הבכורה ועניין זה היה הדבר היחיד שלא היתה בו שלמות.
ובזה יכל שרו של עשיו ליעקב שנגע בכף ירכו ופירשו חז"ל תמכין דאורייתא והוא חלק הגשמי והוא עניין גיד הנשה, ותקע כף ירך יעקב (בראשית ל"ב). שבזה היה הפקפוק על יעקב.
ועניין חטא העגל גם הוא היה נסיון לתיקון צד תכלית הגשמיות שרצו לראות את גילוי הבורא בעגל זהב שעשו עגל בדמות שור שבמרכבה העליונה, והוא עניין זהב ונעשה העגל מנזמי הזהב. וכשלו בו. והתנצלו את עדיים מחורב, שאם לא היו נכשלים בו היו זוכים לעדי שבקדושה במקום נזמי הזהב.
עשיו היה גדול במיוחד במצוות כיבוד אב ואם [דברים רבה א' ט"ו ועוד], ולומדים כיבוד אב ואם מדמא בן נתינה שהיה מזרעו [קידושין ל"א א']. שאצל קטן כח הנפש של הכרת הבורא ואמונה הוא אותו כח נפש עצמו של אהבתו וכבודו ומוראו כלפי הוריו, ובקטנותו הוריו מצטיירים בכוחות נפשו באותו אופן ממש כמו שהבורא מצטייר בנפשו של גדול. וגם כשהוא גדל ונעשה יכול להכיר את הבורא, עדיין נמצא בו צד הקטנות שאותו כח עצמו של אמונה והכרת הבורא הוא הוא האהבה והכבוד והמורא כלפי הוריו. וצד זה של כח האמונה שמכוון כלפי הוריו הוא הצד של תיקון צד תכלית הגשמיות להרגיש כעין אמונה בבורא כלפי בשר ודם, האמונה היא עיקר כח החיות ובכיבוד הורים היא חיות המתקיימת בבחינה הגשמית, והוא מה שהיה התכלית בעגל הזהב לומר אלה אלוהיך ישראל לולא נכשלו בו.
עיין במהרש"א שעניין הטובה שאצל לוחות ראשונים הכוונה לטובת עולם הזה. שספר דברים שבו הלוחות השניות נקרא משנה תורה שהוא עומק התורה, הצד שמתגלה רק בהתבוננות שנייה. ושייך לצד תורה שבעל פה ועולם הנסתר הרוחני. ולוחות ראשונים הם מה שנגלה בהשקפה ראשונה, הוא צד תוקף הגשמיות. ולכן בלוחות ראשונים רצו לתקן על ידי העגל תיקון הגשמיות לראות בתכלית הגשמי את הבורא עצמו לומר אלה אלוהיך ישראל כמורה באצבע. ולו היה עולה בידם לא היתה נפסקת טובה מישראל והיה בא התיקון השלם. וכיוון שנכשלו נשברו הלוחות, ויש לנו רק לוחות שאינם בהשקפה הראשונה שהיא תוקף הגשמיות, ופסקה טובת הגשמיות מישראל ולכן לא נאמר בהם טוב. ובלוחות השניים נאמר טוב שבצד ראיית הרוחני לא נפסק הטוב והשלמות גנוזה בהם בבחינת בכח ואפשר משם לחזור ולהוציאה אל הפועל. ועיין עוד מה שכתבתי בזה בחלק התשובות בעניין עבודת השם שבמצוות פריה ורבייה)
.
אמר רבי יהושע הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו.
מאי טעמא, אילימא [אם לומר] משום דכתיב "טוב", אימא [אמור]: (ישעיהו יד, כג) "וטאטאתיה במטאטי השמד"?
חד טי"ת קאמרינן.
אימא: (איכה א, ט) "טומאתה בשוליה"?
טי"ת בי"ת קאמרינן.
אימא: (איכה ב, ט) "טבעו בארץ שעריה"?
אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה [ופתח בו. טי"ת שכתובה ראשון בתורה נאמרה לטובה. רש"י], שמבראשית עד (בראשית א, ד) "וירא אלהים את האור" לא כתיב טי"ת [וירא אלהים את האור כי טוב, היא הטית הראשונה בתורה ופתח בה לטובה].
ואמר רבי יהושע בן לוי, הרואה הספד בחלומו חסו עליו מן השמים ופדאוהו [הספד. תיבה זו לבדה הראוהו. רש"י]. הני מילי בכתבא [שראה תיבה זו בחלומו כשהיא כתובה, שאז אותיות פ"א ודל"ת יכולים להיפתר בעניין פדות].
"וכן חיה ועוף כיוצא בהן וכו'".
אמר ריש לקיש כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני [מין שליו. רש"י] כלאים זה בזה. [כאן שנה במשנה זו דקתני כלאים נוהג בעופות למדנו דכל עופות כלאים זה בזה מין בשאינו מינו. רש"י]
פשיטא?
אמר רב חביבא משום דרבו בהדי הדדי [שגדלים זה עם זה] מהו דתימא מין חד הוא קא משמע לן. [רשב"א: דמרבו אהדדי. פירש הראב"ד ז"ל שזה מגדל אפרוחים של זה וזה מגדל אפרוחים של זה כאלו הן מין אחד, דאלו מפני שגדלים זה עם זה אם כן כבשים ועזים גדלים אלו עם אלו והן ב' מינין לכלאים]
אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה.
מתקיף לה רבא בר רב חנן מאי טעמא, אילימא [אם לומר] משום דהאי אריך קועיה [חרטומו. רש"י] והאי זוטר [קטן] קועיה, אלא מעתה גמלא פרסא [גמל פרסי] וגמלא טייעא [ערבי. רש"י] דהאי אלים קועיה [צוארו עב. רש"י] והאי קטין [דק. רש"י] קועיה, הכי נמי [כך גם] דהוו כלאים זה בזה?
אלא אמר אביי זה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים. [ביציו מבחוץ. ביצי הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ. רש"י]
רב פפא אמר הא טעונה חדא ביעתא [ביצה אחת] בשיחלא, והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא. [בשיחלא, בטעינה אחת. אווז בר אינו טוען ביצה שניה עד שתלד את הראשונה. רש"י]
אמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש המרביע שני מינים שבים לוקה.
מאי טעמא אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא אתיא [באה] למינהו למינהו מיבשה [לומד בגזירה שווה].
.
(תוספות:
המרביע שני מינים. ר"י ב"ר יהודה היה מגיה המנהיג ב' מינים שבים לוקה, משום דבבראשית רבה (פרק ז') ובירושלמי דכלאים (פרק א') משמע דאי אפשר להרביע דגים. ומיהו אין צריך להגיה דדגים דוקא הוא דמשמע דאין להרביעם אבל מין חיות הים שייך ביה איסור הרבעה, והכא איכא לאוקמי במין חיה שיכול אדם להרביע. וכו'".
אתיא למינהו למינהו מיבשה. ומשבת לא מצי למילף [לא יכול ללמוד] דמרבוי דוכל בהמתך לית לן לרבויי אלא כל מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם דבחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת)
.
בעי רחבה [שם החכם] המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? [הנהיג בעיזא ושיבוטא, קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים. רש"י]
מי [האם] אמרינן כיון דעיזא לא נחית [יורד] בים ושיבוטא לא סליק [עולה] ליבשה לא כלום עביד [לא עושה כלום, שאין זה נחשב מנהיג בשניהם כאחת], או דלמא [שמא] השתא מיהת [כעת על כל פנים] קא מנהיג?
מתקיף [מקשה] לה רבינא אלא מעתה חיבר חטה ושעורה בידו וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ הכי נמי דמחייב? [כלאים בחוצה לארץ לא נהגה דמצוה התלויה בארץ היא וכל חובת קרקע אין נוהג אלא בארץ מן התורה. רש"י. תוספות: אלא מעתה חיבר חטה ושעורה וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ. כגון בערוגה אחת בסמוך בפחות מג' טפחים דצריך להרחיק בין זרע לזרע כדמוכח במסכת שבת פרק אמר רבי עקיבא (דף פ"ה א'). ועיין עוד שם]
אמרי, הכי השתא [כך כעת. כלומר האמנם]? התם [שם. בכלאיים] ארץ מקום חיובא חוצה לארץ לא מקום חיובא, הכא [כאן. במנהיג] אידי ואידי [זה וזה] חיובא הוא. [אידי ואידי מקום חיובא. אם היה מנהיג ספינה בים בשני דגים של שני מינין חייב דהא דרשינן למינהו למינהו מיבשה. רש"י]
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 