תניא: אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם [קסבר גרמא בנזקין פטור. רש"י] וחייב בדיני שמים [חיוב בידי שמיים פירושו שעובר על האיסור להזיק, ונכלל בדין חיוב תשלומין, רק שיש סיבה המונעת שיוכל הניזק להוציא ממנו בבית דין. בגרמא הסיבה משום שחסר מעשה מזיק. ולפעמים יש סיבות אחרות, וכגון אם הוא טמון באש או אם הפקיר לאחר נגיחה ועוד, שזה רק גורם שלא יגבו בית דין, אבל לא מוציא אותו מדין מזיק, ולכן אם בא לצאת ידי שמיים חייב לשלם]. ואלו הן, הפורץ גדר בפני בהמת חבירו [ויצאתה הבהמה וברחה. רש"י], והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה [הכופף קמתו לצד הדליקה כדי שתבער בה האש. רש"י], והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו".
.
(רש"י כתב על הברייתא "קסבר גרמא בנזיקין פטור". ומשמע שלמי שמחייב בגרמא בנזיקין יהיה חייב.
שיטת רוב הראשונים שיש חילוק בין גרמא לגרמי, שגרמי קרוב יותר למזיק בידיים (עיין תוספות בבא בתרא כ"ב ב' דיבור המתחיל "זאת" שהאריכו, ובספר מאירת עיניים על חושן משפט שפ"ו סעיף קטן א' האריך לבאר השיטות בזה), ולשיטתם דווקא בגרמי רבי מאיר מחייב [והלכה כמותו, עיין שולחן ערוך חושן משפט תחילת סימן שפ"ו. ועיין שם בש"ך סעיף קטן א' שלהרמב"ן רבי מאיר מחייב מדאורייתא והש"ך חולק וסובר שהוא קנס חכמים והאריך הש"ך שם בדעות הראשונים], ובגרמא לכל הדעות פטור ואין מי שמחייב בגרמא בנזיקין. ולפי זה אין מובן לדברי רש"י "קסבר גרמא בנזיקין פטור", דמשמע שיש מי שמחייב, וגם משמע שהלכה כמי שמחייב, שאם לא כן אין דרך רש"י לציין שיש מי שחולק.
אמנם בחידושי הרמב"ן לבבא בתרא כ"ב ב' כתב שלדעת רש"י אין חילוק כלל בין גרמא לגרמי והכל עניין אחד. ולפי זה רש"י כאן לשיטתו שכתב שהברייתא היא לשיטת מי שפוטר בגרמא וגם בגרמי, ואינה כרבי מאיר שמחייב בגרמי והוא הדין שמחייב בכל גרמא וגם בדינים בברייתא כאן והלכה כמותו. ולכן העיר כאן רש"י שהברייתא אינה להלכה.
בים של שלמה בבא קמא פרק ב' סימן ל"ז חלק על מה שכתב הרמב"ן בדעת רש"י וכתב שרש"י גם כן מחלק בין גרמא לגרמי, אמנם בש"ך על חושן משפט שפ"ו סעיף קטן ד' דחה דברי הים של שלמה והסכים עם הרמב"ן שלרש"י אין חילוק בין גרמא לגרמי.
הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ז' מהלכה ז' והלאה כתב לחייב על כמב דינים שלדעת שאר ראשונים הם גרמא ופטור עליהם לכל הדעות. אבל עיין קצות החושן סימן שפ"ו סעיף קטן ב' שבדינים שבברייתא כאן פוטר הרמב"ם וגם לרמב"ם יש חילוק בין גרמא וגרמי ואינו סובר כרש"י שהכל אחד, רק בכמה דינים שלשאר ראשונים הם גרמא הרמב"ם סובר שהם גרמי.
ועיין עוד תוספות לעיל כ"ו ב' דיבור המתחיל "קדם".
ועיין בברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן ל"ג ביאור היטב בע"ה ביסוד הסברא של חיוב דינא דגרמי לרבי מאיר, וביסוד החלוקה בין גרמא לגרמי לראשונים שמחלקים. ומבואר שם שלרש"י חיוב גרמי הוא קנס מדרבנן)
..
אמר מר: "הפורץ גדר בפני בהמת חבירו", היכי דמי [באיזה אופן], אילימא [אם לומר] בכותל בריא בדיני אדם נמי [גם] ניחייב? [אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ניחייב מיהא אכותל [על כל פנים על הכותל], דהא בידים עבד [לגבי שבירת הכותל עצמו אין זה גרמא], ואבהמה ליכא למימר דמחייב דהא תנן פרצוה לסטים פטור. רש"י]
אלא בכותל רעוע. [דלא אפסדיה דלמסתר קאי [שעומד לסתרו. וחייב בדיני שמיים קאי רק על הבהמה]. רש"י]
אמר מר: "הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה", היכי דמי, אילימא דמטיא ליה [שמובאת אליו] ברוח מצויה, בדיני אדם נמי [גם] נחייב? [דמטי ליה. כשכפפה הגיע בה הדליקה ברוח מצויה הרי בידים הבעיר ובדיני אדם ניחייב. רש"י. כתוב כאן יסוד בדיני מזיק, שכמו שאם הניח אש שיכולה להגיע לחפץ של חבירו ברוח מצוייה חייב על החפץ, הוא הדין אם לא הבעיר את האש אלא הניח את החפץ במקום שהאש יכולה להגיע אליו ברוח מצויה חייב עליו משום מבעיר. ובלשון התוספות: "שאין חילוק בין מקרב דבר אצל האש ובין מקרב האש אצל הדבר". ומסברא כך יהא גם לעניין חיוב רוצח. ועיין בתוספות כאן ובעיקר בסנהדרין ע"ז א' שהאריכו בזה]
אלא דמטיא [שמובאת] ברוח שאינה מצויה. [דמידי דלא סלקא אדעתיה היא [שדבר שלא עולה על דעתו הוא]. רש"י]
.
(נראה לפום ריהטא שמדובר במתכוון להדליק, ואפילו הכי פטור בדיני אדם ברוח שאינה מצוייה שלא העלה בדעתו שבאמת תבוא רוח לקיים כוונתו ולכן אין כאן גדר מעשה גמור להתחייב בדיני אדם. וחייב בדיני שמיים שעדיין נחשב פושע כיוון שהתכוון. אבל אם כפף את הקמה מסיבה אחרת ולא מתוך כוונה שתידלק ונדלקה ברוח שאינה מצוייה נראה שנחשב אנוס וייפטר גם בדיני שמיים. ואע"פ שאדם מועד לעולם בין ער בין ישן, ולא מחלקים בנזקי אדם בין התכוון ללא התכוון, נראה שזהו דווקא היכן שיש מציאות של מעשה מזיק, וצורת הדבר לרואה מהצד שהאדם עשה נזק, ונתחדש שדי בזה לחייב אע"פ שהיה אנוס. אבל בגרמא שאין מציאות של מעשה מזיק, וגם לא התכוון ונעשה באונס, בפשטות אי אפשר לייחס אליו את המעשה כלל ואף בדיני שמיים יהיה פטור. אם הוא אנוס ולא ידע כלל שהוא מזיק נראה פשוט שלא יתחייב בדיני שמיים כל שהוא גרמא. אם אין לו כוונה בדווקא להזיק, אבל יודע שיכול שחבירו יינזק, נראה שדי בזה לחייב בדיני שמיים. וצריך עוד עיון)
.
ורב אשי אמר טמון אתמר [נאמר], משום דשויה טמון באש. [טמון איתמר, שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה, והוא לא שלח את הבערה ושוייה טמון וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטור על טמון באש. רש"י]
.
(תוספות:
"כסויי כסיתיה. ואם תאמר גלוי וידוע למקום למה נתכוין אם לטובה אם לרעה [כיוון שעוסקים בדיני שמיים גלוי וידוע אם נתכוון לטובה או לרעה. ואם נתכוון להפסידו פשוט שחייב בדיני שמיים ואם לא נתכוון פשוט שפטור. וזהו כמו שכתבתי לעיל שבגרמא עובר על איסור וחיוב בידי שמיים רק אם נתכוון ולא שייך בזה אדם מועד לעולם].
ויש לומר דאפילו במתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך, מכל מקום בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי [שהיה לו להיזהר] ולאסוקי אדעתיה [ולהעלות על דעתו] שלא יבא לו הפסד בכך".
דברי התוספות צריכים לי עיון. בדינים שתלויים בבית דין ואינם דיני שמיים גם יש חילוק למה התכוון. למשל ברוצח שיש בו חילוק בין מזיד לשוגג, יש דינים מתי נחשב מזיד ומתי שוגג, וכגון בפרק שני של מסכת מכות [מדף ז' א' והלאה]: " אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה. היה מעגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסולם ונפל עליו והרגתו, הרי זה גולה. אבל אם היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו, היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה. זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה". ועיין שם עוד דינים מתי דינו כשוגג ומתי כשוגג קרוב למזיד ומתי כמזיד.
ויש עוד הרבה דינים התלויים בבית דין שיש נפקא מינה בכוונה, בדיני קניינים וקידושין ועוד הרבה.
היסוד בכל הדינים שתלויים בכוונה שהכוונה נדונית לפי מה שנראה מתוך מעשיו ודיבורו, ודברים שבלב אינם דברים. כלומר אם יש בליבו דברים שלא נודעים לשום אדם לא ממעשיו ולא מדיבורו, אינם מעלים ומורידים לעניין הדין. ולכן יש דינים איזו כוונה אנו לומדים מאיזה מעשה. ואם יאמר שכיוון כוונה אחרת לא אכפת לנו בזה, ואפשר שלדינא הוא נאמן לומר שכך חשב בליבו, שזה גילוי מילתא ולא עדות ואין מי שסותרו, מכל מקום אין זה נוגע לדין.
אם למשל היה נועץ סכין בלב חבירו ואומר אחר כך שהיה סבור שיידע לנעוץ במקום שיחלוף ליד הלב ולא יהרגנו, או זורק עליו חץ וסבור שיוכל להקדים ולעצור את החץ וכל כיו"ב, דינו כמזיד כיוון שזו הכוונה הנראית מתוך המעשה גם אם היה נאמן שכוונתו כמו שאמר.
וכן להיפך, אם היה מעגל במעגילה ונפלה, והוא אמר אחר כך שהתכוון שתיפול ותהרגנו, עדיין יהיה דינו כשוגג שגולה.
יש אופנים כמו למשל שעשה מלאכה בשבת ואומר אחר כך שלא ידע שהוא שבת ונדון כשוגג. באופנים אלה אין הכרעה מצורת המעשה על הכוונה, וממילא הדברים שבלב מפרשים את המעשה האם הוא מעשה מזיד או שוגג, כיוון שבצורתו לבד אין בירור על זה. ואז באמת נאמן לומר למה התכוון. אבל כל שיש בירור בצורת המעשה עצמה ואין הדברים שבלב נצרכים לתת פירוש למעשה עצמו, אינם מאומה.
חיוב בידי שמיים הוא דין הלכתי כמו כל שאר דיני מזיק וגזלן וכו', ואינו מחובות הלבבות של תשובה ועבודת השם. חיוב בידי שמיים פירושו שמצד ההלכה הוא חייב ורק הדין הוא שלא גובים ממנו בבית דין. ולכן כיוון שלפי ההלכה הוא חייב עליו לשלם כפי הדין כדי לא להיות עבריין כלפי שמיים. ואין זה שייך למה שחייב לחזור בתשובה ולפייס חבירו וכיו"ב. ולכן גם החיוב בידי שמיים נקבע כמו כל דיני ממונות על פי צורת המעשה הניכרת לעדים ולא לפי מה שבליבו כמו חובות הלבבות.
והסוגיא עוסקת בכוונה הנראית מתוך צורת המעשה, שהיינו סבורים שאינו צורה של מעשה עם כוונה להזיק כלל שהוא רק מכסה את התבואה ונראה כשומר עליה, וקא משמע לן שעדיין יש בו צורת מעשה היזק שעושהו טמון להפסידו.
ואפשר ליישב כוונת התוספות שהם סוברים שבמכסה תבואה צורת המעשה אינה מוכרעת מצד עצמה האם כיוון לשמור על התבואה או להפסיד את חבירו. וכמו עושה מלאכה בשבת שאנו צריכים שיאמר האם היה מזיד או שוגג, שאין זה מוכרע מצורת המעשה. שזורק חץ על כלי של חבירו צורת המעשה מוכיחה על כוונה להזיק ואם בליבו כיוון שלא יזיק לא אכפת לנו בזה, אבל כיסוי התבואה אינה צורת מעשה מזיק כלל, והמעשה אינו מוכרע מצד עצמו כצורת מעשה מזיק וצריך שכוונת הלב תפרש אותו.
וגם אם היה על זה חיוב בידי אדם, וכמו לשיטת רש"י שרבי מאיר שמחייב בדינא דגרמי מחייב גם על כל גרמא, היה תלוי באמירתו למה התכוון. וקושיית התוספות אינה משום שהחיוב כאן בידי שמיים וגלוי לקב"ה, שאז הקשיתי שאין לחלק לעניין דין כוונה בין חיוב בידי אדם לחיוב בידי שמיים, אלא גם אם היה בידי אדם כיוון שאינו צורת מעשה מזיק ואין בגרמא דין אדם מועד לעולם היינו צריכים לדון לפי מה שאומר שהתכוון. וגם אז היו התוספות מקשים שאם התכוון לרעה חייב ואם לטובה פטור. ורק משום שבאמת הדין הוא בידי שמיים הקשו מכך שלפני הקב"ה גלוי למה התכוון. וצריך עוד עיון רב בכל זה)
.
אמר מר: "השוכר עדי שקר", היכי דמי, אילימא לנפשיה [לעצמו] ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי [גם] ניחייב [לנפשיה. להוציא ממון מחבירו לעצמו. ממונא בעי לשלומי, אותו ממון שהוציא חייב להחזיר. רש"י],
אלא לחבריה. [לחבריה שכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון. רש"י. תוספות: " אלא לחבריה. כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עדי שקר". זה פשוט שאם אפשר לגבות ממי שזכה בממון גובים ממנו ומחזירים לבעליו וממילא השוכר פטור אף מדיני שמיים, ואע"פ שעשה עבירה עליו לשוב בתשובה כלפי שמיים אבל לא לשלם, שלא שייך שהניזק ישתלם פעמיים]
.
.
.
(בשורש החיוב לקיים דיני ממונות שהם מסברא, ובשורש החיוב לקיים את התורה בכלל.
יש לעיין, שהשוכר עדי שקר להוציא מראובן לשמעון פטור בדיני אדם כיוון שאין מעשה לחייבו מדין מזיק או גזלן, ואם אין בו דין מזיק או גזלן למה הוא חייב לשלם אם שכר עדי שקר כדי להוציא ממון מחבירו לעצמו.
עיין תוספות כתובות נ"ו א' שכתבו:
"מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה. דאפילו למאן דאמר (קדושין דף י"ג ב') מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, היינו דוקא כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש. אבל מלוה כולי עלמא מודו דלא טרפא ממשעבדי דאינה באה מכח התורה, דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו".
ובקידושין י"ג ב' כתבו:
"מלוה הכתובה בתורה. פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע"ג דכתיב "האיש אשר אתה נושה בו" לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע".
ורש"י שם כתב: "[הלוואה] דלאו מלוה הכתובה בתורה לא הוטל עליו חובה מאת המלך אלא מעסקי מעשה עצמו, אבל בהך דיולדת דמצות המלך היא עליה אימר חמירא ככתובה בשטר".
מה שכתבו התוספות בקידושין שנצרך גם פסוק לחיוב פרעון הלוואה זהו משום שהממון של המלווה שאצל הלווה הוא באופן שקנוי לו בגופו קניין שעבוד. וצריך פסוק לחייב את הלווה להמיר את הקניין על גופו בחפץ שיכול לתת למלווה. אבל עצם מה שיש ממון חבירו בידו סברא הוא שצריך לתת לו ואין צורך בזה לדין תורה. וכן אם פרה של ראובן אכלה פירות של שמעון ונהנתה, באופן שאכלה ברשות הרבים שפטור מדין מזיק משום ששן פטורה ברשות הרבים, או שנפלה באונס לחצר שמעון שמשום האונס אין כאן חיוב מזיק, וחסרון הממון של שמעון עשה ריבוי בממונו של ראובן, שרואים שממון זה הוא של שמעון ונמצא אצל ראובן בלי שראובן עבר על דין מזיק או גזלן, שייך בזה מה שכתבו התוספות שמסברא מחוייב ראובן לשלם לשמעון גם ללא שיש כאן דין תורה לחייבו.
וכן אם נכנסה בהמת חבירו לחצרו באופן שאין קניין חצר להתחייב בגזילה אם לא מחזיר, עדיין ודאי חבירו יכול לתבוע ממנו שיחזיר לו פרתו גם ללא שיש כאן דין גזלן.
וכן אם אחד משני שוורים תמים של ראובן נגח שור של שמעון ולא ידעינן איזה מהם, כשבא שמעון לגבות מגופו של אחד מהם, שתם גובה רק מגופו ונקנה לניזק חצי דמי הנזק בגופו של השור המזיק, יכול ראובן לומר לו המוציא מחבירו עליו הראיה, הבא ראיה שממונך נמצא בשור זה ולא בשני ורק אז תגבה ממנו. ובאמת נכונה טענת שמעון ואינו גזלן אם לא ישלם משום הדין של המוציא מחבירו עליו הראיה, רק הדין מבואר בפוסקים שמשלם כיוון שיש ממון שמעון אצלו חייב לתת לו גם ללא שיש עליו דין גזלן.
וזהו שכתב רש"י בטעם החיוב: "ממונא בעי לשלומי, אותו ממון שהוציא חייב להחזיר". וכוונתו שבאמת אין כאן הלכה להחזיר מדין מזיק או גזלן או כל הלכה אחרת, אלא הטעם שחייב לשלם הוא משום שזה אותו ממון עצמו ששייך למי שהוציא ממנו, ודי בזה כדי לחייב להחזיר לו, ולא צריך שום הלכה לזה.
דיני ממונות שהם מסברא ודינם כדינים דאורייתא אע"פ שאינם כתובים בתורה, יסודם בכך שממון ששייך לאדם האמת מחייבת שלא לסתור את מימוש בעלותו על ממונו ולהחזירו לו. יסוד הדבר הוא בנדון דידן שאותו ממון שהוציא שלא כדין עליו להחזיר, ויש מזה הרבה דינים מסתעפים וסברות המרחיבות עניין זה לפרטים שונים בהרבה סוגיות.
החיוב הראשון והיסודי ביותר הוא החיוב כלפי החיים. העולם חי ואנו חיים ויסוד מהותו של דבר חי הוא שהוא פועל לקיום החיים ולא להיפך. אנו מחוייבים בקיום התורה למרות שהקב"ה נתן לנו בחירה חופשית, משום שהתורה היא חיים, וכמו שנאמר ובחרת בחיים. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. ואנו מחוייבים לתורה לא משום ציווי הקב"ה, שהוא נתן את הבחירה החופשית בידינו והניח לבחירתנו את שני הצדדדים. אלא משום שאנו מחוייבים לחיים במה שאנו בעצמנו חיים.
זהו חיוב שאינו בא ממקור חיצוני, שפלוני מחייב את אלמוני, או הקב"ה מחייב את האדם. אלא זה חיוב שמקורו פנימי, מה שאדם חי מעצם מהותו הוא מחוייב כלפי החיים. זה מונח בעצם היותו חי, ואם הוא חוטא נגד זה הוא חוטא כלפי המהות של עצמו. אדם שאינו מאמין בבורא עולם, לרוב גם הוא נמנע מלרצוח ואע"פ שיודע שלא ייתפס ולא ייענש ואע"פ שתהיה לו תועלת גדולה מלרצוח, ולרוב אפילו במחיר סיכון חייו. מאוד קשה להסביר במילים למה הוא נמנע, אבל לרוב יישמעו מילים כגון, זה יהרוס את מי שאני, את האנושיות שבי. לא אוכל לישון בלילה במנוחה ולא לאכול ולשתות. לא אהיה יותר מי שהייתי עד המעשה הזה.
עבירה על החיוב כלפי החיים מבטלת את מציאותם של החיים עצמם, ומי שיש בו חיים חש בזה כציווי שסמכותו ותוקפו מונחים בעצמיותו ומהותו, והעונש על זה אינו משום מקור חיצוני אלא בא מבפנים שמרגיש כמת בעודו חי. ואין עונש חיצוני שיכול להיות חמור כמו זה.
אמרו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו נאמר למשה מסיני. ובוודאי כל דיני ממונות שבגמרא שנלמדים מסברת דיני ממונות ולא מפסוק, וכגון שחייב לפרוע הלוואה כסך שהלווהו, גם הם נכללים בזה ונאמרו למשה מסיני. ואם כן למה כתב רש"י שבא לו מעסקי עצמו ותוספות כתבו שאין זו מלווה הכתובה בתורה. אלא ודאי כל מה שנאמר למשה מסיני חיובו הוא משום שהם הם החיים ומהות החי לבחור בחיים וזה חיוב שנובע מעיקר מהותו. וגם ללא שהיה נאמר מסיני היה מחייב באותה מידה, ומה שאמרו שנאמר מסיני אין בזה נפקא מינה מבחינת מקור החיוב ותוקפו, שכל התורה רק זה מקור החיוב שלה, אלא רק הודיעו שהאמירה למשה מסיני כללה בתוכה כל דבר אמת. ואם תלמיד ותיק אמר דבר ישר וכיוון לאמת חידשו שזה כבר נאמר למשה כי כל מה שאמת כבר נאמר שם, אם בפירוש ואם ברמז. ומלווה הכתובה בתורה היינו שבלא שהיתה כתובה לא היינו יודעים שכך האמת מצד החיים הפשוטים הידועים לנו גם ללא התורה, והם באו מבחינת מדרגת חיים עליונה יותר שנתגלתה ונפתחה לנו במתן התורה. ומלווה שאינה כתובה בתורה הוא שגם ללא התורה פשוט שכך האמת לפי החיים הידועים לכל אדם.
איברים בגוף צריכים להישאר בשלמותם ולא להחתך ממה שהם מחוברים אליו משום שכך הוא ציווי החיים. לכן אם יד של אדם שייכת לו החיים מצווים לא לחתוך אותה ממנו כמו שהם מצווים לא תרצח. וכן לא לחטוף ילד של אדם ממנו אפילו אם אינו מוכרו ומשעבדו (כמובן לא מדובר אם עושים מתוך חשש לשלום הילד). וכן להכות ולגרום צער וחולי ולאנוס ולשעבד וכל כיו"ב היה אסור גם ללא המצווה. שכל זה היפך החיים. ובאותו אופן גם ממון ששייך לאדם החיים מצווים לא לקחת אותו ממנו, ואם כבר נלקח אז מחוייבים להשיב לו את שלו. ואין צורך בפסוק לחייב זאת, שמאותו מקור חיוב שאנו מקיימים את הפסוקים, הבחירה בחיים, אנו יודעים לקיים לא לרצוח ולא ליטול גם חלק מחיים של אחר גם ללא הפסוק. ואמרו חז"ל כל הנוטל פרוטה מעני כאילו נוטל את נפשו ממנו, עני חשוב כמת. ויש בזה בחינת נטילת חיים, ומה לי נטל כולם ומה לי נטל מקצתם.
ולכן היה פשוט לגמרא שאע"פ ששוכר עדי שקר אינו חייב בדיני אדם משום מזיק וגזלן, אם ממון של חבירו אצלו חייב לשלם לו. וכן בשכר עדי שקר להוציא מראובן לשמעון חייב שמעון להחזיר הממון לראובן אע"פ שלא עבר על שום דין. ומה שפטור השוכר עדי שקר בדיני שמיים זה רק היכן ששמעון אינו יכול להחזיר (שאז היה נפטר השוכר את עדי השקר), ואז היה לנו לחייב את השוכר, וכאן הרי אין ממון חבירו בידו שיתחייב להחזיר לו גם ללא דין תורה. ואנו נזקקים לדין תורה של מזיק ובזה אי אפשר לחייבו בדיני אדם כיוון שאין כאן מעשה והוא רק גרמא.
ועיין עוד בזה לקמן קי"ד א')
.
.
.
"והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו". במאי עסקינן, אילימא [אם לומר] בבי תרי [שני עדים], פשיטא דאורייתא הוא [דחייב בדיני שמים. רש"י]: (ויקרא ה, א) [וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ] "אם לא יגיד ונשא עונו" [אם לא יגיד בתרי קא משתעי [בשניים מדבר] מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון. ועוד קיימא לן (סוטה ב' ב') כל מקום שנאמר "עד" הרי כאן שני עדים עד שיפרט לך הכתוב אחד, כדכתיב לא יקום עד אחד באיש (דברים יט). רש"י. הפסוק מדבר בהשביעוהו להעיד, ולומדים שגם אם תבעו להעיד בלא שהשביעוהו עובר, עיין תוספות כאן וכסף משנה בפרק א' מהלכות עדות הלכה א'], אלא בחד [בעד אחד. רש"י: שמחייבו שבועה. ובדיני שמים מיחייב, דאי הוה מסהיד מחייב ליה שבועה ודלמא לא הוי משתבע בשיקרא ומשלם].
ותו ליכא [ועוד אין. רש"י: דחייבינן בדיני שמים]?
והאיכא [והרי יש] (סימן העושה בסם ושליח חבירו נשבר [זהו סימן לזכור את הסוגיות הבאות]) העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. [העושה מלאכה במי חטאת ששקל כנגדן משקלות במסכת גיטין (דף נ"ג א') והן נפסלין במלאכה, פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. וכולהו הני תיובתי [קושיות אלה] מתנייתא נינהו [ברייתות הן]. רש"י]
והאיכא הנותן סם המות בפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
והאיכא השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
והאיכא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. [המבעית תקע לו באזנו פתאום ובעתו דלא עבד ביה מעשה בגופו. רש"י. בביאור דברי רש"י אלה עיין לעיל נ"ב א' על המשנה]
והאיכא נשברה כדו ברשות הרבים ולא סלקה, נפלה גמלו ולא העמידה, רבי מאיר מחייב בהזיקן, וחכמים אומרים פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. [רבי מאיר מחייב בהזיקן. פלוגתייהו מיפרשא [מחלוקתם מפורשת] בהמניח את הכד (דף כ"ט א') בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו. רש"י]
אין [כן] מיהא איכא טובא [אכן יש הרבה], והני אצטריכא ליה [ואלה נצרכו לו], מהו דתימא [שתאמר] בדיני שמים נמי [גם] לא ליחייב, קא משמע לן.
"הפורץ גדר בפני בהמת חבירו" – מהו דתימא כיון דלמסתריה קאי מה עביד [כיוון שלסתרו עומד מה עשה], בדיני שמים נמי [גם] לא ליחייב, קא משמע לן. [תוספות לעיל נ"ה ב': "אבל כשמתרץ בכותל רעוע אע"ג דאין דומה שיתחייב בדיני שמים על הכותל שהוא רעוע כל כך שיפול ברוח מצויה, או אפילו ברוח שאינה מצויה, מכל מקום שייך למתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה.
והשתא [וכעת] אתי שפיר דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דאכותל [שעל הכותל] לא מיחייב כדפרישית.
והא דקאמר לקמן "מהו דתימא דכיון דלמסתר קאי מאי קעביד", משמע דחייב בידי שמים קאי נמי אכותל, יש לומר דהכי קאמר כיון דלמסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם סלקא דעתך דכל הקודם במצוה זכה ואין לזה להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא ליחייב [על הבהמה], קא משמע לן.
אי נמי כלומר למסתר ולמיפל קאי [לכן גם בלא שהיה סותר את הכותל היתה הבהמה בורחת שעתיד ליפול מעצמו ולכן היה סלקא דעתך שיהיה פטור על הבהמה גם בדיני שמיים]]
"הכופף קמתו של חבירו" – נמי מהו דתימא [גם מהו שתאמר] לימא [לומר. מי שכופף] מי הוה ידענא דאתיא [האם הייתי יודע שתבוא] רוח שאינה מצויה ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קא משמע לן.
ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר, מהו דתימא אנא כסויי כסיתיה ניהלך [כיסיתי לך. ולא גרמתי היזק שהכיסוי לא מפסיד את החיטים] ובדיני שמים נמי לא ליחייב קא משמע לן.
"והשוכר עדי שקר" – נמי מהו דתימא לימא [לומר. השוכר] דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין [והיה להם שלא יעידו. רש"י] ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קא משמע לן.
"והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו" – נמי מהו דתימא [מהו שתאמר] מי יימר דכי הוה מסהדינא ליה הוה מודה, דלמא הוה משתבע לשקרא [מי יאמר שכשהייתי מעיד לו היה מודה, שמא היה נשבע לשקר. עד אחד מחייב שבועה ולא מוציא ממון, אם הנתבע היה מכחיש ונשבע שאינו כדברי העד היה נפטר, ונמצא שלא הזיק במה שסירב להעיד], ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קא משמע לן.
"נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים כו'". [נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור. הוציאוה לסטים לסטים חייבין]
אמר רבה והוא שחתרה. [הא דתנן "נפרצה בלילה פטור" כגון שחתרה הבהמה והפילה הכותל דאנוס הוא. רש"י]
אבל לא חתרה [אלא מעצמה נפלה. רש"י] מאי, חייב?
היכי דמי [באיזה אופן], אילימא [אם לומר] בכותל בריא, כי לא [כשלא] חתרה אמאי [למה] חייב, מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]?
אלא בכותל רעוע, כי חתרה אמאי פטור, תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא? [תחילתו בפשיעה אצל נפילה דעביד למיפל [שעשוי ליפול] וסופו באונס דהא לא נפלה אלא חתרה. רש"י. אם נעמיד דברי רבה בכותל רעוע, יהיה מיושב מה שאמר שכשלא חתרה אלא נפל הכותל מעצמו חייב, שהרי הוא פושע לגבי נפילת הכותל. אבל אם כך גם מה שאמר רבה שהמשנה מדברת בחתרה ואמרה שפטור משום שחתירה היא אונס, שלא היה לו להעלות על דעתו שתחתור, יהיה מדובר בכותל רעוע, וזה יהיה ניחא רק למי שסובר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור]
הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, אלא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? [הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא [מחלוקת] היא בסוף המפקיד (בבא מציעא מ"ב א') תרי לישני [שתי לשונות] דש"ס אליבא דרב יוסף. רש"י]
אלא מתניתין בכותל בריא ואפילו לא חתרה [פטור. שנפילת כותל בריא מעצמו גם היא אונס כמו חתירת הבהמה], וכי איתמר [נאמר] דרבה אסיפא איתמר [על הסוף נאמר]: "הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצתה והזיקה חייב" אמר רבה ואפילו חתרה [ובכותל בריא. רש"י].
לא מבעיא היכא דלא חתרה דכולה בפשיעה הוא, אלא אפילו חתרה נמי [גם] מהו דתימא הויא לה תחילתו בפשיעה וסופו באונס [תחלתו בפשיעה שהניחה בחמה ופשיעה היא אצל פתיחת הדלת דאמרינן לקמיה כל תחבולות שיכולה לעשות עושה אגב צערה, וסופו באונס שחתרה. רש"י], קא משמע לן דכולה פשיעה היא [וחייב אפילו למי שפוטר תחילתו בפשיעה וסופו באונס]. מאי טעמא, דאמר ליה [הניזק למזיק] מידע ידעת דכיון דשבקתה בחמה [שכיוון שהנחתה בחמה] כל טצדקא [תחבולות. רש"י] דאית לה למיעבד עבדא ונפקא [שיש לה לעשות עושה ויוצאת. ולכן היה לו להעלות על דעתו גם שתחתור].
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 