בבא קמא – דף נ"ז עמוד א'

(סימן החזירה לעולם השב חייא אמרת נשבר שכר)
איתיביה [הקשה לו מברייתא] רב יוסף לרבה: "החזירה [לאבידה. רש"י] למקום שיראנה [בעליה. רש"י] אינו חייב לטפל בה. נגנבה או אבדה חייב באחריותה".
מאי נגנבה או אבדה, לאו נגנבה מביתו ואבדה מביתו? [שומר חינם חייב על פשיעה בלבד, כלומר שהחפץ אבד כיוון שהתרשל בשמירה, ופטור על גניבה אבידה, ושומר שכר חייב על גניבה ואבידה [בבא מציעא צ"ד ב']. אם שומר האבידה חייב כשנגנבה או אבדה מביתו מוכח כרב יוסף ששומר אבידה חיובו הוא כשומר שכר]
לא. ממקום שהחזירה. [אם החזירה למקום שאינה משתמרת בו הרי הנחתה שם היא פשיעה בשמירה וגם אם הוא שומר חינם חייב עליה]
והא קתני אינו חייב ליטפל בה? [אם היה מקום שאינה משתמרת בו היה חייב להמשיך לשמור עליה. מכך שנאמר אינו חייב לטפל בה מוכח שהמקום שהחזירה הוא מקום שמשתמרת בו]
אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שהחזירה בצהרים, ותרתי [ושתיים] קתני, והכי [וכך] קתני: החזירה שחרית למקום שיראנה דשכיח דעייל ונפיק וחזי לה [שמצוי שנכנס ויוצא ורואה אותה] אינו חייב ליטפל בה, החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה, ונגנבה או אבדה חייב באחריותה. [שחרית שכיח איניש בביתיה [מצוי אדם בביתו] אבל בצהרים מצוי במלאכתו בשדה. רש"י. בצהרים כיוון שאינו מצוי שנכנס ויוצא ורואה אותה אם החזירה אז הוא פשיעה וחייב גם שומר חינם, ולא קשה לרבה שסובר ששומר אבדה הוא שומר חינם]

איתיביה [הקשה רב יוסף לרבה מברייתא]: "לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו". [של בעלים. רש"י. תוספות: "היא סיפא דברייתא דלעיל בתוספתא דבבא מציעא (פרק ב' עיין שם), ולהכי [ולכך] דייק מינה שפיר ד"חייב" בגניבה ואבידה קאמר]
מאי "לעולם", לאו אפילו מביתו [מהלשון "לעולם" משמע אפילו נגנבה או אבדה מביתו של המוצא]? שמע מינה כשומר שכר דמי.
אמר ליה מודינא [מודה אני] לך בבעלי חיים, דכיון דנקטי להו ניגרא ברייתא [אוחזות פסיעות חיצוניות. ניגרא – פסיעות. כלומר הולכות לברוח החוצה] בעי נטירותא יתירתא [צריך שמירה יתירה. רש"י: מודינא לך באבידת בעלי חיים דחייב המוצא בגניבה ואבידה. ולאו משום שכר מצוה, אלא משום דגניבה ואבידה דידהו [שלהן] פשיעותא היא, דכיון דנקטו נגרי ברייתא, כיון שראה שמלומדות הן לצאת, בעי נטירותא יתירתא ואפילו הוי שומר חנם חייב, אבל שומר אבידה דמטלטלי פטור מגניבה ואבידה].
…
(תוספות:

אמר ליה מודינא לך בבעלי חיים דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא כו'. וכגון שנגנבה באותו ענין שנגרי ברייתא גרמו לה להגנב [כיוון שדרכה לצאת שומר חינם חייב לשמור שלא תצא, ואם פשע ויצאה ומשום כך נגנבה הוא חייב. אבל אם נגנבה בלא שייכות למה שדרכה לצאת, שומר חינם פטור שהרי אינו חייב לשמור מגניבה ואבדה]. ולעיל לא אסיק אדעתיה האי שינויא [לא העלה על דעתו תירוץ זה], דהשתא מצי למימר [שכעת יכול לומר] דנגנבה או שאבדה דלעיל מביתו קאמר [ואין צורך להעמיד בשהחזירה בצהרים].
אי נמי [אם גם. תירוץ אחר למה לעיל לא העמיד בבעלי חיים שדרכם לצאת והוצרך להידחק להעמיד בשהחזירה בצהריים] הך סיפא אאבידה דוקא קאי, שניגרי ברייתא גרמו לה להאבד, אבל לענין גניבה פטור שאין גורמין לה ליגנב, ומשום הכי ברישא דקתני בהדיא נגנבה לא מצי לשנויי הכי [לא יכול לתרץ כך])
…
איתיביה רבה לרב יוסף: (דברים כב, א) [לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ] ""השב" – אין לי אלא בביתו ["השב" – השבה מעלייתא משמע. רש"י]. לגינתו ולחורבתו מנין [דסגי ליה [שדי לו] למוצא בהשבתו לגינתן דבעלים. רש"י]? תלמוד לומר "תשיבם" מכל מקום".
מאי לגינתו ולחורבתו? אילימא [אם לומר] לגינתו המשתמרת ולחורבתו המשתמרת, היינו ביתו. אלא פשיטא לגינתו שאינה משתמרת ולחורבתו שאינה משתמרת, שמע מינה כשומר חנם דמי. [תוספות: "אלא לגינתו שאינה משתמרת. פירוש אלא ברוח מצויה, ושמע מינה כשומר חנם דמי דכלתה שמירתו". אם אינה משתמרת כלל הרי זו פשיעה ובוודאי חייב. אלא מדובר שמוקפת מחיצות שעומדות ברוח מצוייה, שלשומר חינם די בכך ולשומר שכר לא די בכך. ומוכח כרבה שהוא כשומר חינם]
אמר ליה לעולם לגינתו המשתמרת ולחורבתו המשתמרת, ודקא קשיא לך היינו ביתו הא קא משמע לן דלא בעינן דעת בעלים, כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: הכל צריכין דעת בעלים [גונב וגוזל או אחד מארבעה שומרין שהחזיר צריך להודיעו לבעלים, ואם לא הודיעו חייב המחזיר באחריותן. רש"י. עיין ביאור בזה לקמן קי"ח ב'] חוץ מהשבת אבידה, שהרי ריבתה בו תורה השבות הרבה.

אמר ליה אביי לרב יוסף, ואת לא תסברא דשומר אבידה כשומר חנם דמי? והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל [טענת גנב. לפטור עצמו על ידי גנב, שטוען נגנבה הימנו האבידה שמצאתי ונמצא שבידו הוא, משלם תשלומי כפל כגנב עצמו, דדרשינן בפרק מרובה (לקמן ס"ג ב') "ואם לא ימצא הגנב" אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו, וכתיב בתריה [אחריו] "ישלם שנים". אי אמרת בשלמא שומר אבידה כשומר חנם דמי משום הכי משלם כפל דהוי בעי למפטר נפשיה בטענת גנב. רש"י. גנב שגונב בסתר חייב לשלם כפל הגניבה בנוסף להשבתה, וגזלן שגוזל בגלוי אינו חייב אלא בהשבת הגזילה. שומר שביקש להשאיר את החפץ ברשותו על ידי טענה שנגנב ונמצא בידו מחוייב כפל כמו גנב עצמו], ואי סלקא דעתך שומר שכר הוי אמאי משלם תשלומי כפל, קרנא בעי שלומי. [קרנא בעי שלומי [קרן צריך לשלם]. מעיקרא כי טעין [מתחילה כשטען] נגנבה הוה מחייב נפשיה לשלומי קרנא. רש"י. שומר חינם שטען שנגנבה טענתו פוטרת אותו מלשלם כיוון שהוא חייב רק על פשיעה ולא על גניבה ואבידה. אם נמצא שטענתו שקר והחפץ ברשותו, הרי על ידי הטענה ביקש לפטור עצמו מחיוב שומר בשקר ולהוציאו על ידי כך מרשות הבעלים לרשות עצמו, וכיוון שהיא טענת גניבה דינה כמו שהוציא בגניבה את החפץ מרשות הבעלים לרשות עצמו וחייב לשלם כפל. אבל שומר שכר אם נגנבה מרשותו חייב מדין חיוב שומר שעליו, וכשטוען שנגנבה ממנו טענתו מחייבתו בחיוב שומר לשלם ועל חיוב שומר אין חיוב כפל וצריך לשלם קרן בלבד. לכן ממה שאמר רבי יוחנן שמשלם כפל מוכח שסובר ששומר אבידה כשומר חינם]
…

(בעניין דין חמס.

שומר שכר שטען טענת גניבה חייב רק קרן ולא כפל, כיוון שסיבת חיובו הוא דין שומר שמחוייב לשלם אם נגנב מכח חיוב שומר שלו, ומדין שומר חייב רק את הקרן ולא כפל.
אמנם כשטוען שנגנבה ממנו מחייב עצמו לשלם דמים כשווי החפץ. אחר כך כשנמצא שהחפץ בביתו והטענה שקר, הוא חייב להשיב את גוף החפץ עצמו כדין כל גנב. והרי שחיובו הוא מדין גנב שחייב בהשבת גניבה ולא מדין שומר, כיוון שהטענה שנגנבה מביתו היא שקר לא היא סיבת חיובו, אלא מה שכבש החפץ בידו הוא המחייבו. ומעשה כבישה זה בפשטות יהיה דינו כגנב, כיוון שנעשה על ידי טענת גנב שמכוחה פטר עצמו להשיב את גוף החפץ.

אמנם מה שהוא כובש אצלו את גוף החפץ, הרי כוונתו לשלם תמורתו שהרי טען שנגנב ממנו וחייב את עצמו לשלם תמורתו. הלוקח חפץ בעל כרחו של הבעלים על מנת לשלם דמיו והבעלים לא נתרצה למכור, נקרא חמסן ולא גזלן, כמבואר לקמן ס"ב א'.

וכן כתבו תוספות לקמן ס"ב א' דיבור המתחיל "חמסן" ששומר שמעכב את גוף החפץ אבל מחייב עצמו בדמים הוא חמסן: "אם הוא מעכב הפקדון בידו ורוצה ליפטר בדמים בעל כרחו של בעלים הרי הוא חמסן". ועיין גם בתוספות בבא מציעא ה' ב' שכתבו כן.
ושם בתוספות מבואר שחמסן שנותן דמים עובר רק משום לא תחמוד ואינו עובר על איסור גזל או גניבה, ונראה שזה הטעם שאינו חייב כפל.
ובתוספות כאן כתבו: "קרנא בעי לשלומי. וכיון שחייב עצמו לשלומי בשויו אפילו נמצא שגנבו פטור מכפל". ואפשר שכיוונו לכך שכיוון שחייב עצמו לשלם הרי הוא חמסן ואינו עובר על איסור גניבה ולא מתחייב חיובי גנב (ועיין עוד בתוספות סנהדרין כ"ה ב' דיבור המתחיל "מעיקרא", שלדעה הראשונה שם אפילו על לא תחמוד אינו עובר אם נתן דמים, ואפילו לא נתרצה המוכר).

צריך ביאור למה חמסן אינו עובר על איסור גזל ואינו מתחייב בהשבת גזילה כמו גזלן [זה וודאי שחמסן צריך להשיב את החפץ שהרי לא קנאו ואינו שלו, רק כיוון שאין לו דין גזלן יהיה חייב להשיב רק משום שהחפץ הוא של הבעלים (ועיין לעיל ל' ב' שנתבאר עניין זה), ואם אבד החפץ אפילו בפשיעה כל זמן שלא הזיקו בעצמו יהיה פטור כיוון שלא התחייב חיוב שמירה].

.

עיין רש"י לקמן עמוד ב': "תאמר בשואל שאין בו כפל לעולם דהא מיחייב באונסין דכתיב ונשבר או מת, וכי נמי טעין לסטים מזויין נטלו הימנו הוה מיחייב נפשיה בקרנא, ומי שאינו בא לגנוב את הקרן לא ישלם כפל". ומשמע שכיוון שמשלם דמים אע"פ שגונב את גוף החפץ נקרא שלא בא לגנוב את הקרן.

הנה בטוען טענת גנב בשומר שכר, או כל טענה בשואל, מה שמשלם דמים הוא עבור החפץ. לכן יש לומר שאינו גזלן יותר על מה שכובש גוף החפץ, שאע"פ שיש לבעלים בעלות על הגוף עצמו מכל מקום כיוון ששילם דמיו אינו גוזל פרוטה.

וגם כובש פקדון הוא דין מחודש מדיני שומרים כיוון שאין בו הוצאה באיסור מרשות בעלים שזה יסוד חיוב גזלה וגניבה, שהרי נכנס לרשותו בהסכמת הבעלים. עיין בברכת שמואל בבא קמא סימן מ' שטוען טענת גנב הוא גניבה מחודשת. וכיוון שיצא ידי חובת חיוב שומרים במה ששילם מכח טענתו יש לומר ששוב לא מתחייב משום גנב וגם לא גזלן. כיוון שידי חיוב שומר יצא, והוצאה באיסור מרשות בעלים לא היתה כאן מעולם.

אמנם בחוטף וחומס על מנת לשלם, יש לעיין למה אינו חייב משום גזילה. שהרי הבעלים לא הסכים למכור, ואם כן לא זכה בממון שנתן לו החמסן בתורת דמי המקח. שמצד הבעלים אינו מסכים שייצא החפץ מרשותו, וכל שהוציאו מרשותו בכח מצד הבעלים הוא גזל ומה אכפת לו שרוצה לשלם והוא כמו תשלום שלא קשור לחפץ ומתנה בעלמא. אבל הרי לא ניתן במתנה אלא רק תמורת החפץ בתורת דמיו, וזה הבעלים הרי לא מסכים שתהיה כאן החלפה של החפץ תמורת מעות, ולכן נראה מוכרח שהבעלים לא יזכה בממון ויהיה כאן גזל גמור ביד החמסן ויתחייב בהשבת גזילה והבעלים חייב להשיב לו את מעותיו.
והרי ביורד לספינה שלא מדעת בעלים גם אם עומדת להשכרה ויורד על דעת שכירות יכול הבעלים לחייבו פחת כגזלן עיין לקמן צ"ז א', וכתב שם רש"י כיוון שהוא שלא מדעת בעלים לעולם הוא גזל. וכן שואל שלא מדעת לאו כל כמיניה להחשיב את מעשהו כשאלה. והרי שהגזלן לא יכול לקבוע מהות העסקה בינו לבעלים שלא מדעת בעלים. וזה פשוט. וכאן אם מצד הבעלים זה אינו מכירה הרי אין כאן עסק מקח וממכר כלל, ואם כן הבעלים לא זוכה כלל בדמיו והוא גזל ככל גזל. וצריך עיון.

ונראה שזו סברת הראב"ד שלדעתו עובר החמסן על גזל וחייב כגזלן, עיין פרק א' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ט' שכתב: "מפני שהוא [החמסן] חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו". ועיין שם במגיד משנה שהרמב"ם לא חולק אלא שהרמב"ם דיבר גם באופן שהבעלים התרצה במכירה, והראב"ד דיבר באופן שלא התרצה הבעלים במכירה.

.

ונראה שאע"פ שהחמסן אינו יכול לקבוע שהעסק ביניהם הוא מכירה נגד דעת הבעלים, מכל מקום את צורת המעשה הוא זה שקובע. וחיובי גזילה וגניבה תלויים שתהיה צורת מעשה של הוצאה מרשות בעלים באופן שמפסיד הבעלים ממונו על ידי הוצאה זו, והיא כצורת מעשה מזיק.

ועיין שיטה מקובצת בבא מציעא מ"א א':

"וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין איניש דעלמא אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליה וכדאמר קרא גבי שומרים אם לא שלח ידו. והנוטל לגזול הוא הנוטל על דעת ליטלה כולה או מקצתה לעצמו או שיחסרנה ולא ישלם לבעלים והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן ואף על פי שלא חסר.

והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולחסר הכל או מקצת על דעת לשלם לבעלים. ובזה נחלקו אם צריך חסרון לחייבו באונסין אם לאו.

ושואל שלא מדעת אין דעתו לחסר לבעלים כלום אלא שרוצה להשתמש בו ולהחזירו למקומו ואם הוא תשמיש שראוי לשכר דעתו לתת שכר לבעלים. ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים ואף על פי שאינו מתחסר בתשמיש אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בה נזק. דאלו בדבר שאי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי. וכל זה מיסודו של הרמב"ן. וכן נראה דעת רש"י לקמן. ולהוציא מדברי הרז"ה שכתב בספר המאור דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון חדא מילתא היא והוצרך לדחוק עצמו מאד בשמעתא דילקה בחסר וביתר דלקמן. והפירוש שכתבנו מושכל ומובן לעצמו ואין להרהר אחריו והוא דעת רבותינו בעלי התוספות. הריטב"א. וכן כתב הרשב"א וכמו שכתוב לקמן".

ובקצות החושן סימן שמ"ח סעיף קטן א' דייק מכאן שהגונב על מנת להחזיר או לשלם רק עובר על איסור אבל אינו מתחייב באונסין וקנייני גזילה ונשאר בצריך עיון.

ומהרמב"ם גם משמע שהגונב על מנת להחזיר או לשלם אינו בכלל חיובי גניבה שכתב בפרק א' מהלכות גניבה הלכה ב': "אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך". ומשמע שיש בו רק איסור אבל אין בו כל דיני גנב לעניין חיובי השבה וקנייני גזילה.

ועיין עוד לקמן ע"ט ב' מה שכתבתי בזה. וצריך עוד עיון.

ועיין עוד לקמן קי"ד א' "הגנב והגזלן והאנס", ופירש רש"י שאנס הוא חמסן, ונכללו ביחד לגבי דין יאוש אם קונה או לא ומשמע ששווים לגבי מה שיש להם בחפץ)
..

אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שטוען טענת לסטים מזויין. [גנב מזויין נטל הימנו בחזקה דקא פטר נפשיה בטענת אונס. רש"י. לכן אע"פ שהוא כשומר שכר לא חייב עצמו בתשלומים וחייב כפל כיוון שכבש את האבידה לעצמו בטענת גנב]
אמר ליה ליסטים מזויין גזלן הוא. [ובטענת אונס פטר נפשיה, וכפל בטוען טענת גנב הוא דכתב ביה רחמנא וגונב מבית האיש (שמות כב). רש"י. אבל בטענת גזלן אין חיוב כפל]
אמר ליה שאני אומר לסטים מזויין כיון דמיטמר מאינשי [שנחבא מאנשים] גנב הוא. [גנב הוא ומשלם כפל, וכן הפוטר עצמו בטענת לסטים מזויין [חייב כפל]. ולענין חיוב לא מיחייב שומר שכר עליה אם אמת אתו, דהא אניס [ושומר שכר לא חייב על אונס]. רש"י]
..
(עיין תוספות שכתבו דהוא הדין שהיה יכול לא לחדש שגנב מזויין נחשב גנב, והיה יכול להעמיד בגנב שאינו מזויין ושנגנבה ממנו באונס גדול כגון ששמר כספים בחפירה בקרקע שאי אפשר לגנבם אלא במחילות תחת הקרקע דהוי אונס כליסטים מזויין, או אם בא עליו [על השומר] חולי של טירוף הדעת, או שינה נפלה עליו באונס, או אונס אחר שאינו יכול לשמור. ועיין עוד שם מה שכתבו בזה)

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא