בבא קמא – דף נ"ח עמוד א'

by

"נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית". [תוספות: נפלה לגינה והזיקה משלמת מה שנהנית. והוא שאינה יכולה לירד דאם כן אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דתחילתה בפשיעה וסופה באונס הוא. וסיפא דקתני ירדה אורחא דמילתא נקט והוא הדין נפלה כיון שיכולה לירד]

אמר רב: בנחבטה.

אבל אכלה אפילו מה שנהנית אינה משלמת? [אמר רב האי דקתני מה שנהנית משלמת, שנחבטה קאמר, כשחבטה על התבואה שיקעתן בקרקע והפסידם והיא נהנית שלא לקתה מקרקע. ופרכינן אבל אכלה אפילו מה שנהנית לא משלמת בתמיה. רש"י]

לימא [לומר] רב לטעמיה, דאמר רב היה לה שלא תאכל? [לימא רב לטעמיה דאמר גבי הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות בשור שנגח את הפרה (לעיל מ"ז ב') דקתני הוזקה בהם בהמה של בעל הבית חייב בעל הפירות, ואמר רב כשהוחלקה בהן שנו אבל אכלה והתריזה פטור המכניס דהוה לה שלא תאכל. והכא נמי [וכאן גם] אמר בעל הבהמה בירידתה אנוסה היא שהרי נפלה ובאכילתה היה לה שלא תאכל ומה אני יכול לעשות. רש"י]

אמרי הכי השתא [כך כעת. האמנם]? אימור דאמר רב התם [שם] היה לה שלא תאכל היכא דאיתזקא [היכן שניזוקה] היא, דמצי אמר ליה מריה דפירי [שיכול לומר לו בעל הפירות] לא משלמנא, היה לה שלא תאכל. לאזוקי היא אחריני דפטירה לשלומי מי אמר?

.

.

(אם היתה יכולה לירד וחייב בעליה על אכילתה משום מזיק בוודאי לא היתה הגמרא סוברת לומר שפטור משום שהיה לה שלא תאכל, שסברא זו שייכת רק היכן שבעל הפירות הוא המזיק לבהמה, שאז יכול לומר שאת מעשה ההיזק עשתה הבהמה באכילה ולא הוא בהנחת הפירות. אבל כשהבהמה היא המזיקה וחייב על מעשיה בוודאי חייב על מה שהיא אוכלת ולא שייך כלל לטעות לומר שייפטר משום היה לה שלא תאכל.

אלא כאן מדבר דווקא כשנפלה ופטור מדין מזיק משום אונס ואנו באים לחייבו רק על מה שנהנה באכילתה משום שבאה לו הנאה משל חבירו, עיין בזה לעיל כ' א' העניין אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית. וכן הוא לשון רש"י שכתב: "אמר בעל הבהמה בירידתה אנוסה היא שהרי נפלה ובאכילתה היה לה שלא תאכל ומה אני יכול לעשות". והכוונה כמו שמניח פירות לפני בהמה וניזוקה בהם מניח הפירות נפטר משום שהיא זו שאכלה ולא מעשיו הזיקו, גם כאן בעל הבהמה אומר שהנאה שבאה אליו אין זה בא מחמת מעשיו שהרי נפלה באונס ואין שמירתה עליו לגבי פירות אלה והיא אכלה מעצמה והממון נתרבה אצלו לא מחמת מעשיו. עיין לקמן ק"א א' בתוספות דיבור המתחיל "או" סברא דומה לזו. וכלפי זה דוחה הגמרא שדווקא לעניין לפטור את בעל הפירות אומרים שהוא לא עשה את מעשה ההיזק כי היה לה שלא תאכל, דהיינו לא הוא עשה שתאכל במה שהניח לפניה את הפירות אלא היא עשתה את האכילה,  והיא הזיקה את עצמה, אבל מה שנהנה מממון חבירו באכילת הבהמה הרי היא עשתה את האכילה ובאה אליו הנאה מממון חבירו)

.

.

אלא לא מבעיא קאמר, לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית, אבל נחבטה אימא [אמור] מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי [גם] לא משלם, קא משמע לן [רש"י: לא מבעיא אכלה דמשלמת מיהא [על כל פנים] מה שנהנית אע"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית, אבל נחבטה דאפילו בההיא הזיקא אנוסה הואי אימא האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל את בהמת חבירו שלא נחבטה בקרקע ומצוה הוא דעבד ומידי [ומאומה] לא לשקול, קא משמע לן [שמשלם]. רש"י. כשאכלה נתרבה ממון אצל בעליה שכעת אינו צריך להוציא מעות על אכילתה, ומה שנתרבה הוא של בעל הפירות ולכן משלם לו. אבל מה שניצולה מהחבטה לא נתרבה ממון אצל בעליה, אלא רק נמנע שיחסר, ואין כאן ממון של חבירו אצלו. וכן כל מבריח ארי מנכסי חבירו הרי לא ריבה ממון אצלו אלא רק הציל מחסרון, ולכן אין לו מה שיגבה ממנו. ומה שכתב רש"י שעשה מצווה, אין הכוונה שמשום שעשה מצווה לא יגבה ממון, אלא הכוונה שאין ראוי לו שכר על מעשהו אלא רק שכר מצווה]

ואימא הכי נמי? [ואמור כך גם. כלומר למה לא ייפטר בעל הבהמה משום שרק הבריח ארי ומנע נזק ממנו ולא הוסיף ממון אצלו]

מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא האי לאו מדעתו.

אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא.

[מאירי: נפלה לגנה ונהנית, רוצה לומר שנפלה באונס לגנת חברו והזיקה הן באכילתה הן בחבטתה, הואיל ומכל מקום באונס נפלה אינה משלמת אלא מה שנהנית, רוצה לומר אם הזיקה באכילה דמי שעורים בזול כמו שהתבאר בפרק שני [לעיל כ' א' ועיין מה שביארתי שם], ואם הזיקה בחבטה כגון שנפלה על הירקות וקלקלתם משלמת מה שהוא רוצה ליתן בבהמתו הנופלת לשם שתפול על הירקות ולא על הקרקע]

.

 

.

(בכתובות ק"ז ב' נאמר במשנה: "מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול".

הגמרא שם מביאה משנה ממסכת נדרים ל"ג א', שאם ראובן נדר ששמעון לא יהנה מנכסיו, מותר לראובן לפרוע חוב ששמעון חייב למלווה שלו. ואע"פ ששמעון מרויח מממונו של ראובן שהרי נפרע חובו, אין זה נחשב ששמעון נהנה מממון ראובן.

הגמרא בתחילה אומרת שזהו כחנן. הבעל חייב מזונות לאשתו, ובא ראובן ומשלם במקומו ופורע את חובו. לחנן לא נחשב שהבעל נהנה מממון ראובן ולכן אינו חייב לשלם לו, שראובן רק הבריח ארי מנכסיו, שמנע מהאשה לגבות את החוב, וזה רק מניעת חסרון ולא הוספת ממון, וכיוון שלא נוסף ממון אצל הבעל אינו חייב לשלם למי שזן את אשתו.

ומבואר שם בגמרא שגם בני כהנים גדולים החולקים על חנן מודים שאם זה חוב שאין לו זמן פרעון קבוע ויכול לפרעו מתי שירצה מותר לראובן לפרוע את חובו של שמעון שמודר הנאה ממנו. כיוון שמה שבני כהנים גדולים מחייבים את הבעל לשלם זהו משום שיש לו זמן קבוע לפרעון ומה שלא הוצרך לפרוע בזמן נחשב שנוסף לו הממון הזה שלא פרע. אבל אם אין לו זמן קבוע לפרעון, עצם מה שנפרע החוב אין זה תוספת ממון לחייב גם לדעת בני כהנים גדולים. שאע"פ ששעבוד הגוף קנוי למלווה וכעת זכה בו הלווה, שעבוד הגוף כשלעצמו אינו ממון שאפשר להשתמש בו בעצמו, והוא רק נותן כח למלווה לחסר ממון של הלווה.

מבואר מזה שפורע חוב של חבירו נחשב רק מבריח ארי מנכסיו אע"פ שהפורע נחסר ממון. וקשה מזה על דברי הגמרא כאן שהיכן שלמבריח יש הפסד יכול לגבות ממון (אמנם מה שהוא גובה אינו כפי כמה שהפסיד אלא זה מחשיב שמה שנהנה השני אינו רק מניעת חסרון אלא רווח, וגובה כפי שווי הנאת זה שניצול מההיזק).

כך הקשו התוספות, ותירצו שכוונת הגמרא בסוגייתנו שכדי לחייב לשלם למבריח הארי צריך שיצטרפו שני תנאים, האחד שיהיה זה שלא בהסכמת זה שהבריח, וגם שהמבריח יחסר ממון וכך הוא בסוגייתנו שנפלה על קמת חבירו, והפסידה את הקמה ונחסר ממון, וגם לא היה זה מדעתו של בעל הקמה, ולכן משלם לו בעל הבהמה על מניעת החבטה.

אבל אם לא נחסר ממון אינו מתחייב לשלם לו ואפילו שאינו מדעתו, וגם אם נחסר ממון אבל הבריח את הארי מדעתו, וכגון פורע חוב חבירו, אינו חייב לשלם לו. [ופירוש לשון הגמרא: "מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא [ואז פטור אפילו יש לו פסידא] האי לאו מדעתו. אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא [ואז פטור אפילו שלא מדעתו] האי אית ליה פסידא". וזה כמובן דוחק גדול, שאין כאן שני תירוצים נפרדים כמשמעות הגמרא אלא הכל הוא תירוץ אחד שרק בהצטרפות שני התנאים חייב]

עוד כתבו התוספות מכח כמה ראיות שהביאו: "ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד, כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא כאן הארי אם לאו, ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא.

אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי, או מציל מפי הארי עצמו, אז ודאי נוטל שכרו כמו שטף נהר חמור חבירו [ואז נוטל שכר גם אם לא נחסר ממון ועשה מדעתו].

והך דשמעתין מיירי שהצילו ירקות [שנפלה עליהם ובגללם לא נחבטה] מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער, אע"פ שלא היו דמיה נפחתין בכך, ולכך היה נחשב מבריח ארי אי הוה מדעתו [שאם היא נפילה מגובה שיש בה נזק ממון לבהמה הרי הנפילה היא נזק ודאי, ובנזק ודאי לא נפטר משום מבריח ארי אף כשעושה מדעתו ואינו נחסר ממון].

ופורע חובו אין מצילו מהפסד, דמה שהיה הלוה זקוק לפרעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מבריח ארי.

אי נמי [אם גם באמת נחשב הפסד מה שצריך לשלם, אע"פ שהוא חייב תשלום זה מן הדין וקיבל מעות תמורתו] כדמפרש טעמא בירושלמי דכתובות (פי"ג) ובנדרים (פ"ד) מפייסא הוינא ליה ומחיל לי [כיוון שאפשר שיפייסו וימחול אין כאן הפסד ודאי].

ואפילו במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני. ואפילו בבעל חוב דוחק עצמו מסיק לה בירושלמי. ונראה דהטעם משום שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעין עבורי כי דרך אהובים שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה, דהיינו מעין אותו טעם".

כשהנזק ודאי נחשב שלהינצל מהנזק הוא כמו שהרוויח את הממון ולכן חייב לשלם למי שהציל. כשאין הנזק וודאי לא נחשב שהרויח את הממון במה שהצילו מהארי ולכן אינו חייב לשלם למי שהציל, ואפילו אם מי שהציל הפסיד ממון לא חייב לשלם לו. לפי זה צריך ביאור כשאין הנזק וודאי והצטרפו שני התנאים שנחסר המציל ממון וגם לא הציל מדעתו, מדוע אז חייב לשלם לו. שסוף סוף כיוון שאין הנזק ודאי עדיין לא נחשב שהרויח אלא רק שניצול מחסרון.

ואולי אפשר להסביר שחסרון הממון סוף סוף יצא לטובת שימוש של בעל הבהמה להרחיק נזק מבהמתו אע"פ שאינו נזק ודאי, או כמו בסוגייתנו שאינו נזק שיש בו חסרון ממון אלא רק מניעת צער הבהמה. ואם המבריח עשה כן מדעתו אומר לו לא רציתי שימוש זה ולא ביקשתי מידך וכיוון שעשית מרצונך ההפסד עליך שהנחת מעותיך על קרן הצבי, ואין כאן ריבוי ממון אצלי שנולד ממעשיך [שרק אם הנזק ודאי נחשב שיש ריבוי ממון, וממון חבירו בידו, ואינו יכול להימנע מלהשיב], אבל אם נעשה הדבר בעל כרחו של המבריח ארי וכמו נפילת הבהמה, זהו החידוש בסוגייתנו שאין הנהנה יכול לומר שאין זו הנאה אצלו ואין לו תועלת מהפסדו של זה, אלא כיוון שסוף סוף היה לו שימוש של הרחקת נזק שאינו ודאי או מניעת צער בממון שהפסיד חבירו רואים שיש ממון חבירו בידו וצריך לשלם לו כשווי שימוש זה. ודווקא מה שחבירו הפסיד מחשיב שימשו זה כהנאת ממון, שהפסד הממון הוליד את ההנאה לכן היא נחשבת הנאה ששווה ממון, מה שאין כן אם היה נעשה בעל כרחו של המבריח ארי אבל לא היה מפסיד ממון, היה יכול הנהנה לומר שאין שימוש זה הנאת ממון אצלו כיוון שלא נתרבה אצלו ממון ולא ניצול מנזק ודאי. וצריך עוד תלמוד רב בזה)

.

.

היכי [איך] נפל?

רב כהנא אמר שהוחלקה במימי רגליה [מרשות הרבים לגינה דאונסא דלא סלקא אדעתיה הוא. רש"י]. רבא אמר שדחפתה חברתה.

מאן דאמר שדחפתה חברתה כל שכן שהוחלקה במימי רגליה. ומאן דאמר שהוחלקה במימי רגליה אבל דחפתה חברתה פשעה ומשלמת מה שהזיקה, דאמר ליה איבעי לך עבורי חדא חדא [היה לך להעביר אחת אחת].


אמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה, אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה. [לא שנו דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה שהזיקה, אלא שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם, דכיון דאנוסה היא בנפילה אנוסה היא נמי באכילתה, דכיון דחזיא לתבואה תותה [תחתה] לא מוקמה אנפשה [לא מעמידה את עצמה] אבל הלכה מערוגה לערוגה ואכלה משלמת מה שהזיקה. רש"י]

ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כולו עד שתצא ותחזור לדעת. [שתחזור משום שפשע הבעלים בשמירה ולא נעל בפניה כראוי]

אמר רב פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת, אלא כיון שיצתה לדעת אע"פ שחזרה שלא לדעת. מאי טעמא? דאמר ליה כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא. [כיוון שלמדה כל פעם שבורחת לשם רצה. רש"י: לא תימא עד שתצא לדעת שידעו הבעלים שיצאת, ותחזור לדעת שלא נעל בפניה כראוי, אלא כיון שיצאת לדעת שידעו ביציאתה, אף על גב שחזרה שלא לדעת [כלומר שעשה שמירה כראוי ואעפ"כ חזרה לאותה גינה], דהשתא לא סגי לה [שכעת לא די לה] בשמירה פחותה דאמר ליה כיון דילפא כו' [כיוון שלמדה לאכול שם רוצה לברוח לשם ומחוייב על זה בעליה בשמירה מעולה]]

.

.

(יש לעיין, אם הבעלים אינו יכול לשמור עליה באותה גינה שנפלה לשם, וכגון שאינו יודע שנפלה או שאינו יכול לרדת לשם להוציאה, פשוט שיהיה פטור על כל מה שהולכת ואוכלת אפילו מערוגה לערוגה, שכמו שהוא אנוס על הנפילה כך הוא אנוס על כל המשך האכילה ואין הבנה מדוע רב כהנא מחייב על ערוגה אחרת. ואם ידע שהיא שם ויכול להוציאה, פשוט שמייד הוא פושע גם אם היא אוכלת באותה ערוגה שנפלה לשם, שהרי היא שלו והוא חייב בשמירתה וכעת אינו אנוס. וכמו כד שלו שנפל באונס ולא הפקיר את החרסים, שמשעה שיש בידו לסלק אותם חייב עליהם משום בור שכבר אינו אנוס, וכדלעיל כ"ט א', ופשוט שרבי יוחנן מודה לזה. ואם כן צריך ביאור במה חולקים רב כהנא ורבי יוחנן.
כתב בשיטה מקובצת: "וזה לשון הראב"ד ז"ל הא דאמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה, אבל מערוגה לערוגה מה שהזיקה נמי משלמת, הא ודאי נמי שנפלה שם ובעלים רואין בנפילתה שם והיה לו לירד אחריה ולהוציאה.
ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום, דכיון דתחילתה באונס אין מחייבין אותו לירד שם אחריה לדעת חבירו משמים הוא דקנסוה להאיך עד שתצא ותחזור. ע"כ".
וכן נראה בכוונת התוספות כאן שכתבו בדעת רב כהנא: "לא שנו אלא באותה ערוגה. דכיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב להעלותה מאותה ערוגה, אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחר".
ובמאירי כתב: "זה שאמרנו שאינה משלמת אלא מה שנהנית לא סוף דבר שאכלה באותה ערוגה שנפלה עליה אלא אף מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כלו ואפילו ידעו הבעלים כשירדה אין אומרים היה לו להוציאה, שמכל מקום יראים הם להכנס לגנתם של אחרים ואינו חייב במה שהזיקה עד שתצא בידיעת הבעלים ותחזור ותזיק".

ונראה הביאור בזה, שלעיל נ"ה ב' נאמר: "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן, בור ואש שן ורגל. וכו', שן דכתיב "ובער בשדה אחר" עד דעביד כעין "ובער", רגל דכתיב "ושלח" עד דעביד כעין "ושלח", וכו'".
ונתחדש שכדי להתחייב צריך פשיעה גדולה בשמירה שתהיה כמו ששילח ממש, והיינו שלא נעל אפילו בגדר שעומדת ברוח מצוייה. אבל אם נעל בגדר שעומדת ברוח מצוייה פטור אע"פ שאינה עומדת ברוח שאינה מצויה, שכבר אין זה כעין ושילח ואע"פ שיש כאן קצת פשיעה שאפשר שתבוא רוח שאינה מצוייה ותפיל את הגדר אין זו פשיעה גדולה כעין ושילח.
בסוגייתנו מדובר באופן שיש טורח גדול לרדת לגינה ולהוציאה משם. הראב"ד כתב: "אין מחייבין אותו לירד שם אחריה". ובתוספות: "אינו חייב להעלותה". והמאירי כתב שהבעלים ירא להכנס לגינה שאינה שלו. והכל עניין אחד שהוא טורח גדול. ודעת רבי יוחנן שחיובי שמירה אינם מחייבים אותו לטרוח כל כך, כיוון שאינו מחוייב אלא בגדר שיכולה לעמוד ברוח מצוייה, וכמו שאינו מחוייב לטרוח לנעול בגדר שעומדת ברוח שאינה מצוייה כדי לשמור, כך גם אינו מחוייב לרדת לגינה שאינה שלו. ואין זה נקרא כעין ושילח כיוון שנמנע מלרדת מחמת הטורח ולא מחמת שהוא כמו שולח את בהמתו לחצר חבירו.

הנה אם יש לו בהמה בחצירו ואין שם גדר כלל, ואין באותו מקום עצים ואבנים ומוכרח ללכת למקום רחוק להביאם, ודאי לא נאמר שפטור משום שחיוב השמירה לא מחייב לטרוח הרבה. אלא כל זמן שאין מחיצה כלל בין בהמתו לבין קמת חבירו, ואפילו לא מחיצה שעומדת רק ברוח מצוייה, הרי הוא כעין ושילח ונחשב פשיעה גדולה וחייב.
ואם כן לכאורה גם בנפלה לחצר חבירו וטורח ללכת לשם, הרי הוא חייב לגדרה שם, וזה כמו שיש טורח להעמיד מחיצה שוודאי חייב.
לשון התוספות: "דכיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב להעלותה מאותה ערוגה, אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחר". וצריך ביאור מהו "כשדה אחר". מה אכפת לנו אם הוא כשדה אחר או לא, הרי הבעלים יודע ויכול להוציאה משם, ולרב כהנא הוא חייב בזה. ובאותה ערוגה אפשר שאי אפשר למונעה מלאכול כמו שמשמע מרש"י, אבל כל שיכול למנעה חייב בין אם נחשב כשדה אחר בין אם לא, ומהו גדר "שדה אחר".
ונראה הביאור לפי מה שייסד הברכת שמואל סימן ו' עיין שם, וכתבתי בזה לעיל נ"ב ב', שאם לא עשה כלל את השמירה שחייבתו תורה חייב אפילו אם הוא אנוס. ורק אם עשה את השמירה שמחוייב בה יכול לטעון שפטור משום אונס, וכגון אם גדר כראוי וחתרה מתחת לגדר ויצאה, או שבאה רוח שאינה מצוייה והפילה את הגדר, פטור משום אונס כיוון שעשה מה שחייבה אותו התורה ובנה גדר. אבל אם לא עשה גדר כלל חייב בכל טצדקי שבעולם למנוע ממנה שתזיק ואינו יכול להיפטר מטורח בטענת אונס, כיוון שלא עשה מה שמחוייב.
בסוגייתנו מדובר שכשעברה הבהמה ברשות הרבים שמר עליה כראוי שלא תיפול, שמשום כך נחשבת הנפילה אונס ולא פשיעה. ואם לא שמר כראוי זהו כמו שסובר רב כהנא לעיל שבדחפתה חברתה הוא פשיעה שהיה לו להעבירן אחת אחת, ואז חייב על הכל. והרי מדובר ששמר שלא תיפול, ואחרי שקיים חובת השמירה הרי יש לו פטור משום אונס, ולא רק אונס גמור אלא כל שאינו פשיעה ממש הוא פטור עליו כיוון שעשה מה שחייבה התורה. ומה שיש טורח לרדת לחצר שאינה שלו נחשב שמשום כך אינו פושע במה שאינו יורד. אבל אם לפני שנפלה לא שמר שלא תיפול ודאי חייב לטרוח ולרדת ולמונעה ואינו יכול להיפטר משום אונס על זה גם למי שפוטר על תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור.
הנה אם גדר את הבהמה בחצירו הרי עשה שמירה המחוייבת כלפי כל שדות שבעולם. כאן הרי הוליך בהמותיו ברשות הרבים ולא היו גדורות, רק הוא שמר שלא יפלו לגינה. ובזה נחלקו רב כהנא ורבי יוחנן, שדעת רב כהנא שכיוון שהולכות ברשות הרבים ואינן גדורות, כל מקום ומקום שהולכות הוא חיוב שמירה חדשה כלפי אותו מקום, ומה ששמר שלא תיפול שמירה זו היא רק לגבי אותה ערוגה שלשם נפלה, ורק על אותה ערוגה נחשב ששמר כחיובו ונאנס ולכן אינו חייב אלא אם כן פושע ממש ומשום שיש טורח אינו פושע במה שאינו יורד לשם. אבל אם הלכה משם לשדה אחר על אותו שדה לא היתה שמירה כלל מצד הבעלים שלא תגיע לשם, והוא כאילו לא קיים חיוב שמירתו מעולם כלפי אותו שדה ואינו פטור משום אונס וטורח. שזה כמו שהניח בהמתו בלי גדר והלכה לשדה שחייב לעשות כל טצדקי שבעולם למונעה מלאכול. ורבי יוחנן חולק וסובר שכל מקום שיכולה להגיע אליו נחשב אותו שדה ולא שדה אחר, שבמה ששמר שלא תיפול למקום שממנו יכולה להגיע לכל אותן ערוגות נחשב שעשה שמירה כלפי כל הערוגות וכעת כיוון שיש טורח גדול לרדת לשם מחשיב שמה שאינו יורד אינו פשיעה ממש ופטור)

.

.

"ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה".


בעי רבי ירמיה, ירדה כדרכה והזיקה במי לידה מהו?

אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך [תחלתו בפשיעה. בלאו לידה היה לו לשומרה שלא תכנס ותאכל. וסופו באונס. לא היה יודע שתלד. רש"י. למי שמחייב על תחילתו בפשיעה אין להסתפק, שבוודאי חייב], כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, מאי?

מי [האם] אמרינן כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, או דלמא [שמא] הכא [כאן] כולה בפשיעה הוא, דכיון דקא חזי דקריבה לה למילד [רואה שקרובה ללדת] איבעי ליה לנטורה ולאסטמורי בגוה [להשמר ולהזהר בה. רש"י. היה לו להעלות על דעתו לשמרה שלא תזיק במי לידה ולכן היזק זה גם הוא פשיעה]. תיקו.

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: