אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי [היה נועל נעליים שחורות. רש"י: מנהג אבלים] וקאי בשוקא דנהרדעא [ועמד בשוק של נהרדעא]. אשכחוהו דבי ריש גלותא [מצאהו אנשי ראש הגולה] ואמרו לו מאי שנא הני מסאני [מה שונה נעליים אלה. כלומר מה אירע שאתה לובש נעליים כאלה]?
אמר להו דקא מאבילנא אירושלים [שאני מתאבל על ירושלים].
אמרו ליה את חשיבת לאיתאבולי אירושלים [אתה חשוב להתאבל על ירושלים]?
סבור יוהרא הוה [סברו שהיא יוהרא], אתיוה וחבשוה [באו ואסרוהו].
אמר להו גברא רבה אנא [אדם גדול אני].
אמרו ליה מנא ידעינן [מניין נדע]?
אמר להו או אתון בעו מינאי מילתא או אנא איבעי מינייכו מילתא [או אתם תשאלו ממני דבר, או אני אשאל מכם דבר].
אמרו ליה בעי את [שאל אתה].
אמר להו האי מאן דקץ כופרא מאי משלם? [כופרא בתמרים כבוסר בענבים. רש"י]
אמרו ליה משלם דמי כופרא. [דמי כופרא – אינו כלום לימכר עכשיו. רש"י]
והא הוו תמרי. [והא הוו תמרי – לאחר זמן. רש"י. והרי יהיו תמרים לאחר זמן והפסיד הניזק התמרים שעתידים להיות]
אמרו ליה משלם דמי תמרי.
אמר להו והא לאו תמרי שקל מיניה [והרי לא תמרים נטל ממנו].
אמרו ליה אימא לן את [אמור לנו אתה].
אמר להו בששים. [בששים עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן. רש"י. לפי דין המשנה שמין את הדקל לפי כמה בית סאה באותו שדה היתה יפה עם הדקל וכמה היא יפה עכשיו, ולפי מה שאמר על המשנה רבי יוסי בר חנינא לעיל נ"ח ב', אותה בית סאה שמין לפי כמה נמכרות שישים בית סאה ביחד. כשלוקח השדה משלם מחיר השדה שיש בה תמרים בוסר, הוא מוסיף יותר מדמי הקרקע לחוד משום שעתידים לגדול בה תמרים, אבל לא משלם כמו שהיו בה תמרים בשלים כיוון שעדיין הם בוסר, ובזה מיושב מה שהקשה אליעזר זעירא שאי אפשר שלא ישלם מאומה שהרי הפסידו את הכופרא שעתידים להיות ממנו תמרים ששווים ממון ואע"פ שכופרא בעצמו כשנמכר בשוק אינו שווה מאומה, וגם אי אפשר שישלם דמי תמרים בשלים שהרי לא הזיק ממנו תמרים בשלים]
אמרו ליה מאן אמר כוותיך [מי אמר כמותך]?
אמר להו הא שמואל חי ובית דינו קיים.
שדרו קמיה [שלחו לפני] דשמואל.
אמר להו שפיר קאמר לכו בששים [אמר להם היטב אמר לכם בשישים] ושבקוהו [ועזבוהו].
.
(בתוספות ביארו שמנהגם היה ללבוש נעליים שחורות עם שרוכים לבנים, ואליעזר זעירא המנעל והרצועות הכל היה שחור. וכתבו: "ואבילות דאליעזר היה כזה שהיה לבוש שחורים ומתכסה שחורים והיה רוצה שאפילו הרצועות יהיו שחורים שלא יהא עליו כלל צד לבנונית מפני חיבתה של ירושלים". ועיין בהערה בתחתית העמוד שהבאתי דברים נפלאים בעניין זה מספר תורת חיים)
.
"רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים כו'". [ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים]
מאי טעמא? הא דאמר רחמנא: (שמות כב, ד) "ובער בשדה אחר" – מלמד ששמין על גב השדה, הני מילי [דברים אלה] מידי [דבר] דצריך לשדה, הני [אלה] כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי שלומי [כמו שהם בעין צריך לשלם. שכבר אינם נחשבים גוף אחד עם השדה ואינם כמו ולד פרה שאינו נישום בפני עצמו אלא אגב הפרה כמה היתה יפה וכמה היא יפה כיוון שולד הוא גוף אחד עם הפרה ולכן הזיק את הפרה ולא את הולד ויש לשום את הפחת של הפרה. ופירות משנגמרו יש להם חשיבות כגוף בפני עצמו וכבר לא נחשב שהזיק את השדה אלא את הפירות בעין. וחכמים במשנה סוברים שרק אחרי שנתלשו הפירות הם נחשבים כגוף בפני עצמו].
אמר רב הונא בר חייא אמר ר' ירמיה בר אבא, דן רב כרבי מאיר [מעשה עבד [עשה]. רש"י] ופסק הלכתא כרבי שמעון [כלומר לימד לתלמידים שהלכה כרבי שמעון הלכה פסוקה לדורות. רש"י].
דן רב כרבי מאיר דתניא: "כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובתה דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי". [אם בעל מוכר שדה שלו שמשועבדת לכתובת אשתו, והאשה חתמה על שטר המכירה שהיא מוחלת שעבוד שיש לה על השדה, יכולה היא לגבות מהלוקח את השדה כיוון שיש לה שעבוד עליה, ולטעון שהחתימה היתה כדי לעשות נחת רוח לבעלה ולא מתוך גמירות דעת למחול את השעבוד. אם מכר הבעל לראשון ולא חתמה לו על השטר שהיא מוחלת שעבודה, מוכח שאינה חוששת לעשות נחת רוח לבעלה, ולכן אם מכר לשני וחתמה לו אינה יכולה לטעון שחתמה רק כדי לעשות נחת רוח לבעלה, ואבדה שעבוד שיש לה על השדה לכתובתה. זו דעת רבי מאיר. ורבי יהודה סובר שגם באופן כזה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי. רש"י: לא חתמה לו שדה המיוחדת לכתובה אבדה כתובתה ולא מצית לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאם כן הוה לה למעבד [לעשות] לראשון אלא ודאי גמרה [דעתה] ומקניא [ומקנה]]
ופסק הלכתא כרבי שמעון כי הא דתנן: "רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים".
מתני' המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור. ואם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב. ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב.
גמ' לימא [לומר] תנן דלא כרבי? דאי [שאם] כרבי האמר [במשנה לעיל מ"ז ב'] עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור [לרבי אם בעל השדה הרשה לחבירו להניח גדיש בשדהו, לא מתחייב בעל השדה אם הזיקה בהמתו את הגדיש עד שיקבל עליו בפירוש לשמור. וחכמים סוברים שמכיוון שהרשה ממילא אומדים דעתו שגם התכוון לקבל עליו שמירה].
אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן [נטר בי דרי – שומר הגרנות. שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו וזה גדישו וממנין שומר ובההיא אפילו רבי מודה. רש"י], דכיון דאמר ליה עייל וגדוש [הכנס ועשה גדיש], עייל ואנטר לך [הכנס ואשמור לך] הוא.
[מאירי:
המגדיש לתוך שדה חברו שלא ברשות ואכלה בהמתו של בעל הבית את גדישיו פטור, שהרי אומר לו מאי בעית ברשותי. ואם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית הרי בעל הגדישים חייב. ומכל מקום דוקא שהוזקה בהחלקה וכיוצא בה, אבל אם הוזקה באכילה פטור שהרי היה לה שלא תאכל כמו שבארנו למעלה. ואם הגדיש ברשות והוא שאמר לו הכנס אף על פי שלא אמר לו הכנס ואני אשמור חייב בעל השדה בשמירת הגדישים, הן בנזקים שהגדישים מקבלין מזולתם הן מאותם שהם מזיקות לזולתם להתחייב בעל השדה בתשלומיהם. ואף על פי שבארנו למעלה שכל מן הסתם אינו מקבל עליו שמירה וכשאומר הכנס פירושו הכנס ושמור לעצמך, פירשו משנה זו בגמרא בשומר הגרנות והוא שכל בני הבקעה היו מאספים גדישים בשדה אחד וממנין שומר בעל השדה עצמו, ואחר שנתמנה לכך כל שאומר לו הכנס הרי הוא כאומר לו הכנס ואשמור לך]
מתני' השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.
שלח ביד פקח הפקח חייב.
אחד הביא את האור [אש] ואחד הביא את העצים, המביא את העצים חייב. [דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי [שאם לא אחרון הראשון לא עשה מאומה]. רש"י. ולא אומרים שלולא הראשון לא היה מעשהו של השני מאומה, שהשני מצא אש שהיתה נכבית מאליה לפני שתגיע לגדיש והניח בה עצים, וזה כמו מי שמצא עצים והבעיר בהם אש, וכמו מי שהפיל כלי מהגג על הקרקע שלא אומרים שגם הקרקע השתתפה במעשה השבירה]
אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב [אם יכולה האש להגיע ברוח מצויה לגדיש]. בא אחר וליבה [באופן שללא ליבויו לא היתה האש מתלבה בעצמה שתוכל להגיע לגדיש] המלבה חייב. ליבתה הרוח כולן פטורין.
.
(הקשו בתוספות כאן מדוע בליבתה הרוח פטורים. שאם מדובר ברוח מצוייה הרי המבעיר אש ובאה רוח מצויה והוליכה את האש לגדיש המבעיר חייב.
בשיטה מקובצת כאן כתב בשם הרא"ה: "ליבתו הרוח הרי כולן פטורין. ואף על גב דאש כשהולך ברוח מצויה ומזיק חייב, התם הוא אחר שנעשה האש דברי היזקא [שודאי ההיזק. וכוונתו שיש כבר דבר שבכוחו להזיק בעצמו בודאי אם תוליך אותו הרוח לאש] כי אזיל [כשהולך] ברוח מצויה חייב. אבל עד שלא נעשה האש והרוח עושה אותו נמצא שהרוח הוא שעשה הנזק לגמרי".
התוספות כאן הביאו את סברת הרא"ה בלשון זו: "דבהנהו [כל הסוגיות שמבואר שמניח אש שיכולה ללכת לגדיש ברוח מצוייה חייב] אין מחוסר אלא הולכת האש בעלמא על ידי רוח מצויה, אבל כאן מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו ולא קרינא ביה המבעיר את הבערה".
התוספות דחו סברא זו מכח ראייה שהביאו, וכתבו שאין לחלק וגם אם צריכה האש לליבוי הרוח, אם הניח אש שרוח מצוייה תלבה אותה ותוליך אותה לגדיש גם כן חייב. ורוב הראשונים סוברים בזה שלא כהרא"ה.
ותירץ ר"י בתוספות שבמשנה מדובר באופן שהוא והרוח ליבו ביחד, וכל אחד מהם אין בליבויו לבד כדי ללבות, ולכן הוא פטור על מה שליבה כיוון שבליבויו לבד אין כדי ללבות, וגם פטור על מה שהניח אש ברוח ובאה הרוח וליבתה, שהרי לא היה בליבוי הרוח לבדו ללבות.
בתוספות בבא בתרא כ"ו א' כתבו לבאר סברת הר"י: "ואומר ר"י דלא דמי לאש, דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב "המבעיר את הבערה" בלא סיוע הרוח, ואחר כך הולכת על ידי רוח מצויה. אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא על ידי הרוח". וזה גם יסוד סברת הרא"ה, רק הרא"ה סבר מכח סברא זו לפטור גם אם ליבתה הרוח לבדה ברוח מצויה, כיוון שאם מה שהאדם הבעיר מחוסר ליבוי ולא רק מחוסר הולכה עדיין אין זה המבעיר את הבערה.
ור"י סובר שאם הניח במקום שיכולה לבוא רוח מצוייה וללבות, ובאה רוח מצוייה וליבתה, מה שהניח את האש במקום שתוכל אחר כך להתלבות וללכת על ידי רוח מצוייה, את מעשה ההנחה הזה עשה לבדו והוא גם מעשה של "המבעיר את הבערה", ואע"פ שהרוח אחר כך גם מגדילה את האש שתהיה בגודל שיוכל ללכת לגדיש ולא רק מוליכה את האש. שכמו שנתחדש בדין אש שאם הוליכה רוח מצוייה מצטרפת הרוח להחשב הכל כמעשה שלו, כך גם אם עשה אש מה שבאה וליבתה הרוח מצוייה מצטרף להיות כמעשה ליבוי שלו.
אבל אם באה רוח שאין בכוחה ללבות את האש, הרי אין הנחת האש בעצמה מעשה של המבעיר את הבערה, שהרי לא המשיכה רוח מצוייה מעשה הנחה זה להבעיר אש שנייחס הצטרפות הרוח למעשיו שהכל מעשה שלו, ומה שהוא והרוח ליבו אותה ביחד, ואין די בליבוי אחד מהם לבדו, אין זה נחשב המבעיר את הבערה, כיוון שלולא הרוח שמלבה בבת אחת איתו אין ליבויו בפני עצמו עושה כלום.
לבאר יותר, כשהוא הניח אש קטנה באופן שאם באה אחר כך הרוח מצוייה ומלבה לאש גדולה, נחשב לפי ר"י שהוא עשה את האש הגדולה, שזהו חידוש דין אש שהשלמת מעשהו על ידי רוח מצוייה נחשב כאילו הוא עשה. ולא רק אם השלמת מעשהו הוא הולכה בלבד, אלא גם שהרוח משלימה את הליבוי עצמו ומגדילה את האש. ולכאורה לפי זה היינו אומרים בליבה וליבתו הרוח בבת אחת ואין די בליבוי כל אחד בעצמו, גם כן שהרוח השלימה את מעשהו ונחשב שאת הכל הוא עשה. אמנם באופן כזה לא אומרים שהרוח השלימה את מעשיו והכל הוא עשה, שצריך שהוא יעשה אש לבדו והאש שלו תעמוד בעצמה כמעשה שהוא שלו בלבד, ועל מעשה זה מתחייב גם אם המעשה צריך לרוח שתבוא ותשלימו, כיוון שמניחו במקום שיכולה לבוא רוח מצוייה ולא שומר עליו הוא מחוייב גם על מה שהשלימה הרוח את הליבוי וכל שכן את ההולכה. אבל אם מלבה עם הרוח בבת אחת אין כאן זמן שמעשה שהוא שלו לבד מעמיד דבר שהרוח באה ומשלימה, שעל העמדת דבר זה נוכל לחייבו.
תירוץ שני בתוספות, וכן דעת רוב הראשונים, שבמשנה מדובר שבאה רוח שאינה מצויה וליבתה, ועל רוח שאינה מצויה פטור גם אם הניח אש שיכולה להזיק ולא חסרה ליבוי אלא רק הולכת הרוח, שאין מוטל עליו לחשוש לרוח שאינה מצויה. וכמבואר לעיל נ"ה ב': "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל, כו'. אש דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה, עד דעביד [שעושה] כעין מבעיר. ותירוץ זה אינו חולק בסברא על הר"י אלא חולקים רק בפירוש המשנה. עיין בתוספות שביארו מה הטעם שר"י לא רצה לפרש כך בלשון המשנה ומה שיישבו על זה.
יש לעיין מה יהיה הדין אם הבעיר אש שהיא גדולה דיה להגיע לגדיש בלא ליבוי נוסף, והניחה במקום שרוח מצוייה יכולה להוליכה לגדיש, אבל באה רוח חלשה שאין בכוחה לבד להוליך לגדיש, והוא עשה בעצמו גם רוח שאין בה כדי להוליך לגדיש, אבל הצירוף של הרוח שלו והרוח הנושבת ביחד הוליכו את האש לגדיש.
לכאורה לפי סברת ר"י היה מקום לפטור, כיוון שבהנחת האש אינו מתחייב שלא הוליכה רוח מצוייה את האש שעשה אל הגדיש שלולא שסייע אל היתה הרוח מוליכה, ולכן אין הנחת האש מעשה מזיק כלפי הגדיש. ומה שהוא עשה אין בו לחייבו שאין במעשיו לבדם כדי להוליך את האש לגדיש. ומטעם זה פטור בליבה וליבתו הרוח כשאין באחד מהם לבדו ללבות.
אמנם מסתבר שבאופן כזה חייב, שמשעה שהבעיר אש שהיא גדולה דיה להבעיר את הגדיש בלא ליבוי נוסף וצריכה רק הולכה, התחייב בשמירה על האש הזו כיוון שעשה דבר שהוא ממונו (אין צריך דווקא קניין כדי שמזיק יהיה נחשב ממונו ודי בכך שעשהו) ודרכו להזיק שמירתן עליך, ומה שהוא והרוח ביחד הוליכו את האש זו פשיעה בשמירה.
אבל אם עשה אש שאינה גדולה דיה להגיע לגדיש, וצריכה עוד ליבוי, אינו חייב בשמירה על האש הזו כיוון שאין זה דבר שדרכו להזיק שכמו שהיא עכשיו אינה יכולה להגיע לגדיש. ולכן הרא"ה פוטר מכל וכל על אש כזו גם אם באה רוח מצוייה וליבתה אותה. רק הר"י סובר שאע"פ שבאמת אינו חייב בשמירה, לגבי דין אש כל מעשה שנשלם בצירוף רוח מצוייה נחשב מעשה שלו, ולכן אם הניח אש קטנה במקום שיכולה להגיע רוח מצוייה ובאה רוח מצוייה וליבתה אותה, הבערת האש נחשבת מעשה שלו אע"פ שאינו חייב בשמירה. ואחרי שההבערה נחשבת מעשה שלו מכח זה אחרי שהאש כבר גדולה הוא חייב בשמירתה. ואם ליבה בבת אחת עם הרוח ואין בליבוי אחד מהם ללבות לבד אין כאן מעשה שלו ופטור. ומה שזה פשיעה לא אכפת לנו כיוון שאינו מחוייב בשמירה. אבל אם הבעיר לבד אש גדולה והיא דבר שדרכו להזיק ונתחייב בשמירתה, אם עשה בעצמו רוח שבצירוף הרוח הנושבת מוליכים את האש לגדיש אין זו שמירה אלא פשיעה ולכן יתחייב)
.
גמ' אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת חייב. מאי טעמא? מעשיו קא גרמו לו.
ורבי יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת פטור. מאי טעמא? צבתא דחרש גרמה לו [אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש. רש"י לעיל ט' ב'], ולא מחייב עד שימסור לו גווזא [קוצים. רש"י] סלתא [עצים דקים. רש"י] שרגא [נר] דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו [עיין מה שביארתי בזה לעיל ט' ב' וכ"ב ב' בהערה].
.
– – –
.
הערה:
דברי ספר תורת חיים בעניין מעשה דאליעזר זעירא:
הוה סיים מסאני אוכמי. כתבו התוס' שהיה מתאבל ברצועות שחורות אף על גב שכתבו שהיה גם כן לבוש ומתכסה שחורים מכל מקום מדלא קפדי דבי ריש גלותא אלא אמסאני אוכמי משמע קצת דזה הוה עיקר אבלותו.
ונראה לפרש טעמא דמילתא בהקדמה זו.
בפרק התכלת תנו רבנן: חביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהן, ציצית בבגדיהן, מזוזות בפתחיהן. ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך.
רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מובטח שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק" ע"כ.
הרי שחבב הקב"ה אותנו בשלש מצות תדיריות הללו שהן תיקון הגוף תיקון הבגד תיקון הבית למען תהיה יראתו על פנינו בכל עת ולא נחטא. ומהאי טעמא לעתיד לבא באים העובדי כוכבים ומניחין תפילין וציצית ומזוזה כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה כי שלש אלה יתד שהכל תלוי בהן.
ובזמן חורבן הבית לא הועילו שלשתן לכך כתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו בלע אדני ולא חמל את כל נאות יעקב.
נגד מצות תפילין אמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל שהתפילין קרויין פאר כמ"ש ביחזקאל פארך חבוש עליך.
נגד מצות ציצית אמר ולא זכר הדום רגליו ביום אפו כי הדום רגליו יתברך הוא דמות אבן ספיר שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ואיתא בפרק כיסוי הדם מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא וכשהקב"ה מסתכל במראה אבן ספיר דמות כסא הוא נזכר במצוה זו ולכך קאמר ולא זכר הדום רגליו ביום אפו.
ונגד מצות מזוזה אמר בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב שלא השגיח במזוזות שבבתיהן והרסן. ונראה דלהכי לא כתיב את כל בתי יעקב משום דנאות יעקב לשון נוי רמז לשם של שדי שכתוב על המזוזות מבחוץ דהכי איתא בפרק הקומץ גבי קשר של תפילין שעשוי בדמות שם של שדי כדפירש רש"י ז"ל שם דקאמר התם רב נחמן ונוייהון לבר ופירש רש"י ז"ל השם שלו יהא נראה מבחוץ.
ועוד נראה לפרש לפי שגם הקב"ה מניח תפילין כמונו כדאיתא בברכות מניין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. וענין תפילין שלו יתברך הוא כשם שאנחנו מניחין תפילין נגד הלב ומוח כדי שנזכור תמיד באהבתו ויחודו שנאמר ולזכרון בין עיניך, ככה גם הוא יתברך כביכול מניח תפילין באלו מקומות שיזכור תמיד באהבתינו ושאנחנו עמו עם אחד. והיינו דקאמר התם תפיליו דמרי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומי גוי גדול אשריך ישראל ולתתך עליון. ונראה דהדא הוא דכתיב את ה' האמרת וגומר וה' האמירך וגו' סיפא דקרא ולתתך עליון וגו' רמז למה שפירש. וכן יסד החסיד בשיר הכבוד דפארו עלי ופארי עליו רמז נמי לתפילין שלו ותפילין שלנו כי זה לעומת זה הוא, ולכך סמיך ליה קשר תפילין הראה לעניו. והיינו דאיתא בפרק נגמר הדין כי קללת אלהים תלוי אומר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי נקט ראש וזרוע מקום הנחת תפילין יתברך שבזמן שאין ישראל או אדם יחידי עושין רצונו של מקום כביכול מכבידין ומתישין כח של מעלה כאילו אינו יכול להטיב עמהן כמו שאמרו צור ילדך תשי כשבא להטיב עמכם אתה מכעיסין לפניו וכו' לכך השכינה קובלת ואומרת קלני מראשי קלני מזרועי כלומר מקום הנחת תפילין אשר בהן מזכירין לטובה כשעושין רצונו כי אז מוסיפין כח למעלה כמו שאמר ועתה יגדל נא כח עכשיו שאין עושין רצונו כביכול כאלו ראשו וזרועו כבדין מלהטיב עמהן.
וכיון דתפילין דמארי עלמא כתיב בהו טובתן ושבחן של ישראל נראה דהיינו הא דאיתא בפרק הקומץ וראית את אחורי אמר רבי שמעון חסידא מלמד שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין פירש הראה לו ההתקשרות כיצד ישראל קשורין ודבוקין בו יתברך כדמות תפילין שלנו שהן קשורות ודבוקות בגוף על ידי הקשר כך נשמותיהן של ישראל נאצלות וקשורות בו יתברך כשלהבת קשורה בגחלת.
ועל קשר רצועה זאת נראה מה שאמרו במדרש קהלת רבה שמח בחור בילדותך בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים מטין לצד מינות משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ושלמה אמר והלך בדרכי לבך הותרה הרצועה לית דין ולית דיין כו' לכך נקט לשון הותרה הרצועה רמז לקשר רצועת תפילין שלו יתברך כאלו חס ושלום הותרה הרצועה ואינו משגיח ולית דין חלילה.
וידוע נמי כי גם הוא יתברך מתעטף טלית של ציצית כדאיתא בפרק קמא דראש השנה ויעבור ה' על פניו ויקרא אמר רבי יוחנן מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור וכו' כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים כי ארבע ציציות שלנו המה דוגמת המרכבה ארבע חיות אשר בכסא לכך בכל אחת שמונה חוטין י"ו כפולין נגד י"ו פנים לחיות כידוע, ובזמן חורבן הבית נתפרדה החבילה כביכול כאלו התיר קשר תפילין שלו יתברך ולא הניח תפילין להעלות זכרוננו לפניו לטובה וזהו שאמר הכתוב השליך משמים ארץ תפארת ישראל רומז לתפילין שלו כדפירש וגם אז קרע יתברך ציציות מטלית שלו. וראיה לזה ממה שנאמר עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו ומתרגמינן בזע פורפירא דיליה נראה דלכך נקט בצע אמרתו ולא קאמר בצע לבושו משום דאימרא היינו כנף הבגד מקום ציצית רמז הכתוב כי אז קרע הציציות מבגדו כמו שהשליך התפילין כאלו ח"ו אינו רוצה לזכור בנו וזה שאמר הכתוב ולא זכור הדום רגליו ביום אפו רמז למצות ציצית כדפירשתי, ומהאי טעמא נראה מה שאין מניחין תפילין וציצית בט' באב דאי משום אבלות אם כן אמאי קורין קריאת שמע ותפילה אלא לפי שגם הוא יתברך לא הניחן ביום ההוא.
והשתא ניחא מה שהיה אלעזר זעירא מתאבל בקשירת רצועות המנעל לפי שקשירת רצועות המנעלים שוין לקשירת רצועות של תפילין כדאמר רבי יוחנן כתפילין כך מנעלין משום דהא בהא תליא כדאיתא בפרק כיסוי הדם בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין.
והענין דמצות תפילין הוה אפשר לקיים בלא רצועות לקושרן בחוט או במשיחה וכן מצות ציצית אפשר לקיים בלא תכלת דאין תכלת מעכב את הלבן, אלא לפי שאברהם לא נתן עיניו בגזל ליהנות אפילו מרצועות נעל לכך זכו בניו שכל האומות נותנין עיניהן ברצועות תפילין שלהן ויראין מהן ולפי שלא נתן עיניו ליהנות אפילו מחוט של גזל זכו בניו שהקב"ה נותן עיניו בחוט של תכלת שלהן כשמסתכל בכסא כבודו, והיינו דאמר התם בשלמא רצועה של תפילין כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ותניא אלו תפילין שבראש, אלא חוט של תכלת מה היא כדתניא מה נשתנה חוטין של תכלת מכל הצבעונין לפי שהתכלת דומה לים וכו', וכיון דקשירת רצועות תפילין ומנעלין דמיין להדדי לכך עתה שנחרב הבית דהוי כאלו בטל ח"ו קשר רצועות תפילין שלו יתברך כדפירשתי לפיכך היה מתאבל על ירושלים ברצועות מנעליו שהן מורין על רצועות קשר תפילין.
ולפי מה שפירשתי ניחא הא דאיתא בפ' בן סורר בשעת הגזירה אפילו אערקתא דמסאני [על שרוך הנעל] יהרג ואל יעבור נראה דלכך נקט ערקתא דמסאני לפי שהעובדי כוכבים יראין כשישראל מקיימין מצות תפילין שנאמר וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך וטעם מורא זו לפי שכל הצלחת העובדי כוכבים הוא ע"פ מערכת השמים וכשישראל עושין רצון הקב"ה משדד המערכת כי על כן נקרא שד"י ולפי' כשהעובדי כוכבים רואין שם של שד"י ברצועות תפילין של ראש נופל עליהם אימתה ופחד שע"י כן מתעוררין תפילין של מעלה לשדד המערכת וגוברין על העובדי כוכבים ולהכי התפילין נקראים עוז שהן עוז וחזקן של ישראל להתגבר על העובדי כוכבים.
והיינו דאשכחן בכמה דוכתי כשגזרו העובדי כוכבים גזרה משתדלין לבטל מצות תפילין כדאמרינן בעובדא דאלישע בעל כנפים ובעובדא דהמן דרשו חכמינו ז"ל ליהודים היתה אורה וגו' ויקר אלו תפילין ולכך קאמר ש"ס בשעת הגזירה אפילו אערקתא דמסאני כו' פי' בשעת הגזירה שרגילין העובדי כוכבים לבטל מצות תפילין לא מיבעיא אם רוצים לבטל מצות תפילין ממש שיהרג ולא יעבור אלא אפילו אינם רוצים רק שישנה ישראל ערקתא דמסאני כגון שדרכן של עובדי כוכבים להיות להם רצועות אדומות וישראל שחורות כמ"ש רב אלפס ז"ל והעובדי כוכבים רוצים להכריח אותו שיקשור רצועות אדומות מ"מ כיון שהוא דבר הדומה לתפילין דכתפילין כך מנעלים ורצועות שחורות בתפילין הלכה למשה מסיני לכך יהרג ואל יעבור.
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 