"שלח ביד פקח הפקח חייב וכו'". [שלח ביד פקח הפקח חייב. אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב. בא אחר וליבה המלבה חייב]
אמר רב נחמן בר יצחק מאן דתני "ליבה" לא משתבש ומאן דתני "ניבה" לא משתבש.
מאן דתני ליבה לא משתבש דכתיב: (שמות ג, ב) "בלבת אש". ומאן דתני ניבה לא משתבש דכתיב: (ישעיהו נז, יט) "בורא ניב שפתים". [ניבה – כשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא. רש"י]
"לבתה הרוח כולן פטורין". [אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב. בא אחר וליבה המלבה חייב. ליבתה הרוח כולן פטורין]
תנו רבנן: "ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב. ואם לאו פטור".
אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו? [ליהוי כזורה דחייב משום מלאכה בשבת, אע"פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א. רש"י. מלאכת זורה היא מל"ט מלאכות שבת, עיין במשנה מסכת שבת ע"ג א'. אחרי הדייש החיטה והמוץ כבר אינם דבוקים זה לזה אבל עדיין מעורבים ביחד. מלאכת זורה היא להגביה את התערובת של חיטה ומוץ באויר והרוח מעיפה את המוץ ונופלים גרגרי החיטה ללא המוץ. מכיוון שבשבת חייב על מלאכת זורה, מוכח שמעשה הנעשה בשיתוף הרוח נחשב מעשה של האדם, ולכן מקשה הגמרא שגם אם אין בליבויו לבד ללבות את האש, כיוון שבסיוע הרוח האש מתלבה ולולא מעשה האדם הרוח לבד לא היה בה כדי ללבות, ייחשב זאת למעשה האדם ויהיה נחשב שהוא הבעיר את האש ויתחייב בשמירתה ובנזקיה אם היא הולכת ברוח מצוייה לגדיש]
אמר אביי הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר. [דלא אהני איהו [שלא הועיל הוא]. רש"י]
.
(תוספות:
ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור. בשאין ברוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי [מדבר], דאי [שאם] בשיש בו כדי ללבות אפילו כשיש בליבוי המלבה כדי ללבות למה יתחייב, דבלאו איהו נמי [שבלא הוא גם] היה הולך ומזיק, אלא ודאי כשאין ברוח כדי ללבות מיירי [מדבר], ולכך כשיש בליבויו כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה הכל דהוה ליה כמו זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע שאין בו ממש בפרק המצניע (שבת צ"ג א' ושם).
ואם אין בליבויו כדי ללבות אע"פ שגם ברוח אין כדי ללבות פטור, דלא מיחייב משום אשו אלא אם כן עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע הרוח או דבר אחר שיוכל להזיק ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו, דהכי משמע "המבעיר את הבערה" שבפני עצמו עשה את הבערה שיכול להזיק ברוח מצויה, ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי דהיינו גמר עשייתה לא עשה המלבה בפני עצמו.
ופריך אמאי פטור ליהוי כשעושה הליבוי על ידי סיוע הרוח כאילו עשאה בפני עצמו כמו לענין שבת דחשיב זורה ורוח מסייעתו כעושה בפני עצמו.
ומשני [ומתרץ] אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד, שבענין זה אין דרך הרוח לסייעו ולכך כי מתרמי [קרה במקרה] שנסתייע בליבוי הרוח פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה [להעלות על דעתו] שיצטרף ליבוי הרוח עם ליבויו דלא שכיח שיצטרפו ולא הוה ליה להזהר בכך יותר מברוח שאין מצויה כך פירש ר"י.
ועוד יש לפרש כגון שליבה מצד אחד שאין בליבויו ללבות כל המדורה ולא ברוח, אלא צד אחד דמדורה ליבה הוא וצד אחר ליבה הרוח, ואם לא היתה המדורה מתלבה כי אם מצד אחד היה הולך וכבה מחמת שהוא מועט, ומחמת שהאשות מתחברות יחד מתגדלת האש ומזקת. ולא דמי השתא [כעת] לזורה ורוח מסייעתו דמה שליבה לא סייע הרוח כלום)
.
רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. [כגון שליבה ברוח מצויה. כשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה ולא היה מבעיר בכך ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו, דמילתא דלא סליק אדעתא הוא [שדבר שלא עולה על הדעת הוא], אבל זורה לענין שבת סגי [די] לה ברוח מצויה ולהכי איכוין [ולכך התכוון]. רש"י. מה שלומדים ממלאכת זורה שנחשב מעשה שלו בצירוף הרוח, זהו דווקא שכשעשה התכוון שתצטרף הרוח אל מעשיו ויושלם כוונת מעשהו ביחד עם הרוח, אבל כאן לא העלה על דעתו שתבוא רוח שאינה מצוייה ולא היתה כוונתו שיושלם מעשהו על ידה ובאופן כזה לא נחשב הכל מעשה שלו]
ר' זירא אמר כגון דצמרה צמורי. [לשון אישתא צמירתא (שבת ס"ז א'), חמימות. כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוי כלל. רש"י. יש לעיין שהרי נאמר בברייתא "אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב", והרי מעשה נשימה זה יכול שילבה ונחשב ליבוי. והבאתי בסמוך דברי התוספות שיישבו. ובדעת רש"י נראה כמו שנתבאר לעיל בסמוך, שחיוב בסיוע הרוח הוא דווקא כמו בזורה שמתכוון שהרוח תסייע למעשהו ועושה כדי שתושלם כוונתו על ידי הרוח. ובנשימה של חימום אין זה צורת מעשה של להתחיל מעשה שיושלם על ידי הרוח. ואם ליבה לבדו הרי ליבה, אבל כשלא ליבה אין להחשיבו כמעשה בצירוף הרוח. וגם התוספות הלכו בדרך זו שאין זה מצטרף עם הרוח למעשה אחד, רק הוסיפו הסבר ורש"י סבר שדי בכך שאין לזה חשיבות מעשה ליבוי כדי שלא נראה בו מעשה שהצטרף עם סיוע הרוח למעשה ליבוי שלם]
.
(תוספות:
רבי זירא אמר כגון דצמרה צמורי. לא נפח באור כעין נשיבת הרוח אלא חום הבל פיו הוציא על האור ללבותו, והכי קאמר אם יש בליבויו בפני עצמו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אע"פ שבסיוע הרוח מלבה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתצטרף נשיבת הרוח לצימור שלו ויסתייע על ידה ללבות, דלא שכיח שתצטרף נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את זה אע"פ ששניהם מצד אחד כי הצימור חם והרוח קר)
.
רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי [דברים אלה] לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה [מלאכת מחשבת – נתקיימה מחשבתו, דניחא ליה ברוח מסייעתו. רש"י], אבל הכא [כאן] גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. [כדי לחייב בשבת די בכך שגרם שמחשבתו תצא לפועל אע"פ שלא עשה מעשה גמור. אבל כדי לחייב בנזק צריך מעשה גמור וכל שלא עשה מעשה גמור הוא רק גרמא. כתבו בתוספות: "והכא גרמא בנזקין. מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור [שאין סברא לחלק בין עשה עם הרוח לעשה עם חבירו], ותימה הוא"]
.
(תוספות:
"רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו, אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי [נקרא], לכך הכא לא מקרי מבעיר אלא גורם, והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם הבערה ע"י רוח המסייעתו, ולהכי חשיבא הא גרמא לענין האש ככל שאר גרמות דקיימא לן גרמא בנזקין פטור".
כאן מדובר על עצם הבערת האש ולא על הולכתה, שכדי להתחייב בשמירת האש ובתשלום הנזק אם הלכה לגדיש ברוח מצוייה צריך שיהא הוא המבעיר את האש. ואם עשה הבערה במעשה הבערה גמור התחייב בשמירת האש, ומעתה גם אם הלכה על ידי גרמא אל הגדיש חייב. אבל אם העשייה עצמה של האש היא על ידי גרמא לא התחייב כלל על שמירתה ותשלום נזקיה שהמעשה מחשיב אתה אש שלו, ואם לא עשה מעשה אין זו אש שלו.
אביי רבא ורבי זירא בפשטות סוברים שזורה ורוח מסייעתו נחשב מעשה גמור שלו שאם לא כן לא היה מתחייב בשבת. וצריך ביאור למה זה נחשב מעשה גמור לשיטתם.
ויש לומר שהנה אם שמט כלי מהגג על הקרע ונשבר, נחשב מעשה גמור של שבירה אע"פ שהקרקע סייע לו. וכן אם מצא אש קטנה והניח עליה עצים ונעשתה גדולה נחשבת ההבערה מעשה גמור שלו ולא אומרים שהבעיר בסיוע האש שמצא. ורב אשי סובר שרוח אינה מציאות כמו קרקע ואש שמצא אלא כח פועל ולכן אין למעשה בצירוף הרוח צורת מעשה שלם כמו באלה. ויש כאן ובעמוד לעיל נדון בראשונים בשיטה מקובצת אם הרוח כבר עכשיו נושבת, אפילו רוח שאינה מצוייה, והוא עושה בסיוע הרוח שכעת נושבת, אפשר שזה נחשב מעשה גמור לכל הדעות, וכמו זרק על גבי קרקע, ורק אם התחילה הרוח לנשוב אחרי עשייתו נחשב גרמא. ואפשר שהחולקים על רב אשי סוברים שגם אם באה הרוח אחרי שעשה, כיוון שהיא רוח מצוייה והעלה על דעתו שתבוא, נחשב מעשה גמור שלו וכמו מפיל מהגג ששובר בצירוף הקרקע ונחשב מעשה שלו.
ואולי יש גם צד לומר שאביי רבא ורבי זירא סוברים גם הם כרב אשי שמעשה כעין זורה נחשב גרמא, ובשבת חייב גם על גרמא משום מלאכת מחשבת. רק הם סוברים שגרמא בנזיקין פטור זהו דווקא כשמעשה היזק ממונו של הניזק הוא על ידי גרמא, וכגון שמניח סם המוות לפני בהמת חבירו שהיא זו שעושה את מעשה האכילה שהוא מעשה ההיזק ולא האדם שהזיק, או כגון שהכלי נזרק על כרים וכסתות והוא סילק את הכרים, שאת שבירת הכלי עצמו לא עשה על ידי מעשה גמור. אבל כאן הבערת האש אינה המעשה שמכלה ומפסיד את ממון חבירו, אלא ההבערה היא המעשה שמחשיב אותו כבעלים של האש וגורם שיתחייב לשמור עליה. ובזה סוברים אביי רבא ורבי זירא שדי בפשיעה אע"פ שהיא גרמא. וכעין זה יש לעיין אם חופר בור ברשות הרבים על ידי גרמא, האם נאמר שנעשה הוא כמו הבעלים של הבור להתחייב בשמירתו או שצריך לזה מעשה גמור ולא גרמא. ומסברא לחוד היה מקום לחלק שכדי להחשב בעל הבור לשמור עליו די בכל פשיעה שעשה אף אם היא גרמא, ורק אם השבירה עצמה של החפץ היא בגרמא יש פטור של גרמא, ושמא בזה נחלקו רב אשי ושאר אמוראים בסוגיא וצריך עיון בזה וכתבתי בזה בברכת שמואל המבואר.
ועיין רש"י בבא בתרא כ"ו א' דיבור המתחיל "היינו זורה", שהחולקים על רבינא סוברים שמעשה בצירוף הרוח הוא מעשה גמור שלו ואינו גרמא, וכדרך הראשונה שכתבתי.
עיין מסכת שבת ק"כ ב' שנאמר לגבי מלאכת שבת: ""לא תעשה כל מלאכה" – עשייה הוא דאסור גרמא שרי".
ולומד מזה שאינו חייב משום מלאכה אם מניח חביות ליד השריפה ומתכוון שכשתגיע השרפה אליהן יישברו ויכבו את האש. ונראה לפום ריהטא שהחילוק הוא שזורה הוא הדרך העיקרית שבה עושים את המלאכה ויש בה חשיבות מלאכה אע"פ שהיא גרמא, ורק באופן כזה חייב על גרמא בשבת.
עיין לעיל נ"ו א' בדעות האם יש חילוק בין גרמא לגרמי, ולעיל כ"ו ב' ביאור בטעם למה פטור גרמא בנזקין, ועיין יד רמ"ה בבא בתרא כ"ו א' שהאריך הרבה בסוגיא ויש לו שיטה מחודשת בזה)
.
מתני' השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר [לחכה נירו ונתקלקל. רש"י] חייב, שנאמר: (שמות כב, ה) "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה".
גמ' אמר רבא למה לי דכתב רחמנא "קוצים", "גדיש", "קמה" ו"שדה"?
צריכי דאי כתב רחמנא "קוצים", הוה אמינא [היינו אומרים] קוצים הוא דחייב רחמנא משום דשכיח [שמצוי] אש גבייהו [אצלם] ושכיח דפשע, אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא [אמור] לא. [דשכיח אש גבייהו, אין בני אדם מזדהרין בהן דלכך עומדין [הקוצים עומדים להישרף] הלכך איכא למימר זה פשע, אבל גדיש כו' דאיכא למימר אנוס היה. רש"י]
ואי כתב רחמנא "גדיש", הוה אמינא גדיש חייב רחמנא משום דהפסד מרובה הוא, אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא.
"קמה" למה לי? מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש [פלוגתא דרבי יהודה בהאי פירקא (ס"א ב'). רש"י] קמה למה לי לרבות כל בעלי קומה [אף בעלי חיים ואילנות. רש"י].
ורבנן לרבות כל בעלי קומה מנא להו?
נפקא להו מ"או הקמה".
ורבי יהודה "או" מיבעי ליה לחלק [שלא תאמר שאינו חייב עד שתאכל קוצים גדיש קמה ושדה ביחד. וכעין זה לעיל נ"ד א'].
ורבנן לחלק מנא להו?
נפקא להו מ"או השדה".
ורבי יהודה איידי [אגב] דכתב רחמנא "או הקמה" כתב "או השדה".
"שדה" למה לי? לאתויי [להביא] לחכה נירו וסכסכה אבניו. [נירו חרישה שלא נזרע. סכסוך שייך באבנים לחיכה בשאר דברים. רש"י. ולעיל ו' א' כתב רש"י: לאתויי ליחכה נירו, שאם ליחכה האש חרישתו של חבירו או סכסכה אבניו חייב. באבנים שייך לשון סכסוך שלא נשרפו לגמרי אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן וסכסכה מעט, כדאמרינן (חולין י"ז ב') גבי פגימת סכין מסוכסכת מרוח אחת שלא נפגמה מב' צדדין לגמרי. ולהכי כתב אש לחייבו בהני דנפקא לן התם מ"או השדה" דלא שמעינן מהנך דמתניתין הא מילתא דליחייב בדבר שאינו ראוי לה כגון הכא שאין עיקר אש בכך]
ולכתוב רחמנא "שדה" ולא בעי הנך [ולא צריך אלה]? צריכא דאי [שאם] כתב רחמנא שדה הוה אמינא מה שבשדה אין [הן] מידי אחרינא [דבר אחר] לא, קא משמע לן [משמיע לנו שגם על דבר אחר חייב. רש"י: הוה אמינא מה שבשדה, תבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש, להכי כתב קמה בהדיא [בפירוש] דהשתא [שעכשיו] אתרבי שדה לגופה של קרקע].
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה. שנאמר: "כי תצא אש ומצאה קוצים" אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים [ההרשעים] מצוין לה, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: "ונאכל גדיש [גדיש היינו הצדיקים]", ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר [שנאכל הגדיש כבר לפני שמצאה האש את הקוצים].
תאני רב יוסף: "מאי דכתיב: (שמות יב, כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים. ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר: (יחזקאל כא, ח) "והכרתי ממך צדיק ורשע"".
בכי [בכה] רב יוסף, כולי האי נמי [כל כך גם] לְאָיִן דומין [כלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות. רש"י].
אמר ליה אביי טיבותא הוא לגבייהו [טובה היא לגביהם] דכתיב: (ישעיהו נז, א) "כי מפני הרעה נאסף הצדיק". [טיבותא הוא שלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו'. רש"י]
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 