בבא קמא – דף ס' עמוד ב'

אמר רב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב [בעוד חמה זורחת ילין במלון ולא ימתין עד שתחשך, ולבקר לא ישכים לצאת עד שיאיר. "כי טוב" לישנא מעליא האור כי טוב, כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו מפני המזיקין והליסטין. רש"י], שנאמר: (שמות יב, כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר".

תנו רבנן: "דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", ואומר: (ישעיהו כו, כ) "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך", ואומר: (דברים לב, כה) "מחוץ תשכל חרב [חרבו של מלאך המות. רש"י] ומחדרים אימה [אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך. רש"י. ולכן עדיף להיות בחדרים מאשר בחוץ]"".

מאי ואומר [למה נצרך להביא עוד פסוקים ולא די בפסוק הראשון]?

וכי תימא הני מילי בליליא אבל ביממא לא, תא שמע: "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך". וכי תימא הני מילי היכא דליכא אימה מגואי [היכן שאין אימה מבפנים] אבל היכא דאיכא [שיש] אימה מגואי כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי [כשיוצא יושב בן אנשים ביחד מועיל יותר] תא שמע: "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", אע"ג דמחדרים אימה מחוץ תשכל חרב.

רבא בעידן רתחא [בזמן חרון אף. רש"י: דבר. רש"י מפרש שחרון אף הכוונה למגפת דבר] הוי סכר כוי [סתם חלונות. רש"י] דכתיב: (ירמיהו ט, כ) "כי עלה מות בחלונינו".

תנו רבנן: "רעב בעיר פזר רגליך, שנאמר: (בראשית יב, י) "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם", ואומר: (מלכים ב ז, ד) [וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ.  אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם-יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ] "אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם".

מאי ואומר?

וכי תימא הני מילי היכא דליכא [היכן שאין] ספק נפשות [במקום שתגלה שם. רש"י], אבל היכא דאיכא [שיש] ספק נפשות לא, תא שמע: (מלכים ב ז, ד) "לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה" [אע"פ שהיה ספק שמא ימותו הלכו למקום אחר בעת רעב].

.

(נראה פשוט שהכל לפי גודל הספק, שאם צד הספק שמא יהרגום במחנה ארם גדול יותר מצד הספק שימותו ברעב עליהם ללכת לעיר אע"פ שרעב שם, ואם צד הספק שימותו ברעב גדול מצד הספק שיהרגום במחנה ארם פשוט שעליהם ללכת למחנה ארם ואין צריך ללמוד את זה מהפסוק.

ונראה שצריך לומר שלומד למקום שצד הספק שווה, שמחדש מהפסוק שיש לפזר רגליו כשרעב בעיר אע"פ שמכניסים את עצמם לספק חדש שמא יהרגום במחנה ארם.

ויש לעיין מה הטעם בזה, שאם צד הספק שימות מרעב או ממחנה ארם שווה מה תועלת ללכת למחנה ארם.

ונראה לומר שכשאדם בסכנת נפשות ואין בידו לפעול להציל את עצמו היה מקום לומר שלא יפעל ויישאר במקומו, שהוא אומר בזה שהוא חדל מלהשתדל בעצמו ומפקיד חייו בידי הקב"ה שיכול להצילו בכל מקום.

אמנם אם יש מציאות שאי אפשר לשנותה, ומכח מה שיש באדם חיים רגש החיים שבו גורם לו לפעול באופן מסויים לפי אותה מציאות, זהו כאילו שהקב"ה מורה לו לפעול כך, שהוא קבע שכך תהיה המציאות ורגש החיים ממנו יתברך הוא בא. וזו הדרך בה יזכה לסייעתא דשמיא וישועת ה'.

כשיש רעב בעיר רגש החיים מורה לצאת מהעיר וללכת למקום אחר. כנגד זה רגש החיים מורה גם שלא ללכת למקום שיש אוייבים שאפשר שיהרגוהו. והברייתא חידשה שרגש החיים המורה לפזר רגליו ממקום שיש בו רעב הוא רגש יותר עמוק ויסודי מהרגש של הפחד מפני האוייבים, ולכן זו הדרך בה יזכה לסייעתא דשמייא וישועה אע"פ שמצד השכל השטחי הספק שווה בשתי הדרכים והשכל השטחי מורה להשאר בשב ואל תעשה.

ואפשר שזה גם הטעם במה שסגר רבא חלונות בשעת הדבר, שמשמיע שיש לשמוע לקול רגש החיים אע"פ שאין השכל מורה כן, וכן בשאר המימרות והברייתות שמביא בסוגייתנו. וגם בסוגיא הבאה בעניין רב אמי ורב אסי שרצו ללמוד רק במקום שליבם חפץ, חפץ הלב ללימוד מסויים בדווקא אין לו טעם בשכל השטחי שבכל מקום היא אותה מצווה ואותה קדושה, והחפץ בא מרגש החיים העמוק בלא טעם ויש לשמוע לו)

.

תנו רבנן: "דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים". דכיון דיהיבא ליה רשותא מסגי להדיא [שכיוון שניתנה לו רשות הולך בגלוי]. "שלום בעיר אל יהלך בצדי דרכים". דכיון דלית ליה רשותא מחבי חבויי ומסגי [שכיוון שאין לו רשות נחבא והולך, ואז הוא בצידי דרכים]".

תנו רבנן: "דבר בעיר אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת שמלאך המות מפקיד שם כליו". והני מילי [ודברים אלה] היכא דלא קרו ביה דרדקי ולא מצלו ביה עשרה [היכן שלא קורים בו תינוקות ולא מתפללים בו עשרה].

תנו רבנן: "כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר. כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר". והני מילי דלית בהו נקבה [שאם יש נקבה משום הנקבה הם בוכים או שוחקים].

יתיב [ישבו] רב אמי ורב אסי קמיה [לפני] דר' יצחק נפחא, מר [אחד מהם, רב אמי או רב אסי] אמר ליה לימא [לומר] מר שמעתתא [סוגיית הלכה], ומר אמר ליה לימא מר אגדתא. פתח למימר [לומר] אגדתא ולא שביק מר [התלמיד שביקש ללמוד הלכה לא הניח לו לומר אגדה], פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר [התלמיד שביקש ללמוד אגדה לא הניח לו לומר הלכה].

אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקינה, ילדה מלקטת לו [שערות] לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן. [צריך עיון כיצד לא חששו לכבוד הרב. עיין בתשובה בעניין מה כדאי ללמוד ואיפה, שביארתי עניין אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ ושם נתבאר שאדרבה זהו כבוד התורה שממאן ללמוד אלא רק במקום שליבו חפץ]

אמר להן אי הכי [אם כך] אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו [אומר לכם דבר ששווה לשניכם. שיש בו אגדה והלכה. רש"י: דשוויא לתרוייכו, אגדתא ושמעתתא בדבר אחד ושניכם שוין בה שתתרצו ותחפצו בה].

(שמות כב, ה) "כי תצא אש ומצאה קוצים" – תצא מעצמה. "שלם ישלם המבעיר את הבערה". אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון שנאמר: (איכה ד, יא) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה", ואני עתיד לבנותה באש שנאמר: (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". [כי תצא מעצמה. אנחנו גרמנו לו שקלקלנו והבטיח הקב"ה לשלם כאילו הוא הבעירה. רש"י. מהרש"א: תצא מעצמה שלם ישלם וכו' אמר הקב"ה עלי לשלם כו'. מבואר כי ממנו יתברך ברוך הוא לא תצא הרע כי הוא הטוב הגמור ולא יתייחס הרע אליו, אבל החטא גורם להביא הרע וממילא בסילוק ההשגחה וטובתו ית' ב"ה, והיינו כי תצא אש מעצמה, אבל לענין הטוב לגבי תשלומין אמר הקב"ה אני הוא המבעיר לשלם כאילו הוא המבעיר]

שמעתתא [דבר הלכה על אותו פסוק]: פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך אשו משום חציו. [פתח הכתוב בנזקי ממונו, שהזיק ממונו, דכתיב "כי תצא" משמע מעצמה שהדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו. וסיים בנזקי גופו, שקראו מבעיר בידים. משום חציו. כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופיה עביד [שהוא עצמו עושה] הכא נמי [כאן גם] איהו גופיה עביד, ונפקא מיניה לחייבו בד' דברים אם הוזק בה אדם כדאמרינן בפרק ב' (כ"ג א'). רש"י]

.

(שמואל ב כג, טו) [וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם. וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר  מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל-דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַיהוָה. וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי יְהוָה מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים] "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער [סנהדרין זקני השער. רש"י] ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער וגו'".

מאי קא מיבעיא ליה? [מה הסתפק לו. "מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער", "אשר בשער" נדרש על הסנהדרין ו"מים" הכוונה מים של תורה, שהיה צריך לשאול דבר מהסנהדרין דהיינו לשתות ממימי תורתם, ושואלת הגמרא מה שאל מהסנהדרין]

אמר רבא אמר רב נחמן טמון באש קמיבעיא ליה, אי [אם] כרבי יהודה אי כרבנן [מחלוקתם במשנה לקמן ס"א ב'], ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. [טמון באש קמיבעיא ליה. מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל ונצרך לשאול הלכה אם חייבין לשלם כלים הטמונים בתוכו כר' יהודה או פטורין כרבנן. רש"י]

רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו [של ישראל היו], דהוו מטמרי פלשתים בהו [שהיו מסתתרים פלישתים בהם] וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו [כדי להציל עצמו מהפלישתים ביקש לשרוף את הגדישים עם הפלישתים שבהם. כך מבואר בהמשך העמוד].

שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. [מלך פורץ גדר שדה אחרים לעשות לו דרך ולאוכלוסין שלו, דאמרינן בבבא בתרא (ק' ב') דרך המלך אין לה שיעור. רש"י]

.

(עיין סנהדרין ע"ג א':

""מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך"".

והא מהכא נפקא מהתם נפקא: "אבדת גופו [כגון נטבע בנהר] מניין? תלמוד לומר: "והשבותו לו [השב את גופו לעצמו]"".

אי מהתם הוה אמינא בנפשיה [אם משם היינו אומרים בעצמו], אבל מיטרח ומיגר אגורי [אבל לטרוח ולשכור, כלומר להוציא ממון] אימא לא, קא משמע לן [קא משמע לן לא תעמוד על דם רעך, לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך. רש"י]".

ועיין גם קידושין ח' ב' שאם היה כלב רץ אחרי אשה לנושכה מחוייב להוציא ממונו כדי להצילה.

לפי זה יש לשאול בסוגייתנו כיוון שבעל הממון מחוייב מהתורה להציל על ידי הוצאת ממונו, למה לא יהיה מותר להציל עצמו בממון חבירו.

ותירץ על זה הראב"ד בשיטה מקובצת לקמן קי"ז ב': "בפרק הכונס צאן לדיר אמרינן ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' מאי קא מיבעיא ליה אמר רב כהנא גדישין דשעורים דישראל הוו, והוו מטמרו בהו פלשתים, וקא מיבעיא ליה מהו למקלינהו בנורא ואצולי לישראל שלחו ליה אסור להציל וכו'.

וגרסינן בקידושין פרק קמא התקדשי לי בככר תנהו לכלב וכו' בעי רב מרי כלב הרץ אחריה מהו מי אמרינן חייב לאצולה. אלמא אדם חייב להציל בממון חברו. ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו.

ואיכא למימר [ויש לומר] מה שאדם חייב להציל חברו בממונו הני מילי בפניו, כדכתיב והשבותו לו אפילו אבדת גופו, אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך".

ודברי הראב"ד מוכרחים מהסברא, שאם נאמר שחייב גם שלא בפניו אם כן יתחייב להציל במעשיו ובממונו ובכל השתדלות כל אדם בעולם, והרי תמיד יש בעולם מי שצריך הצלה. אלא ודאי רק אם חבירו בסכנה בפניו נאמר עליו לא תעמוד על דם רעך והשבותו לו.

בתוספות כאן כתבו: "מהו להציל עצמו בממון חבירו. איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש".

לקמן בעמוד נאמר בגמרא: "בשלמא למאן דאמר למקלי [לשרוף. והיא דעת רב הונא ששאל אם מותר להציל עצמו בממון חבירו על ידי שישרוף את הגדישים] היינו דכתיב: (שמואל ב כג, יב) "ויתיצב בתוך החלקה ויצילה"".

וכתב רש"י על זה: "ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו".

לכאורה נראה שרש"י חולק על תוספות, שהתוספות סוברים שאין כלל נדון אם לשרוף או לא, שוודאי שרפו את הגדישין משום פיקוח נפש, והנדון הוא רק לעניין אם חייב לשלם עליהם. ואילו מרש"י משמע לכאורה שהנדון היה אם לשרוף או לא, ולמה שהשיבו לו שאסור אפילו במקום פיקוח נפש אסור לשרוף, ודוד משום חסידותו עשה כפי הדין של הדיוט ולא כדין מלך שפורץ לו גדר, כמבואר לקמן עמוד ב'.

וכן כתב בשו"ת בניין ציון סימן קס"ז:

"כלל גדול בתורה שאין מצוה עומד בפני פקוח נפש חוץ מג' עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אכן אם מותר להציל עצמו מפני פקוח נפש בממון חבירו דהיינו אם מותר לגזול ממון חבירו כדי להציל עצמו מסכנת נפש זה לא ראיתי מבואר בפוסקים.

ומצאנו בזה פלוגתא בין גדולי הראשונים והיא השאלה אשר שאל כבר דוד לסנהדרין כדאמרינן בבבא קמא (דף ס' א') ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. מאי קמבעיא וכו'. רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו וקא מבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו. שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

וכתבו שם התוספות איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש עד כאן לשונו. וכן כתב גם הרא"ש וזה לשונו: הא לא מבעיא ליה אי שרי למקלינהו להצלת ישראלים, דמלתא דפשיטא היא שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש אלא שלש עבירות, אלא הכי מבעיא ליה מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין, ואמרו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר מתשלומין עד כאן לשונו.

והנה ודאי פירוש זה של התוספות והרא"ש דחוק מאוד בלשון הגמרא, דלא הוי ליה למימר מהו להציל עצמו בממון חבירו אלא הוי ליה למימר מי שהציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם או לא. רק שהוצרכו הראשונים לפרש כן כיון שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש והסנהדרין פסקו דאסור להציל עצמו.

אבל דעת רש"י אינה כן דאמה דאמרינן בב"ק (שם דף ס' א') בשלמא למאן דאמר למקלי היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה, כתב רש"י: "ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו" עד כאן לשונו. הרי דפשיטא ליה דאסור להציל עצמו לכתחלה דהורה שלא ישרפוה למען הציל הנפשות מיד פלשתים.

וראיתי בפרשת דרכים (דרוש י"ט) שהביא שם דברי רש"י אלה וכתב עליהם משמע דסבירא ליה דמה שנסתפק דוד הוא אם מותר להציל עצמו בממון חבירו, והדבר הוא תימה בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו עד כאן לשונו.

ולעניות דעתי יש לומר ליישוב שיטת רש"י שלא בלבד דלשון הגמרא מסייעו מה שדחוק מאוד לפירוש התוספות והרא"ש כמו שכתבתי, אלא דגם מסברא יש לומר כן שהרי ביומא (דף פ"ה) יליף רבי עקיבא דפקוח נפש דוחה שבת דעבודה דוחה שבת, ופקוח נפש דוחה עבודה, כל שכן שדוחה שבת עיין שם. והרי זה פשיטא אף שהתירה התורה לחלל שבת מפני עבודת תמידין ומוספין מכל מקום לא התירה לגזול, דאם לא מצא תמיד אלא מן הגזל לא התירה התורה להביאו וכו'". עד כאן לשון הבניין ציון. ועיין עוד שם מה שביאר לשיטתו בסוגיא ביומא, ודבריו בסוגיא ביומא אינם מוכרחים כלל כמובן למעיין שם ואין כאן מקום להאריך.

עיין לקמן קי"ז א' שנאמר בגמרא: "ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונתן ביד חייב". ופירש רש"י על זה: "נשא ונתן ביד חייב – דהציל עצמו בממון חברו". ולא משמע כלל בלשון רש"י שלכתחילה אסור לו לתת ממון חבירו לעובדי כוכבים ביד, וחייב למסור את נפשו על זה, ורק אם עבר ונתן על זה אמרו שבדיעבד חייב לשלם.

ובכתובות י"ט א' נאמר: "אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר.

אמר ליה רבא, השתא אילו אתו [באו] לקמן לאמלוכי [להימלך] אמרינן להו זילו [לכו] חתומו ולא תתקטלון [ולא תהרגו] דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו?

אלא טעמא דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו".

ומבואר בפירוש שאינו חייב ליהרג כדי לא לגזול ממון חבירו. ורש"י לא פירש שם דבר שמוציא את הגמרא מפשוטה, ולא ייתכן שכאן יפרש שהיה חייב ליהרג ולא לשרוף את הגדיש נגד דברי הגמרא. [עיין לקמן פ"א ב' בהערה ביאור הסוגיא בכתובות מה סבר רב חסדא ובמה דחה רבא את דבריו]

בחידושי הרמב"ן בכתובות שם כתב:

"הא דאמר רב חסדא קסבר רבי מאיר העדים שאמרו להם וכו', הכי קאמר אע"ג דקיימא לן שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מכל מקום דינא הוא דליקטלו ולא יחתמו שקר ומדת חסידות היא, ואי לא עבדי הכי משוו נפשייהו כרשיעי, וקסבר רבי מאיר אפילו בכהאי גוונא אין אדם משים עצמו שאינו חסיד.

ורבא קשיא ליה כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ואי אתו לקמן מורינן להו למחתם, כי חתמי מנפשייהו היכי משוית להו רשעים, כי היכי דנימא אין אדם משים עצמו רשע הואיל ואי אתו לאורויי מורינן להו לכתחלה שיעידו ואל יהרגו.

ואיכא דאמרי דרב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית [כלומר שאינה מובאת בגמרא] שלשה דברים אין עומדים בפני פקוח נפש ואלו הן ע"ז וג"ע וש"ד רבי מאיר אומר אף הגזל, ורבא אמר אנן ודאי קיימא לן שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלשה אלו בלבד, ודילמא אתא קמי בי דינא דסבירא להו כרבנן ואורו ליה הכי, ולאו מילתא היא".

(מכח דברי רמב"ן אלה נפוצה הדעה שיש שיטה שגזל דוחה פיקוח נפש. ובאמת לעניות דעתי אין להחשיב זאת כשיטת ראשונים, שהאיכא דאמרי שהביא הרמב"ן לא מצאנו פירוש כזה בכל הראשונים, ואין אנו יודעים אם בר סמכא הוא, ומאחר שהרמב"ן דחה דברים אלה בפשיטות ולא הביאם בשם אומרם משמע שסבר שהיא טעות ולא דעה. וברייתא שלא הובאה בגמרא או בשום ספר שהתקבל ויש עליו מסורת אין זה מקור מוסמך וכל שכן אחרי שהרמב"ן דחה אותה.

יש שמפרשים בירושלמי שיטה כזו. אם היתה שיטה כזו בירושלמי לא היה הרמב"ן כותב שהיא ברייתא חיצונית אלא אומר שכך הוא בירושלמי, ומפני שיבושי הגרסאות הרבים בירושלמי לעניות דעתי אין להחשיב זאת כשיטה גם אם בירושלמי שלפנינו נראה כך, כיוון שלא הובא בראשונים שדנו בזה ומהרמב"ן מוכח שלא היה כן בירושלמי שבידו).

ויעויין גם ביומא פ"ג ב' שרבי יהודה אחזו בולמוס וקיפח לרועה וחטף פיתו ומשמע שם שכך הוא מן הדין.

לעניות דעתי נראה עיקר שאם בעל הממון יש בפניו אדם שנמצא בסכנה, שאז חייב להוציא ממונו מדין לא תעמוד על דם רעך, אינו יכול אחר כך לתבוע את הממון ממי שניצל על ידו. וכך מסתבר כיוון שהתורה מצווה עליו להוציא ממון כדי להציל הרי הוציא ממון לקיים מצווה שמחוייב בה, וכמו שחייב להוציא ממונו על קניית אתרוג, ואינו יכול לתבוע מהניצול. וכן נראה כמעט בפירוש מהגמרא בקידושין ח' ב' שאם זרק כיכר לכלב כדי להצילה אין לה חוב לשלם לו כיכר ואם לא בהנאה שהצילה אין לו במה לקדשה. וגם מוכח כן מהגמרא לעיל נ"ח א' שהמבריח ארי מנכסי חבירו אינו חייב לשלם לו על  זה, ואין סברא שבמבריח ארי מגוף חבירו יהיה חילוק ויתחייב לשלם. ומה שדעת התוספות שם שאם היה הנזק ודאי חייב לשלם למי שהבריח את הארי זה שייך רק בממון.

והשאלה ששאל דוד בסוגייתנו היא על פי דברי הראב"ד שהבאתי, האם נאמר שכמו שבעל הממון חייב להציל בממונו כשהוא בפניו ולא יכול לגבות מהניצול, כך גם מי שהציל עצמו בממון חבירו נחשב שקיים את מצוותו של הבעלים במקומו. שהטעם שהבעלים חייב רק אם הוא בפניו, אין זה נלמד מהפסוק ושורש הדין, שמעיקר הדין החיוב לא תעמוד על דם רעך הוא גם שלא בפניו, אלא סברא האי שאי אפשר לחייבו ללכת ולהציל כל אדם בעולם. אבל אם כבר הזדמן שהניצול הצטרך דווקא לממונו יש מקום מסברא לומר שאע"פ שבעל הממון אינו כאן יש עליו דין לא תעמוד על דם רעך כלפי הניצול, שאין כאן שאלה שאם כן יתחייב להציל את כל העולם שהרי לא כל העולם מזדמן לו להצטרך דווקא לממונו. ולפי צד זה יהיה מותר לכתחילה להציל עצמו בממון חבירו גם ללא היתר פיקוח נפש ואין זה נוגע כלל באיסור גזל, אלא הוא קיום מצווה, ולא יצטרך לשלם כיוון שבעל הממון קיים לא תעמוד על דם רעך והתורה חייבה אותו להוציא ממון להציל רעהו.

וכנגד סברא זו שלחו לו הסנהדרין שאינו כן, אלא מצוות לא תעמוד על דם רעך היא רק כשהוא בפניו ומדעתו, שזו מצווה שמוטלת על גופו כמו שחייב להניח תפילין ואינה כמו חיוב ממון עליו שאפשר לגבות ממנו שלא בפניו. לכן יש איסור גזל אם מציל עצמו בממון חבירו. ואם הוא פיקוח נפש ודאי יעבור על איסור הגזל שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אבל יהיה חייב לשלם את מה שגזל, שסוף סוף יש בזה גזל וגם אם הותר לו לעבור מפני פיקוח נפש עדיין חייב לשלם.

וכעת מיושב מה שתמה הבניין ציון שדברי התוספות דחוקים בלשון הגמרא. שבאמת הנדון בגמרא הוא האם מותר או אסור להציל עצמו בממון חבירו, כלומר האם יש בזה איסור גזל או לא. אם יש דרכים אחרות להציל עצמו מפני הפלישתים הנפקא מינה היא שעליו לעשות כדרכים אלה אף שיש בהן טרחה יותר, ואם אין דרכים אחרות ומותר לו מפני פיקוח נפש, הנפקא מינה היא שאם מותר מדין גזל להציל עצמו בממון חבירו פטור מלשלם, ואם אסור מדין גזל אם עבר על גזל משום פיקוח נפש, חייב לשלם. שאיסור גזל אינו מותר במקום פיקוח נפש אלא רק נדחה מפניו ועדיין יש בזה משום גזל לעניין שיתחייב לשלם.

והתוספות באו לומר שלא נטעה לחשוב שבמקום פיקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו, ולזה אמרו שמה שנאמר בגמרא אסור הכוונה היא לחדש שיש בזה איסור גזל, אבל לא לומר שאסור אף במקום פיקוח נפש, ונפקא מינה בכך שיש איסור גזל הוא שחייב לשלם. וזה ברור בע"ה.

וכן הביאור בסנהדרין ע"ד א':

"ונרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור, של כל אדם חייב. של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, של כל אדם חייב שמציל עצמו בממון חבירו.

ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור, ולא מן הדין שאם אי אתה אומר כן נמצא אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף".

מבואר שמותר לשבור את הכלים מפני פיקוח נפש, וברודף שרודף אחר הרודף להציל פטרו על הכלים שלא מן הדין כיוון שרצו שלא יימנע מלשבור כלים. ומציל עצמו בממון חבירו הכוונה שאע"פ שחבירו חייב להציל אותו בממונו ואז פטור מלשלם, מכל מקום הוא עצמו אסור לו מדין גזל ואע"פ שמצווה לעבור על גזל במקום פיקוח נפש מכיוון שאין בו את המצווה של לא תעמוד כשמציל את עצמו לכן חייב לשלם.

בסוגייתנו מבואר שדוד הציל את החלקה וכתוב בעמוד ב' שלא עשה כמו שהתירו לו הסנהדרין אלא אסר על עצמו.

אי אפשר לפרש שהצילה היינו ששילם דמיה אחר ששרפה, ולא עשה כהסנהדרין שהתירו היינו ששילם. שלקמן בסמוך נאמר: "בשלמא למאן דאמר למקלי [לשרוף], היינו דכתיב: (שמואל ב כג, יב) "ויתיצב בתוך החלקה ויצילה".
אלא למאן דאמר לאחלופי מאי "ויצילה"? דלא שבק להו לאחלופי [שלא הניח להם להחליף את השעורים בעדשים]".

אם להצילה פירושו ששילם דמיה במעות, אם כן כך גם אפשר לפרש שהצילה היינו ששילם תמורתה עדשים, ואין קושיא למי שסובר לאחלופי. ובהכרח שגם תוספות פירשו כרש"י שלהצילה הוא כפשוטו שלא שרפו את גדישים.

ולשיטתם צריך לומר שכיוון שיש בזה איסור גזל לא התיר דוד לעצמו משום חסידותו אף במקום ספק פיקוח נפש. וכסברת רב חסדא בכתובות י"ט א' לפירוש הרמב"ן שם שמידת חסידות היא למסור נפשו ואינו נחשב חוטא במה שמזלזל בחייו.

אמנם בשיטת רש"י אי אפשר לומר כן, שלקמן עמוד ב' נאמר שדוד לא התיר לעצמו מה שהתירו לו סנהדרין כיוון שעשה לשם שמיים, וכתב על זה רש"י: "דעבד לשם שמים כיון דאיכא איסורא גבי איניש דעלמא". ואם החמיר על עצמו במקום פיקוח נפש הרי גם כל אדם מותר והיה לו לומר שעשה לשם שמיים יותר מדינו של כל אדם.

בראב"ד שהובא בשיטה מקובצת לקמן קי"ז ב' כתב שבסוגייתנו אסור להציל עצמו בממון חבירו ואין כאן משום לא תעמוד על דם רעך כיוון שאינו בפניו של הבעלים. וגם כשהוא בפני הבעלים וחייב להציל בממונו משום אבידת גופו ולא תעמוד, מכל מקום הניצול חייב לשלם, ולא כמו שכתבתי בשיטת תוספות שפטור. מבואר מדבריו שלא כדברי התוספות שהנדון בסוגייתנו הוא האם חייב לשלם או לא, שלדברי הראב"ד גם בפני בעלים כשהבעלים מציל חייב לשלם, ואם כן אין צד כלל בסוגייתנו לומר שלא ישלם. והראב"ד לא הזכיר עניין פיקוח נפש כלל. ומבואר שפירש שבסוגייתנו אין משום פיקוח נפש אם ישרוף את הגדישים, שיכול להציל עצמו מהפלישתים גם בדרכים אחרות, והנדון אם אסור או מותר לכתחילה לשרוף ולא לעניין תשלומין. וקשה הרי אם מותר להציל עצמו בממון חבירו היה מותר לשרוף את הגדישים ואם יש דרכים אחרות להציל למה יהיה מותר, וצריך לומר שהדרכים האחרות קשות ודחוקות ולכן אם הוא בפניו חייב הבעלים להצילו בדרך הפשוטה על ידי שריפת הגדישים, ולכן שלא בפניו יהיה מותר אם מותר להציל עצמו בממון חבירו. ולפי זה אפשר ליישב ברווח שיטת רש"י שמפרש כך שלא היה לדוד היתר פיקוח נפש ואעפ"כ נחשב הצלה. ויכול לפרש כך את הגמרא גם אם סובר שאם מותר להציל עצמו בממון חבירו פטור מלשלם.
(בעיקר שיטת הראב"ד שאם הוא בפני הבעלים ומציל הבעלים מכיוון שחייב בלא תעמוד על דם רעך, עדיין חייב הניצול לשלם לו מה שהוציא, ראייתו שם לעניות דעתי קשה להבין.

שכתב שם: "ובאמת וברור משלם שהרי אמרו נרדף ששיבר את הכלים לכל אדם חייב חוץ משל רודף, מאי טעמא שאין לו להציל עצמו בממון חברו. ואף על פי שהוא מסוכן לפי שאין האונס ההוא בא לו מחמת בעל הכלים".

וזוהי ראיה להיפך, שהרי מדובר ששובר את הכלים שלא בפני הבעלים, ולכן חייב לשלם כיוון שנתחדש שאסור להציל עצמו בממון חבירו ויש בזה גזל, לכן אע"פ שעשה משום פיקוח נפש, כיוון שאסור משום גזל חייב לשלם. ומפורש שהחיוב לשלם הוא רק משום שאסור להציל עצמו בממון חבירו, ואם היה מותר, כמו שסבר דוד בשאלתו לסנהדרין, היה פטור מלשלם. ואם הוא בפני הבעלים והבעלים מצילו בממונו מדין לא תעמוד על דם רעך זהו כמו שמותר להציל עצמו בממון חבירו ומוכח להדיא מסוגיא זו שעל צד זה פטור מלמשלם וצריך עיון גדול בכוונת הראב"ד))

.

ורבנן, ואיתימא [ואם תאמר. כלומר יש שמוסרים מימרא זו בשם רבה בר מרי ולא בשם רבנן] רבה בר מרי, אמרו גדישים דשעורין דישראל הוו [של ישראל היו], וגדישין דעדשים דפלשתים, וקא מיבעיא להו מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים.

שלחו ליה: (יחזקאל לג, טו) "חבול ישיב רשע גזילה ישלם", אע"פ שגזילה משלם רשע הוא, אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

בשלמא למאן דאמר לאחלופי [להחליף. לתת שעורים לבהמתו ולשלם תמורתם בעדשים שאינם ראויים לבהמה], היינו דכתיב חד קרא: (שמואל ב כג, יא) "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים", וכתיב חד קרא: (דברי הימים א יא, יג) "ותהי חלקת השדה מלאה שעורים".

אלא למאן דאמר למקלי [לשרוף. לשרוף גדישים שנחבאים בהם פלישתים כדי להציל עצמו מהם] מאי איבעיא להו להני תרי קראי [מה נצרך לאלה שני הפסוקים. באותו מעשה כשהובא בשמואל נאמר עדשים ובדברי הימים נאמר שעורים, ולמה שינה הכתוב לשונו]?

אמר לך דהוו נמי [שהיו גם] גדישים דעדשים דישראל [של ישראל] דהוו מיטמרו בהו פלשתים [שהיו נחבאים בהם פלישתים. הפלישתים נחבאו מקצתם בגדישי שעורים ומקצתם בגדישי עדשים, ולכן אמר במקום אחד שעורים ובמקום אחד עדשים להשמיענו ששניהם היו].

בשלמא למאן דאמר למקלי [לשרוף], היינו דכתיב: (שמואל ב כג, יב) "ויתיצב בתוך החלקה ויצילה" [ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו. רש"י].

אלא למאן דאמר לאחלופי מאי "ויצילה"? דלא שבק להו לאחלופי [שלא הניח להם להחליף].

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא