בשלמא הני תרתי [שתי אלה. דעת רב הונא ודעת רבנן או רבה בר מרי] היינו דכתיב תרי קראי [שני פסוקים, אחד בשעורים ואחד בעדשים], אלא למאן דאמר [רבא בשם רב נחמן] טמון באש קמיבעיא ליה, מאי איבעי ליה קראי?
.
(מתוך דברי תוספות: "דלמאן דאמר לאחלופי אע"פ שאם לא היו עדשים היו צריכים לישאל אם מותר ליטול שעורים על מנת לשלם דמים, מכל מקום הזכיר עדשים לפי שהיו מזומנים שם והיו רוצים לפרעם תחתיהן. ולמאן דאמר להציל עצמו בממון חבירו מיבעיא ליה בשעורין דלא חשיבי כל כך, ובעדשים דחשיבי טובא [הרבה]. אלא למאן דאמר טמון תרוייהו [שניהם] למה לי").
.
אמר לך טמון וחדא מהנך קמיבעיא ליה. [רבא מודה שמלבד ששאל את הסנהדרין לגבי טמון, שאל גם אחת השאלות האחרות, ולכן הוצרכו שני הפסוקים]
בשלמא למאן דאמר הני תרתי היינו דכתיב: (שמואל ב כג, טז) "ולא אבה דוד לשתותם", אמר כיון דאיכא [שיש] איסורא לא ניחא לי. אלא למאן דאמר טמון באש קא מבעיא ליה, מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם? [מכדי גמרא שלחו ליה לא נצרך אלא ללמוד הלכה כמו ששלחו לו ומאי ולא אבה. רש"י]
דלא אמרינהו משמייהו [שלא אמרם בשמם. לא אמר את דברי התורה בשמם של שלושת הגיבורים שהביאו את התשובה מהסנהדרין]. אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.
.
(כתב במהרש"א: "כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה אין אומרים הלכה משמו כו'. נראה בזה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ואלו שסמכו על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהן. ואע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, היכא דשכיחא הזיקא שאני [היכן שמצוי היזק שונה. שאז אין לסמוך על שלוחי מצווה אינם ניזוקין] כדאמרינן פ"ק דפסחים". ומבואר שלא עשו כשורה לסכן נפשם במקום שמצוי היזק ומה שלא נאמר בשמם הוא חסרון במעלתם. וזו ודאי פשטות משמעות הגמרא.
על דרך החסידות כתב בזה בספר פרי צדיק לפרשת תצוה, ד':
"אך הענין על פי מה ששמעתי מרב הקדוש זצוקללה"ה על מה שאמרו "לא אבה דוד לשתותם" (שמואל ב' כ"ג) דלא אמרינהו משמייהו כו', כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו כו', "ויסך אותם לה'" דאמרינהו משמא דגמרא. ויש להבין למה יענש המוסר עצמו למות על דברי תורה, והלא אמרו (ברכות ס"ג) שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, והיינו מסירת נפש בפועל, מדמייתי להך מימרא בגמרא (גיטין נ"ז) על פסוק "כי עליך הורגנו כל היום" (תהילים מ"ד) עיין שם, שמגודל התשוקה לדברי תורה אינו מרגיש כלל במסירת נפשו. ואף שאינו בכלל דברים העומדים בפני פקוח נפש. ואמר שאין זה לעונש רק כיוון שמוסר עצמו למיתה על דברי תורה הדברי תורה שלו כלולים במקור העליון ואין להם שייכות לנפשו בפרטות רק הם דבר ה' ממש, ועל כן אין אומרים דבר הלכה משמו רק משמא דגמרא כמו שהיא הלכה למשה מסיני".
ונראה שיש לזה רמז בלשון הגמרא, שנאמר: "כל המוסר עצמו למות על דברי תורה וכו'", ולא נאמר כל המסכן את נפשו ואפילו על דברי תורה וכו'. או כיו"ב. ומשמע שיש בזה מעלת מסירות נפש.
וכך הן כל סוגיות הגמרא שיש בהן פירוש על פי הפשט והוא לכל אדם, ויש בהן גם פירוש לפי דרך עמוקה והוא ליחידים שזכו לזה בלבד.
ואביא עוד דבר עמוק מאוד בזה מספר מי השילוח פרשת אמור: "חג הסכות שבעת ימים לה' כו' ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם כו', הסוכה והארבעה מינים הם נגד עשרה עומקים שבספר יצירה עומק ששה קצוות, ועומק טוב והפוכו, ועומק ראשית ועומק אחרית.
פרי עץ הדר הוא נגד עומק טוב לפי שיש בו טעם וריח היינו טובה קיימת לעולם הבא ואוכל פירות בעולם הזה.
כפות תמרים הוא נגד עומק אחרית כדאיתא בגמרא לתת לכם אחרית ותקוה אלו דקלים. וגם כי תמרים הוא מין האחרון שבשבעת המינים ורומז על אחרית ותקוה.
ענף עץ עבות הוא נגד עומק ראשית לפי שיש בו ריח היינו שהאדם מריח לעומקו ויסודו על מה נברא בעולם.
ערבי נחל הוא נגד עומק רע כי אין בה לא טעם ולא ריח, והענין בזה כדאיתא בגמרא כל המוסר נפשו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו (בבא קמא דף ס"א), ונראה שמזה המעשה לא יגיע להאדם שום הנאה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא [כיוון שלא נאמר בשמו לא יזכה למעלה הבאה בזכות דברי תורה אלה], אך בהאגודה מהצורך גם ערבה להמצא כי אגודה רומז על שלימות האדם ובשלימות האדם צריך להמצא גם הכח הזה שיוכל למסור נפשו למות אף שלא יגיע לו הנאה אף לעולם הבא, ובאם ימצא באדם זה הכח אז ישיג גם שאר העומקים בשלימות, ועל ידי זה יקרא עומק לפי שגם בהרע ימצא טוב, והיא שלעתיד יחזור השם יתברך לכל מי שהפסיד במסירות נפשו על דברי תורה". עד כאן דבריו הקדושים והנוראים. ובעומק זה כבר אין סתירה בין פירוש המהרש"א שסובר שעשו רע לבין פירוש רבי צדוק שסובר שעשו טוב. וכן הוא בכל מקום שיש פירוש על פי הפשט ועל פי הפנימיות שבעומק הדברים הכל חוזר למקום אחד)
.
(שמואל ב כג, טז) "ויסך אותם לה'", בשלמא למאן דאמר הני תרתי [שתי אלה], משום דעבד [שעשה] לשם שמים [דעבד לשם שמים כיון דאיכא איסורא גבי איניש דעלמא. רש"י]. אלא למאן דאמר טמון באש מאי "ויסך אותם לה'"? דאמרינהו משמא דגמרא [שאמר דבריהם בשם הגמרא].
מתני' עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות או דרך הרבים [י"ו אמות. מעגלות דדגלי מדבר ילפינן במסכת שבת (צ"ח ב'). רש"י] או נהר פטור.
.
(תוספות: עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות. בגמרא מפרש ארבע אמות משפת קוצים ולמעלה. ונראה לר"י דאיירי [שמדבר דווקא] שאין הגדר גבוה מן השלהבת, שאם היה גבוה יותר מאי קמפליג בין קולחת לנכפפת מה לי זה ומה לי זה כיון שהגדר גבוה מן השלהבת מה יכולה להזיק, אלא ודאי בשאין גבוה מן השלהבת איירי.
ומיהו כשאין עצי הדליקה גבוהין מן הגדר איירי, שאם היו גבוהין מן הגדר מה מועיל שהגדר גבוה מן הקוצים הרי הוא כאילו היתה המדורה על הגדר, אלא כשעצי הדליקה שוים לגדר איירי או נמוכים מן הגדר.
ועוד נראה דגבוה ד' אמות דקתני אעצי [על עצי] הדליקה קאי [עומד], שהגדר גבוה מעצי הדליקה ארבע אמות, ורב פפא בא להוסיף בגמרא שמשפת קוצים ולמעלה נמי [גם] בעינן ארבע אמות, אבל פשיטא דמתניתין אעצי הדליקה קאי, ולשון עבר לא שייך אם לא היה הגדר גבוה מעצי הדליקה אע"פ שהשלהבת עולה למעלה מן הגדר)
.
גמ' והתניא: "עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות חייב".
אמר רב פפא תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה, שש אמות פטור חמש אמות פטור עד ארבע אמות פטור [תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה שש אמות או חמש אמות או ד' אמות פטור, דסבירא ליה עד ועד בכלל. רש"י], תנא ברא [חיצוני. דהיינו הברייתא] מלמטה למעלה קא חשיב שתי אמות חייב שלש אמות חייב עד ארבע אמות חייב. [ותנא ברא קחשיב מלמטה למעלה שתי אמות או שלש אמות חייב, וד' אמות פטור. דסבירא ליה עד ולא עד בכלל וכולן שוין בד' אמות דפטור, לתנא דידן עד ועד בכלל לתנא ברא עד ולא עד בכלל. רש"י. ומפרש כאילו היה כתוב גדר שהוא גבוה עד ארבע אמות, ועיין תוספות]
אמר רבא ד' אמות שאמרו דפטור אפילו בשדה קוצים. [אפילו היתה שדה שקופצת לשם האור מעל לגדר מלאה קוצים שנוח האש לבער בה ולדלג פטור. רש"י]
אמר רב פפא ומשפת קוצים ולמעלה ד' אמות.
אמר רב לא שנו [שאם עברה דרך רשות הרבים ברוחב ט"ז אמה פטור] אלא בקולחת, אבל בנכפפת אפילו עד מאה אמה חייב. [לא שנו דפטור אלא בקולחת. אש שקולח מתמר ועולה למעלה, אבל נכפפת שהרוח מטה אותה וכופה לצדדין ומפסיק השלהבת ודולגת לשון מורי. לישנא אחרינא נכפפת – אש נמוכה הולכת ונסרכת בעשבים ובקסמים שעל גבי קרקע, הלכך אפילו עברה דרך רשות הרבים רחב מאד חייב. רש"י. ובתוספות פירשו שדברי רב הם בעברה גדר בגובה ד' אמות, עיין שם]
ושמואל אמר מתניתין בנכפפת אבל בקולחת אפילו כל שהוא פטור.
תניא כוותיה [כמותו] דרב: "במה דברים אמורים [דאם עברה דרך רשות הרבים פטור. רש"י] בקולחת, אבל בנכפפת ועצים מצויין לה אפילו עד מאה מיל חייב. עברה נהר או שלולית שהם רחבים ח' אמות פטור".
"דרך הרבים".
מאן [מי] תנא? אמר רבא רבי אליעזר היא, דתנן [לקמן עמוד ב']: "רבי אליעזר אומר שש עשרה אמות כדרך רשות הרבים".
"או נהר".
רב אמר נהר ממש. ושמואל אמר אריתא דדלאי [יאור קטן שדולין ממנו ומשקין שדות. רש"י].
מאן דאמר נהר ממש אע"ג דליכא מיא [שאין מים. רש"י: דהואיל ורחב הוי כדרך הרבים. תוספות: ואע"ג דברשות הרבים בעי ט"ז אמות הכא סגי [די] בח' אמות מתוך שהנהר עמוק וגם יש בו קרירות מים שעוברים בו תמיד], ומאן דאמר אריתא דדלאי אי אית ביה מיא [אם יש בו מים] אין [הן], אבל לית ביה מיא [אין בו מים] לא.
תנן התם [מסכת פאה ב' א']: "ואלו מפסיקין לפאה [אלו מפסיקין בין שדה לשדה ויהיו נחשבים כשתי שדות, לענין שאם הניח פאה באחת מהן על חברתה לא עלתה לו לפאה, דכתיב: (ויקרא יט) פאת שדך שלא יניח פאה משדה לחברתה. ברטנורא על המשנה] הנחל [שדה מכאן ושדה מכאן ונחל עמוק באמצע חייב להניח פאה מכל אחד ואחד. רש"י] והשלולית ודרך היחיד [ארבע אמות. רש"י] ודרך הרבים [אם דרך היחיד מפסיקה כל שכן דרך הרבים. עיין תוספות שנקט דרך הרבים משום סיפא להשמיענו שאינה מפסיקה באילן]".
מאי שלולית? אמר רב יהודה אמר שמואל מקום שמי גשמים שוללין שם. [שוללין. מתקבצין כמו מן השלל של ביצים (ביצה ז' א'). דבר אחר לשון שלל ומלקוח (במדבר לא) דבר המקובץ. רש"י]
רב ביבי אמר רבי יוחנן אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה [שמשקין אותן ממנה והן עושין פירות. רש"י].
מאן דאמר מקום שמי גשמים שוללין שם, כל שכן אמת המים, ומאן דאמר אמת המים אבל מקום שמי גשמים שוללין שם לא מפסקי, דהנהו באגני [כמו באגנות (שמות כד). רש"י] דארעא מקרו. [שאלה באגני הקרקע נקראים. בשיטה מקובצת הביא דברי הרא"ה שחילוק זה נאמר רק לגבי פאה, שלעניין פאה תלוי מה נחשב הפסק השדה, וכיוון שמי שלולית נקראים שהם באגן הקרקע חשיבותם טפלה לקרקע ואין להם חשיבות כמו נחל שחולק שם לעצמו להיות נחשב שמשם ואילך נקרא שדה אחר. אבל לגבי חיוב שמירה על אש תלוי רק אם האש יכולה לעבור ולא בחשיבות, ואין חילוק בין שלולית לאמת המים, והסוגיא כאן עוסקת רק במשנה בפאה ולא במשנתינו לעניין אש]
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 