מתני' גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב.
גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל גמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב. [עיין בזה לעיל כ"ב א']
רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור.
[מאירי:
גץ היוצא וכו' כלומר שביב היוצא מתחת הפטיש ונתאחז בפשתן העובר ברשות הרבים והזיק חייב, שהיה לו להכנס בתוך שלו עד שלא יזיק.
גמל טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו בתוך החנות מצד אורך המשוי ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב. ואפילו לא פשע בעמידת הגמל ועכבתו כגון שעמדה להטיל מימיה שאין בידו להעבירה.
ואם הוציא חנוני נרו בחוץ חייב. ור' יהודה אומר בנר חנכה פטור מפני שברשות בית דין עשה, ולא עוד אלא שהוא רשות של מצוה ואינו בכלל אותם שאמרו פותקין ביבותיהם וכו' בימות הגשמים אף על פי שיש להם רשות אם הזיקו חייבים לשלם. ולדעת חכמים אף ברשות מצוה אומרים כן והלכה כדבריהם, וזהו שאמרו בתלמוד המערב אלו שעושים סוכתם בפתחי חנויותיהם מבחוץ הוזק בה אדם חייבים".
והרשב"א סובר שגם רבי יהודה מודה שבסוכה חייב כיוון שבסוכה אין מצווה דווקא לעשותה במקום שאנשים עוברים, מה שאין כן נר חנוכה שמצוותו להניחו על פתח הבית]
גמ' אמר רבינא משמיה דרבא שמע מינה מדרבי יהודה נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה, דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה אמאי אמר רבי יהודה נר חנוכה פטור, לימא ליה הוה ליה לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו, אלא לאו שמע מינה מצוה להניחה בתוך עשרה?
אמרי, לא. לעולם אימא לך אפילו למעלה מעשרה. מאי אמרת אבעי לך לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו, כיון דבמצוה קא עסיק כולי האי [כל כך] לא אטרחוה רבנן.
אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. [למעלה מעשרים אמה לא חזו לה אינשי ולא מפרסם ניסא ואנן לפרסומי ניסא בעינן. רש"י]
.
.
פרק שביעי – מרובה.
[גנב משלם תשלומי כפל, כלומר משלם את הקרן שהיא מה שגנב, ובנוסף משלם תשלום נוסף בשווי הקרן בתורת קנס והוא הנקרא כפל. ונלמד מהפסוק בשמות כ"ב ג': "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם".
בשור ושה במקום הקנס של כפל משלם קנס גדול יותר, חמישה בקר תחת השור וארבעה תחת השה. ונלמד מהפסוק בשמות כ"א ל"ז: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה".
תשלומי ארבעה וחמישה אינו מתחייב אלא רק אם טבח או מכר (ואין חילוק אם טבח או מכר לפני ייאוש הבעלים שאז לא מועילה מכירתו ומחזיר הלוקח לבעלים ותובע את הגנב, או טבח או מכר אחרי ייאוש הבעלים שאז קנה הלוקח והגנב משלם לבעלים מעות). אבל תשלומי כפל הם גם אם לא טבח או מכר.
רש"י:
"חמשה בקר וגו'" – אמר ר' יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם ה', שה שנשאו על כתפו משלם ד' הואיל ונתבזה בו.
אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו ה', שה שלא בטלו ממלאכתו ד'.
"תחת השור תחת השה" – שנאן הכתוב כלומר שאין מדת תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד.
העמק דבר:
"וטבחו או מכרו" – ולא נצרך הכתוב כאן לפרש דדווקא בהגיע הגניבה לרשותו, כמו שפירש הכתוב להלן גבי כפל (שמות כב ג): "ונמצא בידו", היינו משום דכתיב "ומכרו", והרי אי אפשר למכור אלא אם כן הגיע לרשותו, והוא הדין טביחה.אבל כפל סלקא דעתך דאע"ג שעדיין לא הגיע לרשותו חייב כפל, משום הכי פירש הכתוב "ונמצא בידו"]
.
מתני' מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה, שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, שנאמר: (שמות כא, לז) "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו'".
אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה. [דכתיב "וגונב מבית האיש" – ולא מבית הגנב. רש"י]
גמ' ואילו מדת תשלומי כפל נוהגת בין בגנב בין בטוען טענת גנב [שומר שטוען שנגנב השור מביתו ונשבע על זה לשקר ומחמת שנשבע נפטר מלשלם, ואחר כך באו עדים שהשור בביתו משלם כפל כאילו גנב [אבל אם רק טען שנגנב ולא נשבע אינו משלם כפל], אע"פ שהוא רק כובש פקדון ולא עשה מעשה גניבה של הוצאת החפץ מרשות בעלים להתחייב כפל מדין גנב. הגמרא לומדת דין זה מפסוק לקמן] ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בגנב בלבד לא קתני [אלמא נהגי ד' וה' בטוען טענת גנב אם טבח ומכר. רש"י], מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
איכא דאמרי [יש שאומרים] לימא מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
מי קתני 'אין בין' [דהוי דוקא ולא שייר מידי [מאומה]. רש"י]? "מרובה" קתני תנא ושייר [קתני קצת דברים שזו מרובה על זו ושייר. רש"י].
"שמדת תשלומי כפל נוהגת כו'". [שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים]
מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? דתנו רבנן: (שמות כב, ח) [עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ] ""על כל דבר פשע" – כלל, "על שור על חמור על שה ועל שלמה" – פרט, "על כל אבידה" חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון.
יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות [דכתיב והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה). רש"י]. יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון [אלא גורמין לגבות ממון. רש"י. ועיין בברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן ל"ב ביאור עמוק במיעוט זה].
.
(כתבו בתוספות:
"ואם תאמר וגניבה בקרקע היכי שייכא?
ויש לומר במשיג גבול. אי נמי במחובר לקרקע כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם (שבועות מ"ב ב')".
מעשה גנבה יסוד חיובו הוא הוצאה מרשות בעלים שעל ידי זה מפסיד מהם ממון זה. ובקרקע אינו יכול להוציאה מרשות בעליה כיוון שאינה מיטלטלת.
ולזה תירצו התוספות במשיג גבול, שהשדות מסומנים בגבול, ולבעלים יש שטר ששדה זו שלו עד הגבול. וכיוון שהגנב הזיז את סימון הגבול נמצא שהוציא את הקרקע מרשות בעליה, שעכשיו על ידי מה שכתוב בשטר יוכל להוכיח בעלותו רק עד הגבול המרומה.
ועוד תירצו לפי המשנה בשבועות מ"ב ב': "ואלו דברים שאין נשבעין עליהן, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, אין בהן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שומר חנם אינו נשבע, נושא שכר אינו משלם .
וכו'.
רבי מאיר אומר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו, כיצד?
עשר גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר אינן אלא חמש. רבי מאיר מחייב שבועה. וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע".
וכתבו שם התוספות:
"ואין בהן תשלומי כפל. דאפילו בקרקע שייכא גניבה כגון מסיג גבול, אי נמי בגפנים טעונות והלה טוען טענת גנב. ורבי מאיר מודה נמי בשאין עומדות ליבצר".
.
.
עוד כתבו בתוספות בדיבור שאחר כך:
"יצאו שטרות. ואם תאמר למה לי קרא למעט מכפל והא אפילו אבדו בידים לא משלם קרן, למאן דלא דאין דינא דגרמי, ואפילו מאן דדאין לא הוו אלא מדרבנן כדפרישית בסוף הפרה (נ"ד א' דיבור המתחיל "חמור")?
ויש לומר כיון דאי איתיה [שאם ישנו] לשטר בעין חייב להחזיר סלקא דעתך דכשמחזיר משלם הכפל עמו".
אם הזיק שטר של חבירו אינו חייב מדין מזיק ממון, כיוון שהממון שמזיק הוא החוב שחייבים לבעל השטר. ואת ממון החוב עצמו לא הזיק, והחוב לא נפקע ועדין החייב חייב לו, רק שלא יוכל להביא ראייה לגבות על ידי השטר אם יכפור החייב ולא ימצא עדים.
לכן הדבר נחשב רק גרמי, שגורם לו להפסיד את ממון החוב על ידי שלא יוכל להביא ראייה בשטר.
כל זה לעניין מזיק, והתוספות מביאים מזה ראייה לעניין גנב, כיוון שחיוב הגנב לשלם אינו על מה שריבה ממון לעצמו אלא על מה שהחסיר ממון מהנגנב ובזה הוא דומה למזיק. ואם מזיק אינו חייב לשלם שאין זה נחשב שהפסיד בידיים ממון לחבירו אלא רק גרם לו הפסד, הוא הדין שגנב לא יתחייב לשלם, וקשה למה הוצרך למעט מהפסוק.
וכתבו התוספות שאם גנב שטר והשטר אבד, לא יתחייב הגנב לשלם מאומה לנגנב כיוון שהשטר עצמו אינו ממון, ולא הפסידו שווי ממון. אבל אם גופו של השטר קיים, כיוון שהנגנב מקפיד עליו אף שאינו שווה פרוטה ואינו מתייאש ממנו, מחדשים התוספות ששייך על זה דין והשיב את הגזילה אשר גזל אע"פ שאין גופו ממון. שבעלות יכולה להיות על גוף החפץ אע"פ שאין בו שווה ממון בעצמו, ומה שבעלמא אין בעלות על מה שאינו שווה ממון זהו רק משום שמפקירים אותו, אבל כאן הוא חשוב למלווה ואינו מפקיר אותו. וכיוון שיש בו בעלות יש בו דין והשיב את הגזילה. והיינו סוברים שבכל מקום שיש דין והשיב את הגניבה יש גם דין לשלם כפל, ואע"פ שהפסידו רק על ידי גרמא יתחייב לשלם לו כמה שהיה נפסד מכח גניבת השטר והיינו כל סך החוב.
לגבי הקרן אם אבד השטר לא ישלם כסך החוב כיוון שמה שמחייב תשלומי קרן הוא מעשה הוצאת הממון מרשות הנגנב, וכאן לא היה מעשה בידיים של הוצאת ממון אלא רק גרמא. אבל מה שמחייב כפל אינו מעשה הוצאת הממון מרשות הנגנב שעל זה כבר התחייב לשלם את הקרן, אלא כפל הוא קנס שקנסה עליו תורה על שפגע בחבירו, והיינו סוברים שחייב בקנס גם על שפגע בחבירו בגרמא, שהפוגע על ידי גרמא אינו רשע פחות ממי שפוגע במעשה גמור.
ולזה נצרך הלימוד מהפסוק שאינו חייב כפל. ועיין עוד תוספת ביאור בזה בברכת שמואל המבואר סימן ל"ג. וחלק הבאתי כאן בהערה.
אם מקפיד על השטר כעל נייר בעלמא לצור על פי צלוחיתו וכמבואר לעיל מ"ט ב', לעניין זה אינו נחשב "שטר" כלל, אלא נייר, והוא בכלל כל שאר מטלטלין שגופם ממון, ולא בזה מדבר המיעוט של שטרות ולא בזה מדברים התוספות)
.
יצא הקדש – "רעהו" כתיב".
אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות לא [כדממעט להו בתורת כהנים ובזבחים בפרק חטאת העוף (ס"ט ב'). תוספות]?
ומי מצית אמרת הכי והא "שלמה" כתיב?
.
– – –
.
הערה
ביאור בתוספות דיבור המתחיל "יצאו" (מתוך ברכת שמואל המבואר בבא קמא ל"ג. המודגש הוא לשון בעל הברכת שמואל ובסוגריים הוא הביאור):
בריש פרק מרובה בתוספות דיבור המתחיל "יצאו שטרות" וזה לשונם: "ואם תאמר למה לי קרא למעט מכפל והא אפילו אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דינא דגרמי וכו'".
פירוש דהתוספות סוברים דדין השבה וחיוב אונסין שהוא מדין והשיב תלוי בדין מזיק, דאי ליכא ביה דין תשלומין משום מזיק אז ליכא ביה גם התשלום של חיוב השבה, וממילא לא שייך לחייב אותו גם בהתשלום של כפל, כמו דלא מחויב בהתשלום של והשיב, ולמה לי למעט שטרות מכפל.
ועל זה תירצו וזה לשונם: "ויש לומר כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר, סלקא דעתך דכשמחזיר משלם הכפל עמו".
ובביאור תירוצם נראה, דחידשו דכשהוא בעין אז חל גם חיוב דוהשיב, ועל כן סלקא דעתך אמינא דמשלם כפל עמו, כן נראה לפי עניות דעתי לפרש,
[הממון של המלווה נמצא אצל הלווה. והשטר הוא כמו חוט הקשור לממון ועל ידי החוט הוא יכול למשוך את הממון שלו אליו. אם הזיק לו רק את החוט ולא את הממון עצמו, אע"פ שכעת אינו יכול למשוך אליו את הממון, עדיין הממון קיים והוא שלו, ולכן פטור על היזק השטר כיוון שאין גופו ממון, והוא רק דינא דגרמי שגרם לו הפסד. והתוספות למדו מזה שאם אינו גוף ממון להתחייב על היזקו אם כן גם אין כאן גניבה, שלא גנב ממון.
ובתירוץ חילקו, שיש שני דינים בגנב, האחד הוא שאם אבדה צריך לשלם דמיה כפי שוויה בשעת הגניבה על שהוציא את החפץ מרשות בעלים. וכיוון שזה חיוב תשלומי ממון, אם החפץ אינו ממון אינו חייב.
אבל יש עוד דין, והשיב את הגזילה אשר גזל, שאם הגניבה בעין, מחזיר אותה כמו שהיא לבעלים. והחיוב להחזירה הוא בין הוקרה בין הוזלה, ואם הוא פרי אפילו הרקיב מקצתו, או חמץ שעבר עליו הפסח ונאסר בהנאה, או כל שינוי שאינו עושה קניין. ודין זה אינו על ההוצאה מרשות בעלים בשעת גזילה שהרי אינו תלוי בשוויה בשעת גזילה, אלא הוא דין אחר שאם היא קיימת חייב להשיב אותה לבעלים. ודין זה אינו על שוויות הממון שלה, שהרי גם חמץ שעבר עליו הפסח שכבר אינו שווה ממון כלל מחזיר לבעלים, אלא הוא דין על גוף החפץ עצמו.
ולכן לא אכפת לנו שאינו אלא חוט למשוך בו ממון, ואינו ממון בעצמו. כיוון שהוא דין על גוף הדבר עצמו ולא על שווי הממון שבו, אם כן חייב להשיב את גוף החוט אע"פ שאינו ממון, שסוף סוף הוא גוף חפץ וחל עליו דין והשיב את הגזילה.
וכיוון שיש בו דין והשיב את הגזילה היינו אומרים שישיב גם כפל. ולזה נצרך הפסוק למעט שטרות מכפל.
וצריך ביאור איך ישלם את הכפל, שהרי אינו יכול לשלם עוד גוף כזה. והרי כפל לעולם הוא דמים בשווי הגזילה ולא גוף הגזילה עצמה.
ונראה שזה יסוד קושייתם, שמה שיש דין בפני עצמו להשיב את הגוף אם הוא קיים ואין דין זה תלוי בשווי הממון שלו אלא הוא על הגוף עצמו זה דבר פשוט והוא היסוד הפשוט של דין גנב ובקושיא ידעו שכך הוא. רק סברו בקושיא שכיוון שכפל אינו דין לשלם את הגוף עצמו אלא דמיו, ממילא הוא רק לגבי דבר שהוא ממון, שאם רואים בו את השווה כסף שבו אפשר לשלם עוד פעם שווה כסף כזה. אבל אם רואים בו רק גוף חפץ, הרי יש רק גוף אחד ואי אפשר לשלם אותו פעמיים ועל זה לא נאמר דין כפל.
ונראה שבתירוץ חידשו שכפל הוא גם על גניבת החפץ מצד עצם הגוף שבו, ונשום את שווי השטר להימכר בשוק וישלם כמה שירצו אנשים לקנות את השטר.
ואע"פ ששומה זו אינה שומה כמה השטר בעצמו שווה, אלא אנשים משלמים עליו משום שעל ידי זה יש להם כח למשוך אליהם ממון אחר, והשווי שהם משלמים אינו שווי השטר בעצמו אלא שווי של דבר אחר שאפשר להשיגו על ידי השטר. שהרי דעתם על החוב שיגבו ולא על השטר עצמו.
וכמו למשל שאדם איבד את מפתח ביתו ואינו יכול להכנס, והוא מסכים לשלם ממון רב תמורת מפתח אחר. והממון הרב אינו שוויו של המפתח, אלא הוא משלם עליו כדי להשיג על ידו ממון אחר.
ובתירוץ חידשו התוספות שדין כפל הוא לשלם פעם שנייה את גוף החפץ ולא את שווי הממון שבו. ואם היה צריך לשלם את שווי הממון שבו לא היה משלם כפי שומתו להימכר שזה אינו שוויו. אבל אם הוא משלם ממון בתורת שהוא משלם פעם שנייה את גוף החפץ, ולא שמשלם שווי הממוני, בזה כבר לא אכפת לנו ששומתו בשוק אינה שוויו הממוני, ובתורת תשלומי גוף החפץ מצד עצמו פעם שנייה החיוב הוא לשלם כמה שנמכר בשוק אע"פ שאינו שוויו הממוני]
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 