איתיביה רב יוסף לרבה [משנה לקמן צ"ו ב']: "גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו [לנגזל. רש"י] הרי שלך לפניך [כיוון שלא נשתנה גופו של החמץ יכול להחזירו אע"פ שנאסר בהנאה ועכשיו אינו שווה כלום. רש"י: הרי שלך לפניך בעין כמות שהוא, דהיזק שאינו ניכר הוא]". והאי כיון דמטא עידן איסורא [שהגיע זמן האיסור] ודאי מייאש [הבעלים מתייאש רגע לפני שנאסר, ואז אם יאוש קונה נעשה החמץ של הגזלן ומתחייב לשלם לבעלים דמי החמץ לפי שוויו כשהיה מותר בהנאה], ואי סלקא דעתך יאוש קנה אמאי [למה] אומר לו הרי שלך לפניך, דמי מעליא בעי שלומי ליה [דמים מעולים צריך לשלם. כלומר דמי החמץ לפי שוויו המלא כשעוד לא נאסר בהנאה]?
אמר ליה כי קאמינא אנא [אני] זה מתייאש וזה רוצה לקנות, האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות. [הגזלן אינו רוצה לזכות בחמץ, שאז יצטרך לשלם כל שוויו ולא יוכל להחזיר את החמץ עצמו שנאסר. ורבה שאמר יאוש קונה זהו רק כשאין הגזלן מתנגד לזכייה בו. עיין לעיל עמוד א' שביארתי סוגיא זו באריכות בע"ה]
איתיביה אביי לרבה: (ויקרא א, ג) [אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה] ""קרבנו" – ולא הגזול" ["קרבנו" משמע הקרבן שלו, ולא שיביא משאינו שלו. רש"י: ולא הגזול, דגזול לאו לרצון אתי [לא לרצון בא]. קא סלקא דעתך דגזל בהמת חולין ואייתי [כעת סובר שמדובר שגזל בהמת חולין והביאה קרבן]]. היכי דמי [באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] לפני יאוש למה לי קרא, פשיטא [בוודאי אינו יכול להקדיש בהמה של חבירו כמו שאינו יכול למוכרה]. אלא לאו לאחר יאוש [ולולא הפסוק היינו סוברים שייאוש קונה ויכול להקדישה], שמע מינה יאוש לא קני [וזהו שבא הפסוק לחדש לנו].
.
[טומאת מדרס:
דין טומאת כלים הכללי הוא שטמא צריך לגעת בכלי כדי לטמא אותו, ומטמא אותו להיות ראשון לטומאה בלבד, כלומר הכלי שנטמא מטמא רק אוכלים ומשקים, אבל לא מטמא אדם וכלים. והכלי צריך שיהיה כלי קיבול בעל תוך כדי לקבל טומאה (מלבד כלי מתכות).
טומאת מדרס היא דין מחודש. אם הטמא דורס [דהיינו עומד או יושב או שוכב או נתלה או נשען] על דבר שמיועד באופן קבוע לישיבה או שכיבה, הוא מטמא אותו להיות אב הטמואה לטמא אדם וכלים, ואע"פ שאינו כלי קיבול, ואע"פ שאינו נוגע בו [אם הוא יושב על כמה מחצלות זו על גבי זו כולן נטמאות].
מגזירת הכתוב שאם יושב על מדרס של חבירו אינו מטמא אותו.
מקור טומאת מדרס הוא מהפסוקים בויקרא ט"ו: "ד כָּל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא. ה וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. ו וְהַיֹּשֵׁב עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב"
ושם:
"ט וְכָל-הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא. י וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד-הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב"]
.
אמר ליה רבא וליטעמיך [ולשיטתך שהפסוק מדבר כשגזל בהמת חולין והקדישה. רש"י: דסלקא דעתך דגזל חולין ואקדשינהו] הא דתניא: (ויקרא טו, ה) [וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב] ""משכבו" – ולא הגזול" [הא דתניא גבי זב משכבו, "איש אשר יגע במשכבו" גזירת הכתוב להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם. רש"י], היכי דמי? אילימא דגזל עמרא ועבדיה משכב [אם לומר שגזל צמר ועשאו משכב], מי איכא למאן דאמר שינוי מעשה לא קני [האם יש מי שאומר שינוי מעשה אינו קונה. רש"י: מי איכא למאן דאמר חד מהני אמוראי שינוי לא קני, הא ביאוש הוא דפליגי]?
.
(תוספות: "מי איכא למאן דאמר שינוי מעשה לא קני. ולא בעי לאוקמיה [ולא רוצה להעמידו] כבית שמאי דאמר שינוי במקומו עומד, אף על גב דאיכא נמי תנאי דסברי הכי [שיש תנאים שסוברים כך] בהגוזל קמא (לקמן צ"ג ב') מכל מקום הלכה כבית הלל דשינוי קונה, והתם נמי [ושם גם] דחי רבא דכולהו תנאי מצו סברי [יכולים לסבור] כבית הלל, ובכל הגמרא סובר כן.
ולא בעי לאוקמי בשינוי החוזר לברייתו דאיכא למאן דאמר דלא קני, דרב יוסף לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודיה אבל שינוי מעשה אפילו בחוזר לברייתו דאיירי ביה רבה כדפרישית לעיל, לא פליג עליה")
.
אלא מאי אית לך למימר [אלא מה יש לך לומר] דגזל משכב דחבריה [שגזל משכב מוכן של חבירו, וגזירת הכתוב שאינו מטמא בטומאת מדרס דבר שאינו שלו], הכא נמי [כאן גם] דגזל קרבן דחבריה. [גוזל משכב שהוא כבר עשוי דומה לגוזל קרבן שהוא כבר מוקדש על ידי חבירו מקודם. רש"י: דגזל קרבן דחבריה – שהקדיש חבירו, ולעולם לפני יאוש, ואיצטריך לאשמועינן דאינו עולה לרצון כלל ואפילו לבעלים הראשונים ואע"ג דלא הוה יאוש.
לישנא אחרינא: דגזל קרבן דחבריה הלכך אפילו לאחר יאוש לא קנייה, דקרבן אינו נגזל, דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה [כל היכן שהוא נמצא הוא נמצא ברשות השייכת לנגזל שהוא הקב"ה שכל הארץ שלו, ומעשה גזילה צריך שיעשה הוצאה מרשות הנגזל, ובקרבן אינו יכול לעשות הוצאה מרשות הנגזל שכל מקום הוא של הנגזל. בי גזא – לשון אוצר. ר"ן נדרים נ' א']]
.
איתיביה אביי לרב יוסף [משנה מסכת כלים כ"ו ח']: "עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן. [בעל הבית אינו עשוי למוכרן ועושה מהן מטות ודולבקאות וקטבלאות, ומשחשב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד. רש"י. המשנה עוסקת בטומאת מדרס, שישיבת הטמא על דבר שמוכן לישיבה או שכיבה באופן קבוע מטמאת אותו. במשנה שלעיל מינה נאמר: "כל מקום שאין חסרון מלאכה, מחשבה מטמאתן. וכל מקום שיש חסרון מלאכה, אין מחשבה מטמאתן". כלומר דבר שלא חסר בו מעשה להשלים תיקונו, מייד כשחשב עליו בעליו שישמש להיות לישיבה או שכיבה בקביעות נעשה מקבל טומאת מדרס. אבל דבר שצריך עוד לעשות בו מלאכה, אין די במחשבה כדי לתת בו דין של דבר המוכן בקביעות לישיבה או שכיבה שראוי לקבל טומאת מדרס]
ושל עבדן [בעל מלאכת עורות] אין מחשבה מטמאתן. [ושל עבדן העשוי למכור אין מחשבתו מטמאתו, דעביד דממליך ומזבין [שלפעמים נמלך ומוכר. כלומר אחרי שחשב עליו לישב עליו כמו שהוא נמלך ומוכר אותו] והלוקח יעשה מהם מנעלים, ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך. רש"י]
של גנב מחשבה מטמאתן. [של גנב מחשבתו מטמאתם דקננהו ביאוש, דקסבר סתם גניבה יאוש בעלים היא דלא ידע למאן לתבעו. רש"י. שהרי הטעם שהוא גנב ולא גזלן משום שגנב בסתר, והבעלים אינו יודע מי גנב ממנו לתבוע ממנו ומתייאש]
של גזלן אין מחשבה מטמאתן. [ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן ואע"פ שחישב עליהן לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון לכיסוי חבילות סוסים ופרדים כמו שעושין מעורות דובין, מאי טעמא דסתם גזילות ליכא [אין] יאוש דכיון דידע מאן שקליה אזיל ותבע ליה לדינא [שכיוון שידע מי לקחו הולך ותובע אותו לדין]. רש"י]
רבי שמעון אומר חילוף הדברים, של גזלן מחשבה מטמאתן, ושל גנב אין מחשבה מטמאתן. [חילוף הדברים: סתם גזילה איכא [יש] יאוש דכיון דלעיניה גזלה מיניה איניש אלמא הוא [שכיון שלעיניו גזלו ממנו איש אלים הוא. ומתייאש מלהוציא ממנו את הגזילה שמן הסתם לא יציית לדין], אבל סתם גניבה ליכא [אין] יאוש דסבר משכחנא ליה לגנב [אמצא את הגנב. וכיוון שאינו מעז לגזול בגלוי מן הסתם יציית לדין]. רש"י]
לפי שלא נתייאשו הבעלים".
ושמע מינה יאוש קנה. [לחכמים גנב ולרבי שמעון גזלן, קונים ביאוש ולכן מועילה מחשבתן. ועיין עוד בסוגיא זו לקמן קי"ד א'. ולקמן קי"א ב' ביאור ארוך בעניין יאוש באבדה וגזילה ושינוי רשות]
.
אמר ליה הכא [כאן] במאי עסקינן, כגון שקיצען. [שקצען – דאיכא תרתי [שיש שתיים] שינוי מעשה ויאוש, ולעולם יאוש גרידא לא קני. רש"י]
.
(יש לעיין, אם קיצען הוא שינוי מעשה למה נאמר במשנה שתלוי ביאוש, הרי שינוי מעשה בוודאי קונה גם ללא יאוש, שכבר אין הגזילה כעין שגזל. וכתבו בתוספות: "כגון שקיצען. ומועיל עם היאוש אבל לחודיה לא קני דלאו שינוי מעשה הוא".
ובשיטה מקובצת הביא דבר זה ביתר ביאור:
"הכא במאי עסקינן במקצע סביבותיו לצורך משכב דאיכא קצת מעשה מיהו בעיא יאוש בכי האי מעשה דלאו מעשה גמור הוא. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון תלמידי הרבינו פרץ ז"ל: בשקצען. ואם תאמר כיון דאיכא שינוי מעשה למה לי יאוש דהא בין רבנן בין רבי שמעון בעי יאוש מדמפליג בין גנב לגזלן וכדפירש הקונטרס לעיל. ויש לומר דהקציעו לא הוי שינוי מעשה גמור דמעשה זוטא [קטן] הוא ולכך בעי נמי דהוי יאוש בהדיה עמו].
ומחשבה דקתני [בא ליישב לשון המשנה שאמרה בגנב שמחשבה מטמאתן והרי באמת לא די במחשבה וצריך גם שיקציען] לאו מחשבה גרידתא קאמר אלא מחשבה עם הקיצוע קאמר. ושמא גם הקיצוע קרי ליה מחשבה משום דמעשה זוטא הוא. עד כאן".
וצריך ביאור להבין מדוע אחרי יאוש די במעשה קטן שאינו נחשב שינוי לקנות. שבפשטות אם שינוי אינו קונה לא השתנה הדין בין לפני יאוש ללאחר יאוש ואם הקצעה אינה שינוי לקנות מדוע אחרי יאוש קונה.
ובאמת יש חילוקים בדין בין לפני יאוש לאחרי יאוש גם למי שסובר שיאוש לא קונה, וכגון שאחרי יאוש קונה בשינוי רשות, אבל זהו משום שאם הגזלן מקנה לאחר בעלות הבעלים סותרת לזה ומעכבת כיוון שהבעלים אינו מסכים להקנאה זו והוא בעלים דעתו מעכבת, ואחרי יאוש אין כבר עיכוב מצד הבעלים שיאוש הוא הסכמה לכל מה שיארע לחפץ.
אבל שינוי אינו מעשה קניין ואינו שייך לדעת הבעלים כלל. אלא הוא רק עניין במציאות החפץ מצד עצמו, שאם השתנה כבר לא נאמר עליו והשיב את הגזילה אשר גזל, והגזלן קונה את החפץ לא מכח השינוי אלא מכח הקניין שנעשה לו בזמן מעשה ההוצאה מרשות מכח שאז התחייב חיוב תשלומי ממון על הוצאה זו. וחיוב השבת גוף הגזילה מעכב על קניינו, וכשהשתנתה כבר אינה מעכבת. והראיה שקונה למפרע מזמן ההוצאה מרשות, ואם השינוי היה סיבת הקניין לא היה שייך שיקנה למפרע. וכמו שביארתי כל זה באריכות לעיל ס"ה א'.
ונראה לעניות דעתי שהנה כל דיני התורה לעולם אינם מתייחסים למציאות הגשמית כמו שהיא, אלא רק לצורות המלובשות במציאות. ובלשון הישיבות זה נקרא "חלות". ושינוי פירושו שנעשה צורה של שינוי בחפץ. וצורה יש בה כח לפעול ולהוציא לפועל במציאות מה שגנוז בה בכח. ומה שיש בחפץ צורה של השתנתות ממה שהיה יש בזה כח להפקיע את בעלות הנגזל. שבעלות הנגזל כולה אינה אלא מכח הדין שחייב להשיב את הגזלה גופה כשהיא בעין. וללא זה כבר היה של הגזלן. והפקעת דין והשיב את הגזילה הוא דבר אחד עם הפקעת בעלות הנגזל בחפץ, וההפקעה הזו נעשית על ידי כח הפועל שיש בצורה החדשה שיש בה שינוי מהצורה הקודמת, וההפרש בין הצורות הוא צורת השינוי שפועל הפקעת הבעלות של הנגזל. ומבחינה זו דומה דין שינוי קונה לדין מעשה קניין, ששניהם הם צורה שפועלת מהכח שיש בכל צורה לפעול על המציאות את שינוי הבעלות. שמעשה קניין הוא ציור צורה וכגון שמושך או מגביה וכל כיו"ב ועי ידי זה כח הצורה פועל את ההעברה מרשות לרשות.
ובקניין יש צד לומר שלקנות מהפקר קל יותר ויש צד בגמרא שהבטה עם מעשה מועט די בה כדי לקנות בהפקר אף אם לא קונה בקניין, עיין בבא מציעא ב' א' ובתוספות ובשיטה מקובצת שם, לגבי הבטה בהפקר.
ועיקר מה שבאתי לבאר בכל זה, שלפי הרגלנו דיני התורה הם רק ציווים והגדרות, ולפי זה אם צריך מעשה קניין כיצד ייתכן שמעשה מועט יועיל לקניין מהפקר, הרי כיוון שהוא לא נכנס תחת הגדרים של מעשה קניין מה בכך שיש בו מעשה מועט. או שהוא קניין או שאינו קניין ומה שייך קניין מועט. ואין זה שבגדרי קנינים הוגדר שמעשה מועט קונה בהפקר, אלא חז"ל למדו מסברא שאם קניין גמור מועיל, סברא היא שבמקום שקל יותר לקנות יועיל מעשה הדומה למעשה קניין רק קלוש יותר. ומה סברא היא זו, הרי יש גדר מהו מעשה קניין וכל שאינו תחת הגדר אינו קניין ולא שייך בזה למחצה לשליש ולרביע. וכן בסוגייתנו הקצעה אינה נכנסת לגדרים של שינוי.
והאמת שאין זה כך, שדיני התורה אינם הגדרות וצוויים אלא הם מציאות שפועלת באופן דומה למציאות הגשמית. שהמציאות הגשמית היא התלבשות של המציאות הרוחנית, והן דבר אחד ודרכיהן שוות. וכיוון שדרך הפעולה של צורה לשנות את המציאות הוא על ידי הפעלת כח, יש בזה מדרגות לפי מידת ההתנגדות שהכח צריך לפעול נגדה כך תהיה מידת הכח שיש להפעיל. וככל שהצורה ברורה יותר כך יש בה יותר כח לפעול כפי עניינה. ולקנות מהפקר הוא שינוי קטן יותר במציאות מאשר לקנות מבעלות של אחר, ולכן היה צד שדי בציור פחות ברור להוראה על קניין ממה שצריך בקנין רגיל, כיוון שנדרש פחות כח לפעול שינוי כזה. וכן לפעול הפקעת בעלות על החפץ אחרי יאוש הבעלים הוא קל יותר כיין שהם מסכימים, ולכן די בצורת שינוי פחות ברורה ולכן מועילה הקצעה בלבד.
וזהו שאמר לקמן: שינוי השם כשינוי מעשה דמי. שינוי מעשה מאי טעמא? התם מעיקרא [מתחילה] עצים השתא [עכשיו] כלים, שינוי השם נמי [גם] מעיקרא קרו ליה משכא [עור] והשתא אברזין [אברזין הוא עיצבא בלשון ארמי אבל יאוש גרידא לא קני. רש"י].
והרי שלמד שיועיל שינוי השם מסברא מכך שמועיל שינוי מעשה. וצריך ביאור מה סברא היא זו, ולמה שביארתי הן הן הדברים, ששם שייך לצורת הדבר וזהו מה שפועל גם בשינוי)
.
(רשב"א:
"הא דאותביה אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול. לא אותביה אכולה מלתא, אלא אמאי דמספקא ליה אי מדאורייתא דמהא שמעינן דלאו דאורייתא, אבל לאביי גופיה יאוש כדי קני מדרבנן מיהא ולא כרב יוסף וכדמוכח ליה מתניתין דעורות של בעל הבית ומינה אותביה לרב יוסף [מקושייתו של אביי על רב יוסף מוכח שאביי עצמו סובר שיאוש קונה, ובוודאי דעתו שקונה רק מדרבנן, שאם היה סובר שקונה מדאורייתא לא ייתכן שמקודם הקשה על רבה שסובר ייאוש קונה]. ותמיהא לי לישנא דאמור "איתיביה אביי לרבה", דרבה ספוקי מספקא ליה אי מדאורייתא ומיבעיא בעי לה, ולמאן דבעי לא מותביה ליה, ולא הוי ליה למימר אלא לישנא דתא שמע, וכזה לא ידעתי בשום מקום".
ועוד כתב הרשב"א:
"ואיכא למידק מאי קמייתי ליה מקרבנו ולא הגזול, דלמא יאוש קני ושאני קרבן משום מצוה הבאה בעבירה. ויש לומר דהא ליתא, דאם איתא דיאוש כדי קני וקודם שיקדישנו כבר קנאו לכולי עלמא בכי הא ליכא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל כשהקנייה אינה נגמרת אלא על ידי ההקדש התם איכא למימר שיהא אסור למזבח משום מצוה הבאה בעבירה")
.
מתקיף לה [מקשה] רבה בר רב חנן, והלא עיצבא שנו כאן ועיצבא אין צריכה קיצוע, דתנן [זו המשנה בכלים שקודמת למשנה שהובאה לעיל]: כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתו. יש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתו. חוץ מן העיצבא". [והלא עיצבא שני כאן, שחשב עליהן לעיצבא – דולבקי שאוכלין עליו וכעין שולחן הוא – ועיצבא אינה צריכה קיצוע דבלאו קיצוע נמי מטמאה דהא חזיא למילתיה [שהרי ראויה לדבר] שהקיצוע אינו עשוי אלא לייפות. ומנא תימרא דבעיצבא קעסיק? דתנן גבי דההיא במסכת כלים כל מקום שאין חסרון מלאכה כו' חוץ מן העיצבא, שאע"פ שמחסר קיצוע מחשבה מטמאתה. רש"י]
אלא אמר רבא האי מילתא [דבר זה] קשי בה רבה לרב יוסף עשרין ותרתין שנין ולא איפרקה [עשרים ושתים שנים ולא תורצה], עד דיתיב רב יוסף ברישא [עד שישב רב יוסף בראש. דהיינו שנעשה ראש הישיבה וניתנה לו סייעתא דשמיא יותר] ופרקה [ותירצה], שינוי השם כשינוי מעשה דמי. שינוי מעשה מאי טעמא? התם מעיקרא [מתחילה] עצים השתא [עכשיו] כלים, שינוי השם נמי [גם] מעיקרא קרו ליה משכא [עור] והשתא אברזין [אברזין הוא עיצבא בלשון ארמי אבל יאוש גרידא לא קני. רש"י].
והרי מריש [קורה. רש"י] דאיכא [שיש] שינוי השם, דמעיקרא כשורא [קורה. רש"י: קודם שניתן בבנין], והשתא טללא [גג. לאחר שנתנו בבירה ונותן עליו תקרת נסרים ועלייה. רש"י], ותנן [משנה בגיטין נ"ה א']: "[העיד רבי יוחנן בן גודגדא] על המריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תקנת השבים [שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו ימנע מלעשות תשובה. רש"י בגיטין שם]".
טעמא מפני תקנת השבים, הא לאו הכי [לולא תקנת השבים] הדר בעיניה [חוזר בעינו]? [וסתם מריש כיון שבנאו בבירה מתייאשים הבעלים ממנו, ואם שינוי השם קונה היה קונה מן הדין ולא משום תקנת השבים]
אמר רב יוסף מריש שמו עליו, דתניא: (יחזקאל מא, כו) ""צלעות הבית" – אלו המלטטין, "והעובים" – אלו המרישות". [צלעות הבית והעובים – קרא כתיב גבי בית עולמים. המלטטים – המלטי כדאמרינן בהשותפין (בבא בתרא ו' א') שנותנים נסרים סביב פתחי חלונות ופתחין ובמקום חורי קיבוע הקורות. אלו המרישות – אלמא בתר הכי קרי להו נמי מרישות [מוכח שגם אחרי שניתנו הקורות בבניין עדיין הן נקראות מריש, ולא כמו שסברנו שנשתנה שמן ממריש לגג. ולכן אין כאן שינוי השם ויאוש בלי שינוי השם אינו קונה והוצרכו לתקנת השבים כדי לפטרו מלסתור את הבניין ולהשיב את המריש שגזל]. רש"י]
.
(תוספות:
הא לאו הכי הדרא בעיניה [לולא תקנת השבים היה חוזר המריש בעינו]. וסתם מריש כיון שבנאו בבירה מתייאשים הבעלים ממנו [ומוכיח שיאוש עם שינוי השם לא קונה].
ואם תאמר דמשמע דלא מקשה אלא לרב יוסף, אדרבה כל שכן דקשה לרבה טפי [יותר], דלדידיה יאוש גרידא קני [ואפילו אם אין שינוי שם היה לו לקנות משום יאוש לחוד, ולמה הוצרך לומר במשנה שקונה משום תקנת השבים].
ולמאי דמשני [שמתרץ] דמריש שמו עליו, אכתי [עדיין] תקשה לרבה, דמהכא משמע דיאוש לא קנה.
ונראה לפרש דבלא יאוש איירי, ולהכי פריך לרב יוסף אי אמרת בשלמא דשינוי השם לא כלום הוא שפיר, אלא אי אמרת דשינוי השם קטן עם יאוש קני, אם כן שינוי השם גדול כי האי דמריש יש לו לקנותו בפני עצמו.
וכן משמע לעיל דשינוי השם חשוב גרידא קני, דפריך גבי גנב טלה ונעשה איל ונקניה בשינוי השם דהוי שינוי השם חשוב.
ועוד יש לומר דבכל מקום הוי שינוי השם גרידא קני לרב יוסף בלא יאוש, ולכך יש להועיל לו במריש בלא יאוש, דמה שצריך יאוש בעורות לאו משום קנין, דקנין הוי משום שינוי השם לחודיה, והיאוש אין צריך אלא כדי שיועיל מחשבת יחודו לשוייה אברזין. דאם לאו היאוש אין כאן שינוי השם [כל זמן שאין יאוש העור שייך לבעלים, ומחשבת הבעלים היא לבדה קובעת האם העור מיוחד לשימוש קבוע של ישיבה או שכיבה ומקבל טומאת מדרס. ואחרי יאוש כבר אין שייכות למחשבת הבעלים לגבי עור זה, שסילק רצונו ממנו, וכיוון שלגנב יש צד קניין קובעת מחשבת הגנב האם הוא מיוחד לשימוש ישיבה או שכיבה. ורק כדי שתועיל מחשבת הגנב לתת לו שם אברזין שמיוחד לישיבה צריך יאוש, וכדי שיחול הקניין לא צריך יאוש ודי בשינוי השם בלבד].
וכן בהקדש בעי עמו יאוש, שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו ואין כאן שינוי השם. וכן שינוי רשות אם אין יאוש אין שינוי רשות [לפני יאוש רצון הבעלים מעכב שיוכל אדם אחר לקנות את החפץ. ואחרי שהתייאשו הבעלים כבר אין רצונם מעכב, ויכול הגנב להקנותו לאחר, ומכח שינוי הרשות לחוד שנכנס לרשות הלקוח נעשה קניין גזילה ונפקעת בעלות הבעלים לגמרי, ולהפקעת בעלות הבעלים אין צריך ליאוש], אבל מריש בלא יאוש נמי איכא [גם יש] שינוי השם, ויש לו להועיל בפני עצמו. וכן גבי טלה ונעשה איל דאמרינן לעיל וניקני בשינוי השם)
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 