בבא קמא – דף ס"ח עמוד ב'

by

ואף רבי אלעזר סבר חיוביה לאחר יאוש הוא, דאמר ר' אלעזר: תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא [בגניבה אנו דנים מן הסתם שהבעלים התייאש כל זמן שלא אמר בפירוש שלא התייאש, וכחכמים במשנה במסכת כלים הובאה לעיל ס"ו ב'], שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ודלמא [ושמא] לא אייאש, אלא לאו משום דאמרינן סתם גניבה יאוש בעלים היא. [תדע שסתם גניבה מיד מתייאשין ואם מכרן גנב לאחר מיד קנה דאיכא תרתי [שתיים] יאוש ושינוי רשות. וממאי? שהרי אמרה תורה גנב ומכר משלם ד' וה', והא דלמא לא אייאוש מרה  [שמא לא התייאש בעליה] ולאו מכירה היא, אלא לאו משום דסתם גניבה יאוש בעלים היא. אלמא מדיליף ר' אלעזר טעמא מהאי שמע מינה כרב ששת סבירא ליה דאי שמענא ליה למרה בהדיא [בפירוש] דלא אייאש פטור המוכר מד' וה'. רש"י]
ודלמא [ושמא] אף על גב דלא אייאש? [ודלמא חייביה רחמנא ואע"ג דלא אייאוש. לרבי אלעזר פריך דיליף מהכא [שלומד מכאן] יאוש לסתם גניבה. רש"י. הגמרא מקשה על רהי אלעזר שלומד שבכל גניבה אנו דנים שמן הסתם התייאשו הבעלים מייד כל זמן שלא אמרו בפירוש שלא התייאשו, שמא הלכה כרב נחמן שחייב ד' וה' גם אם לא הועילה המכירה, ובאמת בגניבה מן הסתם אינו מתייאש והמכירה של הגזלן לא הועילה ולא קנה הלוקח ואעפ"כ חייבה אותו התורה ד' וה']
אמרי לא סלקא דעתך [לא עולה בדעתך להבין מעצמך]? דומיא דטביחה, מה טביחה דאהנו [שהועילו] מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו, ואי [ואם] לפני יאוש מאי אהנו.
ודלמא דשמעיניה דאייאש?
[בהכי משתעי [מדבר] קרא אבל סתם גניבה לא תילף מינה. רש"י. ושמא התורה אמרה שנחכה עד שנשמע את הבעלים מתייאש ואז אם ימכור הגנב יתחייב בד' וה' שאז מועילה מכירתו וקנה הלוקח, אבל כל זמן שלא שמענו אותו מתייאש לא קנה הלוקח ולא מתחייב הגנב ד' וה' כי לא אומרים סתם גניבה ייאוש בעלים]
אמרי לא סלקא דעתך? דומיא דטביחה, מה טביחה לאלתר [מייד] אף מכירה לאלתר.

[גניבת נפש:
רמב"ם פרק ט' מהלכות גניבה:
הלכה א
כל הגונב נפש אדם עובר בלא תעשה שנאמר לא תגנוב. פסוק זה האמור בעשרת הדברים היא אזהרה לגונב נפשות. וכן המוכרו עובר בלא תעשה שזה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד. ואין לוקין על שני לאוין אלו מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שנאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו וגו' ומיתתו בחנק.

הלכה ב
אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים שנאמר והתעמר בו ומכרו. ואפילו לא נשתמש בו אלא בפחות משוה פרוטה כגון שנשען עליו או נסמך בו אע"פ שהנגנב ישן הרי זה נשתמש בו.

הלכה ג
גנבו ונשתמש בו ומכרו ועדיין הגנוב ברשות עצמו ולא הכניסו הגנב לרשותו פטור. גנבו והוציאו לרשותו ונשתמש בו ולא מכרו, או מכרו קודם שנשתמש בו, או נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנוב, כגון שמכרו לאביו או לאחיו הרי זה פטור, שנאמר גונב נפש מאחיו עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה. וכן אם גנבו והוא ישן ונשתמש בו כשהוא ישן ומכרו ועדיין הוא ישן הרי זה פטור]

אמר ליה רבי יוחנן גניבה בנפש תוכיח, שאין יאוש בעלים וחייב. [גניבה בנפש – הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייביה אע"ג דלא אהנו מעשיו. רש"י. גניבת נפש דומה לתשלומי ד' וה' שבשניהם החיבו הוא משום שמכר, ומוכיח רבי יוחנן שכמו שבגניבת נפש חייב על המכירה אע"פ שלא הועילה כך גם בתשלומי ד' וה']
.

(תוספות: "גניבה בנפש תוכיח. ואם תאמר גניבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה? [במכירה לעניין ד' וה' דעת רבי אלעזר שחייב רק אם הועילה המכירה משום שלומדים מטביחה שהועילה להרוג את הבהמה כך גם מכירה רק אם הועילה שיקנה הלוקח. אבל בגניבת נפש אין היקש לטביחה ומשום כך שם רבי אלעזר יכול להודות שחייב גם אם לא הועילה המכירה ואין קושיא עליו מגניבת נפש]
ויש לומר דהכא נמי לא איתקש לטביחה, אלא בלא היקישא יליף לה [לומד אותה] מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן דאדרבה אית לן למילף מכירה ממכירה". [היקש הוא מידה מהמידות שהתורה נדרשת בהן. אם מה שרבי אלעזר למד מכירה לעניין ד' וה' מטביחה הוא היקש, אם כן כך גזירת הכתוב לגבי מכירה שחייב ד' וה' רק אם הועילה וכמו טביחה ואין קושיא מגניבת נפש. אבל התוספות מפרשים שאין זה היקש אלא רבי אלעזר לומד מסברא שיש לדמות מכירה לטביחה. ועל זה מקשה רבי יוחנן שיותר מסתבר ללמוד מגניבת נפש]
.
– – –
.
כאן מבואר שהטעם שמכירת אדם גנוב לא חלה הוא משום שהבעלים, כלומר האדם הנגנב, לא מתייאש, והגנב אינו יכול למכור בלי יאוש בעלים. ויש בזה טעם נוסף, שהתורה אמרה עבדי הם ולא עבדים לעבדים, ומדרשא זו לומדים שלא חלה מכירת אדם בן חורין ואפילו הוא מוכר את עצמו. עיין בבא מציעא י' א' ובתוספות שם דיבור המתחיל "כי", וכן לקמן קט"ז ב', ועיין רש"י בבא מציעא ע"ז א', ועיין עוד תוספות בבא מציעא מ"ח א' דיבור המתחיל "והא". ואפשר שכיוון ששני הטעמים נכונים נקט רבי יוחנן את הטעם שבו עוסקים בסוגייתנו ומודה שגם הטעם השני נכון)
.
מכלל דסבר רבי יוחנן לפני יאוש חייב. [חייב תשלומי ד' וה' ואע"ג שלא הועילה המכירה]
לאחר יאוש מאי? [מי [האם] סבירא ליה יאוש גרידא קני כרב, ושלו טובח ומוכר, או דלמא יאוש לא קני וכל שכן דלאחר יאוש מחייב דאהנו מעשיו. רש"י]
רבי יוחנן אמר חייב, וריש לקיש אמר פטור.
רבי יוחנן אמר חייב, חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש
[שיאוש בלבד אינו קונה]. ריש לקיש אמר פטור, חיוביה לפני יאוש הוא אבל לאחר יאוש קנה ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר.

איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש: "גנב והקדיש ואחר כך טבח, משלם תשלומי כפל [לבעלים. רש"י] ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה". [ואינו משלם ד' וה' דהא כי טבח דהקדש טבח, ו"רעהו" אמר רחמנא [לגבי תשלומי כפל להקדש], ישלם שנים לרעהו ולא להקדש, וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה, דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה, וכי מדלית כפל מינייהו [וכשאתה מחסר כפל מהם. שהרי לגבי הקדש פטור מכפל מדכתיב רעהו] הוו ליה שלשה וארבעה [ולכן פטור מד' וה' בהקדש כיוון שללא כפל יהיו ג' וד', והקב"ה אמר דווקא ד' וה' ולא ג' וד'. מכך שד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' לומדים שתשלומי ד' וה' תלויים בכפל וכל מקום שפטור מכפל פטור גם מד' וה']. רש"י]
אימת [מתי]? אלימא [אם לומר] לפני יאוש, מי [האם] קדוש, (ויקרא כז, יד) "איש כי יקדיש את ביתו קדש" אמר רחמנא, מה ביתו שלו אף כל שלו [ואינו יכול להקדיש אלא רק מה ששלו], אלא פשיטא לאחר יאוש, וטעמא דהקדיש הוא דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דכי קא טבח דהקדש קא טבח [שכשטבח של הקדש טבח], אבל לא הקדיש טבח משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואי סלקא דעתך יאוש קונה אמאי [למה] משלם, שלו הוא טובח שלו הוא מוכר?
.
(לפי רבי יוחנן הגנב הקדיש לאחר יאוש וחל ההקדש ומה שהוא טובח של הקדש הוא טובח, לכן פטור מתשלומי ד' וה'. ורש"י ביאר מדוע אינו חייב לשלם ד' וה' להקדש, משום שכתוב לגבי כפל "רעהו" ולא הקדש, ואם פטור מכפל פטור גם מד' וה'. וצריך עיון, שהרי מרשות ההקדש הוא הוציא את הבהמה על ידי שטבח על מנת לקחת את הבשר לעצמו, וזה גזילה ולא גניבה בסתר, והתורה חייבה תשלומי ד' וה' רק בגנב ולא בגזלן. והמיעוט רעהו ולא הקדש נצרך רק אם גונב משל הקדש בסתר, אבל אם טובח הוא גזילה ולא שייך כפל וד' וה' בגזילה.
וזה קשה גם על לשון הגמרא ולא רק על רש"י, שהגמרא אומרת שהטעם שפטור מלשלם ד' וה' כיוון שכשטבח של הקדש טבח. ומשמע שהטעם שפטור אינו משום שהיא גזילה ולא גניבה אלא משום שהוא של הקדש וכלפי הקדש אין חיוב ד' וה'.
ולפום ריהטא נראה שאולי יש מקום לומר בזה דבר חדש, שהנה ההוצאה הראשונה שהוציא מרשות בעלים היתה בסתר ולכן נדון על הבהמה בדין גנב שחייב ד' וה' ולא בדין גזלן שמשלם רק קרן. מה שאחרי יאוש בעלים הוא מקדיש את הבהמה, מה שהבהמה נעשית של הקדש זה המשך של אותה הוצאה מרשות בעלים שעשה מתחילה, שמכוחה הוא כעת מקדיש, וכיוון שההוצאה מרשות בעלים הראשונה לא נפסקת במה שמקדיש נשאר עליו דין גנב. ואם היה חיוב ד' וה' בהקדש, היה חייב לשלם להקדש כיוון שדינו כגנב. ולכן הוצרך רש"י לבאר ש"מרעהו" לומדים שאינו משלם ד' וה' להקדש.
ויוצא מזה חידוש לדינא, שאם גנב ואחרי יאוש בעלים מכר ללקוח וחלה המכירה מכח יאוש ושינוי רשות, ואחר כך גזל מהלוקח, ישלם ללוקח כפל וד' וה' כדין גנב אע"פ שממנו הוא גזל ולא גנב. כיוון שמהגניבה הראשונה חל עליו דין גנב על בהמה זו, והמכירה ללקוח היא המשך אותה הוצאה מרשות בעלים ולא היה הפסק של הוצאה זו על ידי החזרה לבעלים או אמירת הבית-דין צא תן לו כמבואר לקמן בסוף העמוד.
אם כפל וד' וה' הם חיוב של הגנב כלפי הבעלים, אז כמובן לא שייך לומר כך, שהרי הגניבה הראשונה חייבה אותו כפל וד' וה' רק כלפי הבעלים הראשונים שממנו גנב ולא כלפי הלקוח שמכר לו ואחר כך גזל ממנו. אבל יש מקום לומר שרק קרן הוא חיוב כלפי הבעלים, וכפל וד' וה' אינם חיוב כלפי הבעלים, רק התורה קנסה אותו על רשעתו שנשתרש בחטא, וממילא משלם לבעלים אבל לא בגלל שחיובו הוא כלפיהם. ואם כך הוא, אם כן כל שההוצאה הראשונה מרשות בעלים היתה בסתר ונדון כגנב על בהמה זו, מה שיש לו שם גנב על מה שהבהמה אצלו אין זה מתייחס לבעליה אלא זה על הגנב מצד עצמו להיותו נחשב רשע על מה שבהמה זו אצלו להיקנס עליה בכפל וד' וה'. וזה לא נפסק כשיצאה הבהמה ממנו לרשות לוקח, כיוון שהמעבר לרשות לוקח נעשה מכח הגנבה הראשונה והוא כמו המשך שלה ואדרבה נשתרש בחטא עוד ושונה בחטאו. ואם כן עדיין לגבי שתקנוס אותו תורה עליה יש לו שם רשע כגנב על בהמה זו. ואחר כך כשגוזל אותה מהלוקח, עדיין יש לו שם גנב על הבהמה להיקנס, והקנס הוא עליו משום רשעתו ולא מתייחס כלל כלפי הנגנב הראשון ולא כלפי הלקוח הנגזל. רק ממילא אחרי שנקנס עליה בכפל וד' וה' ואנו שואלים למי ישלם, ומכיוון שכעת היא של הלוקח ישלם ללוקח.

וקצת יש להביא ראיה, שלקמן ס"ט ב' נאמר: "דתנן: "אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל". [משנה לעיל ס"ב ב': אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ולא הטובח, ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה]
אמאי [למה]? בשלמא לגנב ראשון לא משלם (שמות כב, ו) "וגונב מבית האיש" – ולא מבית הגנב, אלא לבעלים נשלם?

אלא לאו שמע מינה זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו".

הגמרא מוכיחה כרבי יוחנן שאינו יכול להקדיש מה שאינו ברשותו מכך שבמשנה נאמר שהגנב השני שגנב מבית הגנב הראשון אינו חייב לשלם כפל לבעלים כיוון שהחפץ אינו ברשות הבעלים.

צריך ביאור בגמרא הזו שמביא פסוק ללמוד שהגנב השני אינו משלם כפל לגנב הראשון. וקשה למה צריך פסוק לחדש דין זה, הרי הבהמה אינה שייכת לגנב ומהיכי תיתי שישלם לו כפל. לעיל ס"ה א' ביארתי שיש סיבה שהבהמה תהיה קנוייה לגנב מכח שנתחייב עליה תשלומים משעת הוצאה מרשות בעלים, אמנם זו רק סיבה שתהיה שלו, והיא פועלת היכן שאפשר לה לפעול, ולחובת הגנב וכגון לחייבו בנזקי הבהמה הגזולה יש תירוץ אחד בתוספות שמשום כך נחשב הגנב כבעלים להתחייב בנזקיה, אבל כל זמן שלא אבדה הבהמה או נשתנתה אין הסיבה פועלת שתהיה שלו בפועל והיא של הבעלים לגמרי, ומהיכי תיתי לשלם כפל לגנב.

ולמה שכתבתי מובן, שבאמת הכפל אינו חיוב כלפי הבעלים, אלא הוא קנס על הגנב מכח הפסוק ואינו נוגע לבעלים כלל. רק שאחרי שקנסה אותו תורה צריך לשלם למישהו, ולמי ישלם אם לא לבעלים. וכיוון שכך היה מקום לומר שמא מסתבר יותר שישלם למי שמרשותו הוציא את החפץ ואע"פ שאינו בעלים. ועל זה הוצרך הפסוק לחדש שאינו משלם כפל לגנב.

ושוב ראיתי שיש להביא ראיה גם מהא דאמרינן לקמן ע"ח ב' שהגונב בהמת השותפין חייב ד' וה'. ואע"פ שאם הוא עצמו שותף וגנב מהשותף השני ושחט פטור, כיוון שטבחו כולו משמע והוא טבח רק את החצי של השותף באיסור, אם גנב בהמה של ראובן ולוי חייב כיוון ששחטה כולה באיסור.

והנה חיובו לשלם הוא לראובן לחוד ולשמעון לחוד. שכלפי כל אחד מהם בפני עצמו הוא גנב ויש לו חיוב בפני עצמו לשלם לכל אחד מהם. ואם כן מצד חיובו כלפי ראובן הוא שוחט רק חצי בהמה של ראובן. ומה נפקא מינה מצד חיובו כלפי ראובן אם את החצי השני שוחט משל עצמו או משל שמעון ומשלם לשמעון. ונראה מזה שבאמת חיוב ד' וה' אינו קנס לשלם לראובן. אלא הוא קנס שקנסתו תורה על רשעותו לשחוט מה שגנב שמשריש בחטא.  ואם שחט כולה באיסור יש כאן רשעה שלמה וחייב חיוב קנס אחד על כל השחיטה וכאילו הוא מתחייב את הקנס לשמיים ואחר כך ממילא זוכים בה ראובן ושמעון רק מכיוון ששייכים בקנס זה יותר מאדם אחר.

וצריך עוד עיון רב בזה וכתבתי רק לעורר את המעיין)
.
אמר ליה הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב. [לדעת ריש לקיש יש כח ביד הבעלים להקדיש גם כשהבהמה ביד גנב. וכאן מדובר לפני יאוש, ולכן מה שדייק רבי יוחנן שאם לא היה כאן הקדש היה חייב לשלם ד' וה' אינו קשה לריש לקיש כיוון שלא קנה ביאוש ושל בעלים הוא טובח. ואם הקדיש הבעלים ואחר כך טבח הגנב, כיוון שטבח של הקדש אינו מתחייב לבעלים ד' וה' שהרי לא את של הבעלים טבח, ולהקדש גם אינו מתחייב ד' וה' שהתורה לא חייבה לשלם ד' וה' להקדש כמבואר לעיל]

ומי [והאם] קדוש [כשהקדיש הבעלים בהמה שביד גנב]? והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש, זה [הגנב] לפי שאינו שלו, וזה [הבעלים] לפי שאינו ברשותו.
אמרי הוא
[ריש לקיש] דאמר כצנועין [סבר לה כצנועין דאמרינן לקמן (ס"ט א') בכרם רבעי הצנועים מניחין כו', בני אדם חסידים שרוצין לסלק ידי כל אדם מן העבירה כשיש להן כרם רבעי וחוששין שמא אוכלין ממנו עוברי דרכים בלא פדיון. רש"י], דתנן [מעשר שני ה' א']: "הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו". [כל מה שלקטו בני אדם היום מכאן יהא מחולל, אלמא אע"ג דליתיה ברשותייהו [שאינו ברשותם] מיפרק [פדוי] ותפיס להו למעות בקדושה. רש"י]

[משנה מעשר שני פרק ה' א': "כרם רבעי מצינין אותו בקוזזות אדמה. ושל ערלה בחרסית. ושל קברות בסיד, וממחה ושופך. [מבואר לקמן ס"ט א']

אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בשביעית.

והצנועים מניחין את המעות ואומרים, כל הנלקט מזה, יהא מחולל על המעות האלו".
כרם רבעי [דהיינו בשנתו הרביעית] אסור באכילה לפני שפודה את קדושת הפירות על מעות, דהיינו שמחלל את הפירות על המעות והפירות נעשים חולין ומותרים באכילה, והקדושה חלה על המעות. לכן מציינים אותו בקוזזות אדמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר שרק בשנת שמיטה מציינים אותו בקוזזות אדמה כיוון שאז מותר להכנס ולקחת פירות יש להזהיר על ידי הציון שלא יאכלוהו בלא פדיון. אבל בשאר השנים כיוון שמי שלוקח את הפירות בלא לשאול את הבעלים הוא גזלן ורשע אין לנו לדאוג להצילו מן העבירה ואין צורך לציין את כרם הרבעי.
והצנועים מתוך חסידותם נזהרים להציל גם את מי שגזלן מלאכול פירות כרם רבעי בלא פדיון, ולכן בשאר השנים שאין ציון לכרם רבעי הם מניחים מעות ואומרים שהפירות שנלקטו על ידי הגזלן יהיו מחוללים על מעות אלה.
לחלל פירות הוא פעולה שרק בעליהם יכולים לעשות מכח בעלותם, ואם הבעלים אינו יכול להקדיש בהמה שלו כשהיא ביד גנב משום שאינה ברשותו וכרבי יוחנן, כך גם לא יוכל לחלל פירות שלו כשהם ביד גנב. ומכך שהצנועים מחללים פירות שלהם כשהם ביד גנב מוכח שאינם סוברים כרבי יוחנן וסוברים שאדם יכול להקדיש ולמכור חפץ שלו כשהוא ביד גנב אע"פ שאינו ברשותו. וריש לקיש סובר כמותם ולכן העמיד את הברייתא כשהקדיש הבעלים]
.
(מתוך דברי התוספות:
"ואם תאמר והיכי [ואיך] מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש, והלא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה (יבמות פ"ח א') דקאמר "אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו'" משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה [שלו] לחבריה?
ויש לומר דלא דמי, דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר, אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים".
התוספות מביאים ראיה שאם הבעלים הקדיש יכול אחר לפדות הקדש זה אע"פ שאינו שלו כלל ואינו ברשותו. ומוכח שאין צורך בבעלות על דבר כדי לפדות אותו מקדושתו, וכמו כן נאמר שאין צורך בבעלות על הפירות של כרם רבעי כדי לפדותם, ולכן אין קושיא מצנועין לרבי יוחנן, שרבי יוחנן דיבר בלהקדיש חפץ שלזה וודאי צריך שיהיה בעלים עליו שזה להעביר מבעלות הבעלים לבעלות ההקדש וכמו למכור, וחידש רבי יוחנן שאם אינו ברשותו אינו יכול להקדיש כיוון שחסר בבעלותו, אבל צנועין דיברו בחילול ולזה אין צורך בבעלות כלל על הפירות כמו שמוכח מהקדש וכל אחד יכול לחלל את הפירות ולא אכפת לנו שאינם ברשותו ואף לא אכפת לנו שאינם שלו כלל.
לפי הקושיא של תוספות הכוונה שהמעות בוודאי צריך שתהיינה של המחלל, שהרי אחרי שנעשו קדושות הן שוות פחות ולא ייתכן שיוכל להתפיס קדושה על מעות של חבירו, כיוון שהוא בעלים על המעות בידו להתפיס בהן את הקדושה שעל פירות חבירו, וממילא פירות חבירו יוצאים לחולין ונשארו בבעלות בעליהן כמו שהיו, ומה שפקעה קדושתן זה לא הפסד של הבעלים ולא שום שינוי בקנייניו ולכן אין כאן סתירה לבעלותו במה שאחר חילל את פירותיו. ונחשב שהמחלל עשה פעולה במעות שלו שהתפיס עליהן קדושה ולא בפירות של חבירו ולכן מועיל.

ותירצו התוספות שמה שאדם יכול לפדות בלי להיות בעלים עליו זהו רק בהקדש אבל לא בפירות כרם רבעי ומעשר שני. שהקדש כבר יצא מבעלות הבעלים כשהקדיש וכעת הוא בבעלות ההקדש. ואם הבעלים פודה אותו אין חילוק בין הבעלים לכל אדם אחר שיפדה אותו כיוון שכבר אינו של הבעלים כמו שאינו של כל אדם אחר. אבל פירות כרם רבעי כשהם קדושים עדיין הם שייכים לבעלים, שדין פירות קדושים הוא להעלותם לירושלים ולאכלם שם, ועדיין יש לבעלים אכילה בהם ואינם יוצאים מבעלותו.

אי אפשר לומר שכיוון שהקדש אינו בבעלות שום אדם, אם כן שום אדם לא יוכל לפדותו, שפדיון הקדש לומדים מפסוקים. ויש לעיין, אחרי שהפסוקים לימדו שאפשר לפדות הקדש, ואם כן כל אדם יכול לפדותו כיוון ששום אדם אינו בעליו והכל שווים אצלו, למה לא נלמד מהפסוקים האלה שפדיון אינו צריך בעלות וכל אדם יוכל לפדות פירות כרם רבעי אף שאינו בעלים.
שהרי מסברא יש מקום לומר שיוכל לחלל פירות של חבירו, ואחרי שראינו בהקדש שיכול לחלל אותו אע"פ שאינו שלו נאמר שזה גילוי שכך הסברא והדין בכל חילול וגם בפירות כרם רבעי שיש להם בעלים. ואם נאמר שהסברא מכריחה שאי אפשר לחלל דבר קדוש ששייך לחבירו, ולכן רק בהקדש אפשר לחלל שזה למדנו מגזירת הכתוב, אבל פירות כרם רבעי שלא גזר בהם הכתוב שמי שאינו בעלים יכול לחלל נדון כפי הסברא שרק בעלים יכול לחלל, נהיה מוכרחים לומר שמה שאפשר לחלל הקדש זהו חידוש מגזירת הכתוב נגד הסברא וזה דוחק, ויותר ישר ללמוד מהקדש שזהו גילוי שכך היא הסברא שאפשר לחלל גם מי שאינו בעלים וגם פירות כרם רבעי ששייכים לבעליהם יוכל כל אדם לחלל אותם על מעותיו.

ונראה לפום ריהטא שלפי התירוץ של תוספות אין כלל מקום לומר שאדם יוכל לחלל פירות קדושים של חבירו, שמה שפרי קדוש זהו מצב ששייך לבעלות על החפץ, שאע"פ שבפירות כרם רבעי הם שלו גם כשהם קדושים, זהו אופן אחר של בעלות מאשר כשהוא בעלים עליהם כשהם חולין, שכשהם קדושים מעורבת בהם בעלות אחרת, שקדושה אינה רק דין איסור והיתר, אלא היא תמיד גם עירוב של צד בעלות אחרת גם בכרם רבעי שלא נפקעה בעלות הבעלים. ולחלל זהו הוצאה מצד הבעלות של קדושה שמעורב בפירות, וזה רק הבעלים יכול לעשות שמוציאן מבעלות שמעורב בה צד של הקדושה ומכניסם להיות לגמרי בבעלותו, ויש בזה צד כמו שהוא קונה אותם ואחר לא יכול לעשות זאת (אלא אם כן האחר נעשה שליח שלו לזכותו וזה הקשו בתוספות בסוף הדיבור שלזכותו של אדם יכול אחר להעשות שליח שלו שלא מדעתו עיין שם ובתוספות קידושין נ"ו א').
ולקמן ס"ט ב' הובאה מחלוקת אם מעשר שני וכרם רבעי הם ממון גבוה. ולכל הדעות מעורב בהם צד בעלות של הבעלים וצד בעלות של ההקדש, והמחלוקת היא רק איזה צד מכריע יותר היכן שצריך הכרעה, אבל בוודאי יש צד בעלות לגבוה, ולקנות משם לרשות בעלים גמורה זהו כמו קניין שרק בעלים יכול לעשות.

ובהקדש לא נתחדש שאפשר לחלל הקדש בלי שיש למחלל כח בעלות על החפץ, אלא נתחדש שרשות הקדש כיוון שהחפץ שלה נתנה מכח זה כח של בעלות לכל אדם שירצה לחלל. וזה דווקא כיוון שאין להקדש בעלים כלל, אבל בפירות כרם רבעי כיון שיש להם בעלים לא הוצרכה התורה לתת כח בעלות לכל אדם ונשאר שרק הבעלים יכול לחלל. ואם החפץ ביד גזלן ויצא מרשות בעלים, לרבי יוחנן שסובר שמשום כך אין הבעלים יכול להקדיש כך גם לא יוכל לחלל, ובהכרח שהצנועין אינם כרבי יוחנן)
.
והרי חזרה קרן לבעלים? [הגמרא חוזרת להקשות על ריש לקיש שהעמיד את הברייתא בהקדיש הבעלים כשהבהמה ביד גנב, ונאמר בברייתא: "גנב והקדיש ואחר כך טבח, משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה", ושואלת הגמרא למה משלם כפל לבעלים, הרי כשהבעלים הקדיש הבהמה יצאה מרשות גנב ועכשיו היא ברשות ההקדש, שהקדש אינו רק שאוסר את הבהמה אלא הוא כמו הקנאה שנעשית בבעלות הקדש. ואם כן יצאה הבהמה מרשות הגנב ונכנסה לרשות הקדש, וזה כאילו חזרה לרשות הבעלים שהרי מכח הבעלים נעשתה של הקדש, ואם בא הגנב לדין כשהבהמה כבר חזרה לרשות בעלים אינו משלם כפל.  רש"י: והרי חזרה קרן לבעלים – אי [אם] כשהקדישו בעלים, כפל אמאי משלם? הרי חזרה קרן לידם דאקדשוה כל היכא דאיתיה [כל היכן שהיא], וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו]
כשעמד בדין. [כשעמד בדין – שבאו עדים קודם שהקדישוהו בעלים. רש"י. ואז חיבוהו כפל כיוון שהיתה בידו, ומה שאחר כך הקדיש הבעלים אינו פוטרו]
היכי דמי [באיזה אופן]?
אי דאמרי
[אם שאומרים. הבית דין] "צא תן לו", מאי איריא [מה דווקא] הקדיש, אפילו לא הקדיש נמי [גם] לא ליחייביה, דאמר רבא "צא תן לו" – טבח ומכר פטור. מאי טעמא כיון דפסקוה למילתיה [שפסקו בית דין את הדבר] וטבח ומכר הוה ליה גזלן, וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה [לפי ריש לקיש הברייתא אומרת שכיוון שהקדישו הבעלים פטור הגזלן מד' וה' אבל כפל חייב, והעמדנו שמדובר כשעמד בדין לפני שהקדישו הבעלים שאם לא כן לא היה חייב כפל, ואחרי שהקדישו הבעלים טבח ואז פטור מד' וה' כיוון שטבח את של הקדש. וכעת מקשה הגמרא שאם עמד בדין לפני שטבח יהיה פטור מד' וה' גם אם לא הקדישו הבעלים כלל. כיוון שאחרי שאמרו בית הדין צא תן לו נפסקה ההוצאה מרשות בעלים שעשה מתחילה כשגנב וכאילו החזירה לרשות בעלים ועכשיו כשהוא טובח הוא עושה הוצאה חדשה מרשות בעלים. ההוצאה הראשונה היתה בסתר ולכן נידון עליה כגנב, אבל ההוצאה החדשה היא בגלוי ונדון עליה כגזלן ובגזלן לא נאמר חיוב ד' וה' (על הטביחה נדון כגזלן ולא כמזיק כיוון שטובח כדי לקחת לעצמו את הבשר)], "חייב אתה ליתן לו" – טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מאי טעמא כיון דלא פסקה מילתא אכתי [עדיין] גנב הוא. [אם רק אמרו שהדין שחייב לתת לו אבל לא ציוו עליו צא תן לו אין זה נחשב כאילו חזרה לרשות בעלים ונפסקה ההוצאה הראשונה מרשות בעלים. אלא עדיין מה שהבהמה ברשותו הוא המשך של ההוצאה הראשונה מרשות בעלים ועליה הוא נדון כגנב ולכן על מה שטובח עכשיו חייב ד' וה'. ועיין בזה ברכת שמואל סימן ל"ז]
לא צריכא דאמרי ליה חייב אתה ליתן לו. [ריש לקיש יעמיד את הברייתא באמרו "חייב אתה ליתן לו" לפני שהבעלים הקדיש, ומכח זה התחייב כפל, ואחר כך אם היה טובח בלי שהקדישו הבעלים היה מתחייב ד' וה' ורק משום שהקדישו נפטר מד' וה' ובזה מיושבת הברייתא]

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: