בבא קמא – דף ס"ט עמוד א'

by

גופא, אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו.

ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבי יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן: [משנה מעשר שני פרק ה' א': "כרם רבעי מצינין אותו בקוזזות אדמה. ושל ערלה בחרסית. ושל קברות בסיד, וממחה ושופך.

אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בשביעית.

והצנועים מניחין את המעות ואומרים, כל הנלקט מזה, יהא מחולל על המעות האלו". אגב שמביאה הגמרא את המשנה היא מפרשת אותה]

"כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה [נותן פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע שהוא כרם רבעי ואסור בלא פדיון. רש"י. כרם רבעי הוא בשנה הרביעית אחרי שלושת שנות ערלה, ואז דינו כפירות מעשר שני שיש בהם קדושה ומותרים באכילה רק בירושלים, ואם פודה את הקדושה על מעות הפירות יוצאים לחולין ומותרים]" – סימנא כי [כמו] אדמה, מה אדמה איכא [יש] הנאה מינה [לאחר זמן בחרישה וזריעה וקצירה. רש"י] אף האי נמי [אף זה גם] כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה [כשנפדית מותר להנות ממנה].

"ושל ערלה בחרסית [כתותי רעפים. רש"י]" – סימנא כחרסית מה חרסית שאין הנאה מינה אף האי דלית ביה הנאה מיניה. [פירות ערלה, שגדלו בשלוש השנים הראשונות, אסורים בהנאה]

"ושל קברות בסיד" – סימנא דחיור [שלבן] כעצמות.

"וממחה ושופך [ממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר. רש"י]" – כי היכי דניחוור טפי [כך שילבין יותר].

"אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים [דעבדינן להו היכירא [שעושים להם היכר] לעוברים ושבים. רש"י] בשביעית [שהוא הפקר ובהיתר הן באין לאכול. רש"י]" – דהפקר נינהו [שהפקר הם], אבל בשאר שני שבוע [שבע השנים של שמיטה נקראות שבוע, שאר שנות השבוע שאינן שנות שמיטה] הלעיטהו לרשע וימות. [אבל בשאר שני שבוע שהן באים לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות. רש"י]

"והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו". [כל הנלקט כו' – אלמא אע"ג דליתיה ברשותיה [שאינו ברשותו] מפריק ותופס פדיונו [פדוי והקדושה נתפסת על המעות]. רש"י. לחלל פירות כרם רבעי יכול רק בעליהן וכמו שרק בעליהן יכול להקדישן ולמכרן. ומבואר שלדעת הצנועין יכול הבעלים לחלל את הפירות הגזולים אע"פ שהם ברשות הגזלן, והוא הדין שיכול להקדישם ודלא כרבי יוחנן. וקשה כיוון שרבי יוחנן אמר שבכל מקום הלכה כסתם משנה כיצד ייתכן שחולק על משנה זו]

וכי תימא [תאמר] מאן תנא צנועין רבן שמעון בן גמליאל [וכי תאמר שמה שנאמר במשנה והצנועין וכו' הוא המשך דברי רבן שמעון בן גמליאל והיא דעתו והיא דעת יחיד ולא דעת סתם משנה ולכן רבי יוחנן חולק], והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה [הן שמות של שלוש סוגיות]?

אמרי לא תימא כל הנלקט מזה אלא אימא כל המתלקט מזה. [שעתידין ללקוט. רש"י. רבי יוחנן מפרש את המשנה שמדובר שבזמן שהפירות עדיין ברשות הבעלים, לפני שנגזלו, אז הם מחללים אותם. והחילול הוא על ידי דין ברירה, שהם מחללים עכשיו את אותם פירות שיתברר אחר כך שהם אלה שייגזלו. וכעת כבר מחוללים הפירות שעתידים להיגזל, רק שאינו מבורר אילו הם, וכשייגזלו אז יתברר שזהו הפרי שנגזל ואז יתברר שהחילול שנעשה עכשיו הוא על הפרי הזה, והוא מחולל עוד לפני שיצא מרשות הבעלים שאז יש להם כח לחלל לפי רבי יוחנן כיוון שהוא ברשותם. לגבי עניין ברירה עיין בזה בחלק החידושים]

ומי [והאם] אמר רבי יוחנן הכי [כך]? והאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, ורבי דוסא נלקט קאמר, דתניא: "רבי יהודה אומר שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר, רבי דוסא אומר לעיתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר". [רבי דוסא לענין לקט קציר קמיירי [מדבר], דקיימא לן שני שבולין לקט שלש אינו לקט, ואין כל העניים בקיאין בהלכה לפיכך צריך בעל הבית להפקיר. רש"י]

[רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א': "כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים שנאמר ולקט קצירך לא תלקט. עבר ולקטן אפילו טחן ואפה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם. אבדו או נשרפו אחר שלקטן קודם שנתן לעניים לוקה".

שם פרק ד': "איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור, והוא שיהיה הנופל שבלת אחת או שתים, אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה".

אם העניים נטלו שיבולים שנפלו שלש כאחת עוברים בגזל. כיוון שחלקם אינם בקיאים ונוטלים מפקיר בעל הבית את מה שנטלו כדי שלא ייכשלו בגזל או באכילתם ללא מעשרות.

לדעת רבי דוסא בסוף היום כשסיימו העניים ללקט מפקיר בעל הבית את מה שנמצא כעת ביד העניים, ואע"פ שכעת השיבולים ביד העניים ואינן ברשותו יכול להפקיר. ולהפקיר הוא כמו להקדיש ולמכור וזהו דלא כרבי יוחנן.

ורבי יהודה סובר שאינו יכול להפקיר שיבולים גזולות כיוון שאינן ברשותו וכרבי יוחנן, ולכן מעמיד שמפקיר אותן בבוקר לפני שבאים העניים ללקוט כשהן עדיין בידו, ומפקיר מעכשיו את אותן שיבולים שיתברר שייגזלו במשך היום.
ומקשה הגמרא מכך שרבי יוחנן אמר שצנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד, והלכה כצנועים כיוון שהם כסתם משנה או כרבן שמעון בן גמליאל שהלכה כמותו, ולפי זה הלכה כרבי דוסא שהוא דלא כדעת רבי יוחנן]

.

(כתבו בתוספות כאן: "כל שלקטו עניים היום יהא הפקר. תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם כגון ג' שבולים ואוכלין בלא מעשר, לפי שלקט שכחה ופאה פטורים מן המעשר, לכך אומר בעל הבית כל שלקטו יהיה הפקר כדי שיפטור הכל ממעשר דהפקר פטור ממעשר". [עיין ביאור היטב בכל המשך דברי התוספות בברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן ל"ו]

ונראה שלא פירשו הטעם שרוצה להצילם מאיסור גזל, כיוון שכדי להציל מאיסור גזל די בכך שאינו מקפיד שהם נוטלים ואין צריך שיחול הפקר, ואם כן אין זה שייך למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ולא אכפת לנו אם מפקיר בבוקר או בערב.

אמנם ממה שרש"י לא הזכיר עניין מעשר משמע בפשטות שבא להצילם מאיסור גזל.

ועיין במסכת בבא מציעא ל' ב' שמובא מעשה ברבי ישמעאל ברבי יוסי שקנה עצים כדי להקל מהמשא של מי שנשאם, והניחם כיוון שלא היה נצרך להם והפקירם. ושם בוודאי הפקיר רק כדי שלא ייכשלו אנשים בהם בגזל שאינם חייבים במעשר. וכך כתבו שם בפירוש התוספות: "אפקרה. שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול". ודנה הגמרא שם האם ההפקר שעשה חל, וכן דנו התוספות שם כיצד ההפקר חל. ולכאורה מה אכפת אם הוא חל או לא, כל שאינו מקפיד על כך שיזכו בהם אנשים אינם עוברים בגזל.

ונראה לומר שהנה להלכה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. כלומר שאם נפל חפץ של הפקר לחצירו והוא אינו יודע שנפל, הוא קונה אותו. וכדי לקנות צריך גמירות דעת של הקונה לזכות בחפץ. ומוכח מזה שיש אצל אדם כל הזמן גמירות דעת לזכות בכל ממון בעולם בלי חילוק כמה הוא שווה ומה הוא. וזהו גם כשמסיח את דעתו ומתפלל וגם כשישן, כיוון שזה מונח בטבע בני אדם.

אם אדם אמר לחבירו שמסכים שהוא יזכה בחפץ שלו, בפשטות די בזה כדי להתיר לו לזכות אף אם עבר זמן רב והמסכים שכח שהסכים. כיוון שהדיבור גילה דעתו ונעשה כהסכם ביניהם וכל זמן שלא אמר שחוזר בו נשאר ההסכם כפי שנאמר. אבל אם הסכמתו היא באופן כללי לכל בני אדם, אפשר שאין זה הסכם בינו לבינם, שהרי אם ייולד אדם לאחר מכן גם לו מותר לזכות, אלא הוא רק מחשבה בינו לבין עצמו ולא אמירה לאדם אחר שעושה עמו הסכם. ואז צריך כל פעם לזכור ולגמור בדעתו מחדש, שאם יסיח דעתו מזה יחזור למה שהוא סתם דעת בני אדם כל הזמן לזכות לעצמם כל ממון וכל שכן שלא להתיר לאחרים לזכות בשלהם. ולכן כדי שלא ייכשלו בגזל צריך דווקא שיחול הפקר וייצא הממון מרשותו כיוון שאי אפשר שכל הזמן יהרהר בכך שנותן רשות לאחרים לזכות בו.

.

– – –

.

העניים שנטלו שיבולים שנפלו שלש כאחת לא התכוונו לגזול אלא סברו שגם זה מותר משום לקט. בעניין גזלן שלא התכוון לגזול האם יש לו דין גזלן נחלקו באחרונים. אם נאמר שאין לו דין גזלן ואין לו קנייני גזילה וצד קנין שיש לגזלן בגזילה, וחזקתו שמציית לדין, אם כן יהיה לשיבולים דין פקדון שהוא גם לרבי יוחנן נחשב ברשות בעלים להקדישו כיוון שמוחזק שיחזיר לבעלים כל אימת שיבקשו.

עיין בזה בקצות החושן סימן כ"ה סעיף קטן א', ושם בנתיבות המשפט ביאורים סעיף קטן א', ובמחנה אפרים הלכות גזילה סימן ז'. ונראה לפום ריהטא שהעיקר הוא שאם עשה בכוונה מעשה קנייני של משיכה או הגבהה להוציא מרשות נגזל לרשות עצמו להיות כבעלים עליה, בזה לכל הדעות נחשב גזלן גם אם לא סבר שעובר על איסור גזל. וכך מסתבר שחיובי גזלן הם מדיני ממונות ולא עונש שתלוי אם התכוון לאיסור. ולפי זה גם העניים יהיה להם דין גזלן אע"פ שלא התכוונו לעבור על גזל. וצריך עוד תלמוד)

.

איפוך דר' יהודה לר' דוסא ורבי דוסא לרבי יהודה. [יש להגיה את גרסת הברייתא ולהפוך שרבי דוסא אומר שחרית בעל הבית עומד וכו', ורבי יהודה אומר לעיתותי ערב אומר וכו'. ורבי דוסא הוא זה שסובר כדעת רבי יוחנן שבעל הבית צריך להפקיר כשעדיין הפירות ברשותו ומדין ברירה, והוא אמר דבר אחד עם צנועין וכמו שהעמדנו לרבי יוחנן שהם אומרים כל המתלקט, דהיינו כל שעתיד להתלקט, וכך הלכה אם משום שצנועים הם סתם משנה או משום שהם כדעת רבן שמעון בן גמליאל שהלכה כמותו]

אמאי אפכת מתניתא, אפכה לרבי יוחנן ואימא צנועין ורבי יהודה אמרו דבר אחד? [יותר נוח להפוך את הגרסה במימרא שנמסרה בשם רבי יוחנן מאשר בברייתא]


%d בלוגרים אהבו את זה: