בבא קמא – דף ס"ט עמוד ב'

by

אמרי לא סגיא דלא מתהפכת מתניתא [לא די בכך שלא תהפוך את הברייתא], דבהא מתניתא קתני דאית ליה [שיש לו] לרבי יהודה ברירה [דקאמר כל שילקוט וכי לקיט אמרינן הוברר שזה הפקר ואע"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר על דינם. רש"י. ועיין בהערה ביאור לשונו], ושמעינן ליה לרבי יהודה בעלמא דלית ליה ברירה, דתנן [דמאי ז' ד', ובמשנה לא גרס דברי החולקים על רבי מאיר]: "הלוקח יין מבין הכותים [בערב שבת בין השמשות כדתניא בתוספתא וקדש עליו היום ואין לו מה לשתות בשבת ואין לו פנאי להפריש. רש"י. חכמים גזרו על הפרשת תרומות ומעשרות בשבת. ברטנורא על המשנה: הלוקח מן הכותים – קודם שגזרו על יינן והיה יינן ודאי טבל] אומר שני לוגין [ממאה. רש"י] שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, ט' מעשר שני, ומיחל [מוציא מעשר שני לחולין על מעות שיש לו בבית דמה שיש לו פנאי לתקן יתקן דהא באמירה בעלמא סגי [די] כדאמרינן לקמן. רש"י] ושותה מיד דברי רבי מאיר. [ושותה מיד – דמאחר שקרא שם יצא לו מידי טבל, וכשהוא מוציא יין לשתייתו הוא הנברר לחולין, ולכשיהיו לו כלים ויוציא מן הנוד לתרומה הוא הנברר לתרומה ויש ברירה. רש"י גיטין כ"ה ב'. ושם פירש שאינו מפריש הפרשה גמורה כי אין לו כעת כלים ולכן אמר לכשיהיו לו כלים]

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין". [דלית להו ברירה לומר מן החולין הוא שותה, ותרומה ומעשר ראשון נותרין בנוד. רש"י]

.

(הכל מודים שתרומה ומעשרות יכולים להיות קיימים באופן שאינו מבורר. בכל שותפות קניינו של האחד קיים באופן שאינו מבורר היכן הוא נמצא שהרי כל מקום מסויים בשדה השותפים אינו מבורר אם הוא שייך לראובן או לשמעון, ואין מי שחולק שיכול שיהיה ממון ראובן קיים באופן שאינו מבורר היכן הוא. וכן רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון מודים שאפשר שתהיה קיימת התרומה באופן שאינו מבורר, שרש"י כתב שהם אוסרים לא משום שאין כאן הפרשות והוא טבל, אלא משום שתרומה ומעשר נותרים בנוד.

המחלוקת אם יש ברירה או אין ברירה היא האם דבר שקיים באופן שאינו מבורר יכול לעבור להיות קיים באופן מבורר רק מכח שנתברר כעת היכן הוא. בשדה המחלוקת היא האם די בכך שקבעו שצד צפון הוא חלקו של ראובן וצד דרום של שמעון כדי שכעת הממון של ראובן שיש בשדה יהיה קיים באופן מבורר בצפון, או שאי אפשר שיעבור להיות קיים באופן מבורר רק מכח שנתברר עכשיו וצריך קניין כדי שיקנה ראובן משמעון כל מה שיש לשמעון בצד צפון, ושמעון יקנה ממנו מה שיש לו בצד דרום.

ובתרומה מי שסובר יש ברירה, סובר שאם הפריש לאחר השבת הרי התברר כעת שהתרומה שהיתה קיימת מקודם באופן שלא מבורר איזה יין מסויים הוא תרומה, די בכך שנתברר אחרי השבת היכן התרומה כדי שהתרומה שהיתה מקודם לא מבוררת תהיה מבוררת עכשיו שהיא במקום זה. וכיוון שהתברר עכשיו שכאן נמצאת אותה תרומה שהיתה מקודם לא מבוררת הרי בירור זה מועיל למפרע שמה ששתה מקודם הוא חולין.

ומי שסובר בתרומה שאין ברירה מודה שהתרומה שהפריש בתחילה קיימת באופן לא מבורר, רק סובר שמה שאחרי שבת התברר כשמפריש היכן היא התרומה, אין די בזה כדי להעביר את התרומה ממצב שאינו מבורר למצב מבורר. ולכן כיוון שהיא נשארת לעולם במצב לא מבורר (או שמא עד שיפריש מחדש, וצריך עיון בזה אם יכול לתקן על ידי שמפריש פעם נוספת, וגם אם מועיל לתקן זהו על ידי ההפרשה החדשה ולא בירור על למפרע) כששתה בשבת שתה יין שיש בו תרומה באופן לא מבורר וכיוון שאין לנו בסוף בירור שמעביר אותה להיות מבוררת, הרי כששתה בשבת שתה גם מתערובת התרומה ואין לזה תקנה בבירור ועבר על איסור. ועיין מה שביארתי עוד ביסוד עניין זה בחידושים)

.

אמרי סוף סוף אמאי [למה] קא אפכת לה למתניתין משום דקשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, השתא נמי [עכשיו גם] קשיא דר' יוחנן אדרבי יוחנן, דאמרת לר' יוחנן לא תימא [תאמר] כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט [מה שעתיד להתלקט], אלמא אית ליה [יש לו] ברירה [שמחלל עכשיו כשהפירות ברשותו ויתברר אחר כך מה חילל], והא רבי יוחנן לית ליה [אין לו] ברירה דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל? [לקוחות הן ולא אמרינן הוברר הדבר שזה חלק המגיע לכל אחד, וירושה לא קאמר רחמנא דתיהדר [שתחזור] אלא אמרינן חלקו של זה היה ראוי לזה והחליפו והרי הוא כמקח וחוזרין ומחליפין ביובל. רש"י. בשנת יובל שדה שנמכרה חוזרת לבעליה הראשונים, אבל שדה שזכה בה בירושה אינה חוזרת. האחים שירשו שדה לכל אחד מהם יש בה בעלות ולא מבורר היכן היא, וכשהם חולקים למי שסובר יש ברירה דהיינו שדבר שאינו מבורר יכול ליהפך למבורר, החלוקה מבררת שזה מה שירש ודינו על מה שחלק הוא יורש ולא לקוח ואינו חוזר ביובל. ומי שסובר אין ברירה מה שיש לו בשדה אינו יכול ליהפך למבורר על ידי חלוקה ולכן צריך ראובן לקנות מה שיש לשמעון בחלקו, ושמעון קונה מה שיש לראובן בחלקו, ועל מה שקנו הם לקוחות והקניין חוזר ביובל ונעשים שוב שותפים בכל השדה וצריכים אחרי היובל לחלוק בקניין מחדש. מכיוון שבשדה רבי יוחנן סובר שהאחים שחלקו הם לקוחות הרי שסובר שאין ברירה, וקשה כיצד אמר שהמשנה מדברת בכל העתיד להתלקט שזה על ידי ברירה]

אלא לעולם כל הנלקט [באמת רבי יוחנן מעמיד את המשנה שהצנועים אומרים כל הנלקט, שמחלל אחרי שנגזלו הפירות, כיוון שסובר שאין ברירה, ואע"פ שהפירות אינם ברשותו סוברים צנועים שיכול לחלל מה שאינו ברשותו ורבי יוחנן לא פוסק הלכה כמותם כיוון שמצא במקום אחר סתם משנה שחולקת עליהם. רש"י: אלא לעולם כל הנלקט אמרו צנועין ורבי דוסא, ודקא קשיא סתם משנה דצנועין לרבי יוחנן, ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח. ואי קשיא והא לא סגיא דלא מתהפכא מתניתא משום ברירה, לא תיפוך, דאית ליה לרבי יהודה ברירה, וטעמא דלוקח יין קתני התם משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה [רבי יהודה סובר יש ברירה ולכן אמר כל המתלקט, ומה שבנאד אוסר לשתות אינו משום שאינו סובר ברירה אלא משום שאם ייבקע הנאד לפני שיוציא ממנו את התרומה הרי לא התבררה התרומה ונמצא ששתה יין שיש בו תרומה, ורבי יהודה חושש שמא ייבקע הנאד ולכן אסר לשתות. וטעם זה שמא ייבקע הנאד נאמר בתוספתא, ומכל מקום ידעו האמוראים שרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון לא חולקים מטעם זה אלא מכיוון שסוברים אין ברירה. ועיין עוד ברשב"א]], ורבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח [סתם משנה אחר מצא], דתנן: "אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל". [משנה לעיל ס"ב ב': אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ולא הטובח, ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה]

אמאי [למה]? בשלמא לגנב ראשון לא משלם (שמות כב, ו) "וגונב מבית האיש" – ולא מבית הגנב [תמוה למה הוצרך פסוק לחדש שלא ישלם כפל לגנב, הרי אינה של הגנב, ולעיל ס"ח ב' כתבתי לבאר בזה עיין שם], אלא לבעלים נשלם?

אלא לאו שמע מינה זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו [עיין מה שכתבתי לבאר בזה לעיל ס"ה א' בהערה].

.

(פני יהושע:

דתנן אין הגונב אחר הגנב וכו' אלא לבעלים נשלם וכו'. ונראה דמשמע לרבי יוחנן מדנקט במתניתין סתמא משמע בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] לוקמי [להעמיד] לאחר יאוש לכך אינו משלם לבעלים, דאע"ג דסבירא ליה לרבי יוחנן דיאוש לא קני מכל מקום לא שייך כפל בכהאי גוונא [באופן זה] דהא אפילו מקרן פטור הגנב שני כשאכלו וליתא בעין, דדוקא בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר וגזלו קייימא לן רצה גובה משני, אבל לאחר יאוש כולי עלמא מודו דפטור השני כי ליתא בעיניה, והוא מוסכם בפוסקים אף למאי דקיימא לן יאוש לא קני, וכן מוכח בריש הגוזל בתרא, ואם כן מהיכא תיתי לחייב בכפל?

אלא משום דסתמא דמתניתין משמע דאיירי [שמדבר] בכל ענין.

ואע"ג דרב מוקי לה לעיל דוקא לפני יאוש היינו לשיטתו דיאוש קני ואם כן כולהו בבי דמתניתין [כל חלקי המשנה] לענין ד' וה' איירי [מדברים] דוקא לפני יאוש, דלאחר יאוש שלו הוא טובח. אבל לרבי יוחנן דמוקי לעיל בהדיא חיובא דד' וה' בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש, משמע ליה דסיפא נמי איירי בכל ענין ודו"ק)

.

ומאי חזית דאזיל בתר ההיא סתמא [ומה ראית ללכת אחר הסתמא ההוא. שגנב שני אינו משלם לבעלין כיוון שאינו ברשותו], ליעביד [לעשות] כי [כמו] האי סתמא דצנועין [שגזילה נחשבת ברשות בעלים שיכול לחלל פרי גזול]?

משום דמסייע ליה קרא: (ויקרא כז, יד) "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה'" – מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו.


אמר אביי אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא [היינו אומרים] צנועין אית להו [יש להם] דרבי דוסא, ורבי דוסא לית ליה [אין לו] דצנועין.

צנועין אית להו דרבי דוסא, ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא, עניים צריכא למימר [לומר]?

ר' דוסא לית ליה דצנועין, עניים הוא דעבדו להו רבנן תקנתא, אבל גנב לא עבדו ליה רבנן תקנתא.

[מתוך התוספות: "הוה אמינא צנועים אית להו דר' דוסא. ולא מן הדין, דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש ולחלל ולהפקיר, אלא מחמת תקנה הוא דאוקמי [שהעמידו] רבנן ברשותיה לחלל ולהפקיר שלא יכשלו עניים וגנב. ורבי דוסא לית ליה דצנועין דבעניים עבוד רבנן תקנה ולא בגנב [עניים גם גוזלים את השיבולים אבל לא עושים כן במזיד ולכן תקנו להם שלא ייכשלו באיסור].

אבל השתא דקאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד אם כן סובר הוא דלא מחמת תקנה אלא מן הדין".

ועיין מה שביארתי בדבריהם לעיל ס"ה א' בהערה לעניין מה מועילה תקנת חכמים הרי סוף סוף הוא ביד הגזלן]

.

אמר רבא אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא מאן תנא צנועין רבי מאיר היא. לאו אמר רבי מאיר מעשר ממון גבוה הוא [ואינו יכול לקדש בו אשה. בקידושין נ"ב ב' במשנה עד נ"ג ב' עיין שם. ורבי יהודה סובר ממון הדיוט הוא ויכול לקדש בו]? ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה [העמידו] רחמנא ברשותיה, דכתיב: (ויקרא כז, לא) "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו" – קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש. [מאן תנא צנועין רבי מאיר דאמר בקדושין מעשר ממון גבוה הוא, דכל היכא דאיתיה [שכל היכן שישנו] למעשר לאו דידיה [לא שלו] הוא אלא דגבוה [של גבוה] הוא, ולענין פדייה אוקמיה ברשותו דמחייב ליה חומשא, ואי לאו דידיה הוא לא הוה יהיב חומש שאין מוסיף חומש אלא בעלים דכתיב ממעשרו. רש"י]

כרם רבעי נמי [גם] גמר קדש קדש [בגזירה שווה] ממעשר, כתיב הכא: (ויקרא יט, כד) "קדש הלולים", וכתיב גבי מעשר: (ויקרא כז, ל) "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש", מה קדש דכתיב גבי מעשר אע"ג דממון גבוה הוא לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה, אף האי קדש נמי [אף קודש זה גם] דכתיב גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידיה הוא [שלא ממון שלו הוא], לענין אחולי [חילול] אוקמיה רחמנא ברשותיה, דהא כי איתיה ברשותיה נמי הא לאו דידיה הוא והא מצי מחיל משום הכי מצי מחיל.

אבל גבי לקט כיון דממונא דידיה, כי איתיה ברשותיה [כשישנו ברשותו] הוא דמצי מפקר ליה [שיכול להפקיר אותו], כי ליתיה ברשותיה [כשאינו ברשותו] לא מצי מפקר ליה. [הכא נמי בכרם רבעי אע"ג דלאו דידיה הוא, קדש קדש ממעשר יליף, אבל לקט והקדש בעלמא לא. אבל השתא דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד שמע מינה טעמייהו משום דלא בעי ברשותו ואפילו במילתא דעלמא דכל כמה דלא אייאוש יכול להפקיר ולהקדיש ולחלל. רש"י. לרבא היה אפשר לפרש שצנועים סוברים כרבי יוחנן שאם אינו ברשותו אינו יכול להקדיש ולחלל ולהפקיר, ומה שאמרו שיכול לחלל מה שביד גזלן זהו דווקא בכרם רבעי, ששם גם כשהוא ביד בעלים אינו ברשות בעלים כי הוא ממון גבוה בכל מקום שהוא וכרבי מאיר, והקב"ה החשיב לעניין חילול כאילו הוא ברשותו, ואם כן אין הבדל אם הוא ביד גזלן וגם ביד גזלן החשיב הקב"ה כאילו הוא ברשותו. אבל לגבי שיבולים שנפלו שלש כאחת יחלקו צנועים על רבי דוסא ויסברו שאינו יכול להפקיר אם אינם ברשותו, שבהם לא עשה הקב"ה כאילו הם ברשותו שהרי הם שלו לגמרי והם חולין]

[תוספות:

"קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש. תימה לר"י דבלא חומש יכול לדקדק דאוקמיה רחמנא ברשותיה מכיון שיכול לפדותו ואין שום אדם יכול לעכב עליו אבל אחר אין יכול לפדות בעל כרחו.

ויש לומר דהא מה שהוא יכול לפדותו ולא אחר היינו לפי שהוא בידו, אבל כשהוא ביד אחרים כמו כרם רבעי דלעיל אז לא יוכל לפדותו, אבל השתא דאשכחן שיהיה חשוב כל כך שלו שמוסיף חומש, ואחר אפילו כשפודה מדעתו [בהסכמתו] אין מוסיף חומש, שמע מינה דלגמרי אוקמיה רחמנא ברשותיה ואפילו הוא ברשות אחרים".

דיבור נוסף של תוספות:
"אבל לקט דממון דידיה הוא. לא הוה צריך למימר אלא דגבי לקט ליכא קרא אלא לרווחא דמילתיה נקטיה דאפי' איכא קרא לא דמי אהדדי".]

אמר רבינא אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא מאן תנא צנועין רבי דוסא היא, כי היכי דלא תקשי סתם משנה לרבי יוחנן, ורבי יוחנן כסתם יחידאה לא אמר [כשאמר הלכה כסתם משנה לא התכוין לסתם שידוע שהוא כדעת יחיד (ואע"פ שממה שהובא במשנה בלא שם אומרו משמע שרבי מחבר המשנה סבר שכך הלכה ולכן הביאו כסתם המשנה ולא כדעת יחיד בשם אומרו)].

.

– – –

.

הערה:

.

רש"י כתב: "דאית ליה לרבי יהודה ברירה דקאמר כל שילקוט, וכי לקיט אמרינן הוברר שזה הפקר ואע"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר על דינם". ויש לעיין שהפשטות היא שאם מפקיר בבוקר כשהתבואה עדיין ברשותו, ומפקיר מה שיקחו העניים שלא כדין דהיינו שיבולים שנפלו שלש כאחת, הרי כעת כשמפקיר לא מבורר איזו שיבולת הוא מפקיר ואיזו לא, ואחר כך כשיטול אותה העני יתברר ששיבולת זו היא זו שהפקיר. וזה עיקר ברירה שיש כאן, ולמה לא כתב רש"י עניין זה להוכיח שרבי יהודה סובר יש ברירה, וכתב רק שלא הוברר שמא לא יקחו העניים כלל יותר מדינם והתברר שלא הפקיר מאומה.

וראיתי יישוב נפלא לזה בספר הנפלא יגיעות מרדכי מאת רבי מרדכי גארפיל, והוא נמצא במפרשים על הדף בגמרא שבאתר HebrewBooks.

ועיקר דבריו שם שהנה לגבי צנועים שמחללים את כלאי הכרם שלא יאכלום הגזלנים באיסור, הקשו התוספות לעיל עמוד א': "ואם תאמר כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך? [כשמחלל עכשיו את מה שברשותו, החילול חל עכשיו על אותם פירות שיתברר אחר כך שהם אלה שנטלו אותם הגזלנים. אמנם אם אחרי שחילל את אותו פרי שאחר כך יתברר שהוא זה שנגזל, הוסיף הפרי לגדול לפני שנגזל, אם כן בשעה שנגזל והתברר שהוא זה שחולל, וחל עליו החילול שנעשה בבוקר, החילול של הבוקר שנעשה בו מועיל רק לחלל ממנו את הקדושה באותו חלק שבו שהיה קיים בבוקר. אבל מה שהוסיף בפרי מעט שגדל אחרי החילול שעשה בבוקר, המעט הזה לא יהיה מחולל מכח החילול שנעשה בבוקר.

ואין זה שייך למה שיש כאן ברירה. גם אם בלא ברירה כלל יחלל בבוקר פרי, ואחר כך הפרי יוסיף לגדול, מה שהוסיף הפרי אחרי החילול הוא קדוש וצריך חילול פעם שנייה לחלל גם אותו. והוא הדין כשיש ברירה, הברירה רק מועילה לברר שזה הפרי שנעשה עליו חילול בבוקר. אבל מה שהחילול של בוקר לא מחלל את מה שגדל הפרי אחר כך לזה לא מועילה הברירה]

ויש לומר דמכל מקום מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים. ועוד דשמא היה בטל ברוב [החלק שגדל אחרי החילול בטל ברוב שמחולל] ואע"ג דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, מכל מקום מדאורייתא בטיל [דבר שאפשר להתיר אותו על ידי שיחלל גזרו חכמים שלא בטל ברוב אלא יעשה מה שנדרש כדי להתיר אותו]".
כשמחלל צריך לחלל מייד בבוקר כי אחר כך מייד אפשר שיגזלו מן המחובר ויאכלו בלי חילול. ואז אם גזלו מאוחר יותר לא מועיל החילול על מה שגדל בינתיים.
אמנם בשיבולים שמפקיר מה שנפלו שלש כאחת, הרי העניים לא נוטלים שיבולים מחוברות שהן אסורות עליהם, ומותר רק שיבולים תלושות שנפלו. ולכן כשמפקיר בעוד השיבולים ברשותו אינו מפקיר אותן מייד בבוקר כשהן מחוברות, כיוון שאז ההפקר לא יועיל למה שגדל אחר כך, וכמו שכתבו התוספות. אלא מפקיר אחרי שנפלו השיבולים לארץ ולפני שנטלו אותן העניים. שכיוון שכבר נתלשו שוב אינן גדלות עוד ואז יועיל ההפקר על הכל ולא יעברו על מה שגדל אחרי ההפקר.
אחרי שכבר נפלו השיבולים הרי כבר התברר איזו מהן נפלו שלוש כאחת ואסורות לעניים, ואילו נפלו אחת או שתיים שמותרות. והוא כעת מפקיר רק את אלה שאסורות לעניים והן כבר מבוררות עכשיו ולא צריך לעשות מאומה שאינו מבורר עכשיו על סמך שיתברר אחר כך. ולכן קשה מהיכן למדה הגמרא שרבי יהודה סובר שיש ברירה.
ולכן פירש רש"י שאפשר שהעניים לא ילקטו שיבולים שאסורות להם. ועל צד זה הרי אינו רוצה להפקיר ממונו בחינם. ולכן הוא נזקק לברירה שמפקיר כעת את השיבולים שנפלו שלוש כאחת אבל רק את אלה שיתברר שנטלו אותן העניים, ואם לא יטלו הרי נתברר שלא הפקיר. ועיין שם שהוסיף עוד ביאור בסוגיא לפי זה.


%d בלוגרים אהבו את זה: