בבא קמא – דף ע' עמוד א'

אמרי נהרדעי [אומרים דייני נהרדעא] לא כתבינן אורכתא [הרשאה. ולשון שולטנות הוא כמו (ב"ב קס"ד ב') בשנת פלוני אורכן שלטון, אף כאן אורכתא השלטה שהשליטו על בעל דינו לתובעו. רש"י בשבועות ל"ג ב'] אמטלטלי [על מטלטלין. אלא רק על קרקעות].
אמר רב אשי לאמימר מאי טעמא?
אמר ליה משום דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. [משום דר' יוחנן דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח, הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן. רש"י. אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת ויכול להקנותה לשליח ולכן כותבין עליה הרשאה]
.
(אם אדם שולח שליח שלו לגבות עבורו פקדון, ונתן הנאמן שהופקד בידו הפקדון לשליח ואחר כך אבד החפץ, פטור הנאמן כיוון שנתן על פי המלווה או בעל הפקדון.

אמנם אם ירצה הנאמן הרשות בידו לסרב לתת ביד השליח. ועצה טובה היא לו לסרב, כיוון שאם ימות המפקיד לפני שהשליח הגיע לבעלים ומסר את החפץ בידם, בטלה השליחות, ואז אם יאבד החפץ כשהוא ביד השליח יצטרך הנאמן לשלם שוב ליורשים.

כדי שלא יוכל הנאמן לסרב לתת, וכן כדי שלא יצטרך הנאמן לשלם שוב אם בטלה השליחות ואחר כך נאבד החפץ לפני שהגיע ליד המפקיד, נהגו לעשות הרשאה. הרשאה עניינה שהשליח שנשלח לגבות הפקדון קונה את את הפקדון, וכשהוא תובע את שלו הוא תובע, ומייד כשנתן הנאמן את הפקדון בידו נפטר שזה נחשב שפרע ליד הבעלים עצמו.
וכותבים לשליח שטר הרשאה שבו כתוב שהוא קנה את החפץ שאותו הוא בא לתבוע, וכיוון שמוציא שטר הרשאה הנאמן אינו יכול לסרב לתת לו.

[יש הרבה שיטות חלוקות בראשונים ובפוסקים בדיני הרשאה, ויש בזה גם תקנות ומנהגים מלבד עיקר דין הגמרא. עיין כאן ברשב"א ושאר ראשונים שהאריכו, ובשולחן ערוך וטור ובית יוסף חושן משפט סימנים קכ"ב וקכ"ג, [ובתחילת סימן קכ"א מה הדין בשליח ללא הרשאה, שבזה תלוי מה התחדש בשליח שיש לו הרשאה יותר מבשליח שאין לו הרשאה, וגם בזה רבו הדעות. ועיין עוד בקצות החושן סימן קכ"ב סעיף קטן א'], וכאן כתבתי לפי סוגייתנו לפירוש רש"י ותוספות]

יש נפקא מינה בכך שאין כותבין הרשאה על מטלטלין, שאם בא השליח לגבות בלא הרשאה יכול הנאמן שבידו הפקדון לסרב לתת לו. רש"י כתב נפקא מינה אחרת, שאם גבה השליח מטלטלין בלא הרשאה ואבד החפץ לפני שהגיע ליד בעלים צריך הנאמן לשלם שוב חפץ לבעלים. וכנראה רש"י כתב כך משום שהסוגיא עוד לא נחתה לשאלה האם יכול הנאמן לסרב מלתת לשליח.

בבית יוסף הקשה על רש"י, שלהלכה רק אם בטלה השליחות משום שמת הבעלים לפני שהגיע החפץ לידו, וכשמת בטלה השליחות שעשה, אז אם אבד החפץ אחרי שבטלה השליחות כשעודו ביד מי שהיה לפני כן שליח יכולים יורשי הבעלים לתבוע שוב מהנאמן (ואם בטלה השליחות לא משום מיתת הבעלים אלא משום שהבעלים ביטל אותה יש בזה מחלוקת עיין שולחן ערוך חושן משפט קכ"ב סעיף ב'). כיוון שבזמן שאבד החפץ כבר אינו שליח הרי אבד כשאינו ברשות הבעלים, ולא נחשב לנאמן שהחזיר. אבל אם לא בטלה השליחות ואבד החפץ ביד שליח, שלוחו של אדם כמותו וכיוון שהנאמן נתן לשליח בציווי המשלח, נחשב שהחפץ ברשות הבעלים ואם אבד כשהוא ביד השליח פטור הנאמן כמבואר כל זה בחושן משפט בבית יוסף ושולחן ערוך בתחילת סימן קכ"א.
ותירץ הבית יוסף שם שמה שפטור הנאמן אם אבד החפץ בידי שליח שאין לו הרשאה זהו ממנהג הסוחרים וכלשון הרי"ף שהביא בבית יוסף תחילת סימן קכ"א, אבל מעיקר הדין לשיטת רש"י כל זמן שאבד ביד שליח לפני שהגיע לבעלים חייב הנאמן לשלם שוב.
ועיין בזה רש"י בבא מציעא צ"ח ב' דיבור המתחיל "וכן", ובתוספות שם, ובבבא קמא ק"ד א' בסוגייא ובתוספות, ועיין עוד בביאור הגר"א חושן משפט סימן קכ"א סעיף קטן א' (ומה שתירץ את שיטת רש"י בקצות החושן קכ"ב א' מוקשה לעניות דעתי). ולכאורה קשה מסברא כיוון ששלוחו של אדם כמותו, והבעלים ציווה לתת לשליח, למה לא נאמר שאם מסר הנאמן לשליח מעתה החפץ באחריות הבעלים. ויש להאריך בזה הרבה כיוון שיש כמה חילוקים בדין בזה הקובעים מה גילוי הדעת שהיה, ותלוי מה אמר לו ואם עשה את השליח בעדים או כתב ועוד, עיין במקומות שציינתי.

עוד יש להעיר בדברי רש"י, שממה שכתב "יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן", מבואר שמדובר כאן בתובע פקדון, ש"נאמן" הוא מי שהופקד הפקדון בידו. ולא מדובר בתובע גזילה שנגזלה ממנו, שהרי לא שייך כלל לכנות גזלן "נאמן". לרש"י הטעם שאין כותבים הרשאה על תביעת פקדון משום שלרבי יוחנן אין הבעלים יכול להקנות את החפץ לשליח משום שאינו ברשותו. אמנם זה קשה שדווקא גזילה נחשבת אינה ברשות הבעלים, אבל פקדון הוא ברשות הבעלים להקדישו, וכמו שכתבו תוספות כאן דיבור המתחיל "לא" שכך מוכח מהגמרא (ועיין עוד בתוספות שבועות ל"ג ב' דיבור המתחיל "היכא", ועיין גם בתוספות בכורות מ"ט א', ובתוספות כאן ד"ה "אמטלטלין"). ומשום כך העמידו התוספות שסוגייתנו עוסקת דווקא בתובע גזילה, ועל זה דווקא נאמר שאין כותבים הרשאה על מטלטלין כיוון שאינה ברשותו להקנות לשליח. אבל על פקדון כותבים הרשאה כיוון שיכול להקנותו לשליח כמו קרקע, והסוגייא לא דיברה בפקדון. ומכל מקום על רש"י קשה שפירש שמדובר בפקדון ואפילו הכי כתב שאינו יכול להקנותו לשליח.

ותירץ על זה בקצות החושן סימן קכ"ג סעיף קטן א' שמה שפקדון נחשב ברשותו זהו דווקא כשהנאמן רוצה להחזירו ואינו מעכב, אבל אם יש לנאמן איזו טענה או תביעה שמכוחה רוצה לעכב את החפץ בידו, אז נחשב אינו ברשותו והבעלים אינו יכול להקנותו לשליח, ומכך שהוצרך לכתוב הרשאה מן הסתם צריך לירד עם הנאמן בדין כיון שיש לו איזו טענה לעכב את הפקדון, ולכן נחשב אינו ברשותו.
ולדבריו צריך לומר שמה שבלשון השנייה לקמן בסמוך מעמיד שמדובר שהנאמן לא כופר זהו דווקא כשהנאמן מכחיש את עיקר הדבר וטוען שאין בידו כלל חפץ של התובע, ועל זה נאמר שאינו כופר ואינו מכחיש שיש בידו חפץ של התובע, ומכל מקום עדיין מדובר שרוצה לעכב את החפץ בידו בגלל איזו טענה או תביעה שיש לו כלפי התובע.

ויותר נראה לעניות דעתי שרש"י סובר שלדעה הראשונה באמת גם פקדון שהנאמן מסכים להשיב בלא טענות נחשב אינו ברשותו ולרבי יוחנן אינו יכול להקנותו. ולא חשש למה שהוכיחו התוספות שפקדון נחשב ברשותו ויכול להקנות אף לרבי יוחנן, כיוון שהלכה כהאיכא דאמרי [הגרסה השנייה במה שאמרו דייני נהרדעא המובאת לקמן בסמוך] שלדבריהם אפשר להקנות פקדון ולכן אמרו שכותבים הרשאה על מטלטלין, ומה שהוכיחו התוספות שאפשר לרבי יוחנן להקנות פקדון הוא לפי דעה זו שהיא להלכה. ועיין עוד לקמן מה שביארתי בזה)

.
איכא דאמרי [יש שאומרים] אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה [אם תבעיה מפקיד לנאמן בבית דין וכפר בו. רש"י], טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא [דמיחזי דחתמינן אשיקרא דיהיב [שנותן] ליה לשליח מידי דלית ליה גבי האיך [דבר שאין לו אצל זה]. רש"י. העדים צריכים לחתום על שטר ההרשאה שניתן ביד השליח שיוצא לגבות את הפקדון מהנאמן, וכתוב בשטר שיש ביד הנאמן חפץ השייך למשלח ועשה את השליח מורשה לגבותו. מכיוון שהנאמן טוען שאין בידו חפץ של התובע ועדיין לא פסקו בזה הבית דין, הרי ייתכן שהאמת עם הנאמן ואם חותמים העדים על שטר שכתוב בו שהמשלח מקנה לשליח חפץ שיש לו ביד הנאמן נראה כאילו חתמו על שקר], אבל לא כפריה, כתבינן.
.
(לעיל בסמוך כתבתי שלפי רש"י הדעה הראשונה סוברת שלרבי יוחנן גם פקדון נחשב אינו ברשותו ואינו יכול להקנותו ואפילו הנאמן מסכים להשיבו בלי עיכוב, ולכן סוברים שלא כותבים הרשאה על מטלטלין כלל ואפילו פקדון.
וה"איכא דאמרי" סוברים שכותבים הרשאה על מטלטלין כיוון שלרבי יוחנן אפשר להקנות פקדון אע"פ שאינו ברשותו, ורק גזילה אי אפשר להקנות. ורש"י מפרש שסוגייתנו עוסקת דווקא רק בפקדון, ובגזילה באמת גם להדעה השנייה לא כותבים הרשאה כיוון שאינו יכול להקנות לשליח את החפץ כיוון שאינו ברשותו. והלכה כרבי יוחנן כמו שכתבו בתוספות כאן, ודייני נהרדעא אמרו לפי ההלכה ואי אפשר לפרש שהם סוברים כצנועים שחולקם על רבי יוחנן וסוברים שאפשר להקנות גם גזילה.

ויש להקשות לפי זה מדוע אם כפר הנאמן בפקדון הוצרכו לטעם שלא כותבים הרשאה משום שהחתימה נראית כחתימה על שקר. הרי גם ללא טעם זה כיוון שהנאמן כופר החפץ אינו ברשות הבעלים ואינו יכול להקנותו לשליח ואי אפשר לכתוב הרשאה.
ויש לומר שהנה רש"י כתב: "דמיחזי דחתמינן אשיקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה גבי האיך", ומשמע שהכפירה שמדובר בה היא שהנאמן טוען שכלל אין בידו את החפץ שתובע התובע. ובאמת לא מדובר כשהחפץ בוודאי נמצא ביד הנאמן רק הנאמן טוען שהוא שלו, שזה כמו גזילה ובגזילה לעולם אי אפשר לכתוב הרשאה כיוון שאינה ברשותו ולא עסקינן בסוגייתנו בהרשאה על גזילה. והטעם של מחזי כשיקרא נצרך למקום שהנאמן טוען שהחפץ לא נמצא בידו ומעולם לא הופקד בידו, ובאופן זה אי אפשר לומר שלא תחול הקנאת התובע לשליח משום שאינו ברשותו, שהרי אם החפץ קיים אז אין הנאמן מעכב אותו, שאינו טוען שהוא שלו. וזה דומה לאבידה שאם נמצא את החפץ אז אין מי שמעכב על בעלות בעליו, ובאבידה יכול הבעלים להקנות לפי רבי יוחנן וכמו שביארתי לעיל ס"ה א' בהערה.

כאמור רש"י מפרש שכל הסוגיא מדברת דווקא בפקדון ולא בגזילה, ופירש על הלשון הראשון שהתביעה היא מהנאמן, דהיינו מי שהופקד הפקדון בידו, ולא מהגזלן, וכן לקמן דיבור המתחיל "דאמר" פירש שמדובר בנאמן. אמנם התוספות בדיבור המתחיל "לא" מפרשים להיפך שהסוגיא עוסקת דווקא בגזילה ולא בפקדון. כיוון שלא היה נוח להם להעמיד שהלשון הראשון סובר שלא כהלכה שפקדון נחשב לפי רבי יוחנן ברשות בעלים להקנות [ורש"י כאמור סובר שבזה נחלקו הלשון הראשון והשני, וההלכה שאפשר לרבי יוחנן להקנות פקדון היא דווקא לפי הלשון השני]. ולפירושם גם כן "מטלטלין דכפריה" היינו שטוען לא היו דברים מעולם והוא לא גזל ואין החפץ תחת ידו.
מאחר שמדובר בגזילה קשה לשיטת התוספות כיצד הלשון השנייה סוברת שאפשר לכתוב הרשאה על מטלטלין. הרי לפי ההלכה קיימא לן כרבי יוחנן שאי אפשר להקנות גזילה כיוון שאינה ברשותו, והרשאה היא שמקנה את החפץ לשליח. וכתבו התוספות שלדעה זו עשו תקנה להחשיב כאילו קנה השליח את החפץ אע"פ שלא קנה אותו מן הדין.
וכתבו התוספות שעל זה מיוסד המנהג לכתוב הרשאה על הלוואה [דהיינו שהמלווה שולח שליח עם שטר הרשאה לגבות את החוב, ומועילה ההרשאה שלא יוכל הלווה לסרב לתת ביד השליח וכן שאם אבדו המעות ביד השליח פטור הלווה] אע"פ שהמלווה אינו יכול להקנות לשליח [ולא לשום אדם] הלוואה שיש לו ביד הלווה כמו שביארו בתוספות, שהרי גם מטלטלין גזולים אינו יכול להקנות לפי מה שקיימא לן כרבי יוחנן משום שאינם ברשותו, והרשאה היא תקנת חכמים שתיקנו שיש לו כח כאילו קנה את החפץ אע"פ שלא קנה מן הדין)
.
ואמרי נהרדעי אורכתא [שטר הרשאה] דלא כתיב ביה "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך" [לך דון וזכה והוצא לעצמך] לית ביה מששא [אין בה ממש].
מאי טעמא?
משום דאמר ליה האיך [זה. הנתבע] לאו בעל דברים דידי את [לא בעל דברים שלי אתה רש"י: דאמר ליה האיך נאמן לשליח לאו בעל דברים דידי את].
.
(בכתובות פ"ד ה', ופ"ה א' נאמר: "אמר רבי יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה". ורש"י פירש שם: "התופס לבעל חוב – שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך בעל חוב. במקום שחב לאחרים – שמפסיד בעלי חובין אחרים בתפיסתו. לא קנה – דלאו כל כמיניה לחוב זה כדי לזכות את זה". והביאור שמה שבעל החוב עשאו שליח זהו הסכמה בינו לבין השליח שהשליח מבטל דעת עצמו ועושה מכח דעת המשלח ולכן נחשב כאילו המשלח עשה. והסכמה זו היא דיבור בין המשלח לשליח ומחייבת רק את שניהם, אבל לגבי בעל חוב אחר שרוצה לתפוס לעצמו הוא אינו מחוייב להסכמה זו כלל ומצידו כאילו אינה, ומצידו לא נחשב שמי שתפס הוא שליחו של בעל החוב, וכיוון שהשליח עצמו אינו בעל חוב ואינו יכול לתפוס לעצמו, יכול בעל חוב אחר לזכות לעצמו אחרי שתפס השליח שלגביו תפיסת השליח אינה כלום [ועיין בבא מציעא י' א' בתוספות דיבור המתחיל "תופס", ובגיטין י"א ב' דיבור המתחיל "התופס", שהקשו על מה שכתב רש"י בבא מציעא שם וגם בגיטין שם שדווקא אם לא עשאו בעל החוב שליח אינו יכול לתפוס אבל אם עשאו שליח הוא יכול לתפוס, ואילו בכתובות, וכאן לקמן דיבור המתחיל "כיון דכתיב", כתב רש"י שאפילו אם עשאו בעל החוב שליח אינו יכול לתפוס. ויבואר בע"ה לקמן].
מאותו טעם יכול הנאמן לומר לשליח של בעל הפקדון לאו בעל דברים שלי אתה, כלומר אני התחייבתי לבעל הפקדון ורק איתו אני מחוייב לעמוד בדין, וגם אם הוא עשה אותך שליח זה מחייב רק אתכם, אבל מצידי אתה כמו אדם מן השוק ואיני מכיר אותך ואין לי דין ודברים איתך כלל, ואיני מחוייב לרדת איתך בדין ולהשיב על טענותיך, וכל שכן שאיני מחוייב לתת בידך את הפקדון אפילו אם אין לי טענות לעכבו.

אמנם כל זה הוא רק לגבי שליח, אבל אם יש ביד השליח שטר הרשאה, הרי ההרשאה היא שהבעלים הקנה לשליח את החפץ והשליח תובע לעצמו ולא מכח שהוא שליח, ואם כן בוודאי יכול לתבוע לדין את הנאמן ואין הנאמן יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את, שהרי כעת השליח בעצמו הוא בעל החפץ ובוודאי הוא בעל דברים עליו. וקשה למה צריך שיהיה כתוב בשטר הרשאה דווקא זיל דון זכי ואפיק לנפשך, שבוודאי די בכך שכתוב בשטר שהשליח קנה את החפץ.

אמנם בהמשך הגמרא מבואר שמה שהבעלים הקנה לשליח את החפץ אין זו הקנאה גמורה שיש רשות לשליח לכתחילה לקחת את החפץ לעצמו. והרי זה פשוט שאין כוונת הבעלים לתת במתנה את החפץ לשליח שיעכבו אצלו. לאמימר קנה השליח את החפץ אבל יש תנאי בין השליח למשלח שלא יזכה השליח בחפץ לעצמו [ויש מהראשונים שכתבו שזו כעין מתנה על מנת להחזיר, שמקנה בתנאי שיחזיר ואם לא יחזיר לא חלה ההקנאה כל עיקר]. ולרב אשי למסקנא אין בכלל הקנאה של החפץ לשליח.
מכיוון שהשליח אינו יכול לזכות בחפץ לעצמו, והוא גובה עבור הבעלים, אפילו אם חל קנין שלו בחפץ יכול הנאמן לומר לאו בעל דברים דידי את, שאינך תופס לעצמך, ומה שאתה תופס בשליחות הבעלים איני מחוייב לזה. וצריך שיכתוב לו הבעלים הוצא לעצמך, וכיוון שהשליח מראה לנאמן שטר שכתוב בו שהשליח מוציא את החפץ עבור עצמו ולא עבור המשלח, מעתה הנאמן מחוייב למה שכתוב בשטר וחייב לרדת בדין עם השליח כיוון שעד כמה שזה נוגע לנאמן השליח מוציא עבור עצמו ולא עבור הבעלים, ואם יש הסכם בין השליח לבעלים שאחר כך יתן השליח את החפץ לבעלים אין זה נוגע לנאמן ולא שייך אליו, שזה הסכם שהוא רק בין השליח למשלח, ואין הנאמן יכול להיפטר מחובתו לרדת לדין משום כך)

.
אמר אביי ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע [דון וזכי לנפשך והמותר שלי. רש"י], מיגו דמשתעי דינא אפלגא [מתוך שיורד לדין על חצי] משתעי דינא אכולה. [מיגו דמשתעי נאמן דינא בהדי שליח [עם השליח] אפלגא על כרחיה, דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, משתעי אכולה. רש"י]

אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה. [לא מפקינן מיניה [לא מוציאים ממנו] אף על גב דלא כתיב ביה אפיק לנפשך.
לישנא אחרינא: ואי [ואם] תפס שליח ממון שהוציא ועיכבו לעצמו לא מפקינן מיניה [לתיתו למשלח]. כך מצאתי כתוב בתשובות הגאונים וזה עיקר. רש"י]
.
(ללישנא אחרינא שכתב ברש"י שאם השליח תפס לעצמו אין המשלח יכול להוציא ממנו, נראה שהוא רק אם כתוב בשטר דון  וזכה והוצא לעצמך. שאם לא כתב כן, כיוון שיש תנאי בהקנאה שהקנה המשלח לשליח את החפץ, אינו יכול השליח לתפוס את החפץ לעצמו. אבל אחרי שכתב לו דון וזכה והוצא לעצמך, אם יטען השליח שהכתוב בשטר עיקר ומוכיח שאין תנאי בקנייתו את החפץ, לא יוכל המשלח להוציא ממנו.
וכדי שלא יוכל לתפוס הכל אפשר שירצה המשלח לכתוב לו בשטר לו רק על חצי דון והוצא לעצמך, ולכן הוצרך אביי לומר שדי בזה)
.

רב אשי אמר [פליג עליה דאמימר. רש"י] כיון דכתביה ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי [המשלח כותב בשטר ההרשאה שכל הוצאות שיהיו לשליח על דין זה הוא מקבל עליו וישלם אותן לשליח] שליח שויה. [כיון דכתיב קבילית עלאי – אלמא שליח שויה, הלכך אי [אם] תפיס מפקינן מיניה. וללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבעל חוב. רש"י]
.
(אם המשלח הקנה לשליח את החפץ, השליח מוציא מהנאמן חפץ של עצמו והוא זה שצריך לשאת בהוצאות הדין. ואפילו אם יש תנאי בהקנאה שצריך להחזיר, כיוון שכתב לו הוצא לעצמך ויכול השליח לתפוס לעצמו בוודאי הוא זה שחייב בהוצאות הדין. ואילו המנהג לכתוב בשטר שהמשלח הוא זה שנושא בהוצאות הדין, ומוכח מזה שהרשאה אינה הקנאת החפץ לשליח, אלא הוא שליח בלבד ולא קונה את החפץ.
רב אשי חולק על כל מה שנאמר בסוגיא עד כאן שעיקר הרשאה הוא הקנאת החפץ לשליח. ולדעתו הרשאה היא רק שליחות בלי הקנאת החפץ.

לכאורה קשה אם השליח לא קונה את החפץ והוא רק שליח כיצד שייך לכתבו בשטר דון וזכה והוצא לעצמך. ונראה הביאור שלרב אשי הטעם שאין הנאמן יכול לסרב לתת את החפץ לשליח אם יש לו הרשאה, הוא מכיוון שיש כח למשלח להקנות את החפץ לשליח ולכתוב לו הוצא לעצמך, ואז לא יוכל הנאמן לסרב, וכיוון שיש לו כח זה המשלח יכול להשתמש בו כלפי הנאמן גם אם למעשה לא הקנה לשליח את החפץ.
וזה דומה למה שנאמר בבבא מציעא י' א' "אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו". והקשו שם בתוספות שהרי רבי יוחנן סובר שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. בתופס לבעל חוב יכולים האחרים לומר שלגביהם לא שייך השליחות והוא כמו מי שאינו שליח ואינו יכול לתפוס לעצמו שהרי אינו בעל חוב ולכן אחרי שתפס הם יכולים לזכות לעצמם, והקשו התוספות שכמו כן אם מגביה מציאה שהיא הפקר לזכות בה עבור חבירו, האחרים שרוצים לזכות במציאה לעצמם יכולים לומר שהשליחות מצידם כאילו אינה ואינה מחייבת אותם, וכיוון שלא זכה לעצמו ואצלם  אינו נחשב שליח נשאר החפץ הפקר ואחרי זכייתו הם יכולים לזכות בו לעצמם.
ותירצו התוספות שבמציאה סובר רבי יוחנן שיכול לזכות בה עבור חבירו, שמתוך שיש לו כח לזכות בה עבור עצמו יכול גם לזכות עבור חבירו. ורק בבעל חוב שאינו יכול לזכות לעצמו אינו יכול לזכות לחבירו. והכוונה שמאחר שיש לו כח לזכות לעצמו שוב אינם יכולים לומר שזכייתו אינה תופשת ביחס אליהם, ומעתה הרשות בידו להחליט שזוכה עבור חבירו ואין זה שייך אליהם אם זוכה לעצמו או לחבירו. דהיינו מה שבידו לזכות לעצמו מבטל את טענתם שהשליחות אינה מחייבת אותם ולא אכפת להם בה. שכיוון שאם היה רוצה היה זוכה לעצמו ואז נותן למשלח, הרי עד כמה שזה נוגע אליהם יש לו כח לזכות ולחוב להם, ומעתה אם רצה להיות שליח בלבד ולא לזכות בעצמו אינם יכולים לומר שזה לא מחייב אותם.
וכך גם בענייננו, כיוון שיכול להקנות לשליח והשליח יזכה לעצמו והנאמן יהיה חייב לתת לו, יכול השליח גם לזכות עבור המשלח ואף אם לא קנה, שאחרי שמצד הנאמן יכול השליח להוציא ממנו אם קנה, כבר אין זה נוגע לנאמן אם החליט להוציא עבור המשלח. שהכח שיש לו לזכות ולהוציא מהנאמן מבטל את טענת הנאמן שהשליחות אינה מחייבת אותו.
ומה שכותב בשטר דון זכה והוצא לעצמך, זהו רק כלפי הנאמן, שאומר בזה לנאמן עד כמה שזה נוגע אליך יש בכוחי להקנות לו ולתת את הכח בידו להוציא לעצמו, ואתה תראה מצידך כאילו יש בידו כח זה. ומה שלמעשה לא זכה השליח בחפץ אינו מעניינך.

ולפי זה גם לרב אשי יכול לעשות הרשאה רק על דבר שבכוחו להקנות לשליח אע"פ שלא מקנה לו, וגזילה או הלוואה כיוון שאין בכוחו להקנות לא יכול גם לעשות הרשאה.
ויש לומר עוד שלרב אשי יכול לעשות הרשאה גם על גזילה והלוואה, ובזה יתיישב מה שאנו נוהגים הלכה למעשה לעשות כך [והאריכו בראשונים ליישב מנהג זה ויש שכתבו שהוא מכח מנהג או תקנת גאונים]]. ומה שמועילה הרשאה ומה שכותב דון וזכה והוצא לעצמך, זהו משום שמתוך שיכול הבעלים בעצמו לבוא ולגבות יכול גם להרשות את השליח. ועל אותה דרך שביארתי, רק שמקור הכח אינו מה שיש בכוחו להקנות את החפץ לשליח, אלא שיש בכוחו לבוא ולגבות בעצמו ומתוך שיכול לגבות בעצמו יכול גם להרשות את שלוחו.

ואם נאמר כך יתיישב מה שכתב רש"י בבבא מציעא י' א' שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה זהו דווקא שלא עשאו שליח, אבל אם עשאו שליח לתפוס קנה, והקשו שם בתוספות עליו. והוא סותר דבריו בכתובות פ"ד ב' שכתב שאפילו אם עשאו שליח לתפוס לא קנה. ולפי מה שכתבתי רש"י מודה ששליח סתם לא קנה בתפיסה מבעל חוב וקונה רק במגביה מציאה לחבירו מתוך שיכול לזכות בה לעצמו. ומה שכתב בבבא מציעא שם שאם עשאו שליח קנה בתופס לבעל חוב זהו דווקא בעשאו שליח לתפוס, וכן הוא מפורש בלשונו שם בדיבור המתחיל "לא קנה" שדיבר דווקא על שליח לתפוס. וזהו לפי רב אשי, שאם אמר לו בפירוש שעושהו שליח לתפוס זה כמו שכתב לו בשטר דון וזכה והוצא לעצמך, שמוסר בידו את הכח שיש לבעלים עצמו לתפוס ואומר לו מתוך שיש כח זה אתה יכול לתפוס גם.

ובהרשאה מדובר ששולח אותו למקום רחוק ואין מכירים אותו ולכן מביא עמו שטר הרשאה שכתוב בו שהבעלים מסר בידו את מה שיש לבעלים כח לגבות בעצמו. וצריך שהבעלים ימסור לו כח זה, שהשליח לבדו אינו יכול לטעון: מכח שיש כח לבעלים לגבות בעצמו יש גם כח לשליח, שהרי אם הבעלים ירצה לתבוע בעצמו או לו זה מסור לבעלים ולא לו, ואין השליח יכול לטעון על דעת עצמו שהבעלים יתבעו בעצמם. ולכן צריך גילוי דעת מפורש מצד הבעלים שהם יכולים לתבוע בעצמם ויש בידם הכח לזה ואת הכח הזה הם מוסרים לשליח. ובהרשאה אם לא יכתוב הבעלים בשטר דון וזכה והוצאלעצמך לא יידעו הבית דין שם שמסר לשליח את הכח לגבות. אבל בתופס לבעל חוב, כיוון שהם באים לבית הדין שבמקומם ויביא עדים שהבעלים אמר לו לתפוס ומסר בידו את הכח שיש בידו לגבות בעצמו די בזה לסתור טענת בעלי החוב האחרים שהשליחות אינה מחייבת אותם.
ועל דרך זה יש ליישב גם דברי רש"י בגיטין י"א ב'. בבבא מציעא ובגיטין פירש רש"י לפי רב אשי שכך אנו פוסקים להלכה. אבל בכתובות פ"ד ב' הוא מעשה שמובא על אמוראים שהיו לפני רב אשי ומשמע בסוגייתנו שרב אשי חידש שבהרשאה הוא שליח ולפני כן סברו שהרשאה היא הקנאת החפץ לשליח, ורש"י פירש לפי סברתם של אותם אמוראים שכך הם נהגו שכל זמן שאין הקנאת החפץ אין כח ביד השליח לתפוס ואלמועיל שמוסר לו את הכח.
ולעיל בעמוד כתב רש"י: "וללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה, דהא שליח בעלמא הוא, והוי כתופס לבעל חוב". ולישנא קמא כתב רש"י מקודם שמדברת כשלא כתב לו דון וזכה והוצא לעצמך, ואז הוא "שליח בעלמא" ולא "שליח לתפוס" שמסר בידו הבעלים את הכח לגבות, ולכן אם תפס מוציאים ממנו. ובבבא מציעא כתב רש"י דווקא "שליח לתפוס" ולא שליח בעלמא ובזה מועיל שמסר הבעלים בידו את כח הגבייה והוא כמו שכתב לו בהרשאה דון וזכה והוצא לעצמך)
.
ואיכא דאמר [ויש שאמר. בדעת רב אשי] שותפא שויה. [לדעה זו רב אשי סובר כמו כל קודמיו שהרשאה היא הקנאת החפץ לשליח, ומה שכתוב בשטר שהוצאות הדין הן על המשלח זהו על החצי של המשלח, שהמשלח מקנה לשליח רק חצי, ומכח החצי יש בידו לגבות את הכל כמו שאמר אביי לעיל]
למאי נפקא מינה? למיתפס פלגא. [למיתפס פלגא – ממון שהביא אם רוצה לעכב חציו. רש"י. לפי הדעה שהשליח זכה בחצי מהחפץ הוא יכול לעכב אצלו חצי, ולהדעה שלא קנה מאומה אינו יכול לעכב בידו מאומה]
והלכתא שליח שויה. [ולא שקיל מידי [ולא נוטל מאומה]. רש"י]

מתני' גנב על פי שנים [כלומר שנים מעידין אותו שגנב. רש"י] וטבח ומכר על פיהם, או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

גנב ומכר בשבת [אבל טבח קם ליה בדרבה מיניה. רש"י. השוחט היא אחת ממלאכות האסורות בשבת וחייב עליה מיתה, וכיוון שנתחייב מיתה פטור מתשלומים, שאם מתחייב בבת אחת מיתה ותשלומים החיוב הקטן, דהיינו תשלומין, קם לו בחיוב הגדול. שאין מתחייב שתי רשעויות על אותו מעשה אלא רק אחת הגדולה שבהן], גנב ומכר לעבודה זרה, גנב וטבח ביום הכפורים [דאין זדונו אלא כרת. רש"י. ואין בו חיוב מיתה], גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו [אבל מת אביו ואחר כך טבח ומכר תנא בסיפא דפטור, שהרי ירש את אביו ושלו הוא טובח ומוכר [ואע"פ שחלק שייך לאחיו לומדים מהפסוק שחייב רק על טביחה של כולה עיין לקמן ע"א ב']. רש"י], גנב וטבח ואחר כך הקדיש, משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

גנב וטבח לרפואה או לכלבים, השוחט ונמצאת טריפה, השוחט חולין בעזרה [אסור לשחוט חולין בעזרה ואם עבר ושחט נאסרו בהנאה], משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

רבי שמעון פוטר בשני אלו. [בטרפה ובחולין בעזרה, דקא סבר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה [שלא התירה את הבשר באכילה] לא שמה שחיטה [ועיין חולין פ"ה ב'], אבל לרפואה ולכלבים שחיטה ראויה היא דאי בעי מצי אכיל מיניה [שאם רוצה יכול לאכול ממנה]. רש"י]

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא