בבא קמא – דף ע"א עמוד א'

by

"גנב וטבח ביום הכפורים וכו'". [גנב ומכר בשבת, גנב ומכר לע"ז, גנב וטבח ביום הכפורים, גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו, גנב וטבח ואחר כך הקדיש, משלם תשלומי ארבעה וחמשה]

אמרי אמאי [למה], נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא [אע"פ שמיתה אין, מלקות על כל פנים יש. רש"י: מלקות איכא משום לאו] וקייימא לן דאינו לוקה ומשלם? [הכלל "קים ליה בדרבה מיניה" שאומר שאינו מתחייב שני חיובים על אותו מעשה, אלא מחייבים אותו רק על החמור שבהם ומהקל נפטר, הוא לא רק בממון ומיתה אלא גם בממון ומלקות ונפטר מחיוב הממון משום חיוב המלקות]

אמרי הא מני [זו מי היא] רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם. [רבי מאיר היא – במסכת מכות (ד' א'): מעידים אנו בפלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין". רש"י.

לשון המשנה במכות שם: "מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם [המקרא. רש"י] המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה".

רש"י על מכות: "שלא השם המחייבו מלקות מחייבו תשלומין – מלקות משום "לא תענה", ותשלומין משום "כאשר זמם".
כל המשלם אינו לוקה – דכתיב "כדי רשעתו", משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי [ואין] אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ובמסכת כתובות (ל"ב א') מקשינן ונימא כל הלוקה אינו משלם וילקו כל הזוממין ולא ישלמו? ומשנינן בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, ויליף לה התם [ולומד אותה שם. ודווקא בעדים זוממים יש לימוד שמשלם ואינו לוקה, אבל בשאר חיובים לוקה ואינו משלם כיוון שמלקות חמור מממון]"]

אי [אם] רבי מאיר אפילו טבח בשבת? [אם משנתנו היא כרבי מאיר למה היא מחייבת ד' וה' רק בטבח ביום הכיפורים, ובשבת פוטרת משום קים ליה בדרבה מיניה. הרי רבי מאיר לא סובר כלל שאומרים קים ליה בדרבה מיניה]

וכי תימא [תאמר] לוקה ומשלם אית ליה [יש לו], מת ומשלם לית ליה [אין לו]?

[וכי תאמר שרבי מאיר מודה לכלל של קים ליה בדרבה מיניה, אבל רק במקום חיוב מיתה ולא במקום חיוב מלקות]

ולא? והתניא: "גנב וטבח בשבת [ואע"ג דאיכא [שיש] חיוב מיתה. רש"י], גנב וטבח לעבודה זרה, גנב שור הנסקל וטבחו [אע"ג דאיסורי הנאה הוא חייב, וכדתני לקמן טעמא. רש"י], משלם ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר.

וחכמים פוטרין".

אמרי בר מינה [חוץ ממנה] דההיא, דהא אתמר עלה [נאמר עליה] אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: רבי אבין ורבי אלעא וכל חבורתא משמיה דרבי יוחנן אמרי: בטובח על ידי אחר. [הגנב אמר לשלוחו לשחוט עבורו את הבהמה. לכן הגנב מתחייב ד' וה' כיוון שלא הוא התחייב מיתה אלא השליח. אבל במקום שהגנב עצמו טובח מודה רבי מאיר שאם מתחייב מיתה נפטר מממון ולכן אפשר להעמיד משנתנו כרבי מאיר ובשבת פטור משום שהתחייב מיתה, וביום הכיפורים חייב, כיוון שלרבי מאיר אומרים קים ליה בדרבה מיניה לפטור מממון רק לגבי חיוב מיתה ולא לגבי חיוב מלקות]

וכי זה חוטא וזה מתחייב? [וכי שליח חוטא ושולח מתחייב בתשלומי ד' וה', והא קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה במסכת קדושין (מ"ב ב'). רש"י. כשהמשלח אומר לשליח לעשות דבר עבירה לא חל על מעשה השליח דין שליחות לייחס את המעשה למשלח, אלא נדון כאילו השליח עשה אותו על דעת עצמו. לכן השליח יתחייב מיתה כיוון שטבח בשבת, אבל הגנב לא יתחייב ד' וה' כי השחיטה כיוון שהיא עבירה לא נחשב שנעשתה בשליחותו ואינה מתייחסת אליו וכאילו שחט השליח מדעתו]

אמר רבא שאני הכא [שונה כאן] דאמר קרא: (שמות כא, לז) [כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה] "וטבחו ומכרו" – מה מכירה על ידי אחר [אין מכירה אלא בשנים מוכר ולוקח. רש"י], אף טביחה על ידי אחר. [זוהי דרשא לרבות חיוב ד' וה' כששחט על ידי שליח, ואע"פ שבכל התורה אין שליח לדבר עבירה בחיוב ד' וה' נתרבה ששליח לדבר עבירה נחשב שליח]

דבי ר' ישמעאל תנא: ""או" – לרבות את השליח".

דבי חזקיה תנא: ""תחת" – לרבות את השליח". [וכעת אפשר להעמיד משנתנו כרבי מאיר שסובר קים ליה בדרבה מיניה רק לגבי מיתה ולא לגבי מלקות ולכן ביום הכיפורים חייב ובשבת פטור. והברייתא שמחייב רבי מאיר בשבת היא משום שטבח על ידי שליח, והשליח הוא זה שנתחייב מיתה ואין כאן קים ליה בדרבה מיניה, והמשלח נתחייב ממון כיוון שבחיוב ד' וה' התרבתה שליחות לדבר עבירה]

מתקיף [מקשה] לה מר זוטרא, מי איכא מידי דאילו עביד איהו [האם יש דבר שאילו עשה הוא] לא מיחייב, ועביד שליח ומיחייב? [כלל הוא בהלכות שליחות שמה שאין בכוחו לעשות בעצמו אינו יכול לעשות על ידי שליח. וכאן אינו יכול להתחייב ממון בעצמו על טביחה בשבת כיוון שמתחייב מיתה, ואם כן לא יוכל להתחייב כשטובח בשבת גם כשטובח על ידי שליח]

אמר ליה רב אשי התם [שם] לאו משום דלא מיחייב הוא, אלא דקם ליה בדרבה מיניה. [התם כי עביד איהו דפטרה ליה לאו משום דלא מיחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה. רש"י. הכלל קים ליה בדרבה מיניה אינו גורם שאין חיוב תשלומי ד' וה', אלא רק בית הדין אין בכוחם לגבות את החיוב. אבל לצאת ידי שמיים חייב לשלם כיוון שבמציאות דין החיוב קיים. וכן כתב רש"י בבבא מציעא צ"א א' [הבאתיו בעמוד לעיל]: "אפילו במקום מיתה נמי רמו [גם מוטלים] תשלומין עליה, אלא שאין כח לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם". ואם כן את עיקר דין החיוב יכול המשלח לפעול בעצמו]

ואי [ואם] בטובח על ידי אחר מאי טעמא דרבנן דפטרי? [מה טעמם של חכמים בברייתא שפוטרים טבח בשבת, הרי העמדנו כשהשליח טבח והגנב לא נתחייב מיתה. וחכמים מודים שנתרבה חיוב ד' וה' על ידי שליחות]

אמרי מאן [מי] חכמים? רבי שמעון, דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. [כדתנן בפרקין [לעיל ע' א'] רבי שמעון פוטר בשני אלו. רש"י. משום שסובר שחייב ד' וה' רק על טביחה שמתירה את הבהמה באכילה]

אמרי בשלמא עבודה זרה ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא [איסורי הנאה נינהו [הם] דאמר במסכת עבודה זרה (נ"ד א') אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה. רש"י], אלא שבת שחיטה ראויה היא, דתנן [משנה בחולין י"ד א']: "השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה"?

אמרי סבר לה כרבי יוחנן הסנדלר, דתניא [בתוספתא]: "המבשל בשבת בשוגג יאכל [אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום. רש"י], במזיד לא יאכל [בו ביום. והוא הדין לאחרים, ואיידי דתנא רישא בדידיה תנא נמי סיפא בדידיה [מהלשון "במזיד לא יאכל" יש לכאורה לדייק שהוא לא יאכל אבל אחרים יאכלו. וכלפי זה מבאר רש"י שמתוך שנקט בתחילה יאכל, נקט לא יאכל, ובאמת גם לאחרים אסור]. והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין [חולין ט"ו א']. רש"י], דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית [הוא עולמית אבל אחרים אוכלים. רש"י].

רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים".


[לשון רש"י חולין ט"ו א':

יאכל. הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר' מאיר אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא:

במזיד. דאיכא איסורא:

לא יאכל. בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורחא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה:

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת. ולא בשבת והוא הדין לאחריני דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה [שלא תגיענו] הנאה מעבירה, ואיידי דבעי למתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא, תנא רישא נמי בדידיה, ומתניתין נמי דקתני אסורה באכילה ליומיה לדידיה ולאחריני בשוגג מתוקמא ורבי יהודה היא, ולקמן פריך והא מתחייב בנפשו קתני והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד ומתניתין דאסר ליה ליומיה אפילו לאחריני לאו רבי יהודה היא, דאם כן דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית, אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ולא שנא אחריני:

ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בכדי שיעשו כר' יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ורבי יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעבד איסורא קנסו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהני מעבירה:

במזיד לא יאכל עולמית כו'. לאו משום קנסא הוא דהא אחריני לא עבוד איסורא אלא מקראי יליף לה רבי יוחנן בכתובות באלו נערות (דף לד:) ובב"ק בפרק מרובה (דף עא.) ושמרתם את השבת כי קדש וגו' מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה יכול אפילו בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג]


מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר?

כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה: (שמות לא, יד) "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם" מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה.

אי מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה? תלמוד לומר "לכם" – שלכם יהא.

יכול אפילו בשוגג [יאסר באכילה. רש"י]? תלמוד לומר: (שמות לא, יד) "מחלליה מות יומת", במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. [במזיד אמרתי לך קודש הוא, היכא [היכן] דשייך דין מיתה ולא בשוגג. רש"י]

פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מעשה שבת דאורייתא [אסורין באכילה. רש"י] וחד אמר מעשה שבת דרבנן.

מאן דאמר דאורייתא כדאמרן, ומאן דאמר דרבנן אמר קרא: "קדש הוא" – הוא קדש ואין מעשיו קדש.


%d בלוגרים אהבו את זה: