בבא קמא – דף ע"ב עמוד א'

"השוחט ונמצאת טריפה וכו'". [גנב וטבח לרפואה או לכלבים, השוחט ונמצאת טריפה, השוחט חולין בעזרה, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. רבי שמעון פוטר בשני אלו]

אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי, שמע מינה אינה לשחיטה אלא לבסוף [עד שלא הגיע לסוף אין על המעשה שם שחיטה ולא נאסרת הבהמה משום חולין בעזרה], דאי [שאם] ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא [מועט] אסרה, אידך [שאר מה ששוחט] לא דמריה קא טבח [לא של הבעלים שוחט. שאיסורי הנאה אינם שייכים לבעלים]?

[שמע מינה מדקתני מתניתין השוחט חולין בעזרה חייב, אינה לשחיטה אלא לבסוף, הלכך כל כמה דטבח דמריה קא טבח [כל כמה ששחט של בעליו שחט] ובגמר שחיטה הוא דמיתסר [שנאסר] בהנאה. רש"י]

אמר ליה רב הונא בריה דרבא כי קא מחייב אההוא פורתא. [למי שסובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כמו שאוסר את הבהמה בהנאה מזמן ששחט מעט בתחילה, כך גם מתחייב תשלומי ד' וה' על אותו מעט]

אמר ליה רב אשי לא תידחי, ו"טבחו" כולו בעינן וליכא. [ואין. וכעין שדורש לעיל ע"א ב' ש"טבחו" כולו משמע, ולכן פטור אם שוחט בהמה שירש מאביו חלק בה לפני הטביחה, כך דורש כאן שאפילו למי שסובר שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולכן כבר מתחילת שחיטה נאסרה בהנאה, וכבר מתחילת שחיטה פוסלת בה מחשבה שפוסלת את השחיטה וכגון מחשבת לא לשמה וכו', לא די בתחילת שחיטה כדי לחייב ד' וה' שלגבי זה דורשים שחיטה שלמה. ולכן מקשה על מי שסובר ישנה לתחילה מתחילה ועד סוף שבסוף שחיטה שאז חל חיבו ד' וה' היא כבר אסורה ואינה שייכת לבעליה ולא ייתכן שיתחייב ד' וה' על בהמה שאינה של הנגנב]

אלא קשיא? [קשה מהמשנה על מי שסובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף]

אמר ליה הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים. [כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים – או השלימן לרוב [גם אחרי הדרשא שלעניין טביחה צריך שישחוט כולו די ברוב, שרובו ככולו], דבגמר טביחה הוא דאיתסרא ועד השתא דמריה קא טבח. רש"י.

סימנים הם קנה וושט. מצווה לשחוט את כולם ובדיעבד די בשחיטת רובם. מי שסובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף יעמיד את המשנה ששחט בדיוק עד לפני סוף השחיטה מחוץ לעזרה, ולכן לא נאסרה עד עתה אע"פ שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ואז נכנס עמה לעזרה ושם השלים את השחיטה. ומה ששחט בעזרה אסר אותה וגם הועיל לחייב על ד' וה' לחכמים]

איכא דמתני לה אהא [יש ששונים אותה על זו]: אמר ר' שמעון משום דרבי לוי סבא, אינה לשחיטה אלא לבסוף [אין שחיטה נקראת אלא לבסוף, ונפקא מינה לענין המחשב בקדשים חוץ למקומם או חוץ לזמנן או מחשב שלא לשמן [אם חשב כך תוך כדי שחיטה פוסל את שחיטת הקדשים] אינה מחשבה [לפסול את השחיטה] אלא אם כן חישב בסוף שחיטה. רש"י]. ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. [וכל כמה דחשיב הויא מחשבה [גם אם חשב מייד אחרי תחילת השחיטה פוסל]. רש"י]

אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא [פלוגתא היא במסכת קדושין (נ"ח א') אי דאורייתא היא אי דרבנן. רש"י] דאי סלקא דעתך דאורייתא, מכי שחיט לה פורתא [מכששחט אותה מעט] אסרה, אידך [השאר. המשך השחיטה] לאו דמרה קא טבח.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא כי קא מחייב [בתשלומין. רש"י] נמי אההוא פורתא. [גם על אותו מעט. רש"י: אההוא פורתא מחייב דכי היכי דהוי שחיטה לענין חולין בעזרה בתחילתה, הוי נמי טביחה לענין תשלומין]

אמר ליה רב אשי לא תידחיה, ו"טבחו" כולו בעינן וליכא.

אלא קשיא?

אמר ליה הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא כי קא מחייב כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים. [דאיכא וטבחו כולו קודם שנאסרה בהנאה. רש"י]

.

(תוספות:

"דאי סלקא דעתך דאורייתא מכי שחיט בה כו'. משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרה [של בעליה] שפיר.

ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת עבודה זרה [דהיינו שחט לעבודה זרה] אסורה בהנאה דאורייתא, מדקאמר לעיל ורבי מאיר שוחט לעבודה זרה אמאי מחייב, כיון דשחט פורתא אסרה, אידך לא דמרה קטבח [אחרי שאסר אותה בתחילת השחיטה משום תקרובת עבודה זרה שאר מה ששוחט אינו של הבעלים משום איסור ההנאה שחל עליה]?

ואי [ואם] דרבנן הוה, חשיב שפיר דמרה [של בעליה. כמבואר סוגייתנו לגבי שוחט חולין בעזרה שרק אם איסורו מדאורייתא נחשב שבשאר השחיטה הוא שוחט בהמה שאינה של הבעלים].

ומיהו יש לדחות דתקרובת עבודה זרה אפילו לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה [לא שלו], כיון דאסרו חכמים בכל הנאות, דאפילו קידש בו אין האשה מקודשת, כדתנן בתוספתא דקדושין (פ"ד) המקדש ביין נסך בעורות לבובים [עורות לבובין – מפרש במסכת עבודה זרה (דף לב) שנוקבין כנגד הלב עגול בדרך אותו נקב הוציאו האימורין והקטירום לעבודת כוכבים ותקרובת עבודת כוכבים אסור בהנאה. רש"י תמורה כ"ח א'] כו' אף על פי שקדש בדמיהן אינה מקודשת.

אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת, לכך חשיב דמריה [של בעליו] דבסוף האיש מקדש (קדושין נ"ח א') קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת, ופריך אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו'.

ומיהו איסור אכילה דהויא [בשוחט לעבודה זרה] ודאי דאורייתא [ורק איסור הנאה ייתכן שהוא מדרבנן], יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לעבודה זרה משום שחיטה שאין ראויה, ואי איסור אכילה לא הויא אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת למאן דאמר דרבנן.

ואיכא למידק [ויש לדקדק] דאי [שאם] אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת [נשחטו לעבודה זרה נקראים זבחי מתים ואיסורן משום שהוקשו למת], מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת?

ויש לומר כיון דכתיב "ויאכלו זבחי מתים" לאכילה איתקוש ולא להנאה".

דברי התוספות האלה מיוסדים על הגמרא בעבודה זרה כ"ט ב':

"יין [שנתנסך לעבודת כוכבים] מנלן [מניין לנו. שאסור בהנאה] אמר רבה בר אבוה אמר קרא: (דברים לב, לח) "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם", מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה.

זבח גופיה מנלן [בהמה שנזבחה לעבודה זרה מניין לנו שאסורה בהנאה שנלמד ממנ ליין שנתנסך] דכתיב: (תהלים קו, כח) "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה.

ומת גופיה מנלן [מניין לנו שאסור בהנאה], אתיא [באה] "שם" "שם" [לומדים בגזרה שווה] מעגלה ערופה, כתיב הכא:  (במדבר כ, א) "ותמת שם מרים", וכתיב התם: (דברים כא, ד) "וערפו שם את העגלה בנחל", מה להלן אסור בהנאה אף כאן נמי [גם] אסור בהנאה.

והתם מנלן [מניין שעגלה ערופה אסורה בהנאה]? אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים.

לדעת התוספות למרות שהגמרא אומרת שלומדים איסור הנאה מהדרשא, ייתכן שמדאורייתא לומדים רק איסור אכילה, והחלק של איסור הנאה הוא מדרבנן.

אמנם קשה לומר שהלימוד מ"זבחי מתים" הוא מדאורייתא אפילו רק לעניין איסור אכילה, כיוון שהוא פסוק בתהילים, ולא לומדים דיני תורה מנביאים וכתובים (דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן), וצריך עיון)

.

.
(ביאור הצדדים אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או רק לבסוף.

יש לעיין, אם השוחט את הקודש חושב מחשבה הפוסלת את השחיטה וכגון מחשבת שלא לשמה, אם הוא חושב כשהוא עדיין בתחילת השחיטה, כיצד ייתכן לומר שלמה שהוא עושה כעת יש שם שחיטה להיפסל על ידי מחשבתו, הרי כעת פעולתו היא להעמיק את החתך מחיתוך רבע סימן לחיתוך שליש סימן, ועוד לא התחיל כלל את חיתוך הסימן השני [בבהמה צריך שישחוט רוב שני סימנים, דהיינו רוב עובי קנה וושט], וחיתוך כזה אינו שחיטה כלל.
והרי אם יחדל כעת מלשחוט לא יהיה על מה שעשה עד עתה שם של מקצת שחיטה ולא יהיה לבהמה דין מקצת שחוטה, אלא יהיה הדין שלא עשה מאומה. ואם פעולה זו אינה מאומה מבחינת שחיטה כיצד ייתכן שאם בזמן שעושה אותה חושב מחשבה שפוסלת את השחיטה פוסל.
אם נאמר כהצד שאינה לשחיטה אלא לבסוף, ורק לחיתוך באותו רגע שגומר את רוב שחיטת שני הסימנים יש שם שחיטה, עדיין קשה. שאם אמרנו שכל מה שעשה עד עתה אינו שחיטה, ולכן באמת אם חשב אז מחשבת פסול לא פסל, הרי אם נקח מכאן את כל מה שעשה עד הרגע של גמר השחיטה, הרי כעת אינו חותך רוב סימנים.
אם נאמר שאין שם שחיטה לכל מה שחתך עד שהגיע לחוט השערה ממקום שבו החיתוך הוא רוב סימן, הרי גם מה שמעמיק כחצי עובי חוט השערה הלאה אינו נקרא שחיטה, וכן מה שמעמיק עוד עד רבע עובי שערה ממקום שבו נעשה רוב, וכן הלאה, ונמצא שחיתוך הרוב עצמו אין כאן מעשה שאפשר לעמוד עליו כלל.
גם אם כל מה שעשה לפני שהגיע למקום רוב אינו נקרא שחיטה כלל, אם כן הוא מטריף את הבהמה וכשהגיע למקום רוב לשחוט היא כבר טריפה. אלא מוכרח שגם מי שסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף מודה שמתחילת שחיטה יש לה שם שחיטה, רק סובר שלא די בזה להחשב שחיטה כדי לפסול במחשבה עד שיחשוב בזמן גמר שחיטה.

כתבו בתוספות ע"א ב': " כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל. ואותו קלקול מפרש רבינו תם דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר, אלא אפילו נתקלקלה על ידי מלאכה שעשה בשעת שחיטה וכו', אלמא משמע התם דאפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשאירע פסול באמצע אין תחילת השחיטה שחיטה".
מבואר מדבריהם ששייך בזה עניין ברירה, שמה שעושה בתחילת שחיטה בזמן שעושה אותו אינו מבורר אם הוא שחיטה או לא, ורק אחרי שנגמרת השחיטה הוא מתברר למפרע שהוא שחיטה. ואם לא הגיעה השחיטה לגמר מתברר למפרע שאינו שחיטה [ועיין ביאור עניין ברירה באריכות בחלק החידושים].

אמנם וודאי אין זה שייך למחלוקת אם אין ברירה או יש ברירה. ולעיל ס"ט ב' נאמר שרבי יוחנן סובר אין ברירה באחים שחלקו, וכאן הוא סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.
באחים שחלקו מדובר שהקרקע ששייכת לראובן קיימת בתוך שדה השותפות באותן שאינו מבורר. והמחלוקת אם יש ברירה או אין ברירה היא האם היא יכולה לעבור להיות קיימת באופן מבורר. דהיינו אם הסכימו בחלוקה שחלקו של ראובן הוא צד דרם של השדה,  כעת אומרים שאותה קרקע עצמה שהיתה שייכת לראובן ומקומה היה לא מבורר בתוך כל השדה, היא היא הקרקע שכעת נמצאת מבוררת כולה בצד דרום ואין צריך קניין כיוון שהיא אותה קרקע עצמה של ראובן שהיתה מקודם לא מבוררת.
וכן המפריש תרומה ומקומה אינו מבורר היכן הוא בנאד, אחרי שהרים אותה לכלי אחר, אומרים שהתרומה שכעת היא בכלי, היא היא אותה תרומה עצמה שהיתה מקודם לא מבוררת בתוך כל הנאד.
ודווקא על זה חולק מי שסובר אין ברירה, שנואמר שאותה קרקע עצמה שקודם לא היתה כולה בצד דרום אלא בשווה בכל השדה, עכשיו היא עצמה רק בצד דרום ונסתלקה מצד צפון ונחשב שמעולם לא היתה בו [ועיין מה שביארתי בחלק החידושים בדעת מי שסובר יש ברירה כיצד ייתכן דבר זה].

אמנם בשחיטה אין כאן שינוי ממציאות באופן שאינו מבורר למציאות מבוררת כמו בשדה ויין, אלא המציאות היא אחת ששוחט את הבהמה והברירה אינה על המציאות אלא רק על הדין, שמה ששוחט אינו מבורר איזה דין יש לו ולפי הסוף מתברר אם יש לו דין מעשה שחיטה או לא. ובאופן כזה אין מי שחולק שאומרים ברירה.

ולפי זה באמת באותו זמן שעושה רק תחילת שחיטה אין למעשה שם שחיטה, ואז אינו נפסל במחשבתו שלא לשמה. ובאמת אינו יכול להיות שחיטה לפני שנגמרה וכמו שכתבתי שאם יחדל מלשחוט בוודאי אין זה שחיטה מה שעשה עד כאן.
וכשגומר את השחיטה, כעת לא רק נקודת הזמן שבין אמצע סימן לרוב סימן היא מעשה השחיטה, אלא כעת נעשה שיש לפנינו מעשה שהוא שחיטה מתחילתו, ונעשה עכשיו למפרע על הכל דין שחיטה. ועכשיו שנעשה על ההתחלה למפרע דין שחיטה, הרי עכשיו אינו חושב שלא לשמה. ולפני כן כשחשב שלא לשמה עדיין לא נעשה על החיתוך שם שחיטה. אמנם נראה שמכח זה לא ייתכן לומר שאינה לשחיטה אלא לבסוף שרק מה שחושב בסוף שחיטה קובע את דינה, כיוון שמה שנעשה על הכל למפרע דין שחיטה זהו דין שנעשה כעת על הזמן הקודם, וכעת אנו יודעים שהזמן שהיה מקודם היתה זו שחיטה ואז הרי חשב מחשבת פסול. שכך הוא תמיד עניין ברירה.
ונראה שהמחלוקת היא שמי שסובר שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף זהו כמו שביארתי שכעת יודעים על הזמן שמקודם שמה שעשה אז יש לו שם שחיטה וממילא אם חשב אז מחשבת פסול נפסל.
ומי שסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף זהו משום שהסוף הוא היסוד והשורש לשם שחיטה של כל המעשה, שמחמת הסוף מקבל כל המעשה למפרע שם שחיטה, ומקבל שם שחיטה רק מכח שסופו נגמר להיות שחיטה ולא מכח מה שהוא בפני עצמו, וכיוון שהסוף הוא מה שקובע על כל המעשה את שמו וצורתו, רק במה שחשב בסוף יש לקבוע את דין השחיטה)

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא