בבא קמא – דף ע"ג עמוד א'

by

איכא דאמרי [יש שאומרים], רבא נמי [גם] כאביי סבירא ליה דאמר למפרע הוא נפסל, והכא [וכאן] היינו טעמיה דרבא משום פסידא דלקוחות. [שחתמוהו על שטר מכירה בינתים. רש"י. אם העידו בניסן ואחר כך חתמו על שטר מכירה והלוקח לא ידע שהם פסולים, ואחר כך באייר הוזמו ונמצא ששטרו של הלוקח פסול ומפסיד את מקחו ולא היה לו לידע ולהזהר]

מאי בינייהו? [בין הני תרתי לישנא [שתי לשונות] דרבא. רש"י. רשב"א: מאי בינייהו. כלומר לענין ממון, דאלו לגטין ולקדושין ולנפשות ודאי איכא טובא [יש הרבה]]

דאסהידו ביה תרי לחד ותרי לחד. [שהעידו בו שניים לאחד ושניים לאחד. רש"י: תרי לחד עמנו הייתם, ותרי אחריני לחד, דליכא חידושא. עד כאן רש"י. אם שני עדים מזימים מעידים על אחד מהעדים הראשונים עמנו היית באותו זמן במקום אחר, ושני מזימים אחרים מעידים על העד השני מהראשונים עמנו היית במקום אחר, באופן זה אין חידוש להאמין למזימים, כיוון ששני עדים כנגד אחד נאמנים מן הדין. לפי הלשון שטעמו של רבא משום שעדים הראשונים חידוש, באופן כזה יודה שנפסלים למפרע משעת עדותם הראשונה כיוון שאין כאן חידוש. אבל לפי הלשון שתיקנו משום הפסד לקוחות גם באופן כזה תיקנו שלא ייפסלו אלא מכאן ולהבא]

.

(עיין בתוספות שהקשו שכת של שני עדים וכת של מאה עדים נאמנות במידה שווה. ואם כן לולא החידוש של דין עדים זוממים להאמין למזימים, אע"פ שיש שני עדים המכחישים כל עד בפני עצמו, עדיין סוף סוף יש עדות של השניים הראשונים ככת עדים ומה שמעידים כנגדה ארבע אין הארבע יותר נאמנים מהשניים.

ותירצו התוספות שמדובר בדין עדות שעל ידי צירוף, שהיא דין עדות מחודש שאינו מועיל בדיני נפשות אלא רק בדיני ממונות, עיין בזה סנהדרין דף ל' עמודים א' ב', וכגון שזה ראה מחלון אחד וזה ראה מחלון אחר ואינם יודעים זה בעדותו של זה, או כשאחד העיד על הודאה באחד בשבת והשני על הודאה בשני בשבת, ובאופן כזה אם שניים מעידים על אחד מהם עמנו היית באותו זמן במקום אחר, לא נחשב שהם מעידים נגד שניהם אלא רק נגדו, ונאמנים נגדו גם ללא החידוש של עדים זוממים. שאם יש כת עדים של שניים, הם נאמנים גם נגד מאה. אבל אם הוא רק אחד אינו נאמן נגד שניים.

ולפי זה אין צריך שיהיה ארבעה עדים מזימים. שגם אם יש רק שני עדים מזימים, אם שניהם מעידים על אחד עמנו היית באותו זמן במקום אחר, ואחר כך שניהם מעידים כך גם על השני, יכולים השניים האחרונים להזים את השניים הראשונים [אפילו לולא היתה התורה מחדשת שעדים השניים נאמנים להזים את הראשונים], ואין צריך שיהיו ארבעה אחרונים.

ולפי זה קשה לשון הגמרא "דאסהידו ביה תרי לחד ותרי לחד", שמשמע שצריך שתי כתות מזימים כדי להאמין לאחרונים ללא חידוש התורה שעדים מזימים נאמנים, ותירצו התוספות שנקט לשון זה רק כדי להשמיענו שמדובר שאין הראשונים המוזמים מסייעים זה לזה.

וזה לשון התוספות:

"דאסהידו ביה תרי בחד ותרי בחד. משמע לפי שיש שני מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש, ותימה מה בכך הרי תרי כמאה הוו?

ונראה לפרש דאסהידו ביה תרי בחד כגון שאין הניזומין מסייע אחד לחבירו, שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, או בהודאה אחר הודאה.

ואלו שנים מזימים את שניהם שכך שוים אלו כמו אחרים [ואין צריך ארבעה], ולא נקט האי לישנא אלא משום דמשתמע מיניה שאין המוזמין מסייעין זה את זה".

בקובץ שיעורים [מהגאון רבי אלחנן וסרמן ז"ל] כתב על דברי התוספות:

"מכאן [מתוספות זה] הביא בשער המשפט סי' ל' לענין עדי צירוף, כגון בהלואה אחר הלואה [עד אחד העיד שביום ראשון ראובן הלווה לשמעון מנה, ועד שני מעיד שביום שני הלווה ראובן לשמעון מנה, שמצרפים עדותם להוציא מנה משמעון] המוכחשין כל אחד משנים דלא הוי תרי ותרי [באו שניים ואמרו שביום ראשון לא הלווה ראובן לשמעון מנה, ובאו עוד שניים והעידו שביום שני לא הלווה ראובן לשמעון מנה. באופן כזה אינה הזמה שחידשה בה התורה להאמין לשניים, כיוון שלא מעידים עמנו הייתם במקום אחר, אלא היא הכחשה על גוף המעשה, שבזה לא חידשה תורה להאמין לשניים יותר מאשר לראשונים. אמנם התוספות כתבו שכששני הראשונים עדותם היא על ידי צירוף אז גם ללא חידוש התורה היו האחרונים נאמנים להזימם, ומחדש השער המלך שכמו שהיו האחרונים נאמנים להזימם באומרים עמנו הייתם בלא חידוש התורה, הוא הדין שיהיו נאמנים להכחישם על עצם מעשה ההלוואה].

ויש לחלק דהא טעמא דמהני עדי צירוף הוא משום דבמנה מיהו תרווייהו קא מסהדי (סנהדרין ל') [מצרפים את העדות כיוון שעל חיוב מנה שחייב שמעון לראובן על כל פנים שניהם מעידים], אף דעל כל מעשה ליכא רק עד אחד, והיינו דאין צריך עדות על המעשה אלא על הדין היוצא מדבריהן ובזה הן מסייעין אחד לחבירו, דשניהן מעידין שהוא חייב מנה [ולכן לא יהיו האחרונים נאמנים להכחישם, ששני עדים אי אפשר להכחיש אפילו על ידי מאה, ויש כאן שני עדים על הדין היוצא מעדותם ששמעון חייב לראובן מנה ואת זה אין האחרונים יכולים להכחיש], אבל הכא [כאן] בהזמה אין דנין כלל על גוף המעשה [האחרונים לא מעידים כלל על הנדון אם שמעון חייב לראובן מנה ובזה אינם מכחישים את העדות המצורפת שנחשבת כעדות שניים], אלא אם ראו או לא ראו ובזה אין האחד מסייע לחבירו [על השאהל בה מעידים האחרונים האם היו הראשונים שם וראו מה שמעידים עליו, בזה כל עדות היא עדות של עד אחד בלי סיוע השני, שהשני אינו מעיד שהראשון ראה גם את המעשה, ורק באופן זה אמרו התוספות שלולא חידוש התורה היו נאמנים האחרונים להכחיש את הראשונים]")

.

אי נמי [אם גם] דפסלינהו בגזלנותא. [שלא הזימוהו אלא העידו שנים על אלו שהן גזלנין, והכא ליכא למימר [וכאן אין לומר] סמוך אהני [על אלה] דהא מילתא אחריתא היא [שהרי דבר אחר הוא. ואין כאן חידוש להאמין לשניים יותר מלראשונים שאינם מכחישים את עדות הראשונים אלא מעידים על דבר אחר]. רש"י]

להך לישנא דאמרת משום חידוש ליכא [אין. אין חידוש וייפסלו למפרע], להך לישנא דאמרת משום פסידא דלקוחות איכא
[יש. וגם בזה תיקנו לפסלם רק מכאן ולהבא].

אמר רבי ירמיה מדפתי עבד [עשה] רב פפא עובדא [מעשה] כוותיה [כמותו] דרבא.

רב אשי אמר הלכתא כוותיה דאביי.

והלכתא כוותיה [כמותו] דאביי ביע"ל קג"ם [סימני שמועות הן וזו אחד מהן עד זומם. רש"י].

תנן: "גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל". מאי לאו שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה, ואי סלקא דעתך למפרע הוא נפסל, הני [אלה] כיון דאיתזמו [שהוזמו] להו אגניבה איגלאי מילתא [נגלה הדבר] למפרע דכי אסהדו אטביחה [שכשהעידו על טביחה] פסולין הוו [ואין עדותן עדות. רש"י], אמאי משלמין אטביחה. [אחרי הגניבה והטביחה העידו על גניבה וטביחה ואז הוזמו על הגניבה ואחר כך הוזמו על הטביחה, כשהוזמו על גניבה נפסלו לעדות למפרע מזמן גניבה ואילך, וממילא עדותם על הטביחה לא היתה עדות כשרה, ואי אפשר לחייבם לשלם עליה מדין עדים זוממים, שאין עליה שם עדות כלל אלא היא אמירה בעלמא]

אמרי הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה.

אמרי סוף סוף כי הדרי מיתזמי אגניבה [חוזרים ומוזמים על הגניבה] איגלאי מילתא דכי אסהדו אטביחה [שכשהעידו על הטביחה] פסולין הוו, אמאי משלמי אטביחה?

והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו. [ולא גרסינן והוזמו בבת אחת, דכיון דהעידו בבת אחת ליכא למימר [אין לומר] בשעת עדות טביחה פסולין הוו, ואפילו אי [אם] אמרינן למפרע נפסל, דהא תוך כדי דיבור הוה. והזמה לא איכפת לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה ובלבד שיזומו על הטביחה תחילה. רש"י. תוספות: "שהעידו בבת אחת והוזמו. דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו אע"ג דלמפרע הוא נפסל, דכיון שהעידו בבת אחת כשרים היו כשהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהן על העדות של גניבה דתוך כדי דיבור הוה" . ועיין עוד שם]

לימא כתנאי [לומר כתנאים. האם המחלוקת האם למפרע הם נפסלים היא מחלוקת תנאים]? "היו שנים מעידין אותו שגנב, והן [עצמם. רש"י] מעידין אותו שטבח, והוזמו על הגניבה, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. [ומשלמי כפל והוא פטור דכיון דלא גנב לא טבח, ואפילו חזרו והוזמו על הטביחה פטורין [שבהזמת מקצת העדות על גניבה בטלה עדותם על הטביחה ואינם חייבים עליה משום עדים זוממים]. רש"י]

הוזמו על הטביחה [ולא על הגניבה. רש"י] הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי שלשה [על שור, ושניים על שה].

אמר רבי יוסי במה דברים אמורים [דהוא משלם כפל ולא בטל עדות גניבה. רש"י] בשתי עדיות, אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה".

מאי בשתי עדיות ומאי בעדות אחת?

אילימא [אם לומר] "בשתי עדיות" – בשתי עדיות ממש בשתי כתות, "בעדות אחת" – בכת אחת בזה אחר זה [שהעידו היום על הגניבה ואמרו באחד בשבת גנב, ולמחר על הטביחה ואמרו בשני בשבת טבח. רש"י], ואמר רבי יוסי בעדות אחת בכת אחת בזה אחר זה כי מסהדי [כשמעידים] אגניבה והדר מסהדי [ושוב מעידים] אטביחה, כי מתזמי אטביחה [כשמוזמים על טביחה] עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואיתזמו להו אגניבה, מהיכא תיתי [מהיכן תביא] הך? [ואמר רבי יוסי דכי אמרי להו סהדי עמנו הייתם ביום שני הוזמו אף על הגניבה שביום ראשון, מהיכא תיתי האי. רש"י. מהיכא תיתי הכוונה שאין מקום בסברא לומר כך ואין לזה מקור מהפסוקים ואם כן מניין להביא דבר זה]

אלא לאו "בשתי עדיות" – בעדות אחת כעין שתי עדיות, ומאי נינהו [ומה הוא] כת אחת בזה אחר זה [שהעידו היום על הגניבה ואמרו באחד בשבת גנב, ולמחר על הטביחה ואמרו בשני בשבת טבח], אבל בעדות אחת בבת אחת לא. [ומאי נינהו כו' אבל בעדות אחת בבת אחת שהעידו על שתיהן זו בתוך כדי דיבור של זו, ואמרו באחד בשבת גנב ובשני בשבת טבח, והוזמו על שני בשבת ואע"ג דאאחד [שעל אחד] בשבת לא איתזום [הוזמו], מיהו איגלאי מלתא [נגלה הדבר] דכי אסהוד [שכשהעידו] פסולין הוו, דסבר ר' יוסי למפרע הוא נפסל ובטלה כל עדות אותה שעה שכולה עדות אחת היא. רש"י]. וסברוה דכולי עלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. [לקמן מפרש. רש"י]

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה חולקים], דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל [מיום שהוזמו ולא מיום שהעידו. רש"י. וכרבא], וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי [מאותה שעה הם מוזמים], אטביחה דקא מיתזמי איתזום, אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום [ואע"ג דבהדדי [שביחד] אסהידו ליה, הא לא אתחיל פסולייהו מההיא שעתא דנימא [שנאמר] אע"ג דאאחד בשבת לא איתזום מיהו שעת עדותן שעת פסלות היתה. רש"י]. ר' יוסי סבר למפרע הוא נפסל [וכאביי] וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי [מייד כשהעידו אז נפסלים], כי איתזמו להו אטביחה [כשהוזמו על טביחה] איתזמו להו נמי [גם] אגניבה [האי איתזמו לאו הזמה דוקא לשלם ממון אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות. רש"י], דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי.


אמרי אי [אם] תוך כדי דיבור כדיבור דמי דכולי עלמא למפרע הוא נפסל [ומחלוקת אביי ורבא אינה מחלוקת תנאים אלא כל התנאים סוברים כאביי שהלכה כמותו], אלא הכא [כאן] בתוך כדי דיבור כדיבור דמי קא מיפלגי [חולקים], רבנן סברי תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי [והוו ליה שני עדיות, ומשום חדא לא אתכחש אידך [ומשום אחת לא מוכחשת האחרת], דמשעת דיבור אחרון נפסלו ולא משעת דיבור ראשון. רש"י], ורבי יוסי סבר תוך כדי דיבור כדיבור דמי [וכחד עדות דמי [וכעדות אחת דומה], והרי פסולין היו באותה שעה. רש"י].


%d בלוגרים אהבו את זה: